אנחנו אולי פרות, אבל למה בחינם???

[‫איידי וייס‬‎]

אם את כותבת ומעלה מודעות…

כל אלו שנותנות על בסיס קבוע דברים בחינם – הורסות ממש לאלו שמתפרנסות בתחום הזה.

אני לא אומרת שאסור מדי פעם לעזור לאי מי שיש סיבה מוצדקת לעזור לו – אבל לא לחלק חומרים בחינם לכל העולם. זה עשוי להכנס בגדר “חב לאחריני” ממש.

[רות רוט]

אחת הנקודות המשמעותיות בעיניי, היא הגדרת “התנדבות” “חינם” או “מחיר סמלי”.
ניקח לדוגמא ארגון חסד שמבקש ממני סיפור. זה ארגון שקרוב לליבי, הייתי שמחה
לתרום לו, אבל אין לי אפשרות כספית.
על זה נאמר “כבד את ה’ מהונך”. אני תורמת להם סיפור – שהוא שווה כסף. מתוך
תיאום ציפיות ברור: זו עבודה לכל דבר ועניין, אני פשוט תורמת להם את ערך הכסף.
אותו רעיון – כשזה במחיר סמלי: הייתי לוקחת כך וכך על הדבר הזה, אבל – מכל
מיני סיבות (אני מוצאת רק שתי סיבות מתקבלות על הדעת: תרומה או משהו שאני כ”כ
נהנית ממנו, שהיה שווה לי לעשות אותו בחינם, בשביל הכיף. נטו. וזה יוצא בזמן
שנוח לי ובדדליין סביר) – אני לוקחת לכם פחות מחצי מחיר או פחות מרבע…
אפשרות אחת נוספת לכתוב בחינם: להתפרסם. כותבת מתחילה, שמעוניינת שיכירו אותה,
מעוניינת להשתפשף וללמוד איך עורכות עובדות / מעירות, וכו’, שתלך פעם-פעמיים
לבמות שמתאימות לזה. (ללאה פוטאש יש במה מקסימה לבוגרות הקורסים שלה, ואני
מאמינה שיש במות נוספות שמיועדות לחובבות כתיבה). גם כאלה שמפרסמות כאן בקבוצה
הפתוחה, עושות את זה בשביל להשתפשף ושיכירו אותן. הן לא “עובדות” בחינם, הן
פשוט עוסקות בשיווק! ויש כל מיני דרכים לשווק…
מעבר לזה, מי שמתנדבת לקחת מחיר זול, אמורה להיות שווה זול. והעובדה שיש יותר
מדי כאלה, גורמת לכל השוק הזה להיות מזולזל (=זול! לא רק בכסף) ולא רווחי.
זו דעתי.

[ה ה]

בכל תחום יש את אלו שלוקחות מחיר רצפה ואת אלו שלוקחות מחיר מופקע.

אין לך מה לנסות לעצור את התופעה.

מי שמאמינה שיש לה מה למכור ויש אנשים שמעוניינים בזה היא ב”ה תצליח למכור במחיר מלא.

לדעתי ענף הספרות היום בשפל, כי הוא מוצף בספרות רדודה, כל אחד מעלה את הגיגיו ומדפיס,

וזה יוצר שוק רווי,

הבעיה היא גם שאנשים כבר פחות מחפשים את הכתיבה האיכותית

כשאני קוראת בעיתון – זה יותר בשביל להעביר אותיות מול העיניים, אין שם תוכן עמוק, הכל הגיגים או חצאי מחקרים.

נ.ב. לך שמוכרת בזול – אם את לא מעריכה את עצמך ברור שגם הלקוחות לא יעריכו אותך וחבל.

[תמי אפשטיין]

אינפלציה, כמה מוזר.

כאחת שלא מתביישת לומר שהיא כותבת לפרנסתה (ולא רק בשל התשוקה הבוערת בה….), יכולה לומר שהמצב בשפל יותר ממה שחושבים בחוץ.

בדיוק היום שאלה אותי קולגה אם זה לא הזוי שמתכנתת מרוויחה בחודש מה שאנחנו מרוויחות על יצירת אומנות (קרי – הוצאת ספר).

זה הזוי, בהחלט.

לעבוד בעיתונים, זו משכורת רעב – לפחות בחלקם. ולצערי גם עיתונים שמבזים את הכותבות עם משכורת נוראית – ממלאים את הדפים שלהם. זה גלגל שמניע את עצמו ואין איך לעצור אותו. אם נערה מוכנה לכתוב לעיתון בחינם, ולו כדי להתפרסם – למה שיקחו מישהו בתשלום הוגן? מערכות עיתונים חושבים ביזנס וכלכלית. זה קורה, וכך מחיר הכתיבה מוזל, ומוכרים אותיות במשקל, והכל הופך לרדוד אש.

אמרתי פעם לעורכת שביקשה כתבה מפונפנת במחיר סטנדרטי ומטה: זה לא שווה לי! אני מקבלת פחות משכר מינימום על העבודה שאת דורשת ממני, ואם את לא יודעת ייקר ולגמל איכות – אין סיבה שאתן אותה.

אבל מה, נמצאה פראיירית אחרת שעשתה את זה. או אחת שמוכנה להשכב על הכביש כדי להכנס לתחום, לא משנה המינוח. תכלס, אני צודקת שלא הסכמתי, והעורכת ‘צודקת’ שלא שילמה לי יותר. הנה, היא קיבלה את הכתבה שביקשה. אולי כתובה פחות יפה, אבל עם האייטם שהתאים לה.

ביקוש ממני פעם לערוך סדרת כתבות שיווקיות, והבטיחו שכר יותר גבוה, כך שהיה לי שווה. ארבעה חודשים המתנתי לתשלום. הספקתי ללדת ולחזור מחל”ד ועוד לא ראיתי את הכסף. עם מי לא דיברתי? למי לא נדנדתי? וזו כתבה שיווקית! כתבה שהמערכת מרוויחה עליה הון. אפילו עשירית מזה לא נתנו לי. אז למה עלי להקיז דם על קבלת הכסף שלי? על קבלת משכורת שאם לא אני – לא הייתם מרוויחים את הסכום האדיר. ואתם פניתם וביקשתם. אז למה הזלזול וההתעמרות?

ככה זה, כשכל אחת כותבת מהצד כי אמא שלה ליטפה לה את האגו שהיא יודעת לכתוב. אין דרישות סף. משום מה חושבים שזה לא מצריך למידה. וזו התוצאה שכולם מפסידים ממנה, בסופו של יום.

זהו. פרקתי

[רבקה וינוקור]

ואווו

מאד כואב לקרוא מה שאת כותבת

אני אגיב מהצד של קוראת,

יש עיתונים מאד מכובדים היום שאני בחיים לא קוראת את הכתבות שלהן

עקב הרמה הרדודה והתחושה הלא נוחה שגורמת לי הקריאה….

יש אולי סופרת אחת שהספקתי לתת בה אמון ואני קונה כמעט כל ספר שהיא מוציאה

לכן אני חושבת שבציבור כן חסר חומר קריאה איכותי

ומי שתצליח לפרוץ עם איכות לפי דעתי יהיה לזה ביקוש, וזה כנראה כן חסר לפחות לי…

[א ק]

לא נראה לי שיש בציבור החרדי רק סופרת אחת שאפשר לתת בה אמון.

יש בהחלט סופרות טובות. בלי לסתור את זה שיש הרבה לא.

[ה ה]

זה חסר גם לי, אבל כנראה לא לכל הציבור שקורא עדיין את העיתונים…

[קוסקוס מתובל]

זה לא רק העניין של המחיר והשכר (בזה זה מתבטא הכי חזק)

זה העניין שאנשים לא מעריכים מה עומד מאחורי כתיבה מקצועית

וממילא לא בדיוק צריכים אותך, שלמדת, התמקצעת ואת נותנת את המענה אמיתי

בשאר האומנויות – רואים

השחקנית באה פיזית, התאמצה ועבדה קשה מהבוקר עד הלילה להתלבש, להתאפר, להיכנס לדמות וכו׳

ואז יוצא וואו. וגם כמעט אין ביקורת.

גרפיקאית יכולה להסביר לך שהגופן ההוא משדר ככה והצבע משרה אוירה מסויימת

שלא לדבר על המקצועות הריאליים, שברור שיש מקצועיות יותר ופחות, יש מי שיודעת ומי שלא

בנוגע לכתיבה – מכירים רק את החרוזים.

לא את הבנייה,

לא את התיהלוך הרגשי

לא את השיבוצים המדוייקים

(אפשר לרדת לרזולוציית אותיות)

לא את המבנה העלילתי, איפיון דמויות חזק,

השדה הסמנטי שנבחר בקפידה, הריתמוס שקובע את רמת המתח

וכו׳ וכו׳ וכו (ערבבתי כמה זאנרים)

וביקורת יש בשפעעעע

אני לא באה לכבול על העולם

רק על עצמי ועל חברותי

למה אנחנו מזלזלות (שוב מלשון זול) בעצמנו?

ושואלת איך אפשר להראות ללקוח את מה שזה כרוך???

[שרה לרנר]

תיכנסי רגע לפורום של השחקניות…

הן מתלוננות על הנושא הזה עוד יותר מהכותבות. זו לא בעיה שקיימת רק כאן.

[א טב-אל]

זה עצוב שזה נכון.

ואולי אדבר בשם בנות נוספות:

ניסיתי עיתונים והוצאות לאור וקיבלתי הרבה ‘לא’.

אני נואשת למצוא את ה’כן’ (קן) שנמצא שם בשבילי. אבל חוששת מעוד ‘לא’ שיצטרף לחבר’ה ויאיים להפיל אותי לגמרי בצחוק מרושע והמהדהד שלו, לא… לא… לא…

נדרשים דורון תפילה ומלחמה כדי לדעת מהם הצעדים הנכונים. מה השלבים שסופרת צריכה לעבור כדי להגיע לסף המפתן. אני לא מגיעה מהתחום, אז איך אדע להציב את השאלה הפשוטה. אחת שנמצאת בשוק יודעת איך להיכנס, אחת שבחוץ לא תמיד מבינה את השפה…

אני לא כותבת חינם כי אני רוצה – אני כותבת חינם כי כואב לי העור התוף, הוא לא מסוגל לשמוע את ה’לא’. עם הימים פיתח אלרגיה למילה הקצרה והצורמנית.

אני לא יודעת מהם הצעדים הנכונים בהם עלי לנקוט כדי להתפרנס מכתיבה. ה’ שלח אותך לפתוח את הדיון הזה, וכדי להפיק ממנו תועלת תני לי לשאול: מה עושים?

[רחל R Y]

בהתייחסות לשאלה הפותחת-

יש בקהילה הרבה בנות צעירות שלא מתפרנסות עדיין,

ודי ברור למה הציעו במחירי ריצפה או בחינם.

