אני אתה והוא

[שרי שבדרון]

תלוי בסגנון הספר.
גוף ראשון הוא האהוב עליי (לקריאה ולא לכתיבה), אבל יש כמה דברים שבהם הוא
יותר מאתגר מגופים אחרים:
אפיון דמויות בגוף ראשון חייב להיות מושלם.
הדמות הראשית רואה את הסיפור מנקודת מבטה, וכל מה שהיא רואה מתפרש על ידיה לפי
האישיות שלה- גם אם הקורא אמור לפרש אותו אחרת. ולכן הסופרת צריכה לדעת איך
הדמות “רואה את העולם”, ולא רק איך היא מתנהגת.
דוגמא שטחית – הדמות שלנו אוהבת ממתקים. מאוד. ולכן אם היא תראה מבנים מסוימים
הם יזכירו לה ממתקים, אם אנשים מסוימים יאכלו ממתקים לידה הם אוטומטית יראו
אנשים טובים יותר, ואם מישהו יעיר לידה ש”שוקולד זה מגעיל” תהיה לה דחייה
ראשונית ממנו. מטופש, אבל העיקר הרעיון. וחייבים להיות כמה “charachter bumps”
כאלו כדי שהדמות תהיה אמינה, והסיפור יהיה מורכב מספיק ולא רק משל.

גם הדמויות המשניות חייבות להיות מאופיינות עד הסוף הסוף,
כי גם אם בספר הדמות הראשית לא אוהבת את הדמות שונאת הממתקים,
הקורא אמור להיות מסוגל לקרוא בין השורות ולהבין שהדמות הזו – אפילו שהיא
שונאת ממתקים – היא דווקא דמות טובה מאוד שדואגת לדמות הראשית במישורים אחרים.

אז בגוף ראשון – הבנייה של הדמויות היא מה שהופך את הספר לטוב, בעיניי.
אם הדמות הראשית מאופיינת חלקית, או שלאורך כל הספר הדמות הראשית חושבת על
הדברים שסביבה דברים בנאליים, או שהקורא לא מצליח להבין את הסיטואציות שקורות
לה יותר טוב ממנה עצמה –
חסר משהו בספר.

[תהילה ב]

אני אתחיל מאתה – לא יצא לי לקרוא, אבל לא ממש נשמע לי… אולי רק ז’אנר מאד ייחודי כמו בדוגמאות שהעלו בדיון הקודם וכשמדובר במספר מועט של דמויות או חזיתות.

אני – מכורה (בכתיבה בכל אופן). כן חושבת שנכון לצמצם, לא לכתוב את כל הסיפור בגוף ראשון אם חשובות זוויות וחזיתות נוספות. נקודה נוספת – כאשר הספר כתוב בגוף ראשון של כמה אנשים – עלול מאד לבלבל, אלא אם יש הבדל קיצוני בין הדמויות והן לא נפגשות באופן תדיר, מה שיוצר בלבול (קראתי חוות דעת על ספר שהיה כתוב שהתקשו לאחוז ראש בין שתי הדמויות הראשיות, די חבל…)

הוא – המוכר והידוע, גם אם ישן. אפשר לפצל לשניים – מצב בו יש כבר אני: לא חובה, תלוי בסגנון העלילה, במספר החזיתות ובדברים שלא ידועים לאני המספר. מצב בו אין אני – מן הסתם חובה, אחרת לא יהיה סיפור 🙂

אני יותר אישי, סוחף את הקוראים לדעותיו, מציג את האמת כפי שהיא נראית לו. לעיתים זה יכול לתעתע, כי אם אנחנו יודעים משהו שהדמות המספרת לא יודעת – אנחנו עלולים לכעוס עליה/על הבחירות שלה, ולא תמיד בצדק (כמובן יש מקרים שיהיה מוצדק, אבל הכעס עליה בזמנים כאלה – יהיה חמור יותר מעל הוא, דווקא בגלל החיבור החזק אליה). הוא מרוחק יותר, למרות שגם אותו אפשר לתאר במצב אני.

ופה מגיעים לפיצול של הוא, או ליתר דיוק ריבוי שלו.

הוא אחד – קטע שמסופר מנקודה של גוף שלישי, אבל מרוכז בדמות אחת. נותן ממש הרגשה של אני.

מספר יודע כל – הקטע מסופר בגוף שלישי אבל יכול להביא במקביל מבטים של כמה מן הדמויות.

אישית אוהבת יותר את ההוא אחד. מספר יודע כל עושה לי גרדת, אבל לעיתים מחוסר ברירה מוצאת את עצמי משתמשת בו.

