אתגר- את מי את מכניסה הביתה? ואיך?

[תמי אפשטיין]

איזה אתגר מקסים! מגרה את החושים ומפתח יופי של כיוונים

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שירי .]

חברות, שכחתי דד ליין. מוצא"ש כ"ז חשון. הצלחות!

[מרים סולובייציק]

היום – יום שלישי – פעמיים כי טוב. השעה – שעת צוהריים.

את גימפל אי אפשר להפתיע. הוא חוזר מהסעת הילדים בעץ חיים, מחזיר את האברכים מבית מדרשם ונכנס הביתה.

הוא לא היה מוכן למה שהוא עתיד לראות בביתו:

איש זר ישב במטבח שלו. עם כלב נחייה שנח לצידו.

שלום אדוני, פנה אליו גימפל. מה שם כבודו?

אני בלעם… סתאאאם, אני יובל. יובל בנימיני. אל תפחד מג'וני, הוא כלב רגוע, מאולף להנחיית עיוורים.

אז לכלב שלך קוראים ג'וני. איך הוא עם ארוחת צוהריים אנושית?

הוא לא יאכל כאן. יש לי בבית אוכל מיוחד בשבילו.

הוא לא עלול להתגרות מהריחות של האוכל כאן?

לא. הוא מאולף לאכול רק את מה שאני נותן לו. נתתי לו אוכל כבר לפני שעה.

יובל, איפה אתה גר?

היום נכנסתי למלון צפניה, קיבלו אותי יפה בכניסה, אבל כאשר רציתי להיכנס לגור באיזה חדר, אף אחד לא הסכים להכניס אותי לחדר שלו, נאלצתי לקבל חדר לבד.

טוב, החבר'ה שם כבר קיבלו טראומה מחיות.

זה לא יתכן. מסתובבים שם המון חתולים, והכלב שלי מאולף שלא לריב עם בעלי חיים אחרים. אבל טוב לפחות שלא גירשו אותי משם.

יש שם אחד, לוכד נחשים וגנן במקצועו, שהחזיק שם תצוגה שלמה של בעלי חיים ממשפחת הזוחלים, שזו מילה מכובסת ל'נחשים, עקרבים לטאות ועוד בעלי חיים שונים'. היו ביניהם חבר'ה ארסיים ומסוכנים. אמנם הוא החזיק אותם בכלובים סגורים, אבל החברים לא יכלו להסכים לנוכחותם במלון צפניה, ולכן, לאחרונה בערב פסח, העבירו אותם לפינת החי המרכזית. יכול להיות שיש להם ידע מוקדם על כלבים שעלולים לנשוך, בוא, חתולים בשום מצב לא נושכים בני אדם, לכן הם לא מפחדים מחתולים, אבל מהכלב שלך הם מפחדים.

אז איך אפשר להרגיע אותם? אני אמרתי להם שהוא לא נושך, אלא רק עוזר לי להתנייד בדרכים, אבל הם לא השתכנעו.

אני יכול לדבר איתם, גם עם אלה שלא גרים איתך שם, יש כאן פשוט קבוצה גדולה של אנשים שאוכלת אצלי וכולם נוסעים איתי לכותל לפנות בוקר. עוד מעט ייכנסו כולם לארוחת הצוהריים, ואז אני אוכל להסביר להם.

אתה נוסע לכותל לפנות בוקר??? איזה יופי!!! אני יכול להצטרף אליך?

אני לא בטוח, אני צריך לבדוק את זה ואגיד לך תשובה במשך היום.

שעת הצוהריים הגיעה. הם נכנסו כולם.

אמא'לה! נחרד אלימלך, מה 'זה' עושה כאן?

הכלב שלי הוא לא 'זה'. קוראים לו ג'וני, ואם אתה מפחד ממנו, אני יכול להסביר לך ולכולם כאן על הכלב שלי.

כולם זקפו אוזניים. פלדחי חייך מתחת לשפם והתעניין בכלב.

אפשר ללטף אותו?

ממש לא!

למה?

כי זה מפריע לו בעבודה שלו.

בעבודה שלו? תהה יהושע.

כן.

הערה: בקטע הנ"ל יש בדיוק ארבע מאות מילים. יש לו המשך אך לא רציתי לחרוג ממספר המילים שביקשת.

[תמר זיו]

אוי, מרים, את לא תשאירי אותנו באמצע המתח!
אם לא הולך בארבע מאות מילים – תכתבי קטע חדש לאתגר שבו יהיו ארבע מאות מילים
חדשות, והוא יתחיל מהמקום שבו הקטע הזה עצר…
(כמו המבצעים "בקנייה מעל מאה שקלים – שני מימושים בלבד", אז מחלקים את הקנייה
של השלוש מאות לשלוש כדי לקבל שישה מימושים…)
קטע טוב. הייתי מדייקת את הדיאלוג באמצעים טכניים, שיובן מי הדובר: תוספת קוים
לפני כל דיבור חדש, ומירכאות.
או שימוש בשני גופנים (או ברגיל וב-BOLD) – אחד לכל דובר.
לגבי ה"בלעם… סתאאם" לא מספיק זרם לי. אולי היה עדיף: "בלעם", ולמראה מבע
פניו של גימפל מיהר להוסיף – "סתאאם…"
כמובן, הניסוח הוא הצעה בלבד, אבל הרעיון של העצירה בין הבדיחה לתיקון שלה,
כמו שבמציאות יש שהייה של רגע.
(בקריאה נוספת אני אוחזת שהוא עיוור, אז הוא לא יכול להוסיף מילים למראה פניו
של גימפל… אז אולי לשמע נחרת זעף או זעם / לשמע זעקת בהלה או תדהמה / בחושבו
על מראה פניו האפשרי של גימפל / וכדו'.)

[נעה חפץ]

האתגר שלי-
בהנאה!!

מדרגות זו לא הבעיה.

הבעיה היא הרגליים שצריכות לטפס עליהן—

הוא נאנח קלות, מיישר את גבו. נאנח לעצמו.

'התעודד נחמיה, נשארה לך רק חצי קומה. אתה בן 80! לא בן מאה! תגיד תודה שהרגליים בכלל עובדות…'

"תודה לא סותרת את הכאב שלי." הוא עונה לאותו עצמו, מגיע לקומה הנכונה, לוחץ על ידית, פותח דלת.

סוגר אותה מהר.

עיניו בוהות בדלת העץ המתקלפת בבעתה.

"מה אתה מפחד, זקן!" קול לועג לו מתוך הבית. "אני לא ארביץ לך."

הוא בולע גבשושית מבוהלת. "תבטיח!"

ההוא בפנים צוחק, פותח את הדלת. האקדח שבידו מעלה את הגבשושית שוב מעלה.

"כנס," הוא מחייך.

נחמיה מחייך אליו חזרה, פורס את שפתיו לאורך פניו בתנועה מוגזמת. נכנס לאט. סוקר את הפולש על הדרך.