לא כולן פה עובדות, ובטח שלא בכתיבה

[רות רוט]

רחל, מסכימה איתך.
וכן רוצה לדייק בשביל מחפשות שירות של כתיבה: אל תחפשו את הזול. אם אתן רוצות
כתיבה אמיתית, תשלמו.
אתן לא חייבות לקחת את הספץ ולשלם יקר. ועדיין, יש טווח מחירים סביר שיוצא
לפחות קצת יותר ממחיר מינימום בשביל הכותבת…
אסתר טב-אל, לשאלתך:
קשה מאוד להיכנס לשוק הכתיבה ולהתפרנס ממנו.
אחת הסיבות המשמעותיות היא זו שהעלו פה: אין תנאי סף.
אם היו תנאי סף, לא היו אומרים כ”כ הרבה לא, אלא היו מסתכלים על הקו”ח ולפי
זה מסננים. וכמו בכל תחום – יש קו”ח מרשימים יותר ויש פחות.
אם היו מבינים בתוצרים, לא היו אומרים כ”כ הרבה לא, אלא היו מתרשמים מתיק
עבודות. וכמו בכל תחום – יש תיקים מוצלחים ומרשימים ויש פחות.
אבל אין תנאי סף,
והציבור לא מבין בתוצרים,
(וגם חלק מ”הכותבות” לא מבינות באיכות, צר לי לומר, כי-)
וכל אחת שאמרו לה (או היא אומרת לעצמה) שנולדה עם העט בפה – בטוחה שהיא תביא
את הבשורה לעולם, והיא תהיה “ה”סופרת של הדור הבא,
והכל נראה בהתאם.
אני אומר את האמת, גם אם לא כולן תסכמנה איתי:
כדי להבין באיכות של מילים צריך רמה.
רמה אינטלקטואלית, רמה רגשית, וידע מינימלי (וקצת יותר) בלשון.
והיום הדור הוא חסר רמה.
רוב האנשים הם בעלי רמה אינטלקטואלית נמוכה, ובעלי רמה רגשית נמוכה ומטה.
שונאים לימודים, ולא מבינים מה הבעיה בלומר “אני ילך”. (רוב, לא כל).
למצוא את השילוב המנצח של גם וגם – נדיר!!!
אני חברה בגוגל-גרופס של כאלה שעוסקות גם במתמטיקה (או תכנות) וגם בכתיבה –
בין אם כעיסוק מרכזי ובין אם כתחביב. וזו קבוצה קטנה מאד – מאד – מאד !!!
(ואני חברה בקבוצות אחרות גם של מתמטיקה וגם של כתיבה).
אפשר לומר שאני גזענית (או מילה מעליבה אחרת), ושהכל בגלל האייקיו הגבוה שלי,
ושלא שופטים אנשים לפי פרמטרים חיצוניים וכו’ וכו’ וכו’
אבל זו האמת:
צריך ראש חזק (לא אומרת מאה במתמטיקה, אבל גם לא – לא להבין למה צריך לכתוב
הוכחה ומה ההיגיון שבה)
ונפש אומנותית
וזיקה לתחום הלשון (דקדוק ותחביר)
כדי להיות איכותיים באמת בתחום. וכדי להבין באיכות – צריך להיות איכותיים.
לא חייבות להסכים איתי. אבל זו דעתי, ולפי הניסיון שלי – היא (לפחות קרובה
ל-)אמת.

[שרה לרנר]

רות, את מגיעה בגישה די ממוסדת, וזה בסדר גמור.

אבל עליי לציין שאת מקטלגת בצורה גסה למדיי, שייתכן שתופתעי לשמוע עד כמה היא לא מתכתבת עם המציאות. כותבת את זה מהיכרותי עם עצמי ועם עוד הרבה, ששילוב הפרמטרים שלהם עשוי להפתיע אותך.

בפרט במצב שבו מערכת החינוך מותאמת בערך לחמישה אחוזים מהתלמידים, לצערי, ולכן גם המדדים הפורמליים מותאמים לאותו אחוז בר מזל.

[א ק]

מעניין מה שאת כותבת, אני מתמטיקאית מושבעת, וכאחת כזו אני באמת לא יכולה לסבול טעויות כתיבה וטעויות לשון וגם לא אכתוב עם הטעויות הנ”ל בדר”כ, סוג של אלרגיה.
אבל נראה לי שדוקא בגלל שהריאליות היא הצד החזק שלי אני פשוט לא מסוגלת להחזיק עט ולהתבטא בכתב, לא תוכל לצאת לי יצירה אחת שעונה לשם יצירה ספרותית…. להעביר ביקורית על יצירות? כן, זה קל לכולם. אבל לכתוב? קשה עד בלתי אפשרי.

ברור לי כמעט כשמש שהצד הדומיננטי חייב להיות הצד ההומאני, ויש לי חברה מעמיקה, חושבת, אשת רוח ממש שהחלק המתמטי שלה חלש עד אימה, והיא ממש ממש לא טפשה, וכתבות התוכן שלה הם מסוג הכתבות הממכרות שצריך לקרוא יותר מפעם אחת.

אז איך יש קשר?

[ה ה]

השוק מורכב מהיצע וביקוש,

היום אין ביקוש,

הדור היום לא מחפש רמה ולא איכות, ולכן כל עיתון מרשה לעצמו להשים כותבת מתחילה, בלי כסף וכו’… כי הציבור רוכש את זה,

ומצד שני כל אחת שלמדה איך מחזיקים עט או יותר נכון איך מקלידים במקלדת מוציאה ספר – כי יקנו..

כמה אנשים באמת מסננים את חומר הקריאה שלהם??

יסכימו לשלם יותר על ספר שהוא איכותי??

זה כמו שמישהו ינסה היום למכור נעליים תוצרת יד, ככה איכותי וטוב כמו פעם – שמחזיק מעמד ומעבירים אותו מילד לילד,

נו באמת חוץ מאחד שניים משוגעים לעניין רב האנשים יעדיפו לקנות 10 זוגות זולות במקום נעל אחת איכותית באמת.

[אילה גוטליב אדריכלות | עיצוב פנים | רישוי עסקים]

הדור היום צמא לכתיבה איכותית ולא מקבל אותה,

לדעתי יש ביקוש

אני לפחות קוראת את רוב העיתונים או הספרים כי אין לי משהו טוב יותר וקראתי את כל מה שיש לספרות החרדית להציע.

והלוואי שרמת העיתונים תעלה

ורמת הספרים תעלה, יש מצוינות אבל חסר ממש.

[אלישבע חניה]

אני מזדהה עם השאלה הכי בעולם,
אבל יש לי שאלה לכל אחת שיוצאת מדעתה שלא מעריכים את התחום שלה מספיק.

מה את מרגישה מול שירות ‘יקר’ בתחום אחר?

כשתרצי להזמין בר עוגות לאירוע?

כשתרצי מעצבת פנים?

כשתחפשי תופרת לתיקונים?

כשתרצי עורכת וידאו?

לא משנה התחום. מה תעשי אז?
את מאלו שמחפשים את הזול או מנסה ‘להסתדר לבד’?
להכין בעצמך, להכנס לקנווה ולעצב. לערוך וידאו בתוכנות חינמיות?

כאחת שעוסקת בתחום הפרסום ונחשפת להמון מותרות כיביכול
שיש לעולם למכור לנו, אני רואה מול עיני את מעצבת הבר, וזו שמכינה את הפטיפורים
היא השקיעה, טרחה ולמדה. היא בכלל נולדה עם כישרון ואהבה למקצוע
ועכשיו היא באמת מעולה בתחום, אבל—– זה מותרות. זה יקר, למה שיזמינו ממנה?
אז מה היא תעשה? איך היא תתפרנס?

אני תמיד אומרת לאלו שבאות אלי לפרסום או לחברות עצמאיות כאלו ואחרות,
את מה שכתוב בחובת הלבבות.
‘יש לך משיכה לתחום מסויים, תכונות נפש שמתאימות לזה,
לכי על זה, כי היום אי אפשר להתפרנס כמעט מגידול גזר ומלפפונים
מהסיבה הפשוטה שאין מקום לשתול כ”כ הרבה פירות וירקות.
או להחזיק עיזים וכבשים ולהפיק חלב וגבינה”

וכשאני שומעת בבת מצוה “כן… את ההסרטה חברה של הבת הגדולה שלי עשתה,
חברה אחרת ערכה… מה זה יקר לשלם 1200 על וידאו לבת מצווה”
אז אני לגמרי מבינה אותה. צודקת זה יקר
אבל…. יש לי כאן אבל גדול שצריך נפש בריאה ומבט חכם כדי להבין ולא לרדת לקטנות
ולפרש הפוך….

תחשבי רגע, ה’ ברא נשים שיודעות לעשות את המלאכה היטב והן אלו שיצרו את התשוקה שלך
לקליפ בת מצווה, כי אם הן לא היו עושות את זה כמו שצריך זה לא היה סוחף.

ה’ נתן להן אופציה להתפרנס בדור הטכנולוגי בצורה כשרה.
למה את חוסכת את זה מהן?
כי אין לך כסף? ולמה? כי לא הזמינו אצלך עוגות פאר שאת מכינה? למה לא הזמינו? כי אין לאנשים כסף
למותרות כי אף אחד לא קונה מהם בעצמם?
מצליחה להבין את הגלגל?

כשאת עצמאית את מבינה את זה.
היום כשלפעמים עולה לי פיתוי ‘אני אעשה את זה לבד, למה לשלם יקר…’
אני חושבת על זה ומבינה את האיזון העדין שאני מפרה
ומשתדלת לרדת עם עצמי לעומק, כמה אני מבינה בתחום? אני מקצועית בזה?
נמשכת לזה? אם זה בנפשי, אז אני עושה לבד.
אבל אם ברור לי שלא, אני לא מבינה בזה, זה טרטור בשבילי (כמו להגיש דוחות למע”מ ולמס הכנסה שיש כאלו רבות שעושות את זה לבד)

אני לוקחת בעלת מקצוע טובה שאני יכולה לסמוך עליה ומשלמת לה בשמחה ובאמונה שכך ה’ גזר עלי להוציא
ועליה להרוויח, ולי בסה”כ יש את הזכות להמשיך את גלגל הפרנסה.

זהו, זה המסקנה הפשוטה שלי מהיותי עצמאית ועוסקת בתחום הפרסום וקידום עסקים.
אין ספק שבימינו אמונה זאת ה- עבודת חיים שלנו.

[תמי אפשטיין]

אלישבע, את מדברת פה על מוצר שיש לך התלבטות אם לשלם וליהנות ממנו באופן אישי, כמו קליפ, עוגת בר ועוד.

אני מדברת על מקום שונה לחלוטין. על עיתון שמחויב להביא ללקוחותיו שמשלמים לו תוצר איכותי. הוא מקבל על זה תשלום (דמי מנוי). למרות זאת, הוא מעדיף לזרוק פירורים לכל המוזיל במחיר וכך שובר את השוק.

המקום הוא שונה לחלוטין והוא לגמרי שובר שוק.

משום מה מוסדות ועמותות כן יודעים שהם צריכים לשלם, והרבה, לקופי מושלם ולגרפיקה מושכת. אה, וגם לכתיבה משובחת. אבל זה לא העבודה של היום יום. והמשכורת החודשית היא שנשחקת…

עוד שתי נקודות:

פעם אחותי הגיעה אלי, וראתה אותי מרוכזת בכתיבה ברמת חשיבה מאומצת. היא היתה בהלם: חשבתי שאת יושבת בכיף שלך, וזה נוזל לך מהיד. את באמת עובדת כדי לכתוב.

אה… באמת… כן, אני מחויבת ללקוחות (גם אם הן קוראות העיתון), כמו גם לשמי הטוב. כתיבה זה מאמץ. בהחלט.

