אשמח לשמוע מהמשוררות כאן לאיזה ז’אנר אתן מכניסות את השיר הזה

[דבורה]

גיטי, שיר נהדר, כתוב היטב. בשורות קצרות ומבעים בהירים הבעת היטב רעיון טיפולי חזק (אם הבנת נכון למה התכוונה המשוררת)

אני הייתי מסווגת זאת כשיר לירי.

ברלה וכו’ זו הכותרת של שירך?

[גיטי : )]

תודה, דבורה.

הבנת נכון.

ברלה… זאת ההשתבללות. לא מתאים?

[דבורה]

הייתי חושבת פעם נוספת אם להשתמש בכותרת זו, גם אם מבחינת הרעיון היא תואמת לשיר (למרות שקצת “השתבללתי” במחשבותי עד כמה היא מדויקת למה שרצית להעביר באמירה של השיר), הרי שיש לה לטעמי קונטציה ילדותית מדי שמורידה את ערך השיר המצוין שלך. כשקראתי את הכותרת מיד הזדמזם לי שיר או יותר נכון דקלום הילדים…

אבל זה ממש ענין של טעם.

[גיטי : )]

תודה, דבורה.

החכמת אותי.

פירסמתי את השיר הזה בעבר עם הכותרת הזו, אבל אני חושבת לשנות בהמלצתך.

[תהילה ב]

שיר לירי, לפי ויקיפדיה, הוא שיר המבטא רגש באמצעות דימויים לאחרים ושימוש ב’אני’. אני יכולה למצוא את פה אי אילו נקודות לכך אבל באופן כללי – חושבת שהקטע עצמו לא עולה יחד עם המילה שיר. ולמה?
קודם כל, היה על כך דיון בעבר, לשיר אמור להיות מבנה, סדר. הייקו, לשם הדוגמא, עונה על מבנה קצר, אך הוא ממוקד ביותר – בשורה הראשונה חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. ועדין, למרות שהוא ממש קצר – יש לו מבנה מוגדר.

פה, על אף שאיני משוררת ולא מתיימרת להיות, אני מתקשה למצוא מבנה. יש הטוענים שזו שירה מודרנית, אבל לדעתי כל טקסט כתוב יכול להפוך לכזה אם יתקעו אנטרים באמצע שום מקום, מה שאומר על פשטות היצירה וחוסר המעוף של הזאנר כולו.

מודה, כחלק מאותו דיון כתבתי על שירה מודרנית שיר מודרני שבא להמחיש את דעתי עליו. לא זוכרת במדויק, אבל הלך בערך כך:

זה לא
שיר
אולי פואמה
זה לא
שיר
אולי הגיג
זה לא
שיר
פשוט לא

ואת מבינה לבד כמה פשוט היה לבנות אותו… (הורדתי ישירות לקדם, לא יותר מדקה). המלצתי – תנסי לחדד כישרונות בשירים מורכבים יותר, כאלה שהמילים עצמן עושות אותם ולא מספר האנטרים…

בהצלחה!

[תמי אפשטיין]

אישית, הייתי מקצרת את השורה הראשונה בכל בית (אפילו בהברה), כדי לתת יותר עומק וקצב.

ו’ החיבור בתחילת קטע, באופן כללי, די מוזיל ומקטין. למה צריך אותו? תנסי בלעדיו. כך הטקטס עומד באופן יציב בלי להשען על משהו.

ככה:

(כָּל) הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

שֶׁאֲנִי

מַדְחִיקָה

לְמַעֲמַקֵּי הַלֵּב

לְיַרְכְּתֵי הַמֹּחַ

צָפִים וְעוֹלִים

שְׁחֹרִים וּגְדוֹלִים

מַבְהִילִים.

(וְ)הֵם תָּמִיד נִכְנָסִים

מֵהַדֶּלֶת הָאֲחוֹרִית

בַּאֲדִישׁוּת

בְּלִי לִדְפֹּק וּבְלִי לְבַקֵּשׁ

רְשׁוּת.

(וְ)הֵם תָּמִיד מְמַהֲרִים,

(וּ)מִתְיַשְּׁבִים בְּ(כָל הַ)מְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִים

וּמְאַיְּמִים

וּמַזְהִירִים

(וּ)מְרִיצִים וּמְנִיעִים

אֶת גַּלְגַּלֵּי הַמֹּחַ וְהַלֵּב

(וְ)זֶה לֹא נָעִים

וְזֶה כּוֹאֵב.

אוּלַי הֵם

כּוֹעֲסִים

שֶׁזָּרַקְתִּי

וְדָרַכְתִּי

וּמָעַכְתִּי

אוּלַי , אִלּוּ

צָעַקְתִּי

נֶאֱנַחְתִּי

וְנִתְמַכְתִּי

הֵם הָיוּ

מִתְפַּיְּסִים.