שיער קצוץ חום, עיניים ירוקות עמוקות, פנים שזופות, חולצה ומכנסיים שחורים.

"אתה יכול לשבת." הבחור אדיב.

"אני יודע." נחמיה רועד, ניגש לכורסה. "אני מכיר את הגוף שלי."

הבחור מגחך, מוציא סיגריה חשמלית, מקרב אותה לפיו, מתלבט לרגע, מרחיק. "זה יזיק לריאות שלך, סיגריה?"

"אני לא יודע אם נשארו לי ריאות." נחמיה מחרחר. "הן עסוקות עכשיו בלהחזיר לי את הנשימה… אתה יכול להכניס את האקדח ילד?"

"למה?" הבחור לובש מבע תמים, מכניס את הסיגריה, מעביר את האקדח מיד ליד. "הוא נעים לי."

"למה באת לבית שלי?" עיניו של נחמיה שקועות.

"כדי לדבר איתך."

גבותיו הסבוכות של הזקן מתרוממות מעט, מופתעות.

"על מה?"

הבחור מחייך, מתיישב על הכורסה מולו. נחמיה מכווץ את פניו. "זה המקום של אשתי. אף אחד לא יושב פה."

"אופס." הבחור מתרומם. "סליחה. מתי היא אמורה לחזור?"

"בערך עכשיו."

"אז כדאי שנדבר מהר, שלא נגרום לה להתקף לב." הבחור מתכופף לכיוונו, מכוון את האקדח הצידה.

"אני צריך ממך עזרה."

"ממני!"

"כן. משהו קטן. אתה יודע, לא משהו שידרוש ממך הרבה."

"ובשביל זה פרצת אליי עם אקדח?"

"אני צריך שתחביא אותי אצלך." הבחור מוציא מכיסו חבילת שטרות. "ואני אשלם לך."

עיניו של הזקן גדלות, בוהות בו.

"נו, מה?! אפשר לחשוב מה בקשתי!"

הזקן מעפעף.

"הסתובבתי פה בבית, וראיתי שהחדר האחרון יכול להיות מצוין. אתה תחביא אותי פה שבועיים, ואם מישהו מחפש אותי, אתה עושה כאילו אתה לא מכיר אותי."

"כאילו??" הזקן מוצא את לשונו. מבועת. "אני באמת לא מכיר אותך!! ולמה שאני אתן לך לגור פה! מה אתה הנכד שלי???"

"כן."

[מירי]

איפה התחבאת עד עכשיו?? כשרון!

[NeverGiveUp]

אני לא כותבת , אבל אוהבת מאוד לקרוא קטעים משובחים ,

וזה אחד מהם ,

בלעתי בשקיקה , הכנסת ממש לדמות עם כל תיאור ממש הצלחתי לדמיין את הסבאל'ה!

[שירה ינאי]

וואלה אהבתי
נהנתי לקרוא
את כותבת יפה ומצחיק

[תמר זיו]

נועה חפץ, הגזמת!!! חזק בטירוף.
ולתוצר שלי – כתבתי אותו בבוקר, אבל מעלה עכשיו.

שירי כתבה על לשונות בחרדל.
המטפחת האפורה שלי נצבעה בחרדל (לא בצבע. בממרח).
הטראומה של הכנת שתי כמויות של עוגת טורט שמחייבת הקצפה בת רבע שעה (כשניסיתי
לקצר העוגה התפשלה) – ושתי כמויות הכוונה שתי פעמים, קרי חצי שעה של הקצפה
בעוצמה הכי גבוהה – וביחד עם הכנת בצק ועוד כמה דברים במיקסר –
בקיצור, הכול ביחד הוליד את הקטע הבא.
נ.ב. למטפחת שלום. כעת היא בסל הכביסה, מספיגה את שאר הבגדים בריח שאינני
סובלת. בתקווה שריח מרכך הכביסה יגבר על הכול…

כשהמיקסר פועל אי אפשר לשמוע דפיקות בדלת.
כך, לפחות, סברה נועה.
אבל הדפיקות התעקשו להישמע. ונועה התעקשה להתעלם מהן. דפיקות בדלת אי אפשר
לשמוע במקביל לקנווד המסתובב סחור-סחור על השיש, אות לגילו. ואם היא שומעת
דפיקות, כנראה אינן בדלת, אלא מהקיר של השכנים.
הצצה מהירה בשעון גילתה שזמן ההמתנה הסתיים. בהספקים טובים, יש לציין: בצל
מטוגן מתקרר לו במחבת, בדרך להיארז לקוביות במקפא לכל החודש הקרוב. הדג חצי
מתובל, והחומרים לחצי השני של התיבול סדורים בציפייה על קצה השיש. הקצף מוכן,
כמו שבישר השעון, ובתנועות ערבול עדינות היא הוסיפה את שאר החומרים של עוגת
הטורט.
הנמכת עוצמת המיקסר עשתה רק טוב. כעת היו אוזניה פנויות, ולמשמע רחש קל היא
הסתובבה לכיוון דלת המטבח.
פרצוף מנומש, מג'ונג'ן ובלתי מוכר הביט בה בעיניים תמות. "אבא ואמא בסלון",
הוא אמר. "והם אמרו שיש כאן מה לאכול".

עד היום לא יודעת נועה איך בדיוק היא הגיבה. הטראומה הטראומטית נמחקה מזיכרונה
על ידי אחד ממנגנוני ההגנה הרגשיים-נפשיים הטבועים בה.
הדבר הבא שהיא זוכרת הוא מטבח מבולגן ועמוס, ריקן מאוכל מוכן ומלא בחומרי גלם
שהוצאו מחדש מהארונות, מהמקפא ומהמקרר. כי אם כל האוכל שהוכן עד עכשיו נאכל –
ואף אחד לא הזמין אותה בהפתעה לסעודות השבת – צריך להכין מחדש הכול.
השעון הראה שהזמן שנותר עד כניסת השבת אינו רב. והיא חלמה להספיק גם מנוחה
קצרה לפני הדלקת נרות…
באקסטזה הפרידה נועה ביצים לעוגת טורט חדשה, תיבלה מחדש את הדג וקילפה תפוחי
אדמה לחמין שנאכל בעודו נא – יחסית לחמין, כמובן – ובטעות שפכה כמות רבה מדי
של פפריקה. לא נורא.
היא השתלטה על חלק מהר הכלים, ותוך כדי נזכרה שאת הרכיב הסודי של החמין היא
שכחה.
היא הוציאה את החרדל מהמקרר והזליגה שתי כפות לתוך הסיר הכמעט-מבעבע. תוך כדי
הספיקה לשטוף עוד צלחת, ולהספיג את קצה המטפחת בתוך קופסת החרדל.
באנחה שיש בה מן חוסר האונים, החליפה נועה מטפחת, לא לפני שהרמטה את סגירת
הקופסה. היא שונאת חרדל.
ושונאת גם פרצופים בלתי מוכרים מנומשים ומג'ונג'נים בצבע הדומה לחרדל.
בפרט אם הם מעדכנים שאבא ואמא בסלון, אומרים שיש כאן מה לאכול.