ונקודה שניה –

יש לי קורס שאני מעבירה בהתמחויות ספרות, והתגובות לאחריו הן קבוע אותו דבר: הלם. כאילו, באמת יש כללים לכתיבה? אבל אמהלה, איך אפשר לכתוב עם כללים?

פתאום המקצוע ההומני הזה, שנמצא באוויר ובהשראה, מקבל ממשות. פתאום יש כללים שמצמיחים לו יכולות תעופה. פתאום יש כללים שאיתם אפשר לפרוץ למעלה.

אני מעבירה הרבה קורסים, בהרבה נושאים. אבל הקורס הספציפי הזה מוריד את ההשראה לרמת המעשה. פורט איך ניתן להקפיץ סיפור עם שימת לב לכמה כללים וטיפים שעמלתי קשה כדי לפצח אותם.

וזה מדהים כמה זה מנותק מהבנות. כמה הן מבינות את הרציונל, ואפילו התנסו בו בשיעור, ועדיין מתקשות ליישם אותו כי ‘איך אפשר לכתוב עם כללים…’ רק שתבינו מה הפכו מהכתיבה. כאילו זה משהו מנוגד לכללים.

בציבור הכללי לומדים כתיבה (גם עיתנואות וסיפורת, במסגרת זו) כמה שנים טובות, מתמקצעים בכך. לכן הטובים שם כן יכולים יותר להתפרנס מכתיבה, בניגוד אלינו…

[שרה לרנר]

הסיבה שהטובים במגזר הכללי יכולים להתפרנס מהכתיבה, בניגוד אלינו, קשורה יותר לגודל הקהל.

תחשבי כמה עותקים יש למכור כדי להיחשב כרב-מכר בעולם הכללי, לעומת המספר אצלנו. אם הקהל שלך הוא מליארד, ומכרת לאחוז אחד ממנו – מכרת עשר מליון. שזה הרבה.

לעומת זאת, אם קהל היעד הוא מאה אלף, ומכרת לאחוז ממנו – מכרת אלף.

(דוגמא מהחיים: הספר “הארי פוטר ואבן החכמים” נמכר ב- 120,000,000 עותקים – מאה ועשרים מליון. ניסיתי לבדוק כמה עותקים מכרה מיה קינן מ”איסתרק”, למשל. לא הצלחתי. אבל בישראל חיים בערך 1,200,000 חרדים – אחוז אחד מהמספר הקודם. את החישוב כל אחת יכולה להמשיך לבד).

תכפילי כל אחד מהמספרים ברווח פר ספר – אין צורך לחפש סיבות מורכבות יותר, אפילו המתמטיקה הפשוטה הזו מספיקה.

מאותן סיבות מספריות טהורות, במגזר הכללי יש גם יותר סופרים, ולכן יותר תחרות, ולכן הטובים נחשבים כאלה רק אם הם באמת טובים, ולא רק “הטובים ביותר מבין המאה שהיו”.

[שרי שבדרון]

לא בטוחה שהקהל כל כך גדול, בדורנו.

“הארי פוטר ואבן החכמים” יצא לפני כעשרים שנה, והיום גם בציבור הגויי וגם בציבור החילוני לסופרים קשה מאוד להתפרנס. המקום היחיד שעדיין צורכים את המילה הכתובה כבידור עיקרי, זה הציבור החרדי.

נכון, עדיין השוק שלהם הרבה יותר רחב, ויש יותר מקום ליותר סופרים איכותיים שמקבלים תמורה הגיונית על העבודה שלהם. אבל גם הסופרים “שלהם” ממורמרים, על הציבור שלא מבין באיכות, שמעדיף ספרים כמה שיותר קלילים ודקים ונוסחתיים שלא אומרים כלום.

נכון שמי שמצליחה בציבור החרדי יש לה שוק הרבה יותר קטן. בלי השוואה בכלל. אבל עבור ספרים עם תוכן אמיתי, ספרים עם נשמה – השוק הכי טוב זה הציבור החרדי. שספר עם הרבה עמודים זה לא חיסרון אצלו, זו מעלה. שעוד לא איבד את הריכוז שלו במסכים.

[תהילה ב]

הציבור החילוני אוהב ספרים, לפחות אלו שאני מכירה וטוחנים את הנושא בכל מפגש שלי איתם. מה שכן – לספרים שלהם יש אפשרות לצאת גם כסרטים ופה מדובר על סכומים הזויים אחרים.

השבת יצא לי לדבר עם אחי על זה, שקורא עכשיו את הסדרה של הארי פוטר (רק בשבתות, שאר הזמן…). ג’י קי רולינג בטוח עושה את הכסף הגדול מהסרטים, הספרים זה הכסף הקטן (אם כי אצלה הוא גדול מאד).

[שרה לרנר]

הרב אביגדור מילר זצ”ל אמר פעם:

“אם הבחור המוצע אומר לכם שהוא מתכוון להתפרנס מכתיבה – אל תיקחו אותו לבתכם”.

לא נכנסת להתכוון ברצינות/לא התכוון ברצינות, באתי רק להרגיע שהבעיה לא חדשה כלל וכלל, המשפט הנ”ל נאמר לפני כשלושים שנה לפחות (מחישוב של הגיל שבו היה אבי כאשר נכח באותו שיעור בבית הכנסת בו התפללו בניו יורק).

אם כך, הבעיה היא לא רק תחלואי הדור של היום.

כמה סיבות שאני יכולה לחשוב עליהן, שעוד לא דוברו:

ראשית, חומרי קריאה נתפסים כמותרות, ברמה מסויימת. כלומר, זה לא שאת קמה בבוקר יום אחד, עוברת על רשימת הקניות השבועית, ואומרת: “אופס, נגמרו לנו הכתבות! מוישי, רוץ לחנות בבקשה ותקנה לנו אחת”. אם ניתקל במשהו מוצלח, אולי נקנה אותו. אם לא – לא. הקניה מגיעה (עבור המון העם, לא מדברת על מוסדות/עסקים) בעקבות ההיצע, ולא להיפך.

שנית, ברגע שמילה נכתבה, היא שם עבור כולם. בשוק העגבניות, למשל, אם ארצה לקנות אותן – אני צריכה ללכת לחנות, בעצמי (או לשלוח את מוישי הנאמן), להחליט כמה אני רוצה, להכניס אותן לשקית, לשקול אותן, ולשלם טבין ותקילין על כל עגבניה ועגבניה. אני לא יכולה לשאול מחברה/לשכור מספריה/לעשות החלפות, וכדומה – אם אכלתי, אז זהו, העגבניה נגמרה. כנ”ל אם נתתי אותה למישהו אחר – אפשר, אבל היא לא יכולה להיות גם שלו וגם שלי.

בחומר קריאה, זה לא כך – ואין אפילו צורך לתאר בצבעוניות. דיונים שנפתחים בפורומים ובקבוצות מייל עם כותרות של “מי יכולה להשאיל לי את ‘מסתורין בווגדוגו’ לכמה ימים” – פוגעים קשות בשוק. מה לעשות. עכשיו, ברור שלא כל אחת תקנה ספרייה שלמה. אבל אם היינו קונים את הכמה ספרים שאנחנו הכי רוצים לקרוא – היינו גורמים לתחרותיות גדולה יותר בשוק, ולכך שסופרות תעבודנה קשה כדי שמכירותיהן ידורגו גבוה יותר. במציאות בה אפשר בקלות לקרוא בלי לקנות – המדד הזה קיים הרבה פחות, וכמובן – המוטיבציה להשקיע בכתיבה בצורה רצינית, יורדת.

אני יודעת שאני יוצאת מן הכלל, אבל מהסיבה הזו בדיוק אני כמעט ולא שואלת ספרים (למעט ספרים שקשה או אי אפשר להשיג בחנויות). ספר שאני רוצה לקרוא – אני קונה. גם אם הוא מאוד יקר. הקצבתי לעצמי סכום שבועי ששווה למחיר של עיתון נשים, וכך אני קונה ספרים כל כמה שבועות.

נקודה נוספת, ואולי תכעסו עליי, אבל נראה לי שהיא נכונה. אני בת בכורה להורים יוצאי חו”ל, גדלתי באזור די אמריקאי, ולמדתי במוסדות ישראליים. אני עובדת בצוות שכחציו ממוצא חוצניק וחציו ישראלי. המסקנות שלי: ישראלים מחוברים לכסף שלהם, מאוד. פיזית, רגשית, נפשית, איך שלא תקראו לזה. מה לעשות. במצב כזה, אם אפשר להשיג בזול – יעשו הכל כדי להשיג בזול (עלי-אקספרס, מישהו?). בכמה בתים יצא לכן לראות תמונת אמנות מקורית תלויה על הקיר (לא פיקאסו, מדברת על אמנות עממית יותר, אבל אמנות שעולה כסף)? או פסנתר? כמה שולחים לחוגים פרטיים? יש, אבל לא הרבה בכלל – הרבה פחות מאשר בארצות הברית, למשל, או בקנדה. תרבות הצריכה היא הרבה יותר פרגמטית (פרסומות לקורסים, למשל, לא ידברו על “להעניק לעצמך שעה של כיף”, למשל, אלא על “יש לך כישרון? למה שלא תעשי ממנו כסף?”…). בתרבות כזו – אכן קשה מאוד לשכנע מישהו לשלם על תוצר שהוא לא חייב, או לא חייב לשלם עליו. במיוחד בתוצר שהוא פחות מדיד.

אמאלה, זה ארוך. מפסיקה כאן. יש עוד הרבה מה לומר, אבל כל אחת תתרום את חלקה…

בתקווה לימים טובים יותר לכולנו. אולי בגלגול אחר נהיה עשירות, לכו תדעו.

[Noa Sharabi]

מסכימה מאד לגבי החיבור לכסף…

רוצה לסייג- הציבור הישראלי- החרדי.

אבל אני חושבת שזה נובע מהעובדה שהרבה מהציבור הוא ציבור אברכי,

ציבור שהתרגל שאם יש שקל מיותר, חוסכים אותו לדירה/ להרחבה/ לילדים…

גם מי שלא אברך, חי ונושם את האווירה הזו, שואף אליה…

מלבד זאת הציבור החרדי הוא ציבור שממן את הילדים (שכר לימוד, ביגוד וסתם מותרות),

ולמשפחה חרדית ממוצעת יש קצת יותר מילד או שניים, כך שמדובר על סכומים גבוהים,

גם שתי משכורות יפות בחודש לא מספיקות להוצאות האלו,

ושתי משכורות לא יפות? משכורת אחת? אחת, לא משהו…

קונים מה שחייבים, וספר הרבה פעמים לא נכנס להגדרה…

*דיברנו על זה בעניין קולינריה/ בר מתוקים, עוגות ויטרינה, פטיפורים וכו,

הציבור שלנו כמעט לא מוציא כסף על כאלה דברים,

לא יודע להעריך כמה עבודה זה,

חומרי הגלם התייקרו…

וגם בתחום הזה, מי שבפנים- בפנים, ומי שלא צריכה למכור את עצמה…

כמובן יש את אלו שלא משקיעים ב- גימורים/ איכות חומרים/ טעם וכדו’

משקיעים פחות, מייצרים יותר…

ממש מאפיינים זהים-

חוסר מודעות להשקעה,

אין הערכה של איכות,

ההוצאות עלו וההכנסות לא השתנו,

השוק מוצף בתחליפים זולים,

למי שלא מוכרת, קשה להיכנס לזה…

[א ק]

כשאני קוראת ספר רדוד אני מתעצבנת ונראה לי שאפילו עולה לי לחץ הדם, ממש כך.

