מיכל, תחזרי

[יעל דוד-עוצמה של הפקה]

וואי מרגש—

ומחבר…עצוב ונוגה

[מיכל וולף]

איזה עצוב ומרגש…..

מחכה גם למיכל למרות שאני לא מכירה…

[מירי כ.]

איזו כתיבה…

מחברת מאוד ומסקרנת.

דואגת למיכל…

ומקווה בשבילה.

והאם באמת- אם היינו יודעות קודם- היינו מושיטות יד ולב?

או שהיינו פורחות ומתעופפות מחשש ל”הידבקות”???

מרתיעה.

מ”חוסר זמן”

???

[ש פ]

רגע למחשבות נוגות…:)

ושימו לב – איזה כיף לאהוב את מיכל ככה
חלשה, נופלת, נכשלת

כמה קשה לדאוג לאישה מצליחנית שהצרות העשירות שלה הן עבודה וילדים

כמה אז אנחנו לוקחים מרחק ומסובבים ת’ראש
עוד שנשתתף איתה בצערה??? מה קרה?
מי אמר שצריך שמישהו יקרוס בשביל שפשוט נאהב אותו – כמו שהתורה מצווה לאהוב כל יהודי?
למה אם מצליח לך – כולנו נסביר זה לזה כמה זה לא מאה אחוז הצלחה וננפנף אותך?
למה הטוב של השני דוקר לנו? שא”א אפשר לאדם אחד מדי הרבה?

אולי פשוט נשמח בהצלחה של מישהו-

גם אם אין מאחוריו איזה סיפור טראגי!

(שאז אומרים: בסדר, נעבעך, שיהיה לה משהו טוב בחיים האלו, ממילא לא רוצים להתחלף איתה…)
הלוואי.

[מרים גלבוע]

תודה רבה לכולן על התגובות. מסכימה עם כל מה שנאמר כאן.

[מירי כ.]

תמשיכי לנו את הקטע שכתבת?

הלוואי…!

[מרים גלבוע]

האמת שכתבתי קטע נוסף שמתחיל בדיוק עם אותה הפתיחה, אבל הפעם מדבר דווקא על נערה מתמודדת שעזבה את הבית. זה היה סוג של תרגיל בשבילי לרדום שני קטעים שונים לגמרי עם אותה הפתיחה. אעלה את הקטע הנוסף בעז”ה.