[נעה חפץ]

וואו, חזק. אבל מי הם אנשים האלו? בכוונה לא הסברת?

[תמר זיו]

לא יודעת מיהם.
אולי בית התבשיל הפנו אותם. אולי עוברי אורח שכמעט התעלפו מרעב. אולי מישהו
שבעלה הביא.
כאמור, הכול נמחק לה מהזיכרון.
(ולי מהדמיון. מרוב אפשרויות העדפתי להשאיר מטושטש.
אולי כי אני חוששת שזה הילד החמוד שלי… שחוץ מזה שהוא לא מג'ונג'ן אז הוא לא
אוכל כמעט כלום… ובעיקר לא ויטמינים שיחזירו לו את התיאבון 🙁 )

[שירי 🙂]

"סתא פה!" מצייץ שלמה ממקומו ליד החלון.

"סתא סתא סתא פה!" הוא כופל ומשלש.

לוקח למוח שלי רגע לעבד את הקריאות הבלתי צפויות, ואז אני קופאת.

"אתה רציני? סבתא?? פה??"

ישי כמעט ומפיל אותו מהכיסא בזמן שהוא דוחק ראש ומתבונן למטה, אל הרחבה הקטנה שמתחת לבניין.

"כן, אמא", הוא מדווח בהתלהבות. "סבתא פה!"

לא, זה לא יתכן בשום אופן! לא כשהבית על גלגלים מכל סוג!

"סתא בטלפון", מדווח שלמה בעליזות.

אני מודה לו על הדיווח. אם ככה, יש לי עוד כמה דקות של חסד.

"ישי", אני תוקעת כדור כביסה עצום בזרועותיו של בן העשר, "דחוף את זה למייבש".

"את", אני מורה לשבי, "לכי אחריו ותאספי כל מה שנופל". היא מצייתת בלי מילה.

"אסתי", אני סוגרת לבת השבע את המחברת באמצע כתיבת השורה, "רוצי ותעירי את כבי". אסתי מופתעת מהמהפך, רצה.

"אין מקום במייבש, אמא!" צועק ישי מחדר הכביסה.

"אז למכונה", אני פוקדת, "ואם גם שם אין מקום, תמצא לזה מקום אחר, לא משנה איפה", אני נאלצת לסמוך על תבונתו,

"דוד, צדיק, סופרים עד עשר והכל בקופסא. בסדר?" אני גורפת משחקים בעזרת המטאטא, מוסיפה מול מבטו המתנגד: "סבתא תכף כאן, אתה לא רוצה שהיא תחליק על המכוניות שלך. נכון?"

נכון.

הוא מתכופף, מציית.

"כבי לא רוצה לקום", מדווחת אסתי.

"לא נורא", אין לי זמן, "בואי, את מדיחה כלים". אסתי פוערת עיניים, "אמא, אף פעם לא הדחתי כלים!"

"זה בסדר", אני חוגרת לה בחפזה את הסינר, "את לא חייבת לשטוף אותם, רק תעמדי שם, ככה. את רואה?" בזמן שאסתי נעמדת על הכסא ופותחת שפע מים, אני קולעת לה צמה טריה.

"סתא בטלפון", ממשיך שלמה לעדכן.

הלוואי ותתארך השיחה עד אין קץ! זהו הסיכוי היחיד שלי לצאת מהסיפור הזה בשלום!

חוזרת לסלון. המשחקים נאספו, הכביסה איננה. אוספת את מחברותיה של אסתי לתוך הילקוט, משגרת אותו עם שבי בחזרה לחדרן.

"ישי", אני עוברת לשלב הבא, "את החלון הגדול, בבקשה". אני שותלת בידיו תרסיס ומטלית, "ואתה עוזר לו", מוסיפה אחת נוספת בידיו של דוד.

נושמת עמוק. עוד כמה דקות, והבית יהיה בסדר גמור. נניח.

"מה עם סבתא, שלמה?" אני מבררת, הולכת לעזור לאסתי עם הכלים. "סתא בטלפון", הוא צוהל.

תודה ה'.

הכלים נדחפים לארון כשהם רטובים, קופסת עוגות מסתובבת במקרוגל. אני מושכת את הוילון, מנסה להסתיר בעזרתו את החלון המרוח בסימני ניגוב.

ולבסוף. סבתא בדלת.

צהלתם של ילדי מסתירה בהצלחה רבה את פני המתוחות, את כל המקומות שלא הספקתי להגיע אליהם ולמחות מעליהם חרפה. אבל אמא לא שמה לב לכל זה. היא רק מחבקת, מקבלת בתודה כוס תה, מתרווחת על הספה ומשבחת את העוגה ואותי.

"אשת חיל, אביגיל".

לו ידעה.

לו ידעתי גם אני.

מישהו דופק בדלת, סוחב אחריו הר עצום ארוז בתוך ציפה. "נפל לכם". הוא מודיע בתמימות.

לרגע אני רוצה להכריז שזו טעות, ושהדבר הזה ממש לא קשור אלינו. אבל אז אני קולטת את ישי.

"אמרת לי… לא משנה איפה", הוא מושך כתף.

אני עוצמת עיניים.

[שירי .]

שירי, איזה מתיקות של קטע!

אהבתי ממש את התיזוז של הילדים, ואת הסוף! מהמם!

[רחלי ש]

שמה פה חלק מסיפור בהמשכים שלי שנמצא כעת לקראת סיומו בעיתון. מסתבר שלר בדיוק תבינו את הכל. אבל לאחת הגיבורות שלי צנחה במפתיעה אורחת בלתי קרועה שהעקשה להישאר.

היא לא רוצה לעזוב הילדה, היא מתחננת להישאר. שלושה ימים היא כבר כאן ובחסדי שמיים הרגשתה הוטבה. אל ללכת לא רוצה. מניין צנחה זו לזרועותיהן של מזל ונעימה? האם יש לה הורים?

לפי תגובותיה הקצרות נראה שיש, אך היא טוענת כי בשום פנים ואופן היא אינה יכולה כרגע לחזור לביתם. גם חברות או מכרות אין לה, כך היא טוענת בעיניים מלאות דמעות. רק כאן היא רוצה להישאר ודי.

סיפרתי לה עד כמה מסוכן פה, גם מזל ונעימה ניסו את כוחן בהסברים וגם שמעה כלתי שבאה לקיים מצוות 'ביקור חולים' עם טס נחושת עמוס בזאלביה נוטפת דבש סיפרה לה עד כמה מסוכנת החלטתה

"הן רק לפני שנים ספורות הכו בנו הישמעאלים" ניסתה לשבר את אוזנה "כל הכפר התרוקן אחרי שהתנפלו הם על בתינו ובזזו את רכושנו, רק בנס לא הרגו בנו נפש" הוסיפה לפרט מול השפתיים הקפוצות והעיניים הנאטמות בשלילה.