ואם כל זה- מחילה, אני לא ממהרת לקנות ספר טוב, יש ספריה ליד הבית ואני מחכה בסבלנות שהספר התורן יתפנה ואקח אותו. זה מתחבר למה ש @SaraLerner כתבה.

בעיתון זה לא כך, היה עיתון אחד שהיה ברובו פרסום ושיווק, הכותרות של הכתבות היו מרוחות על שטח יותר גדול מהכתבה עצמה, סיפורים לא משהו בכלל, בקיצור לא היה מה למכור, הפסקתי את המנוי ותקופה לא ארוכה אחר כך הוא עבר ריפקטורינג רציני וטוענים שהוא השתדרג בכמה רמות…

אני מאמינה שעיתון כזה היה צריך גם להתרגל לשלם לסופרות יותר.

[שרה לרנר]

זה בדיוק הקטע, אם כן היית ממהרת לקנות ספר טוב – הם היו מתרבים באורח פלא, מן הסתם.

לא חייבים לקנות, אבל אם לא קונים – אין מה להתלונן על ריבוי הספרים הרדודים.

[תמי אפשטיין]

לא תמיד את יודעת מה את קונה.

הרבה פעמים זה ‘חתול בשק’. את מהמרת על נראות הכריכה או שם הסופרת או גב הספר. לא תמיד זה מתכתב עם המציאות…

[א ק]

יש עוד נקודה, אני קונה ספר, כי אני חובבת קריאה מושבעת ממש, ואחר כך הוא שוכב לי בבית, תופס מקום, ואני רק מנסה לחשוב למי להעביר אותו….
ספריה טובה נותנת לי מענה גם מהבחינה הזאת…

קשה לי לשלם על הנאה רגעית שהופכת אחר כך לעול ולהכבדה מסוימת.

[תהילה ב]

ההגדרה שלי לספר טוב היא ספר שאני אקרא יותר מפעם אחת, אם הוא לא עמד בזה (לא מחייב תוך חודש, גם שנה זה בסדר), אז הוא פשוט לא מוצלח ושווה קניה.

אגב, שמעתי מאחותי שיש לה חברה תולעת ספרים שקונה כמעט כל ספר, אבל אם הספר לא מצא חן בעיניה והיא זנחה אותו בתחילתו – היא פשוט מחזירה אותו לחנות!

אז אני עדין לא אימצתי את זה (אולי כדאי?), אבל פשוט הפסקתי לקנות ספרים של כאלה לא מוכרות. האמת – מבאס שזה המצב…

[שרה לרנר]

יש בזה משהו, אבל אם כך – תיאלצי לקנות רק ספרים שכבר קראת… איך תדעי מראש אם תקראי שוב?

למעשה, יש באמת כמה ספרים שקניתי אחרי שכבר קראתי. בעלי די משועשע מהמנהג, אבל ככה אני. ובכל זאת, אני כן לוקחת סיכונים לפעמים. מקסימום הלכו שבעים שקלים, קורה.

מזדהה עם מה שכתבת בסוף – גם אני כמעט ולא קונה ספרים של סופרות חדשות (לפעמים קונה אותם בתקופת מבצעים, ואז, אם הפתיעו לטובה – אקנה את ספריהן הבאים במחיר המלא). מה שכן, ממחסור חמור בחומרים איכותיים, אני קונה הרבה ספרים שהם לאו דווקא סיפורת. אבל נראה לי שלא על אלו מדברים כאן.

[תהילה ב]

אני קונה לפי סופרות קבועות שאהבתי את ה*כתיבה* שלהן (מתנסה בספריה, שם יש לי אפשרות השאלה נרחבת). כן מרשה לעצמי מדי פעם לנסות משהו חדש אחרי רפרוף בספר עצמו או קריאת תגובות באתר של יפה נוף.

לצערי הרבה זמן לא קניתי ספר שאהבתי, אבל זה רק אומר על מצב השוק…

[דבורי פרנקל]

אם את מחפשת מה לעשות איתם אחר כך אני קונה הרבה ספרים יד שניה

ולפעמים אפילו מסכמת מראש עם חברה שמתלבטת אם לקנות בגלל המחיר וכך אנחנו קונות יחד

היא קוראת ראשונה ואני מקבלת את זה אח”כ ואנחנו מתחלקות בתשלום

כי במחיר מלא אני קונה רק ספרים שוודאי לי ב100% שאני אוהבת אותם מסופרות שאני מכירה ואוהבת

אם לא, אני מחכה שיגיע לספריה בודקתאם אוהבת

ואז קונה…

מבחינתי לשלם על ספר שאין לי מושג מה זה זה כסף לפח

וספר טוב מבחינתי הוא ספר שאני יכולה לחזור ולקרוא פעם נוספת(ואפילו 10 פעמים נוספות)

בשבהיל קריאה חד פעמית אני לא אשלם 70-80 שקל

[שרה לרנר]

נכון, קרה לי כמה פעמים. מתעצבנים, בוכים קצת לתוך הכרית, וממשיכים הלאה. בדרך כלל כן מתפתח חוש מסוים.

עדיין שווה לי להמשיך בנוהל-קניית-ספרים, כדי לתרום את חלקי לתקוות האנושות לספרות טובה ביום מן הימים.

[רחל פישביין]

א. לדעתי, דווקא בגלל שקשה להתפרנס מכתיבה, יש כאלו שאפילו לא מנסות, אלא מעדיפות לפרסם ללא תמורה.
כי כמו שאמרת, כתיבה היא צורך של הנפש (וגם פרסום כנראה), מי שכותבת טוב מרגישה צורך לכתוב ולשתף, ולא תמיד יש לה אפשרות להשקיע בהוצאה של ספר, בפרט אם היא מתפרנסת בצורה אחרת.

ב. כאן בקדם לדוגמא, יש סיפורים ברמה גבוהה שמתפרסמים בחינם. הדוגמא הכי בולטת בעיני היא הסיפור של שירי.
אני חושבת שבקלות היה יכול לצאת כספר, ואין לי מושג מה המניעים של הכותבת לפרסם אותו בחינם. תכלס זה המצב, אני מקבלת חומר איכותי בלי לשלם, זה ממש לא מוזיל מערכו של הסיפור.
ומצד שני כשאני קונה ספרים, לפעמים אני יוצאת עם תחושה שלא רק שבזבזתי את הזמן, עוד שילמתי על זה, וזה מה שגרם לי להפסיק לקנות ספרים ומגזינים כמו קטיפה וקראט.

ג. יש לי כבוד לאנשים שעושים דברים מתוך אידיאל. ובכל זאת אני לא אלך לשלם על ספרים למען עתיד ספרותי טוב יותר. בעיקר כי הגעתי למסקנה שעולם הספרות החרדי הגיע לנקודת אל חזור מבחינת הרמה.
יש לזה הרבה גורמים, לא רק העובדה שאנשים לא קונים ספרים.

[שרה לרנר]

את צודקת שזה לא קשור רק לקניות.

מכיוון שהדיון המקורי דיבר על תשלום לסופרים – הוספתי את ההשלכה הזו של חוסר התשלום. אבל זה ודאי גורם אחד מתוך כמה.

[תהילה ב]

א. בעצם גלגל חוזר – אם הייתה דרך לפתור את זה, זה לא היה קורה.

ב. צודקת, סיפור בנוי טוב, כתיבה משובחת, אבל זו דרך לפרסם את עצמך, כי מי יסתכל על ספר ראשון של מישהי לא ידועה?

ג. כמו א, צריך פתרון!

אולי פשוט צריך לפתוח איגוד סופרות מקצועיות, שכל ספר מקצועי ואמין יקבל חתימה? ובמילים אחרות – להפוך ספר למותג!

[שרה לרנר]

לא, לא, לא. על הרעיון האחרון.

ספר טוב צריך לקבל את המעמד שלו מהקהל הרחב, לא מכמה שמות נבחרים, טובים ככל שיהיו.

ואגב, ככל שמדובר בבעיות קיימות כיום – הרעיון הזה במהותו לא יכול להיות יעיל במיוחד…

[תהילה ב]

השמות הנבחרים מבינים בספרות. לא חייב דווקא הנבחרים ביותר, אבל כאלו עם ידע בהעברת תכני כתיבה שישפטו ספר על פי:

1. ביצוע כל שלבי ההו”ל – במיוחד עריכה ספרותית.

2. כתיבה תקינה.

3. איכות עלילה.

אולי יש עוד דברים חשובים…

ברגע שיהיה איגוד כזה, שמאפשר לסופרת להוסיף לכריכה שלה: אני משתייכת לסופרות הרציניות. זה מהר מאד יסלק את אלו שלא, או יאפשר לנו כקוראות להבחין בספרים האיכותיים.

התוצאה: ספרים שלא זכאים לשזוף מדפים – לא יגיעו לשם. ערך הכתיבה והסופרות יעלה. יבינו שגם להן יש איכות ולא רק שרבוטי מקלדת.

המינוס היחיד – יש פה הרבה מקום לפוליטיקה, קטנה וגדולה.

[תהילה ב]

תכל’ס, אותי מעצבן שיש סופר/ת מסוים/מת שהוציא/ה סדרת ספרי מתח שמתבססת על אדם שלא למד מעודו את הנושא, אלא נקלע אליו בפתאומיות ואיכשהו מצליח כל פעם לגבור על אויבים מנוסים, עם נשק, כסף ויכולות על.

ההיגיון שאין שם מקומם אותי! ספרים כאלו אני לא קונה! לא מבינה בכלל למה אחרים קונים אותם! ועוד יותר – למה חנויות ספרים מאפשרות להם להפיץ אצלם?!

[רחל פישביין]

התופעה הזאת שקיימת לא רק אצל סופר/ת אחד/ת ולא רק בנושא מסוים, מעידה שהציבור מצביע ברגליים – אבל לכיוון הלא נכון.
אפשר לדון למה ואיך זה קורה, אי אפשר לשנות את המציאות.
והתחזית שלי בהתבסס על המצב, שהספרות החרדית האיכותית תישאר תמיד רק גרעין קטן שלא יכול לגדול משמעותית.

[שרה לרנר]

הטרנדים הספרותיים משקפים את הטרנדים החברתיים, בדרך כלל. שינוי בא’ מוביל לשינוי בב’. לא מוסיפה יותר מזה, כי זה ייגרר למקומות שאני לא רוצה מעוניינת להיגרר אליהם.

[רחל פישביין]

לא בטוחה שהבנתי.

יכולה לפרט קצת – אפילו בפרטי?

[שרה לרנר]

קוראים לזה הוצאות ספרים, והן קיימות.

בין היתר, בגלל ההערונת שלך בסוף – על הפוליטיקות ושות’ – נראה לי שהרעיון של הוועדה הוא גרוע ביותר.

שוק של אמנות גם חייב להיות דינמי, כדי שיוכל להתפתח ולהשתפר. ככל שיהיה מוגבל לדעתן של יחידות – גם גדולות וטובות – הוא יורה לעצמו ברגליים.