[גיטי : )]

תודה, תמי

הו’ הזאת חיזקה לי את הטענה שעולה מבין המילים, אבל אני מבינה גם מה שאת אומרת.

[תמי אפשטיין]

עניין של טעם. לדעתי היא מורידה.

מכירה את זה ש’כל הילדים הולכים לשם’ ואת יודעת שזה אולי שניים? זה בדיוק.

לא צריך את תוספות הריבוי האלו.

ונקודה נוספת: ו’ החיבור (או הנסמך) הופכת טקטס לארוך.

שימי לב לשינוי במשפטים הבאים:

* הלכנו לקניות ונכנסנו לחנות פיצה והזמנו פוקצ’ה ונטלנו ידיים והיה טעים ובירכנו

* הלכנו לקניות. נכנסנו לחנות פיצה. הזמנו פוקצ’ה. נטלנו ידיים. היה טעים. בירכנו.

מרגישה את ההבדל בין המשפטים? הו’ מאפשרת לנו משפט ארוך, אבל פעמים רבות הוא מייגע, נטול קצב. בד”כ אשתמש במשפטים ארוכים כאלו כשאני רוצה להעביר תחושת לאות, מריחת זמן וכד’. הנקודה הופכת את המשפט לקצר. קצבי. ענייני.

שיר שלך, כמובן.זו רק הצעת הגשה. לא חייבת 🙂

[שרה לרנר]

מאד יפה!

הציוריות כל כך אומנותית – אני יכולה לדמיין מרבי רגליים שחורים כאלה, מתפתלים, שפולשים לי לכל מרחב בתוכי…

גם הקצב מוסיף מאוד לאוירה.

מסכימה עם ההערות של תמי – נראה לי שהם ידייקו את הקצב עוד יותר.

[גיטי : )]

שתיים נגד אחת.

נכנעתי:)

[ליבי ♥]

גיטי, רואים את החיבור החזק שלך למילים

את הקצב הטבעי שזורם לך בדם…

את מביאה כאן בשיר רגש חזק והבעה יפה.

האם זה שיר??

מבנה מסודר, מקצב קבוע וברור משקל מסוים

הם אלו שהופכים קטע יפה ונוגע לשיר – שבעיני יכול להיות יפה, נוגע ועוצמתי הרבה יותר.

עשיתי כאן משהו קצת שובב,

(כמובן שלא מתכוונת להתערב לך ביצירה, אלא רק לנסות לנתב אותה לסגנון יותר מקצועי)

הזזתי קצת, הורדתי אנטרים, הוספתי מילה-שתיים וסידרתי

ופשוט הכנסתי את הקטע היפה שלך לתוך ‘מסגרת’ – צורה ומבנה של שיר…

כמובן שאפשר לעבוד עליו עוד ולדייק ולשפץ ולסתת כדי שיהיה שיר כמה רמות מעל.

מה אומרת? מה אומרות כולן? (@tehilab1000– דעתך מעניינת אותי)

מקווה שלא תרגישי שהוצאתי ממנו את המיץ

(בטח את קוראת ומתעלפת “מה היא עשתה מזה! זה איבד את כל הטעם!!😛)

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁאֲנִי מַדְחִיקָה

לְמַעֲמַקֵּי הַלֵּב, למערה ריקה (תקעתי בשביל החרוז…)

לְיַרְכְּתֵי הַמֹּחַ צָפִים וְעוֹלִים

שְׁחֹרִים וּגְדוֹלִים, מַבְהִילִים.

הֵם תָּמִיד נִכְנָסִים בגסות, אֲדִישׁוּת

בְּלִי לִדְפֹּק וּבְלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת.

מִתְיַשְּׁבִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִים

ממהרים, מְאַיְּמִים וּמַזְהִירִים (החרוז לא ממש הסתדר לי)

מְרִיצִים אֶת גַּלְגַּלֵּי הַמֹּחַ וְהַלֵּב

זֶה לֹא נָעִים, זה ממש כּוֹאֵב

(חצי בית…)

אוּלַי הֵם כּוֹעֲסִים שֶׁזָּרַקְתִּי

כואבים שדָרַכְתִּי שמָעַכְתִּי

אוּלַי , אִלּוּ נֶאֱנַחְתִּי

אולי הֵם הָיוּ מִתְפַּיְּסִים.