"ברחנו אל תוך החומות בעור שינינו" הזיכרונות קשים לה כי היא מתנשפת. "לקחתי את מזל הקטנה, וסבתא הרימה את נעימה. אבא, לקח אתו את הבנים וכך, מתפללים לישועה, רצנו רועדים, את כל הדרך לעיר העתיקה" גם עכשיו רועדת שמעה, כל מציאות חיינו רועדת לאחרונה כאן במקום.

"ואז גרנו גם בתוך בית כנסת" מתערבת מזל. "נכון, יא בינתי" אני מאשרת. התיישבנו אז, המשפחות הפליטות מן הכפר, בבית כנסת "החורבה" שבעיר העתיקה, מבכים את כל שאיבדנו.

"קיווינו שהשלטון הבריטי יהיה טוב יותר עבורנו מן השלטון הטורקי" נסחפת שמעה על גלי זכרונות "שהוא יגן עלינו, אך לא כך היה"

"שלטון בריטי לעולם לא יכול להיות טוב" פוצה סוף סוף הנערה הזרה את פיה "רק רעה הוא גורם, וגם כשמנסים לעצור את הרעה הזו, הכל הופך לרע אף יותר."

*

הנערה הזו, כמעט ואינה מדברת. היא נמצאת בינתיים בחדר הקטן, זה שהיה בעבר בית המלאכה של מסעוד עליו השלום ולאחר כמה ימים בהם בלתה את רוב זמנה במנוחה היא מציעה בביישנות עזרה בעבודות הבית "לא נעים לי להיות לנטל" היא אומרת וגורמת לי לאהוב אותה יותר. "את לא נטל בכלל" אני אומרת לה אך מניחה לה לסייע לי לקלות את גרעיני החיטה בתנור שבחצר. "רק מרוב דאגתי לך, אינני רוצה שתישארי כאן, במקום סכנה. ההורים שלך וודאי היו דואגים מאוד לו ידעו שאת במקום שכל רגע עלולות לפרוץ בו פרעות ומסתבר שגם היו כועסים עלי"

"הם לא ידאגו" נאטמות עינייה ואני נושכת שפתי במבוכה "וגם לא יכעסו בכלל, עדיף לכולם שאני כאן, רחוקה"

"אי אפשר לקרוע קשר של לב" אני לוחשת לה. נזכרת באבא ואוממה, יוסף וסעדה, רומיה ואף מסעוד כבר הלך למקום שכולו טוב

"כשאיו
חיבור אז אפשר!" היא חותמת ואוספת בשתיקה את הגרעינים הקלויים

[שירי .]

אווץ', איזה כתיבה שנוגעת עמוק! הרגשתי בתוך הסיטואציה. ואהבתי מיד את הילדונת הנמלטת… מחכה לספר… תודה רחלי!

[שירי .]

נועה חפץ- חומר נפץ הקטע שלך! אני רועדת עם הקשיש! כזו כתיבה מרתקת ומוחשית! שכוייח!

תמר זיו- הרחתי את החרדל וראיתי את הג'ינג'ונים על פרצופו של הילדון. הקטע שלך משובח!

תהילה בוחנת את בבואתה במראה המלבנית.

"אמא, מה את אומרת?" היא מתלבטת. "לא נמרח לי כלום?" היום סוגרים. הכול צריך לעמוד במקום. אולי עוד קצת סומק? אוי! רק מהמחשבה הלחיים מאדימות והרגליים מתחילות לרקד.

אמא צוחקת. "את לא צריכה שום איפור, יש לך אור של כלות מהפנים, ותזדרזי. קבעתם בשבע, את צריכה לצאת"

עוד הבטה אחרונה, עפעוף, נשימה עמוקה. זהו. בעצם, עם איזה תיק יוצאים כשסוגרים? הצילו. על זה היא לא חשבה כלל! היא טסה לקולב וכמעט מתנגשת בפרידה שעומדת שם. אוי! פרידה! מה היא עושה כאן פתאום?

"מה אני רואה כאן! אוללה! פרינססה אמתית! אל תגידי לי שאת יוצאת לשידוך או משהו!" פרידה נראית מזועזעת. עשרים ותשע שנותיה מוחות חמס מול השמונה עשרה וחודש שלה.

"פרידה, איזה הפתעה! מה פתאום הגעת?" אמא כמעט צועקת.

"שולי פתחה לי, עברתי כאן בדרך לבנק. אמא ביקשה שאביא ממכם את השקית עם התיקונים. אני מפריעה או משהו?" היא בוחנת את אמא הסמוקה ואת תהילה המאדימה חליפות.

"מה פתאום!" אמא מנסה להתעשת. "מה פתאום מפריעה! להפך! את ממש משמחת אותנו. רוצה לשתות? נשארו רוגעלך מצויים משאבעס, בואי, בואי".

אמא גוררת את פרידה כמעט בכוח למטבח. מרמזת לתהילה לנוס על נפשה כמה שיותר מהר. אבל אוי. במטבח נמצא הפתק עם הכתובת. דבוק בסמיילי למקרר. אין מנוס!

היא נכנסת בחשש. פיה של פרידה מלא רוגעך קינמון.

"פרינססה! לא סיפרת לי לאן את הולכת ככה"

"יש לי כאן כתובת פשוט", תהילה מתחייכת קוטפת את הכתובת מהמקרר. "אני צריכה להגיע לשם".

"אז למה את לא אומרת? מפחדת מהעין הרע שלי? אל תדאגי, הוא לא עובד. כולן מתחתנות יופי לפני, ואם כבר, בואי, נסדר לך את הקוקו. הוא קצת עקום, ככה לא הולכים לפגישה".

[מאלה סורשר]

400 מילים זה המון. זה כמות שהורסת כמעט כל עוקץ. היה קשוח להסתדר עם הכמות.
תכלס, זה הקטע שלי:

עוד לפני הזריחה אני מדליקה את האור.

מתחילה את המרתון. מרוץ.

יש לי הר של כביסה לתלות. ועוד הר לקפל.

וארוחת צהריים שצריך לתכנן.

מתמרנת בין מטלות. בלי הפסקה. בלי נשימה.

לא מפסיקה אפילו לא לדקה.

כי אם אפסיק, ייתכן ותגיע אלי אורחת.

הופכת לשעון מעורר. על נודניק של אחת לשניה.

קורעת קורי שינה של מתבגרות.

שרה על בוקר ושמש.

מלבישה קטנים. חותמת טפסים.

משקיעה במריחת ריבה בכריכים.

נעליים אחרונות. בקבוקים מתמלאים.

להתראות ילדים. בהצלחה בלימודים.

גם עכשיו לא מרפה. מתזזת בלי סוף.

כי אם אפסיק, עלולה להגיע אלי אורחת.