[תהילה ב]

לא גרוע ביותר. יש מושג שנקרא: “הציבור מצביע ברגליו”. סופר שיתעקש – ימצא את הדרך לשם.

[שרה לרנר]

הציבור לא יכול להצביע, אם הספר לא הגיע אליו כי הוא נתקע בשלב הוועדה…

[תהילה ב]

לוועדה שלא קיימת עדין לא תהייה שליטה על שוק הספרים, אלא חוות דעה משמעותית. לי זה נשמע רעיון טוב. בדיוק כמו שיש מותג של אוכל, בגדים וכו’. זה שאוסם מותג טוב יותר, לא אומר שלא אקנה של חברה זולה יותר. המותג אומר הרבה על הספר, מייקר אותו.

[שרה לרנר]

אוסם מיתג את עצמו, אחרי הרבה עבודה. כנ”ל קוקה קולה, כנ”ל קוקו שאנל.

דוגמאות מקבילות לכך: מיה קינן בהחלט מיתגה את עצמה. אם תקראי את הספר הראשון שלה – לא בטוח שהוא היה עובר את הוועדה המדוברת.

מותג אמור לבנות את עצמו, לא להכתיר אחרים. זו צורת הצמיחה הטבעית של מותגים. מה שנקרא – מבחן התוצאה.

אם אי פעם אוציא ספרים – אני מעדיפה לעבור דרך ארוכה יותר ולבנות את השם שלי בעצמי, מאשר למכור עותקים כי “דבורי רנד סימנה עליו וי”. בצורה הזו אנחנו די חונקים את השוק.

[תהילה ב]

יש בזה.

אני לא זוכרת מה הספר הראשון של מיה קינן, (אם זה היה מקום אחר – קראתי ואהבתי. זכור לי סגנון כתיבה כבד קצת יותר מדי אבל עלילה לא רגילה), אבל יש שיטות פעולה בסיסיות. אם אני מקבלת ספר שאין בינו לבין המציאות כלום (וכמובן לא מדובר בספר פנטזיה/ מד”ב), זה אומר הרבה על הסופר/ת. אם הטעות הנוראית חזרה על עצמה בעוד ספר ועוד אחד – אני מסמנת את השם היטב תחת הקטגוריה: סופרים שלא אקרא לעולם. אלא אם אקבל בהמשך החיים איתות שמשהו השתנה. לא חסר מקורות, בסביבתי יש הרבה קוראי ספרים נלהבים…

[שרה לרנר]

מה שאת מתארת זה בדיוק התהליך הציבורי הבריא! אז בזבזת את הזמן על הספר הזה, ולמדת לעצמך – מה אהבת ומה לא. אפילו בלי ועדה.

אגב, לא דיברתי על מקום אחר, היה ספר מוקדם עוד יותר שלה שקראתי. ממקום אחר דווקא נהניתי, למרות שהוא היה בוסרי ובוודאי בלי השוואה לתוצרים המלוטשים שלה היום. ואני מודה מאוד מאוד מאוד לכל אלו שאפשרו לה לעבור את כל שלבי התהליך, ולהיות מה שהיא היום. כעת, לא נותר אלא להתפלל שתוציא עוד ספרים בקרוב…

[תהילה ב]

ועוד משהו: נשמע לי מוזר שאלו שמעבירות סדנאות כתיבה יציבו רגליים לסופרים בהוצאת הספר… ככה שאיך שאני מבינה – הסופרות הגדולות מבינות את מצב השוק, כך שהן אמורות לעודד מציאות כזו (דבורי רנד, מיה קינן מעבירות סדנאות, רנד מלווה לספר ממה שהבנתי. מניחה שיש עוד שאני לא מכירה)

[שרי שבדרון]

זה יערער את השוק כמו שלא עשו מיליון עיתונים רדודים.

היום, כל אחת יכולה להוציא ספר. היא צריכה לעבור כמה תחנות מתישות בדרך, אבל אם הספר טוב – יוציאו אותו.

ואם הספר ממש טוב – אנשים יקנו אותו. אולי היא אפילו תרוויח קצת כסף 🙂

אבל ברגע שלא כל אחת יכולה להוציא ספר, ולא כל אחד יכול לקנות את הספרים שמוצאים חן בעיניו – המצב יהיה גרוע פי כמה. וכמו שאמרת – מלא פוליטיקות, מלא פרוטקציות, או פשוט – תאגיד. קצת קטן יחסית, אבל עדיין תאגיד.

[תהילה ב]

מקבלת. רק חוזרת על הרעיון המקורי: אין שום שליטה בשוק. רק תוספת קטנה לכריכה, אפילו כזו שאומרת: הספר עבר עריכה ספרותית!

[שרי שבדרון]

כן, הבנתי את הרעיון.

רק מעלה את הנקודה שכיום, החותמת הזו היא השם של הסופרת.

כשאת רואה ספר של מיה קינן, את יודעת שהוא איכותי. כנ”ל על כל שאר הסופרות האהובות עלייך.

בציבור הכללי באמת מקובל הרבה יותר שמצרפים המלצות וביקורות על הספר בשולי הכריכה. גם אצלנו בספרים מסוימים זה קיים. (אסתי קווין על אדמה פראית, לדוגמא.) אולי צריך להוסיף את זה יותר, או לפחות שסופרות מתחילות יבינו את החשיבות של זה.

אם הייתה גם במה מקובלת לניתוח וביקורות על ספרים, אובייקטיבית לחלוטין – זה גם היה עוזר. אבל אין שום במה כזאת בציבור שלנו כי כולם בטוחים שאם מבקרים ספר זה לשון הרע. 🙁

[תהילה ב]

זו נקודה שחשבתי להעלות. מי אמר שביקורת היא לשון הרע? שאלו פעם רב? ביקורת תהיה יעילה לכולם. כן, גם לסופרות!

[תמי אפשטיין]

כן, שפרה גליק (הסופרת) שאלה רב. הוא אמר שאין שום בעיה לבקר ספרים לאחר שפורסמו, משום שכל סופרת לוקחת בחשבון שידברו על הספר שלה, וידונו עליו. לא בהכרח שרק לטובה.

בפועל, עדיין חוששים

[תהילה ב]

אז הנה לנו עוד בעיה שדורשת פתרון. מישהו פשוט צריך לעשות את הצעד הראשון.

האמת שבזמן הלימודים שלי, עבור הפרויקט הסופי חשבתי לפתח אתר שמהווה סוג של מועדון כתיבה עם ביקורות ספרים, השאלות (זונחת לאור האמור) ועוד, לא יודעת למה לא מימשתי (אולי כי המורה שלי הורידה אותי ממנו?), אבל אולי אממש את זה יום אחד, ממילא אני מתכננת להקים לי אתר בשלב כלשהוא אחרי הוצאת הספר בע”ה.

[גולדי]

מועדון ביקורת בעיני זה דבר גרוע

כי לרוב הביקורות הן:

כתיבה מזעזעת (מה זעזע? נא לפרט!)

תת רמה (אשמח לשמוע למה)

איזו רעה! למה היא הרגה/ אמללה/ חטפה וכו’ אותו (למה? כי זה חלק מהעלילה ואם החיים שלו היו נוחים ויפים לא היית קוראת את הספר הזה…)

וכן הלאה…

אולי צריך ללמד גם איך להעביר ביקורת… ואיך להחמיא נכון…

[תהילה ב]

תקפצי לאתר של יפה נוף. אני רואה דווקא תגובות חיוביות. לא כולם שליליים. ואגב, אם מישהי תזדעזע על דמות שנהרגה – מבחינתי זה אומר שהסופר יודע לגעת בקורא. הרי אם הדמות הייתה יבשה ומשעממת והעלילה הייתה יבשה עוד יותר, לא הייתי מזדעקת על זה שהרגו אותה, נכון?

[גולדי]

התכוונתי לביקורת על עצם האומללות של הדמות…

אבל כשאני מעבירה ביקורת על ספר (אחיות שלי לא קונות ספר שלא אישרתי להן שהוא שווה קריאה)

אני מעבירה עליו ביקורת עניינית. עלילה- זרמה, התקדמה טוב או שהסתובבה במעגלים

כתיבה- איכות, רמה,

דמויות- מעניינות? בנויות?

וגם אם היה לי כיף ברמה הכללית

זאת אומרת שיש ספרים שאני אומרת שווה לקרא אפילו ש…

[תמי אפשטיין]

הבעיה שהסופרות הגדולות עמוסות וחוששות מכתיבת משוב לספרים לא מוכרים. שימי לב שאסתי קווין כותבת למיה – והפוך, כי הן חברות טובות ומלוות אחת את הסיפור של השניה.

כנ”ל קפלר ורנד.

את יכולה למצא עוד הרבה צמדים כאלו.

בזמנו, כשביקשתי ממיה לכתוב לי כמה מילים על הספר שלי, היא אמרה שהיא לא רוצה להתחיל עם זה, כי היא חוששת מהצפה שתבוא בעקבותיי. בפרט שלא תמיד היא תוכל לכתוב מילים טובות. היא פשוט מעדיפה לא להתחיל עם זה

[תהילה ב]

די מובן והגיוני. אף אחד לא רוצה הצפה לבקשת ביקורות (אולי אם תשלמי על זה…). אבל גם קוראות יכולות לתת ביקורת, לא? ממש לא מחייב שסופרת תעשה את זה…

[תמי אפשטיין]

קוראות? מה זה יתן לי? היחס לזה הוא כאילו אני כתבתי את הפידבק. צריך שם שעומד מאחורי המילים ונחשב למשהו שווה

[תהילה ב]

אבל באותה מידה אי אפשר ללכת לסופרות הטובות ביותר (אלא אם הן חברות ממש טובות שלך). בעיקר מסיבת הזמינות והשלכות ההצפה. אולי פתרון טוב יותר זה לתווך בין סופרים מוכרים ובעלי ז’אנר כתיבה זהה? סוג של – עשיתי לך, תעשי לי. קריאת הספר עצמה לוקחת זמן… לא קל להתנדב לדבר כזה, גם בתשלום זה סכום משמעותי.

[שירה אלג'ם]

אני קונה ספר לחגים ומסתמכת על שמות של סופרות על מנת לא לקבל חתול בשק…
וספר טוב זה משהו שלא ישכב לי בבית אלא אני אקרא אותו כל כמה חודשים. בספריה
שלנו לצערי כבר גמרתי ממזמן את כל הספרים ואת הפעם השניה שלהם… אז
בטלתי מנוי. אגב, אני לא אבזבז זמן, לא רק כסף על קריאה של חומרים רדודים זאת
הסיבה שגמרתי כל כך מהר את הספריה 🙂 (שנה, למתעניינות) כנ”ל עיתונים זה הסיבה
שאני לא מנויה על שום עיתון כי זה לא שווה את הכסף החומרים הרדודים שם. אפילו
עיתונים טובים את משלמת כמה עשרו חודש על בערך סיפור אחד בהמשכים מעניין ועוד
כתבה אחת פעם בחודש מעניינת חוץ מזה – פשוט משעמם. אז כן הלקוחות מצביעים
ברגליים לא ברור למה זה לא עוזר. אם הייתי יודעת על עיתון טוב שמלא בחומר שווה
ומעניין הייתי משלמת בשמחה כדאי לעשות עליו מנוי…. אז זה לא מדויק שאנחנו
הישראלים לא יודעים לשלם, פשוט אין על מה…. אגב, באותו נושא: תמי, את מוציאה
ספר לחגים? הלכתי ליפה נוף אתמול ואין כלוםםםםםםםםםםםם, רק לילדים יש ספרים
מהממים של שרי וולך ודבורי רנד…. באלי לחזור להיות ילדה…

[תהילה ב]

לגבי תשלומים לספריות – בעיר הולדתי יש ספריית פייס ובה מחלקה תורנית. ההשאלה – חינם אין כסף, רק צ’ק פיקדון. ניתן להשאיל שני ספרים לאדם. הבנתי שגם בבני ברק יש, אבל כל פעם שאני מנסה להתקשר יש הודעה שהם בשיפוצים…

[תמי אפשטיין]

לא, שירה. בע”ה אמורה להוציא לפסח או לחגים בשנה הבאה (הוא מתפרסם, עדיין. רק בפרק 49)\העונה יש בהחלט הרבה ספרי ילדים ונוער שיוצאים.