[מרים סולובייציק]

בספר הראשון שלי כתבתי אותו בגוף ראשון, כי זה קרה לי, בלשון עבר, כי זה היה ונגמר (בהתחלה נכתב כיומן בזמן הווה, אבל העורכת שינתה לי הכל לעבר. בספר השני אני גם כותבת בלשון עבר, בגוף שלישי, ואני מתפקדת בסיפור כרחפן עם מצלמה שנמצא בכל מקום ומצייר את המציאות, ככה אני יכולה לכתוב גם דברים שקרו – לא לי – אלא לדמויות נוספות בספר, וככה יש זוית ראיה יותר רחבה על הסיפור.

[רחל פישביין]

אולי אני בדעת יחיד כאן, אבל אני פחות אוהבת את השימוש בגוף ראשון.

כקוראת (אני לא כותבת סיפורים), נראה לי שהרבה יותר קל לכתוב בגוף ראשון וזו הסיבה שזה כל כך טרנדי.

שרי שבדרון, אני מסכימה איתך שבגוף ראשון הדמות של המספר חייבת להיות מאופיינת עד הסוף.

אבל לטעמי, תמיד כל הדמויות חייבות להיות מאופיינות עד הסוף, והאומנות האמיתית היא להעביר לנו את נקודת מבטה המדויקת של הדמות – מבלי להשתמש בגוף ראשון.

הדבר שאני הכי פחות מתחברת אליו, זה לספר את הסיפור מכמה “אני” (אלא אם כן כל הדמויות שמספרות הן ראשיות באותה מידה).

מספר יודע כל לטעמי יכול דווקא להוסיף – כשה”יודע כל” מתבטא בסיפור לעיתים מאוד מאוד נדירות.

[תהילה ב]

ככותבת בשניהם (שתי דמויות ראשיות – אחת הוא, אחת אני), יכולה להגיד לך שלא רואה הבדל. להיפך, לפעמים קל לי יותר לכתוב בשלישי דווקא בגלל שאפשר פתאום להתרחק ממנה קצת ולהראות את הקטע מזווית מעט חיצונית יותר.

מסכימה עם הנקודה של מספר יודע כל. חושבת שכשהכול ברור, גלוי וידוע, קשה להתחבר לעלילה. גם כשמדובר בעלילה רגשית – שם אנחנו מבינים היטב את נגיעות כל הצדדים בקטע אחד, וגם כשמדובר בעלילת מתח – אז הקלפים לא מוסתרים ממנו. בהחלט יש מקום לצמצם ולהסתיר דברים מהקורא (כן לתת להם חשיפה קלה דרך תגובת הדמות הנגדית, מבע פנים והתנהגות כללית).

[רחל פישביין]

הציפיה שלי היא לקרוא ספר על “הוא” ולקבל את נקודת מבטו המדויקת. ולכן זה לא שבאמת יותר קל לכתוב בגוף שלישי. אולי נגדיר שיותר קל לכתוב במבט חיצוני.

[תהילה ב]

כלומר את מעדיפה הוא בסטטוס אני? אם כן – לשם הסקרנות שלי, מה ההבדל בין סיבת ההעדפה של הוא לאני?

[תמי אפשטיין]

אישית, יותר קל לי לכתוב בגוף שלישי.

היו לי מקרים שכתבתי בגוף ראשון, אבל לא הרבה. מרגישה שזה יותר מגביל אותי מבחינה תיאורית ומרחבית, כי עלי להיות ממוקדת רק בעיני המדבר/ת.

כן קרה לי שכתבתי בגוף ראשון סיפורים אמיתיים, כי בעל המעשה סירב ששמו יופי, והסתבכתי עם זה. במקרה מסוים כתבתי בגוף שלישי והפכתי לגוף ראשון. לא יודעת, בד”כ יצא לי פחות אומנותי.

[שרי שבדרון]

הוא בסטטוס אני, ולא מספר כל יודע…
נקודת מבט של דמות אחת, אבל חיצונית. לי אישית מרגיש מאוד מעצבן לקרוא על מלא
מחשבות של מלא אנשים.

[חיה]

מרתק לקרוא!

אגב שמתי לב שבספרים של מיה קינן יש אפיון מאוד חד ועמוק של הגיבורים

ולא כולם כתובים בגוף ראשון

אותו דבר גם הספרים של ר. קפלר ועוד

ויש ספרים שקראתי מגוף ראשון והיו מאוד רדודים ולא מאופיינים וזה גורם לחוסר חיבור

המסקנה שלי שבכל סוג של כתיבה אפיון טוב ורחב של הגיבורים הוא קריטי