מרפרפת במתכונים. מפשירה עופות.

יוצאת לקניות. ממלאה ארונות.

הבית הרי חייב לתפקד. חייב אותי.

מאדה בצל חודשים מראש. ממלאת מקפיא בשמרים.

לא עוצרת למנוחה. לא מבקשת לשקוט.

כי אם אעצור, אולי חלילה, תבוא אלי אורחת.

מקבלת ילדים. שלום וברכה.

מגישה גורמה עם כל אבות המזון.

שיעורי בית במתמטיקה. שער למחברת מולדת.

משחק עם קליקס. מגנט. וספר.

מארחת חברות. מציעה תעסוקה.

בין לבין מדיחה הררים של כלים.

לא משחררת את עצמי. אפילו לא לרגע.

לא נותנת לעצמי הפוגה.

כי אם אפסיק עלולה להגיע אלי אורחת.

מתחילה את הערב בגבינה וסלט. אווירון שמטיס חביתה.

ילדים באמבטיה. שוב כביסה וכלים.

שוקו. שיניים. סיפור. נשיקה.

לילה טוב חמודים. 'לא אי אפשר לשתות'.

מכבה אורות. מצווה על שינה.

גם עכשיו לא נותנת לעצמי מנוחה.

מתפעלת את עצמי בתיזוז.

כי אם אפסיק, עלולה להגיע אלי אורחת.

הרצפה מרוחה בחמאת בוטנים. השיש בגבינה.

מסתערת על בית שחייב אותי.

משפשפת. מקרצפת. צלחת. מזלג. סיר.

כביסה מלוכלכת הופכת נקיה. מכונות מוחלפות כמו בקסם.

רצפה ממורקת. עוף מפשיר על השיש. אקנומיקה מלבינה תחתית של כיור.

מתבלת. מגהצת. תולה. מערבבת.

לאט הבית מקבל צורה. ריח וזמזום חרישי.

אבל אני לא נותנת לעצמי להפסיק.

מפחדת – אולי תבוא אלי אורחת.

אופה שש עוגות. לחם שום. עוגיות.

עושה סדר חדש בארונות.

ארבע סירים על הגז מעלים אדים. ניחוחות.

מקרצפת תנור. מבהיקה מקרר.

ממרקת כלי כסף בויטרינה.

סוחטת סמרטוטים. מעמלנת מפות. וילונות.

מקפלת בגדים. מצעים. מגבות. גופיות.

ופתאום

פתאום לא נותר לי מה לעשות.

ואז, ברגע הכי חשוך ביקום.

כשאפילו ינשופים ישנים.

אפילה מסביב. הבית נוצץ. אני באפיסת כוחות.

דופקת בשקט. מתמקמת בנינוחות.

ככה נכנסת אלי האורחת.

אני לא יודעת איך קוראים לה.

אם היא קרויה. או שלא.

אני לא יודעת איך קוראים לה.

מה הזהות שלה. הכיוון.

אני לא יודעת איך קוראים לה.

היא מין דמות כזו. מעורפלת.

לא יודעת איך קוראים לה.

אם יש לה רצון, מה היא רוצה.

אני לא יודעת איך קוראים לה. לאורחת.

אין לה שם.

קוראים לה פשוט,

אני.

[שירי .]

מאלה, קטע נהדר ועמוק. אהבתי את האורחת שלך. והאופן בו הגיבורה ברחה ממנה מעורר הזדהות.

לגבי האתגר: האתגר הוא עד 400 מילים. יכולת לכתוב גם 100.

מוזמנת להעלות קטע נוסף, קצר יותר. אין הגבלת שיתופים. מוזמנות כולן.

[מירי]

ואו! נהניתי!

[TAMAR ariel]

הוא היה שם, כבכל יום.

מצביע במרץ על דגמים נבחרים, מסדר, עונה לשאלות של קונים, ומכוון נערים שלא היה להם ברור מה בדיוק הם רוצים.

וכמו בכל יום המרץ דעך אט אט, מפנה מקום לעייפות שהזדחלה לגופו טיפין טיפין.

העיתון האפור, הדהוי, היה מונח על הדלפק החום-מתקלף מודיע בשתיקה על המלחמה, על הצבא, הכשלונות והנצחונות.

גדליה הראה לעוד קונה טרדן היכן הדגם שחיפש והתיישב באנחה על כסא העור השחור שמעבר לדלפק, פותח תוך כדי את העיתון בהבעת פנים משועממת,

מביט בכותרת האדומה, הזועקת.

…

"אנחנו ננצח!" הוא נאם. פניו אדומות מהשמש הקופחת, ידיו לחות מזיעה וכובעו- גדול ומרשים.

"לא משנה מה יהיו הגורמים! אבל התוצאה-ברורה מראש, הניצחון יהיה שלנו!!!!!!!"

אלפי כפות ידיים מחאו כף בהתלהבות, אלפי מדים מגוהצים עמדו דום והצדיעו

הכל-לאיש אחד.

…

צרחות.

מאות אנשים רצו. שוכחים מאחור את האיש לו הקדישו את כל חייהם.כמעט.

הוא עמד במרחק נגיעה מהחיליים הרוסים, מרחק מוות.

בהחלטה נחושה, אמיצה ורגעית הוא מזנק, ובורח.

…

גדליה הביט בעיניים מכווצות על המצביא שפרץ לחנותו כרוח סערה

קצף בשפתיו, נשימותיו מהירות ושטוחות

"תח…תחביא א…ותי מהר!" הוא התנשף "הם באי…ים"

גדליה גנז את כל מחשבותיו על רייזל וארוחת הערב שיעשו יחד,

את כל התכנונים לערב הזה. ומיהר לעליית הגג,

"הנה" הוא אמר לנפוליאון שהביט על הרצפה מלאת הלכלוך ברתיעה "תשכב כאן" "כן, על הרצפה!" הוסיף כשראה את הבעת פניו של נפוליאון.

המצביא המכובד השתטח על הארץ בעוד גדליה העלה במאמץ עשרה מזרנים עבים.

"הנה" הא אמר "כעת אשים על כבודו עשרה מזרנים, אחח נקווה שזה יועיל".

נפוליאון הנהן וגדליה הניח על גבו את עשרת המזרנים.

חוזר לעסוקיו שנקטעו באיבם…

זהו עד כאן.

[רחל פ]

בדיוק באמצע ההסבר המסובך, התעוררה מערכת הכריזה בקול צורמני.

"התראה!" זעקו הילדים בהתרגשות. "צבע. שחור. צבע. שחור. צבע. שחור", הרמקול המשיך בלחש מורט עצבים.

הרגשתי כמין רימון מתפוצץ בראשי, ואז פרץ האדרנלין בדהרה והעלה את לחץ דמי לרמה מסוכנת.

כל כך הרבה פעמים תרגלנו על יבש, אבל רגע האמת הוא תמיד הלם.