היי רובי של מרים קרייטמן, כוכבית 42 של עלקי דויטש, החמושים בכפר שיבולים של אסתי אייכלר ובגן של אמא של חוי שטיגל.

זה מה שאני יודעת.

במבוגרים אני יודעת שעלקי דויטש מוציאה את ‘כל בית צריך חלון’ (פורסם בלבית של המבשר), חנה גרינברג הוציאה את ‘למען אנסנו’, ופסי שלאס הוציאה את ‘מעבדת תקוה’.

מאמינה שעומדים לצאת עוד

[א ק]

סטייה מהנושא: איפה מתפרסם?

[תמי אפשטיין]

נפך – עיתון הנשים של הפלס

[יהודית ברוורמן]

ממשיכה את הסטייה מהנושא:
סיפור מעולה, יש בהחלט למה לחכות!!

[שירה כהן]

חשבתי הרבה לפני אני מגיבה, כי זה נושא חשוב, ויש לכל אחת דעות, נסיון וכאבים משלה. וגם זה קצת דיון ארוך מידי.

כל אחת יכולה לכתוב. וגם יכולה להצליח. אבל המציאות מוכיחה שאנשים בעלי שילוב יכולות הומניות- ראליות מגיעים לתוצרים יותר משובחים. וכמו כל דבר אחר בחיים התמהיל משתנה מאחת לשניה, והשילוב הוא מנצח.

וכן בהחלט המצב היום מאוד רדוד, מאוד לא בשל והרבה אנשים לא מבינים באיכות, בהרבה תחומים.

ואני לא כוללת, רק מאירה את הנקודה הזו- כי כל עוד הציבור לא מחפש איכות, הוא לא יקנה אותה….

כמו שהציבור מסתפק בתחליפי זהב ולא משקיע בזהב אמיתי. זה חלק מהמצב של ימות משיח.

[פסי פישר]

בלי קשר לימות המשיח, לכל אחד יש את הדברים שהוא מבין בהם והם חשובים לו.

אני לא אעבור בשתיקה על זיוף הכי קל ביצירה מוזיקאלית, ולקרוא ספר רדוד מבחינתי זה השחתת זמן, אבל אני בפירוש אקנה תכשיט גולדפילד ואוכל שניצל סויה במקום עוף. אה, וגם לא אכפת לי ספה דמוית עור בחצי מחיר.

כל אחד מחפש איכות בדברים אחרים, תמיד היו ותמיד יהיו אנשים שיחפשו סיפורת איכותית.

[שירה כהן]

אולי לא הבנת אותי

אני דיברתי על איכות ברמה של רעיונות.

מי שמסתפקת בגולדפילד זה נהדר, גם אני לא קונה זהב סתם.

אבל אני מודעת לזה שזה לא זהב. שלאחר השימוש אין לתכשיט הזה ערך גולמי.

אבל רמת הספרות בציבור הי בכי רע, וזה מראה על רמה אישית כללית.

ואחד המאפיינים של ימות משיח זה האמת תהא נעדרת-

בסופו של דבר אין כמו זהב, גם אם מכל סיבה שהיא אני לא קונה אותו…

ובספרות אין את זה!

יש מלא חומר שלא שווה קריאה, וספרים שקניתי והלכו לפח… ואין פה מדד מקצועי, בעיתונים בכתבי עת וכו… בגלל שזה תחום אומנותי, ויש היצע רב על הביקוש, ומלא כשרוניות צעירות שמנסות להיכנס לשוק.

[גולדי]

לא הייתי מגדירה תחליפי זהב אלא זהב מזויף…

כי גולדפילד הוא לא זהב מזויף אלא תחליף זול שדומה לזהב ומי שקונה גולדפילד בדר”כ תקנה אותו בחנויות ייעודיות, ובמחיר תואם מוצר (מחיר פר עיצוב ולא משקל…) אבל מי שקונה זהב מזויף לא יודעת שרכשה זבל במחיר של זהב ובחנות שנראית של זהב

[שירה כהן]

תודה על הדיוק.

[א טב-אל]

ועדה יכולה להיות טובה או הרסנית.

תקנו אותי אם אני טועה.

סופר או שניים נבחרים מכל ז’אנר (דרמה, מתח, קומדיה, אקשן וכד’) שייתנו ציון לספר עבור הסופרים המבקשים זאת, והציון יהיה מוטבע (אם הסופר ירצה בכך) על הכריכה, לדוגמא ספר איכותי מקבל 5 כוכבים. יכול לתת אינדיקציה בלי לחייב את הסופרים שלא מעוניינים בכך.

אפשר לבחור את הסופרים הלקטורים בסקר ציבורי בו כל אחד יכול לבחור סופר אחד מכל ז’אנר. וסופרים המעוניינים בבדיקה ישלמו מחיר קבוע על בדיקת ספר והטבעת ציון.

זה נותן מענה לבעיות השונות:

✅ קורא שחושש לקנות חתול בשק מקבל אישור איכות.

✅ סופר שלא מעוניין לא חייב לעשות זאת. זה לא יוריד באיכותו.

✅ סופרים לא מוכרים יוכלו להכניס רגל.

✅ בציבור החרדי כמעט לא קיימות המלצות – גם בעיה זו תיפתר כך.

[א ק]

רעיון לא ישומי מהסיבה הפשוטה שכמו בכל תחום גם בספרות הציבור מצביע ברגליים, ולא בגלל ועדה כזו או אחרת.

ספר גרוע שתהיה עליו חותמת של דבורי רנד לא יהפך לספר טוב יותר וגם אם כמה יקנו אותו בגלל החותמת הוא לא ימשיך לצבור תאוצה, ככה זה, ובצדק.

[תהילה ב]

לא חושבת שזה מדויק. אחרת אור החיים לא היו ממשיכים את הפרויקט שלהם כבר שנה שלישית או רביעית. הם מקבלים הרבה כתבי יד, בוררים מתוכם את מה שמצאו לנכון, מצמידים עורכת ספרותית, לשונית וכו’ ומוציאים תחת פרסום נכבד.

אני בכל אופן לא התכוונתי לזה, אלא רק חותמת שאומרת שהסופר עבר תהליך בסיסי של בניית עלילה תקינה, כתיבה הגיונית ועריכה ספרותית (כשהעריכה הספרותית בדרך כלל תעיר על הנקודות הנ”ל ותסגור את הסיפור, @tammyepshtein ככה הבנתי ממך)

[תמי אפשטיין]

לא הבנתי מה הבנת ממני (וואלה, איזה משפט מסובך זה יצא)

[תהילה ב]

חחח. שהעורכת הספרותית רואה אם הספר ראוי לשמו או לא… מבחינת היגיון בריא בעלילה (עזבי מחקר, סיפור אחר לגמרי, שיתחילו בהיגיון) וכתיבה מובנת.

[תמי אפשטיין]

חלק מהגדרת המקצוע 🙂

[תהילה ב]

אני, למשל, לא ידעתי שיש בתהליך ההו”ל מה שנקרא עריכה ספרותית, מניחה שאם הייתי יודעת הרבה עוגמת נפש הייתה נחסכת ממני אם הייתי מדפדפת לתודות ומחפשת את שם העורכת הספרותית, אם קיימת בכלל.

[גולדי]

יצא לי לדבר עם מישהי שעובדת בצוות שבוחר את הספרים החדשים שיתפרסמו והיא לא הייתה נלהבת משום מה. היא טענה שמעורב שם כבר יותר מידי פוליטיקה מלוכלכת

ויצא לי לקרא כבר ספרים גרועים לטעמי שיצאו מבית היוצר של התוכנית הזו

אבל ככה זה בכל גוף שהוא. אם הוא צובר כוח ויש שם כסף באמצע- תמיד תתערב שם פוליטיקה מלוכלכת

[תהילה ב]

שלי נכנס בלי פוליטיקה. קראו עלילה ולא שאלו אותי שום דבר נוסף – לא גיל, לא עדה, לא קהילה. כלום.

אבל ממה שהבנתי זה לא עבר לצוות, רוסט קרא בעצמו ואישר.

[גולדי]

ענית בעצמך…

[תהילה ב]

כן, הוספתי אחר כך כדי לאזן את מה שאמרתי. אולי פה טמון הכלב…

[א ק]

יש פה עוד נקודה ממש חשובה שלא הזכירו פה,
העיסוק בכתיבה הוא עיסוק לעצמאיות ולא לשכירות בדר”כ, אם זו היתה עבודה לשכירים אני בהחלט מאמינה שהשכר המקובל לא היה שכר מינימום כי זו עבודה ששדורשת כשרונות ספציפיים ומשמעותיים.

אבל מה? זו עבודה לעצמאיים/ות,
אני עבדתי בעבר אצל סוכן יטוח שכדי להכנס לשוק קיזז את כל העמלה שלו בפוליסות שמכר עד שצבר שם,
אחותי היא סוכנת נסיעות מצליחה ב”ה אבל ההתחלה שלה היתה כמעט ללא רווחים, ותקופה ארוכה.
אז הגיוני שגם אצל סופרות זה יראה כך ואולי לתקופה עוד יותר ארוכה כי יש הרבה כאלו.
לא מאמינה שהיום מיה קינן או דורי רנד או חוי רוזנברג או מי שלא תהיה כותבות משהו בחינם או במחיר לא הוגן.

[תהילה ב]

דבורי רנד מעבירה סדנאות, גם מיה קינן מעבירה עכשיו (הבנתי ממנה שיהיו עוד). אז אני מניחה שהספרים לא משמעותיים יותר מהסדנאות (ומי יודע? אולי גם הן מתוסכלות מהמצב). לגבי רוזנברג – לא יודעת.

[תמי אפשטיין]

יודעת מה ההבדל בין הדוגמאות? שכל העצמאיים/יות יכולים לעבוד בהתנדבות, ובשלב מסוים להחליט שהם מעלים מחיר, וזה בסדר גמור.

כשאת מוכרת שירות לגופים – זה לא ממש תלוי ברצון שלך. אני יכולה לעבוד בהתנדבות כדי להכנס לעיתון, אבל כשארצה להעלות מחיר – הם לא יפנו אלי יותר, אלא יחפשו את החדות שיעבדו להם בחינם.

היה שלב שהודעתי בעיתון מסוים שאיני מוכנה לכתוב כתבות שיווקיות במחיר שנתנו. הם קיבלו את זה.

