אני חדשה כאן. מנסה פעם ראשונה להעלות…

[שנית ש]

איזה שיר חכם!

הרבה הרבה עומק

ותמשיכי לשתף אותנו עוד…

מזכיר לי משהו שכתבתי די לאחרונה…

כוכב זוהר,

עלי רקיע.

שולח ניצוץ,

באפילה מפציע.

שולחת יד,

אותו לקטוף.

דם בגופי,

מדמם בלי סוף.

הכוכב.

הוא דוקר.

משוננים,

קצותיו.

הכוכב,

לתקווה סמל,

הפך לי

לאבל.

בלילות

האיר עולמי,

היום,

מכשיל דרכי.

בליבי שבר,

נוצץ למרחוק.

מאותת על עבר,

שייחלתי למחוק.

הם מנצנצים,

השברים,

כמה גדלתי,

מספרים.

שלחתי ידי

אותם להרגיש.

אך זרועי,

מדממת, חיש.

לב סדוק

אדום מדם,

ואני,

קולי נדם…

שברי ליבי,

כמו כוכב.

נוצצים בחשיכה.

מקסם שווא.

ומקרוב,

הם דוקרים.

לב שבור,

וכוכבים נופלים.

[hodg-raphic]

וואוו ממש מזכיר

מה הסיכוי? אני לא יודעת

על מה את כתבת אותו?

אני כתבתי אותו על חוסר אמון באנשים

[שנית ש]

“כוכבים רחוקים או שברי לב דוקרים? לעיתים קשה להבחין בין הזוהר החיצוני לכאב הפנימי.”

התכוונתי לכתוב שלפעמים הכאב נראה כל כך פוטוגני מרחוק.

הוא מצמיח,

יש לו ניחוח של גדילה.

יש בו יופי כלשהוא.

אבל מקרוב…הוא נוטף דם.

[מרים סולובייציק]

שלום, ברוכה הבאה!

כדי שפעם הבאה יהיה יותר קל לקרוא את הטקסטים שלך, עדיף להקליד אותם בהודעה עצמה ולא לצרף כקובץ.

כשזה כתוב בהודעה עצמה זה יוצא הרבה יותר גדול קריא וברור.

השיר של מקורי ויפה!

הרעיון של הכאב שכאשר קוטפים את הוורדים לקחת את זה למקום של ההגנה.

הוורד מגן על עצמו ע”י הקוצים שלו, איך אנחנו מגוננים על עצמנו?