אוטומטית, הצצנו כולנו בעד החלון. קבוצת בחורי ישיבה עם קפוצונים שחורים שעטה מכיוון הישיבה הסמוכה אל עבר בניין התלמוד תורה שלנו.

"איפה השלט?" שאל ארי בלחץ.

"השלט באחריותי!" אמרתי בתקיפות. "אתם לבשו בבקשה את הקפוצונים שלכם והוציאו את הסביבונים, סליחה, את המילונים".

הורדתי את הטמפרטורה לשמונה מעלות, התזתי ספריי בואש על תריסי המזגן, והתעטפתי בעצמי בסוודר ובמעיל.

דלת הכיתה נפרצה.

"התפזרו במקומות הפנויים", הוריתי לארבעת הנערים הבהולים. "רגע, לפני שאתם מתיישבים, קחו כל אחד מילון מהארון".

הארבעה צייתו ללא אומר.

סגרתי את הדלת, סוקר תוך כדי את חדר הכיתה. פה ושם הציצו אלי זוגות עיניים מבעד לכובעים הענקיים שכיסו כמעט לחלוטין את ראשי הילדים.

עוד לא חזרתי למקומי, ושוב נפרצה הדלת. הפעם עמדו בפתח ארבעה שוטרים.

"איפה הבחורים?" נבח אחד מהם – המפקד ככל הנראה – וסתם את אפו.

"בחורים?" תמהתי. "זו כיתה ז'".

"כן, הבחורים!" צרח אחד אחר. "המשתמטים! העלוקות! הפרזיטים!"

"נערים בני שלוש עשרה הם משתמטים?" הרמתי גבות. "מה גיל הגיוס המעודכן?"

"איפה הבחורים!" צרח השלישי בזעם, רועד בכל גופו.

"כאן זו כיתה ז'", שבתי ואמרתי. "אין כאן בחורים, משתמטים, עלוקות ופרזיטים".

"נעבור אחד אחד", פסק הראשון.

"בהצלחה, אני לא נשאר בקור הזה אפילו רגע אחד". השוטר הרועד התקדם לכיוון הדלת.

"זה בלתי נסבל", הצטרף אליו השוטר הרביעי ששתק עד כה. "ועוד לא דיברנו על הריח".

"יש תקלה במערכת המיזוג המרכזית של הבניין", הערתי מן הצד והיטבתי את הצעיף. "עובדים על זה, תוך כמה שעות העניין יסודר. הריח הוא תופעת לוואי של העבודות, אין מה לעשות עם זה".

המפקד היסס למספר שניות, ואז פנה לכיוון היציאה כשהשוטר הנוסף בעקבותיו.

הדלת כמעט והתנפצה כאשר נטרקה בידיו של המפקד המתוסכל.

התישבתי ליד השולחן, נוטף זעה, רועד ולא בגלל הקור.

הפעם הצלחנו.

מה יהיה מחר?

[TAMAR ariel]

וואו רעיון מיוחד!!

פשוט יצירתית!! אין מילה אחרת!

מדהים

[רחל פ]

תודה רבה תמר!

[נעה חפץ]

חזק!!! אהבתי, אחד הטובים!!

איזו כתיבה כיפית, ורעיון די מלחיץ אפשר לומר

אהבתי שהקטע ברור מאד

[תמר כהן]

וואו שירי איזה אתגר חזק!

מה שזה הצליח להוציא מכולן כאן…

כל אחד יותר מדהים מהשני!!

[שרי בצלאל]

אתמול, בדיוק כשנעמי הגיעה רגע לקחת משהו, חמותי קפצה פתאום לביקור.

טוב, היא לא ממש קפצה ולא פתאום והאמת שהיא בכלל לא בארץ עכשיו, אבל כמו שקורה לי תמיד כשאני פוגשת את נעמי או מדברת עם אהרון על איציק, אני מזמינה את חמותי לביקור.

היא לא יודעת על הביקורים האלו, אף אחד בעולם לא יודע עליהם, רק אני. אני והמצפון.

למה מצפון? כי לא מוצלח בכלל להזמין אותה לביקור בדיוק בזמנים האלו, עדיף להזמין אותה כשהילדים שרים זמירות שבת והנשמה שלי מרחפת מעונג. ואם כבר להפגיש את חמותי עם נעמי, למה לא להזמין אותה כשאני מדברת עם נעמי בטלפון ושומעת ממנה על ההצלחה שלה בתפירה או בבישול. תחומים כאלו של אידישע מאמע.

על איציק אני מעדיפה לא לחשוב עכשיו בכלל. לא בהקשר של חמותי. על איציק שביום כיפור האחרון לא צם ואפילו לא התבייש לספר את זה.

יש עוד זמנים שאני מזמינה אותה. במפגשים המשפחתיים שלנו למשל. כשיושבים כולם ביחד ואין מחיצה כי כולנו משפחה אחת. כשכל הילדים וגם הילדות משחקים ביחד. כשמדברים פוליטיקה בשולחן השבת.

אני אוהבת את חמותי. היא אישה צדיקה וטובה. אנחנו חברות ממש ואני יכולה לדבר איתה שעות, כמעט כמו אימא שלי.

אבל אני לא מצליחה לאהוב אותה ואת המשפחה שלי ביחד. כשאני מזמינה אותה לביקור מעורבב כזה ביחד עם המשפחה שלי, המשקפיים שלי מתלכלכות, הכיסא שלי נהיה דוקר ופתאום לא טוב לי. לא טוב לי עם האחיות שלי, שתמיד חשבתי שהן צדיקות ויש לי הרבה ללמוד מהן. פתאום להן יש מה ללמוד ממני, הקטנה.

אני אוהבת את חמותי, אני אוהבת להזמין אותה אליי הביתה, היא מרוממת את הבית שלנו למקומות נעלים יותר. אבל אולי אני צריכה ללמוד להזמין אותה בזמנים שבהם אני יכולה להגיש לה לשונות של נחת, וגם לקבל ממנה ברכה ועצה.

ואת האבק שנדבק לי למשקפיים ומלכלך אותם – אותו להשאיר בחוץ, אותו לשטוף ממני. הוא בכלל לא מגיע ממנה, זו אני שישבתי בחוץ זמן רב מדי, אליי הוא נדבק.

[שרי בצלאל]

תקשיבי, שירי.

האתגר שלך נראה לי אחד הטובים שהיו פה

אני מרותקת למה שכולן העלו.

יושבת על קוצים כי אין לי זמן וחייבת להריץ עבודה

אבל לא יכולה להפסיק

[יפית שחר]

בדיוק הייתי באמצע ארוחת צהריים.

חיימק'ה בן השנתיים קפץ על הכסא, נהנה משפריצים אדומים, טובל בהם רצועות תפוחי אדמה שמישהו פעם קראה להם צ'יפס, "אוצה אטשופ!" הוא קורא נלהב לאחותו בת השלוש וקצת, מיכלי שלי, מתולתלת שובבה, מלקקת מהשולחן שבילים של קטשופ מלוכלך ושניהם צוחקים בקול. אני יושבת, מסתכלת עליהם 'שתלקק, ככה יהיה לי פחות לנקות' אני חושבת לעצמי באירוניה. אוהבת את הילדים שלי, ככה, נהנים מאוכל של אמא, מלכלכים, כי אמא שלהם עייפה וכבדה.