אחרי חצי שעה התקשרו בהיסטריה שהמנכ”ל אישר מחיר גבוה יותר, העיקר שאריץ את הכתבה. רק מה, מאז הם לא פונים אלי הרבה לגבי כתבות שיווקיות. רק כשהם ממש צריכים וזה חשוב להם (למשל, ואת זה שמעתי מאחורי הקלעים, כשאגודה מסוימת התאכזבה מאד מהכתבה והבטיחו לה שאת הכתבה הבאה תכתוב הכותבת הכי טובה שלהם – ציטוט ששמעתי ממנכ”ל האגודה)

אז בשיווקי זה היה לי שווה, ובכתבות רגילות זה פשוט לא יעבוד. הרי לא מחויבים לאף אחד.

גם כשמוציאים ספרים. בד”כ החוזה די אחיד ודרקוני. אני יכולה לדרוש מחיר על הספר, אבל זה לא יעזור לי, כי אני כפופה לגוף ההו”ל…

[גולדי]

לפני כמה שבועות גיסתי התחתנה וגיליתי דבר מדהים.

כל חתונה באשר היא מחויבת על ידי האולם (!) לשלם סכום מסוים תמורת הזכות להשמיע מוזיקה בחתונה…

זאת אומרת, איגוד הזמרים או משהו כזה מחייב כל אולם לשלם עבור כל חתונה שנערכת בו כי ככל הנראה ישמיעו שם שירים של זמרים ומלחינים ויש עליהם זכויות יוצרים…

כששמעתי על זה אהבתי את הרעיון. נכון שרוב המחותנים חושבים שזו דרך לסחיטת כסף נוסף מהם, אבל מישהו יצר שיר. עבד עליו. עיבד, שיפץ, הקליט וכו’ ואז הכסף ברח כי כל מי ששמע את השיר פעם אחת כבר יכול לשיר את זה בחתונה הבאה. זו דרך טובה לשמירת זכויות יוצרים של קניין רוחני שלדעתי חשבו הרבה עליה לפני שהצליחו לעשות את זה.

חשבתי לעצמי, למה שלסופרות לא יהיה גוף כזה?

בפרטיים זה מורכב אבל גם בהיקף נמוך בהרבה ואי אפשר לשלוט על דבר כזה אבל ספריות זה דבר שניתן לדעת איזה ספר הושאל מתי וכמה.

אולי אפילו להקים ספריות איכותיות שכל סופרת תביא את הספרים שלה ותקבל תמלוגים פר השאלות או שאפילו התשלום בספריה יהיה פר ספר- השאלתי ספר כלשהוא- אשלם סכום קטן עבור הקריאה (אם היה משהו כזה באזור שלי הייתי משלמת בשמחה, אבל לקנות ספר בשבעים שקלים ואחר כך אין לי מה לעשות איתו במשך שנה לפחות עד שאקרא אותו שוב- זה גורם לי לחשוב יותר מפעמיים לפני הקניה)

אני חושבת שזה ישמור על זכויות היוצרים של המילה הכתובה, יגרום לאנשים לקרא יותר בתשלום ופחות ללוות ספרים מחברים וכו’- כי אם אצל חברה שלי אני צריכה לחכות חצי שנה לספר וכאן רק שבוע אני אשלם את הכמה שקלים האלו, יתן הזדמנות גם לסופרות חדשות- כי לשלם שבעים שקל על סופרת לא מוכרת לא בטוח שכל אחד יסכים אבל סכום נמוך משמעותית הרבה יותר יסכימו לנסות, כל סופרת תרוויח גם על כל השאלה ולא רק על קניות של הספרים.

זה רעיון בוסרי למדי אבל פשוט מעלה אותו, כי לדעתי הוא נותן פתרון חלקי לעניין זכויות היוצרים.

[שרה לרנר]

צודקת, אכן רעיון מעולה.

אני חושבת שבספריות ציבוריות הסופרים אכן מקבלים תמלוגים על השאלות, אבל לא נראה לי שזה קורה בספריות חרדיות.

[תהילה ב]

לא מאמינה שזה קורה בספריות ציבוריות, אבדוק מול ההיא של הפייס, נשמע לי הזוי.

[תהילה ב]

@tammyepshtein אני נופלת עליך היום, אבל הספר שלך נמצא בספריה ציבורית, אז טכנית יש לך את האפשרות לחסוך ממני את הבירור הזה.

גם של @ChaviBar ואולי עוד כמה שלא ידוע לי שנוכחות פה…

אם תענו בכנות, אני אקפיד להשאיל יותר 🤣

[תמי אפשטיין]

כן, מקבלים תגמולים על כל השאלת ספר בספריה עירונית (עירונית. לא כל גמ”ח ספרים) לא משנה אם ספריה חרדית או לא. ‘סקר סופרים’, כפי שזה נקרא מקצועית.

כמה תגמול? די מביש. שקלים בודדים לכל השאלה (1.5-3 ש”ח) בסוף זה מצטרף לסכום נחמד, תלוי כמובן במספר הספרים ובמספר ההשאלות. אבל לא משהו בהיקף גבוה מדי

[תהילה ב]

עוברת לאישי…

[‫איידי וייס‬‎]

לא דבר חדש בכלל, וזה בהחלט שמירת זכויות יוצרים של זמרים, מלחינים ועוסקים במוזיקה.

חפשי “אגודת אקו”ם”, הם קשורים לזה.

[שירה אלג'ם]

הרעיון של ספריה איכותית עם תשלום קטן (נניח חמישה שקלים לספר) מעולה. ממש
אהבתי. הלוואי אצלינו בספריה אין לי סיכוי לקבל ספרים חדשים שעדיין לא
קראתי… כי הכל נתפס מיד בספריה כזרת מאמינה שיהיה לי.
אולי אפשר להתחיל דבר כזה בקטן. נניח את רוצה לקנות ספר חדש של איזה סופרת אבל
אין לך כסף להשקיע את פונה פה בקדם ושואלת: מי רוצה לקנות איתי ביחד את הספר
הזה והזה באיזור כך כך וכך. נראה לי שכך יתפתח מיני ספריה בכל מקום. מה אתן
אומרות? זה יגרום יותר לקנות ספרים איכותיים לפי דעתי. בואו נעשה ניסוי… יש
כאן דרומיות (לא אשדודיות או קרית גתיות, זה לא דרום!!! נתיבות, אופקים, תפרח
באר שבע זה דרום….) מישהי רוצה לקנות איתי את הנכדה של שולמן מהפיקוח?

[תהילה ב]

במקרה כזה יש גם השפעה הפוכה. ספר שממש אהבת תקני גם אם לא יתחלקו איתך, נכון?

מילא עם אחות או קרובת משפחה (זה מה שאני עושה, אבל אנחנו מעדכנות רק אחרי קניה, לא משהו מתוכנן). כשמתכננים מראש ומפיצים לכל עבר – לא חושבת שיועיל

[חוי בר]

העליתן פה נקודות מאוד מעניינות. מרתק ממש. אני ממש מרגישה את התסכול שזועק פה בין המילים. ומזדהה מאוד.
השאלה האם אתן רוצות באמת פתרונות או שזה שרשור הוצאת תסכול?
אני מתייחסת לזה בתור שרשור שבאמת מנסה להגיע לאנשהו, ולכן אגיב בהתאם.
יש משהו שחשוב שתבינו. קוראים לזה כוח שוק.
אם השוק החליט לקנות מילים וכתיבה בזול, לך כסופרת לא יעזור שום דבר. עצוב, אבל זה המצב לצערי.
זה מתסכל שאין הערכה לעבודה, ושאנחנו עובדות תמורת סכום זעום. אבל זה המצב. צריך להביט על המציאות במבט מפוכח.
לדעתי פתרון טוב (בניגוד לועדה) זה לפתוח איגוד סופרות, שבו קובעים מחיר גג ואף אחד לא יורדת ממנו אפילו בשקל. אבל זה פתרון שיעבוד רק אם כולן כולן יהיו מחיוביות לזה.

זכותה של כל בת 15 שלמדה לכתוב משפטים לכתוב לאיפה שבא לה, ובכל סכום שבא לה.
זכותה של כל אחד למכור את עצמה בזול כדי לצבור ניסיון.
זכותו של העיתון לקחת משהי ברמה נמוכה.
ולנו ככוח שוק יש זכות ואף חובה לא לקנות את העיתון הגרוע, ולא לתת לו לגיטימציה להתקיים.
עיתונים לא מרוויחים מדמי המנוי! זה בקושי מכסה את עלות ההדפסה. עיתונים מרוויחים מפרסומות.
וכדי שהפרסומות יזרמו, העיתונים צריכים הפצה. אם כולנו נבטל מנויים לעיתונים שלא מוצאים חן בעינינו, ההפצה תתקמץ, והעיתון יבין שאין לו ברירה אלה לשפר את המקצועיות שלו, או להפסיק להתקיים.
זה החלטה שלנו! אי אפשר להמשיך לקנות עיתון או ספר גרוע, ולהתלונן… אם זה גרוע אל תקני, ותגידי לכל החברות והמכרות שלך לא לקנות. זאת הדרך היחידה לגרום לזה להפסיק.
כל עוד אנשים קונים ספרים גרועים, השוק ימשיך לייצר אותם.
איך תדעי אם ספר טוב? המלצות!
אנשים אחרים יקראו, תקבלי המלצה ותקני.
או סופרת שאת יודעת שכל ספר שלה הוא פנינה.
אישית, אני משקיעה מכספי הון עתק כדי לשפר את רמת המקצועיות של הספר שלי. ההשקעה הזאת לא חוזרת אלי!
יש ספר שהשקעתי בו מינימום של המינימום והוא מנפיק רווחים גבוהים יותר מאשר ספר אחר שהשקעתי בו סכומי עתק כדי לשדרג אותו מקצועית. זאת עובדה עצובה. אבל אי אפשר לחנך את הציבור. זה מה שהם רוצים, לבריאות!
לכן כדאי לכולנו הסופרות לנשום עמוק, להבין שזה המצב בשוק, ולנסות להמציא את עצמנו במצב הקיים.
לבכות שהשוק נוראי לא יקדם אותנו…
לגבי הרעיונות על ועדה שתחליט… רעיון לדעתי פחות ישים מהרבה סיבות שאין לי כח לפרט… (אם תרצו שכן אפרט תכתבו לי)
מה שיעזור לנו, זה שהקוראים ירצו לקבל תוצר מקצועי. לצערי אי אפשר להכריח אנשים לרצות דבר כזה…
כל עוד יש ביקוש להצע זול, המוצרים הזולים יהיו בשוק.

[תהילה ב]

כל מילה!

רק שאלה אחת – מחיר ספר לא נקבע לפי מספר דף + שקלול היסטוריית הסופר?

אגב, אם כבר אז כבר – קראתי השבת את עגור הברונזה של מ.קינן. מהמם כמובן (לא פעם ראשונה), אבל מה שהפתיע אותי – מחיר הספר לצרכן: 88 ש”ח.

ספרים אחרים שלה, גם חדשים יותר, כמעט פי שניים בגודל וכמעט אותו מחיר! הגיוני?

