אתגר חדש / מוזמנת להיכנס 🎉🥳🎊

[שושי ו.]

היא החזיקה אותה בשלמות כזאת, שלא הצלחתי לעצור את עצמי.

יצאתי מהחדר ומיהרתי לאיזור צדדי,

הדמעות השתלטו עלי, ובכיתי.

בכיתי על יוסי שלא יכיר את התינוקת שלו.

על התינוקת שלא תכיר את אבא שלה.

בעיקר על עצמי.

אני יודעת שאני נשמעת אנוכית, אז מה.

זרם מלוח הרטיב את ידי הרועדת.

אני אף פעם לא אראה את יוסי. נותרו לי רק זכרונות, פיסות חיים.

בתמונה שמתחת הכרית, בעיניים של אבא ואמא כשאעיז להישיר מבט.

לשרי יש את הילדה שלו.

[רחלי …]

הוא יודע, מה ששלו שלו.

והזיווג שמגיע לו משמיים עוד יגיע בסוף, הוא בטוח בזה.

רק הלב…מסרב להאמין.

ובכלל, אבא אמר מראש שהשידוך הזה פחות נראה לו וגם הוא אחרי פגישה שניה התלבט, אבל עדיין. אחרי שהיא הורידה אותו הוא פתאום הרגיש שהוא חייב פגישה שלישית, חייב.

אבל אז ברוך התארס, איתה.

והוא עוד צריך להיות החבר המאושר, שעוזר לזוג הצעיר בהכל, שצוחק על טעיות טריות של חברו, שנמצא שם.

במקום זה הוא מתחבא בתא שרותים נעול באמצע חתונה כשהלב שלו על מאתיים קמ”ש כאילו וחזר מריצת מרתון.

כף היד שלו מתכווצת לאגרוף, הוא לא חובט בדלת התא כמו ההמשך המתבקש. רק מכווץ עד כאב, צפורניו חורשות לעומק את כריות הידים והוא משחרר בנשיפה חרישית.

דלת התא נפתחת, מים נ שפכים מהברז, פנים, ידיים והוא יוצא לאולם.

אור שוטף אותו, מעגלים שחורים שנפתחים ונסגרים בקצב מסתחרר. והוא, בתווך.

הוא לא יודע אם זה נחשב קנאת סופרים, אבל בנוגע למילה הראשונה בביטוי הוא לגמרי בטוח. וזה כואב לו, וגורם לנשימה שלו להעצר כשברוך מושך אותו לעבר המעגל הפנימי.

והוא רוקד כמו שלא רקד בחייו.

…

[ס. מגנזי]

מהמם. כתוב טוב.

[חיה]

אחרי שסיימתי לעשות את שיעורי הבית ירדתי לשחק עם השכנות, כמו בכל יום כמעט. הצלחתי לעשות את זה בלי שתמי הקטנה תצטרף אלי, אני לא אוהבת שהיא מתערבת לי בחברות.

ראיתי את הבנות של לוי ושל שטרן מרחוק, התקרבתי. הן חברות טובות שלי, בדרך כלל, רבנו בפעם האחרונה שנה שעברה אחרי שנפלו עטיפות של ממתקים למרפסת שלנו.

היה נראה לי שמעניין שם, אז הלכתי בפסיעות יותר מהירות. כשהייתי כבר ממש קרובה הרגשתי כאילו מישהו כיבה לי את האור, אפילו שעדיין ארבע ומשהו בצהריים. עוד פעם יויו-סיני.

גם לשירה מהכיתה שלי יש כזה, גם לציבי הבת-דודה שלי… לכל העולם כמעט יש. לרבקי של שטרן קנו שבוע שעבר. עכשיו, מול העיניים שלי, מופיע אחד כזה יפה בידיים של מלי לוי. אוף.

כבר אמרתי לאמא אלף פעמים שאני רוצה יויו-סיני. זה היה די מובן אני חושבת, זו לא הבעיה.

בפעם הראשונה היא אמרה, “זה יקר מידי”.