דוד אמר שיבוא היום מוקדם, השעון מגלה לי ש"מוקדם" עבר כבר. "מיכלוש בובה, קחי קצת שניצל, תאכלי ככה תהיי חזקה!" אני מבטיחה, נותנת לה "ביס" ועוד שניים לתינוקי שלי.

דפיקות בדלת, 'או, דוד, סוף סוף' אני חושבת לעצמי, מחכה שהדלת תפתח וחיוך ימלא את המטבח. אבל לא. הדפיקות נמשכות ואף אחד לא נכנס. אני קמה מנסה לחשוב מי יכול לדפוק פה בכזו שעה, חריקת דלת צורמנית 'כבר מזמן אמרתי לדוד לשמן את זה…' "שאאאלו…." נעצרת. נדהמת. בפתח עומד משהו אחר, אוחז בידו תינוקת, מביט בי ואומר נרגשות "הנה הילדה שלכם" אני לא אומרת כלום, רועדת בכל גופי, מסמנת לו ביד שיכנס, 'אבל איפה בדיוק הוא יישב?' הוא נכנס, "אני לא יכול להתעכב פה, יש לי עוד כמה תינוקות להעביר היום" הוא מנסה להרגיע. "תינוק, תינוק!" צורחים השובבים שלי במקהלה, אני מביטה באוצר הקטן שלי, מעיזה סוף סוף להושיט ידיים, לקחת את המתנה שלי, שהתפללתי עליה כל כך המון. 'דוד יהיה בהלם' מסתכלת על התינוקת שלי ובוכה, 'לא ככה דמיינתי שתכירי את המשפחה שלך, לא ככה חלמתי שהמשפחה שלי תגדל בתוך הבלגן, בלי דוד לידי' "תודה" אני אומרת לו, והוא כבר הולך, יוצא לשמח עוד משפחה.

והוא, אף פעם לא נעצר בחדר מדרגות ואומר 'אופס, התבלבלתי בשעה, הם היו אמורים לקבל אותו עוד שעתיים' הוא לא דופק על מצחו באומרו 'אופס זו בכלל התינוקת של וויס השכנה קומה מעל' הוא לא טועה, אף פעם. בדקה המדויקת, בסיטואציה הנכונה, עם האנשים המסוימים שיהיו איתנו באותם רגעים. ככה הוא בחר שהמשפחה תגדל.

[אביטל בראל]

עוד לא קראתי את התרגולים שלכן, לא רציתי שזה יחסום אותי…

מי שקרא ליום חופשי יום חופשי כנראה התבלבל, אחרת אין הסבר לתופעה שיום החופשי שלי הוא היום הכי עמוס בשבוע. אני מסיטה את השרוול של חולצת הבית השחורה שלי עם הסנטר תוך כדי גריפת מים. שתיים וחצי. בארבע מוטי חוזר. הידיים שלי נעות בתנועות מהירות. אני מוציאה מים החוצה, שוטפת גם את גרם המדרגות שבכניסה. בוחרת בסמרטוט ריצפה הכחול, עוברת על הבית. מתענגת על ריח לבנדר.

אני קורסת על הספה עייפה. יש לי עוד שעה עד שמוטי יחזור. אני יכולה לנוח. העיניים שלי נעצמות כמעט מאליהן. אני קמה כשאני שומעת טיפות על החלון.

חמש דקות אחר כך הדלת נפתחת. מוטי עומד בפתח.

טיפות זולגות מהמעיל שלו, מנקדות את הריצפה השטופה בנקודות עכורות ולא סימטריות. אני חונקת אנחה, מנסה למתוח את השפתיים שלי לחיוך. הוא יוצא עקום. "אמא? מה שלומך?" הקול הגברי של הבן שלי גורם לשרירי הפנים שלי להרפות קצת. "מה שלומך, מוטי?" אני שואלת. שונאת את הטון המאופק שלי. מוטי לא שם לב. אף פעם לא הצליח לשים לב לדברים האלו. אני לוקחת נשימה עמוקה, מוציאה אוויר בנשיפה איטית. יודעת שאם לא אומר לו מה לעשות, ועכשיו – כל הבית התלכלך. "מוטי, אני מואד רוצה לשמוע אותך, אבל קום כל, לך לאמבטיה, תוריד את המעיל והנעליים". מבט קצר על הנעליים גורם לי להוסיף שיוריד גם גרביים. אני אביא לו כבר אחרות וזוג נעלי בית. הוא הולך. מטביע חותם בוץ על המרצפות ששטפתי. אני הולכת גם. לא מסתכלת אחריו. אמא מיומנת שכמותי. לוקחת גרביים נקיות, נעלי בית. שתי דקות אחר כך הוא שוב בסלון, יושב על הספה. אני יושבת מולו. יד שמאל שלי מונחת מעל יד ימין. האצבעות שלי עוטפות אותה. יודעת שאם לא אשמור עליה חזק, במקום להקשיב לבן שלי אני אשטוף שוב את הריצפה. העיניים של מוטי נעוצות בשולחן כשהוא מדבר איתי. מדווח איך היה לו היום. אני שותקת, מסתכלת עליו, על הילד שבו. מתעכבת על חותמת הזיפים שמעטרת את הפנים שבגרו. על ההבעה שלא משתנה כמעט אף פעם. ופתאום אני מרגישה שהידיים שלי כבר לא תופסות אחת את השניה, אני נשענת עד הסוף. העיניים שלו שהסתכלו על השולחן פוגשות ברגע נדיר את שלי.

הוא לא אשם שירד גשם בדיוק כשהוא היה בדרך הביתה. הוא לא אשם שהיום יום חופשי של אמא שלו והיא שוטפת את הבית ביסודיות. וכן, הוא גם לא אשם שהוא לא יודע מה צריך לעשות אם כל המעיל שלו מים ובנעליים יש בוץ, למרות שהסברתי לו לפחות חמישים פעמים. אני קמה, הולכת למטבח, חוזרת עם שוקולד ממולא תות. חותכת שתי קוביות, נותנת לו.

[נעה חפץ]

וואו! וואו וואו!

לא יודעת למה הכי תפס אותי התיאור שהיא בחרה צבע לסמרטוט— אולי כי עד היום לא הצלחתי להבין למה אני כל פעם בוחרת צבע אחר, ולמה זה משנה בדיוק—

קטע טוב וחזק!!

[שירי 🙂]

עוד אחד (גם אותו גזרתי מתוך ספר שאני כותבת. לא סתם גזרתי. קצצתי בלי רחמים בשביל להכניס למסגרת של האתגר)

"של—"

טראח.