[חוי בר]

גם המחיר זה היצע וביקוש….
לא יודעת אם כולן מודעות לזה, אבל מחיר הנייר עלה ב50% במהלך ה6 שנים שאני כותבת.
הספרים שלי לא עלו ב50%…
אני כסופרת ספגתי את עליית המחירים בשקט. כי אף אחד לא ירצה לשלם כפול….

[מירי]

עגור הברונזה לא באמת עולה 88 ש”ח

זה מחיר לפרוטוקול, או אם תרצי – מחיר תקרה

היו (ויהיו) מיליון ואחד הזדמנויות לשלם עליו פחות

[Noa Sharabi]

על לב של קרח כתוב 98, זה לא באמת,

קנינו את שתיהם, כל אחד כשיצא, ב-65.

[גולדי]

תארו לעצמכם מצב שבו נתאגד באמת ונקבע מחיר סף שממנו אי אפשר לרדת.

עיתון שיפרסם כותבת חדשה ולא מוכרת ב”איגוד” ושלא חתמה שאינה לוקחת מתחת למותר בשבוע שלאחריו הסופרות המוכרות יותר שנותנות לו סיפורים בהמשכים, כתבות וכו’ “יסגרו את הברז” שום עיתון לא ייקח סיכון שלא יהיה בו את השלד שמחזיק אותו והם יאלצו להעלות את התשלום בהתאם למה שנדרוש.

האיגוד לא דורש הרבה מעבר להתחייבות אמיתית (צריך איזה שהוא עירבון שלא יקרו עסקאות מתחת לשולחן) לא לקחת מתחת למחיר השוק שייקבע.

שום עיתון לא יכול להסתדר בלי השמות הגדולים. אין דבר כזה. והסופרות הוותיקות והחזקות בעצם יתנו כוח וגב ללא הרבה מאמץ לחדשות וטובות שמעוניינות לכתוב בעיתונים ולהוציא ספרים איכותיים ובאמת לקבל תמורה הוגנת לתוצר.

זה יוצר סוג של מאזן בין הכוח הלא פרופרציונלי של העתונים כרגע למול הסופרת/ כתבת המתחילה שנאלצת להסכים לכתוב כמעט בחינם או אפילו בחינם.

לקבוצה יש כוח שחבל לא להשתמש בו.

ואני מאמינה שהסופרות הוותיקות ישמחו לעזור כי הן באמת נשים טובות ומקסימות, ברור שזה ידרוש מהן באמת לעמוד חזקות כדי לאיים על מערכות עיתונים אבל לא נראה לי שמעבר לזה זה ידרוש עוד משהו מהן.

[חוי בר]

לגבי הספריות, זה רעיון מעניין, אבל צריך מישהו חזק שייקח את זה תחת חסותו.
אני ממש לא אתנגד לקבל תמלוגים על כל קריאה.

[תהילה ב]

להבנתי לא יקרה. קראתי על מה שהולך בציבוריות – זה משהו שמסובסד מלמעלה וגם הסבסוד הוא יחסי לכמות ההשאלות הכללית מול התקציב הגלובאלי.

הספריות הפרטיות יקרסו אם הן יצטרכו להעביר לסופר 5 שקל על כל ספר. וגם אם לא יקרסו – הן לא ימהרו להתחלק ברווחים עם הסופר…

אבל מה בעצם הבעיה ללכת לספריה ציבורית שמאפשרת תגמול? אצלנו עיר מעורבת ויש מחלקה לספרים תורניים, נפרדת לגמרי מהאיזור החילוני.

[חוי בר]

כל הרעיונות של בוא נתאגד ונשנה משהו משמעותי בשוק כמו ספריות, ועדות, איגודים,
דורש הרבה כוח של חבורת בולדוזרים שיתחילו להזיז דברים.
ואנחנו הסופרות יצורות די עדינות וחמודות. לא כל כך הטיפוס…

[א טב-אל]

אולי כל אחת קטנה ועדינה. אבל אם כל הסופרים והסופרות במגזר שלנו ישתפו פעולה – לא תהיה לגורמים הגבוהים ברירה אלא להסכים עם ההחלטה המתקבלת, כי לא ימצאו סופר טוב כתחליף. זה כאמור יעבוד אם כולם (או רובם המכריע) ישתפו פעולה.

[תהילה ב]

נזרום עם זה הלאה. איך יוצרים קשר עם כולם?

כלומר, נניח ואנחנו מחליטים להקים איגוד סופרות בתוך קדם (או כל מקום אחר, רק לרעיון). איך מגיעים לכולם? שולחים מייל לכל הסופרות המוכרות או אלו שהוכיחו את עצמן?

[א טב-אל]

כל אחת מכירה כמה סופרות. כנ”ל לגבי סופרים.

מגיעים להחלטה שתתן תועלת לכל סופר באשר הוא, כמו רעיונות רבים וטובים שעלו פה, החלטות שהסופרים יסכימו איתן בלי סיבה להתנגדות.

כותבים בצורה מסודרת ‘הסכם סופרים’

[אלישבע חניה]

סליחה על הערה, זה חוקי בכלל להתאגד ולדרוש מחיר סף?

[תמי אפשטיין]

חוי, את רוצה לומר לי שאת לא נרשמת לסקר סופרים?

[שרי שבדרון]

אני לא חושבת שדבר כזה יכול לעבוד, מכמה סיבות:

דבר ראשון, המנויים לעיתונים היום הם לא רק לפי איכות התוכן. עיתונים בציבור
החרדי הם השתייכות חברתית.
ולכן, אין שום טעם לאיים על אף אחד. יש עיתונים שמחזיקים רק עם שמות לא
מוכרים. מה לעשות. אנשים יקנו אותם בכל מקרה.
לעומתם, עיתונים כמו משפחה וזרקור, באמת פונים לכולם – ולכן הם גם משלמים יותר
על חומרים.

דבר שני, ברגע שלא כל הסופרות נמצאות במיזם הוא מאבד מערכו.
ברגע שיש אפילו שתי שמות גדולים בחוץ – אפשר לשכוח מזה.
לא קל לאיים על עיתונים, במיוחד שהם פשוט ישקיעו את כל התקציב במישהי אחת
וישלמו מינימום לשאר – ושוב חזרנו לאותה בעיה.

[א טב-אל]

השמות הגדולים כנראה לכתחילה מקבלים יותר מהרף שנציב, כך שהנקודה הזו לא יוצרת חשש.

כל אחד ישמח לקבל שכר גבוה. (מלבד מי שחושש שהיצירה שלו לא תתקבל, אז הוא מתפשר על מחיר נמוך שיכניס אותו למערכת).

אין סיבה שסופרים טובים יתנגדו. וסופרים שכבל זאת יתנגדו כנראה לא יתנו תוצר שיחזיק את העיתון. כך שהם לא ישפיעו על ההחלטה הכללית.

מה שיוצא זה שאפילו לא חייב את כולם לשתף פעולה – פשוט להציע, להעלות על השולחן.

סופרים טובים יסכימו ואחרים לא ישפיעו…

[ה ה]

אין לי כוח (ובעיקר זמן) לקרוא את כל התגובות, למרות שהן מאוד מעניינות, אז אני לא יודעת אם היתה מישהי שהביאה את הרעיון הזה,

אבל אני חושבת שבמקום לבכות על המצב שאין הכנסה מכתיבה אפשר לקחת אותו לידיים ולעשות ממנו כסף והרבה.

אם מישהי רצינית תפתח עיתון (פיזי או דיגיטלי) של סיפורים בלבד וברמה, בהתחייבות, היא תתקשר עם סופרות טובות שיתנו לה חומר טוב ובמקביל תיצור רשימת מנויים לעיתון – זה יכול ללכת.

אני לא קונה עיתונים – החומר שם רדוד.

ספרים אני לא קונה – זה מידי יקר.

אם יהיה עיתון של סיפורים כל שבוע / שבועיים במחיר סביר, יכול להיות בהחלט שאני יעשה מנוי.

היתרונות של עיתון סיפורים:

1. הסכום יותר נמוך ממחיר של ספר

2. יש מבחר סיפורים ולא רק מסופרת אחת

3. זה מנוי שאפשר לבטל, כך שאם הרמה לא מספקת הכסף לא הלך לפח

4. לסופרות זה נותן חשיפה שאם נהנים מהסיפור שלהן ירצו לקנות גם ספרים אחרים של אותה סופרת

5. הסופרת תוכל להרוויח כסף על הכתיבה (אלא אם כן שוב תיהיה הצפה של סופרות ופרייריות שיסכימו לכתוב בחינם, והעורכות תעדפנה לקבל חומר חינמי, אבל כאן הן תיהינה חייבות לסנן את החומר כי אם לא הציבור יצביע ברגליו)

6. זה יצור תחרות ויפעיל לחץ על שאר העיתונים לעלות את הרמה.

7. העורכת תוכל לקבל משוב על כל סיפור מהסופרות ולמיין את הסופרות הטובות, אפשר אפילו ליצור מדור של ספרות ראשונית (אולי אפילו ללא תשלום על כתיבת הסיפור)- סיפורים מסופרות מתחילות שיקבלו מצד אחד חשיפה ומצד שני דירוג מהקוראות על הסיפור שלהן, ואם הדירוג יהיה גבוה תוכלנה להצטרף כסופרת קבועה בתשלום

לדעתי זה דבר שיכול להצליח וגם יכול שוב להכשל, זה תלוי כמה בעלת העיתון תיהיה בעלת אידיאל ליצור פלטפורמה איכותית.

[תהילה ב]

רעיון. בתור פיזי זה בעייתי (אלא אם יש מישהי שממש בקטע להתחיל את זה), דיגיטלי הרבה יותר קל ומופחת עלויות, מצד שני קל להעברה במייל…

[ה ה]

זה יכול להיות גישה לאתר , או לדף וכו’ (אני פחות מתמצאת באפשרויות הדיגיטליות)

קונים מנוי ונכנסים לאתר עם שם משתמש וסיסמא,

כשהמנוי נגמר לא ניתן להכנס.

[תהילה ב]

זה וודאי. הבעיה היא שכל טקסט כתוב אפשר להעתיק ומיד אחר כך לשלוח הלאה. (יש פתרונות, אבל באותה מידה יש להם נוגדי פתרונות למי שמבין טיפונת HTML)

[א טב-אל]

חלוקת תפקידים:

1. מי מעוניינת לכתוב את ה… (איך נקרא לזה?)

2. מי רוצה לדאוג לפלטפורמה הנכונה בשביל זה?

3. מי רוצה לפרסם בין סופרים וסופרות ובאיזו דרך?

[תהילה ב]

2. אם תחכו לאחרי ט”ו בשבט, אני יכולה לנסות לקדם את זה. בעצם אחרי פסח בגלל בלאגן הנקיונות 🙂

אבל אולי יש דרך יותר פשוטה – למה שלא נפתח בתוך קדם את קהילת איגוד הסופרות המדובר? (רק יצטרכו לפתור את הבאג המוזר קודם לכן) מי שמחוברת – משלמת דמי מנוי קבועים, מלבד לסופרות שמפיצות את הקטעים המדוברים, יש גם אפשרות דרך המייל לסופרות שפחות מחוברות לאינטרנט.

תכל’ס פלטפורמות יש והרבה, לפחות זמניות. אני ממילא תכננתי להקים לעצמי אחת בשלב כלשהוא. אמנם דורש זמן עבודה אבל בכלל לא מורכב…