כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
אני ואלול..
-
אני ואלול..
עת דמדומים השמש שוקעת
את עומדת בחלון ממתינה.
בעוד כמה דקות את יודעת
מתחיל יום שהוא פעם בשנה.
יום, בו השמים בכו,
כי בא זמנך לרדת לעולם.
יום בו ה’ מגשים תפילותייך
במיוחד לך, מכולם.
האופק כבר חשוך,
כשאת עוצמת את העיניים.
כך, עם חיוך
ממלמלת תפילות, על שניים.
חתן צדיק. כליל המעלות,
ילדים בריאים ונבונים.
תודה על השנים שעברו.
עד מאה ועשרים.
היום עובר,את מרגישה אהובה.
מסיימת בתחושה מרוממת.
בעזרת ה’ בשנה הבאה
נזכה לעוד יום שכזה.
. . . .
כך גם בחודש אלול,
ה’ נמצא פה ביננו.
כל יום, הוא יום מסוגל.
הוא רק מחכה שנבקש ממנו.
המלך בשדה.
לא סתם קלישאה.
40 יום של קרבה.
של שפע, כפתחו של אולם.
כשיגמר. ה’ הוא האלוקים.
שנזכה להרגיש
התרוממות, התעלות.
שניצלנו את הימים.
אם רק נבין את ערך ההזדמנות.
נדע לנצל את הימים.
אני לדודי ודודי לי.
קול דודי דופק.
-
6 תגובות
-
השיר יפה מאוד, רגוע, מכניס לאווירה של אלול.
-
זו דרך להתחיל את אלול!
תודה רבה!🌷
-
השיר ממש יפה!
אם למישהי יש אסמכתא,
מהיכן המושג “המלך בשדה”
יעזור לי מאוד! תודה.
-
תודה תהילה!
ז”א שמשל מחסידות חב”ד הפך למילה נרדפת לחודש אלול.
מעניין. לא?
-
עוד מחשבות על אלול השתא…
קרניים אחרונות צובעות את הרקיע בוורוד מוזהב. כדור השמש נמוג לאיטו בינות לערפילים וצמרות העצים מתנועעות אנה ואנה בתפילה חרישית. הלילה פורש את כנפיו וחודש אלול ירד ובא לעולם.
אור ראשון מפציע, נושא בקרניו את בשורת האלול, וקול שופר נישא, מתדפק על חדרי הלב “עורו, עורו ישנים”. וכשמתמלא חללו של עולם בשופרו של אלול, צפים ועולים הצלילים… קול שופר ממלא את האוויר, עולה ויורד… לא שופרו של אלול, כי אם שופר של מלחמה.
אך מה היתה זאת?? מבחוץ שיכלה החרב, הלבבות עודם שותתים דם, אך בחדרים אין אימה!
אי שם במרחקים חשים אחים על בשרם, מדי יום ביומו את “המי בקיצו”.
אך מקרוב – השגרה טורדת, היומיום עמוס,
והלב… האם מצליח הוא לחוש? להרגיש את הכאב את היגון, לייחל, להתפלל.
וממעל נותרו השמיים פתוחים… ממתינים לדמעתם של בנים…
שופר המלחמה לא גווע, והאדמה עודנה חרוכה; לא מכסה את דמם של הנרצחים (שחלקם עדיין לא זכו לקבורה), הפצועים, השכולים וכל הלבבות המרוסקים.
ולבבנו? המקשיב הינו, או שמא עודנו קשוח וחלקלק כחרב מברזל???
אז כעת, כששופרו של אלול הולך וחזק… המטים אנו את אוזנינו?
השומעים אנו את קול דודי דופק ומתחנן – רק “שובי שובי רעייתי”?
הנותנים אנו את ליבנו לגרגירי החול המזרזפים ואוזלים בטרם יתגלגל הרעם לפתחנו ממש?
המכינים אנו בתוכנו כיפת מגן מול תותחי יום הדין???
אבא קורא לנו, מחכה. רוצה שנאזין לתרועת המלחמה, כדי שביום הרת עולם נזכה שסדר שופרותינו יעלה לפניו לרחמים ולרצון.
אל נא תאטמי את ליבך כנסת ישראל, ברצותך יישמע בגבולך שופרו של משיח! רק שאי את ליבך השמימה… ושובי שובי אל אלוקייך.
Log in to reply.