"לנחשון עפה הסככה!"

"אויש", אני מעסה אוזן מזועזעת, "באמת רוח נוראית!"

"כל החצר שלהם מוצפת!" מוסיף ישי. אני מתבוננת בו. כמעט חודש שהוא מכונס בעצמו דוחה כל התעניינות מצידנו. אולי הענן השחור התעופף אף הוא עם הרוח?

"את יודעת, אמא", הוא ממשיך, להוט, "עכשיו אין להם איפה לשים את בעלי החיים שיש להם בחצר".

"אויש".

"אני יכול ללכת לעזור להם?" הוא תולה בי עיניים נוצצות.

"מה השעה עכשיו?"

"חמש".

"בשש אתה כאן".

בשש וחמש עשרה דקות ישי חוזר. הוא, וכלוב ענק שאין לי מושג איך העלה במדרגות.

"טא-דאם! מילקי!" גוש הפרווה מכודרר בקצה הכלוב, אזניו, רדארים זקופים, מתכווננות עלינו.

"מה זה?" אני מחלצת שתי מילים.

"אמא, בבקשה, רק לשבוע".

"לא, ממש לא", ואין על מה לדבר.

"במרפסת, בבקשה! היא כל כך חמודה והיא גם עלולה למות בקור הזה!"

עיני כולם עלי. אני לא רוצה אותה בבית שלי ולא במרפסת או בשום מקום שקשור אלי. אבל אסור שישי יחזור אחורה לימים הקשים שליוו אותו עד היום.

אז אולי…

"אמא", הוא לוחש, הכלוב מעיק על זרועותיו הצעירות.

אני זזה אחורה בהיסוס. "נשאל את אבא. טוב?"

"יש!" הוא ממהר פנימה, לפני שאתחרט.

ביום הראשון חקרו ילדי את ההעדפות הקולינריות שלה. מתוך המבחר העדיפה מילקי את התפוח. מקולף, מגורען.

מפונקת.

על הגזר, אגב, היא לא הסתכלה בכלל.

ביום השני, נערכה תחרות ריצה במרפסת. ילדי לא הצליחו לחשב בשום אופן איך להמיר חמשה מטרים לקמ"ש. הם גם לא הצליחו לגרום לה לרוץ ישר ולא להתחבא מאחורי הכד שהיה פעם עציץ.

ביום השלישי, הם החליטו שהיא צריכה קצת חופש.

זה לא היה רעיון טוב.

מישהו שחרר אותה. אותו אחד, נזכר במשהו חשוב ביותר ונכנס הביתה. כמובן שהוא לא שם לב שהדלת נשארה פתוחה אחריו.

הייתי באמצע לטפל בחביתה שעל האש, כשהחשמל קפץ.

בתחילה חשבתי שאלו הם נזקי הרוח שעדיין לא נרגעה. אבל יונתן דיווח שכל השכונה מוארת ושמחה, מלבדנו. גיששתי את הדרך לארון החשמל אולם הכפתור סרב להישאר למעלה, קפץ שוב.

ישי עבר עם הפנס מחדר לחדר לחדר, מחפש את הגורם, אבל המתג המשיך לקפוץ בעקשנות.

"משחק הכפתורים!" הכריז יונתן. שליחים שוגרו לחדרים, מדווחים מי זוכה לאור.

לבסוף נמצא האשם. מנורת הסלון המרוטה, סימני שיניים וחוטי חשמל חשופים.

"עכבר?"

"זה לא עכבר, דוד", אני אומרת, "זאת מילקי".

ואיפה היא עכשיו?

ובכן, אם היא לא התחשמלה, היא עקרונית יכולה להיות בכל מקום בבית.

ולתוך זה נכנסת כבי.

"חברה שלך מחכה לך בחדר!" כובש יונתן חיוך.

"שלי?" היא מתקלפת מהשכבות, נכנסת פנימה.

"לא כדאי לך!" צועקת אסתי, "הוא מתכוון לארנבת!"

המעיל נשמט על הרצפה.

"אמאאא!!!"

[מירי]

אני מורה במקצועי 20 שנה. תמיד יש גאות ושפל, עליות ומורדות, ימים בהם את נשאבת לעבודה, מלאת סיפוק כרימון, וימים בהם הכל כאילו בהילוך איטי. היום מייגע ואת בלי כוחות.

אבל היום הזה, נראה שהתעלה מעל עצמו, ולא לטובה. הרגשתי עיפההה! מאד! חסרת כח עד להחריד, מייחלת לחזור הביתה, לעשות וי.

שיעור תורה. הבנות מרגישות כשאני ככה, מה יש לומר. הם מנסות את עצבי, שמתרופפים יותר ויותר. אני מנחמת את עצמי שעוד מעט, עוד 2 שיעורים וזהו, הולכים הביתה.

דפיקות בדלת. בת קמה לפתוח, מגישה לי פתק מקופל. אני מסתכלת על הבנות במבט שמשדר שליטה, פותחת אותו וחושכות עיני.

המפקחת הגיעה בהפתעה, כתוב באותיות של המנהלת. היא תכנס אליך בעוד רבע שעה!!

אוי לא!

לא מתאים לי!

מה אני עושה??

מה זה אומר בהפתעה? איך זה קורה? צריך להודיע הרבה מראש על דבר כזה!

מנסה לנער את קורי העייפות, להצליל את מוחי, לשנע את גלגלי.

דבר ראשון צריך לאפס את הכיתה. אולי בכלל אני אעבור לשיעור אחר, בנוי יותר. לא. אי אפשר! הבנות יבינו שאני משנה בגלל המפקחת.

"בנות, יש לנו אורחת נחמדה", אני זורקת לחלל. בטח נחמדה, מאד נחמדה.

הכיתה משתתקת, מבטה מסתקרן.

"המפקחת של כל בתי הספר מגיעה לראות אתכן, רוצה להנות ממכן, לראות כמה שאתן חרוצות ולומדות טוב. עוד כמה דקות היא תדפוק בדלת".

הבנות מיישרות גב. "דבר ראשון בואו נראה שהכיתה נראית במיטבה" אני אומרת, נותנת הוראות. הבנות פועלות בקדחתנות, קמות לזרוק אשפה, מיישרות בדייקנות שולחנות, כמה משלבות ידיים.

יופי. כבר טוב.

"מה דעתכן לחזור על השיעור הקודם?" אני שואלת. השיעור הקודם היה שיעור טוב. אחד השיעורים הטובים שלי.

הבנות מסכימות. המפקחת נכנסת כעבור כמה דקות. היא מתרשמת כראוי ברך השם, מחמיאה לי בחום.

הבנות יוצאות להפסקה, המפקחת נשארת עוד קצת. "הגעתי בהפתעה כי רציתי לראות משהו אוטנטי יותר", היא לוחשת על אוזני.

אהה. אוטנטי…

[נעה חפץ]

וואי, זה טוב אהבתי