(כאן נאלצתי למחוק מילים משמעותיות בשביל המבנה…)

[גיטי : )]

הואיל והיו כאן מספר תגובות לגבי חריזה ואורך שורות, אני מצטטת כאן מספר מאפיינים של השירה המודרנית:

• מבנה גמיש: שבירה מוחלטת של כל המוסכמות השיריות המקובלות:
  • שבירה של התבניות השיריות המוסכמות כגון בלדה, פואמה וכו’.
  • אורך שורות משתנה על פי צורכי היצירה, מסימטריה מוחלטת ועד להופעת מילה אחת בשורה.
  • חירות מוחלטת במבנה הבתים. לעיתים רחוקות סימטריה, בדרך כלל בתים בעלי אורך שונה, או אי שמוש במבנה של בתים.
  • חזרה על אלמנטים שונים בשיר להבלטת מגמתו.
  • החריזה, אם קיימת, היא בדרך כלל חופשית. לעיתים אין כלל חריזה.
  • מקצב חופשי, לא קבוע

מניחה שמי שמכירה רק את המבנה הבסיסי של שיר הכולל מספר שורות קבוע, חלוקה לבתים וחריזה, מתקשה להנות מיצירה כזו.

בכל אופן, אני רציתי לשמוע מאלו שנמצאות עמוק בתחום ניתוח ברזולוציה גבוהה יותר.

האם יש כאן מורות לספרות או משוררות מקצועיות?

hamichlol.org.il

בלדה" – המכלול

בלדה" – המכלול

[תהילה ב]

שמתי לב שהשיר עונה תחת קטגוריית מודרנית, וציינתי זאת קודם. כמו כן הדגשתי את הקלילות בלהפוך כל רצף שורות או מילים לשירה מודרנית.

השירה המודרנית מקומה בכבודה מונח (לא נכנסת לדיון הזה, היינו בו פעם), אבל לדעתי אם כבר מצטטים ערך מויקיפדיה ועל בסיסו מאשררים את השיר הכתוב לעיל – רצוי גם להתייחס לשאר המאפיינים הכתובים מעליו ומתחתיו.

קראתי אותם. לא חושבת שהשיר עונה במלואו או בחלקו הגדול על המאפיינים, אולי רק על זה שבחרת להדגיש…

[רחל פישביין]

גיטי, היה כאן פעם דיון ארוך שדיבר גם על השירה המודרנית.

השיר שלך הוא שיר, והוא אפילו לא כל כך מודרני, מכיוון שיש לו קצב וחרוזים וגם אורך השורות יחסית קבוע.

שני הבתים האחרונים אומנותיים במיוחד בעיני מבחינה מילולית, כאשר צעקתי מתחרז עם זרקתי, ודרכתי/מעכתי/נאנחתי/נתמכתי מתחרזים ביניהם ויוצרים מכלול שנעים לאוזן.

השימוש במילה “דברים” בלי להסביר במה מדובר יכול להתפרש בשתי צורות:

1. מדובר בדברים כל כך נוראיים שיש רתיעה מלהזכיר אותם בשמם.

2. משלב לשוני לא גבוה, זה מתחבר להערה הבאה על ו’ החיבור.

לגבי ו’ החיבור מסכימה עם תמי, השימוש המרובה הופך את הסגנון לזרוק ולא מוקפד, זו ההחלטה שלך איזה סגנון את מעדיפה.

(למען האמת לא הבנתי על מה השיר מדבר, אשמח להסבר)

[גיטי : )]

תודה, רחל

‘הדברים’ אכן כוונו למכלול אירועים מודחקים וההגדרה תואמת את מה שכתבת. מקווה שאת מבינה יותר עכשיו את משמעותו של השיר.

תודה על ההערות הבונות.

לא הייתי כאן בעבר, מתנצלת אם חזרתי על נושא שכבר נילוש בעבר.)

תהילה, את צודקת בהערה שלך. מעניין אותי להעמיק עוד יותר במאפיינים.

[צפורה סולוביציק]

יש כאן ביטוי של רעיון יפה ומחדש,

ובהחלט רואה יופי בכתיבה.

מתחברת להארה של תמי על ו’ החיבור

ומסכימה גם לגבי הכותרת.

מה שכן, אם ביקשת מורה לספרות בדימוס –

מאמינה שלא הייתי בוחרת את השיר הזה לניתוח ספרותי כי אין בו מספיק קישוטים לשוניים ומצלול לניתוח עם “בשר”.

אגב לכולן,

גם בחריזה יש מושג שנקרא חריזה מעורבת

עם מבנה חריזה שמשתנה בין הבתים

כמובן חייב להיות עם שיקולים שתורמים לתוכן / צורה של השיר ולא סתם כי ככה יצא…

[גיטי : )]

תודה, ציפורה. זה באמת שיר אחר…

נהניתי מהתגובה שלך.