בפעמים האחרות היא לפעמים אמרה את אותו הדבר, לפעמים פשוט הסתכלה עלי במבט שאומר ‘את מבינה כבר את התשובה, נכון מתוקה?’

בקיצור, אין יויו-סיני.

אוף.

אני מתלבטת אם להמשיך לכיוון שלהן, אבל הן כבר שמו לב אלי.

“שרייי”, מלי קוראת אלי, מתקרבת, עכשיו כמעט שאין מרחק בינינו. “ראית את היויו-סיני החדש שלי?”

“עכשיו ראיתי”, אני משתדלת לחייך, להראות נחמדה, לפרגן.

אני לוקחת אוויר, “תתחדשי”.

בלב אני חושבת לעצמי, עוד חודש יש לי יום הולדת, אולי זה יכול להיות תירוץ למתנה יקרה שכזו?
_____

*השמות כמובן אקראיים והשתדלתי לבחור בנאליים ככל האפשר.

*המילים יויו-סיני ובת-דודה נכתבו כך כחלק מהאווירה הילדותית ומתוך השתדלות שהשפה הילדותית לא תוריד מרמת הכתיבה של הקטע.

[שמחה מן]

ערפל של עייפות רבץ על לי על העיניים מטשטש מולי אותיות על מסך. גללתי מחדש את הקטע. מנפה שגיאות משייפת מילים. מעניקה ליטוש למשפטים. יהודית קמה ועלתה מן המילים שכתבתי חושפת באומץ מסע ארוך. פורשת פעימות חיים כמוסות. שלושה בתים הקימה יהודית. ולכל אחד מהם סיפור מורכב מלא אמונה. “שהפרטים יהיו מטושטשים” היא התנתה. הבעל הראשון ומשפחתו יקראו את החומר. השני אמנם נפטר אבל צריכים לכבד את זכרו והשלישי הנוכחי לא ממש מעוניין בחשיפה. הזהירה חזור ושנן.

“שהכל יהיה אמין ומדויק” דרשה עורכת אחת. ניסיתי נואשות לתזז בין הדרישות מחפשת במה לסיפור מלא ההשראה, כזו שתכבד, שתייקר. שתעניין אבל גם תותיר עם מסר. שתסכים להעפיל עלילה להאפיל פרטים.

הלילה ההוא שעתם של הכותבים אבל גם של התינוקות. שקט בכבישים. דממה בשדות. התינוקת קמה לארוחת הלילה שלה. משכתי אותה אלי. יד על מקלדת והשנייה חובקת אותה לחיקי. הספרות 02:45 ריצדו מולי מטושטשות כששוב קפצה מול עיניה שגיאת כתיב.

זהו אני סוגרת הבטחתי לעצמי גוללת שוב את הקטע לתחילתו. “תסגרי” לישון”! אמא שבי גערה בילדה שממשיכה לקרוא אל תוך החושך. ציפורי לילה שוחחו לי בשקט בין בדי העץ שבחצר, אולי היו אלו צפרי בוקר משכימות קום. די הלכתי לישון! הבטחתי לעצמי מגחכת עלי.

שיפט קונטרול שלחו את הקטע לביקורת אחרונה ליהודית. זהו, מחר הסיפור ישלח למערכת לחיים טובים ולפרסום.

בוקר קשה עבר על כוחותיי. מאובנת ישנתי בלי להניד איבר. שרירים קפוצים ממתח יום שלא מסתיים נדבק לבוקר מתיש. צלצול מתנגן של הפלאפון הזניק בי דופק של מאתיים קמ”ש “תכבו את הזוועה הזו”. חיפשתי את הפלאפון מטושטת, לא משתלטת על המפלצת העייפה שקמה עוד לפני שהתעוררתי. הבנים התקשו להתעורר נמרחו בהתלבשות מייגעת. חנו בין גרב לגרב מתסכלים אותי עד כלות. הבנות התעופפו למחוז חפצן לשלום שולחות את עצמן בתרגולת קרב מוכרת. הייתי עייפה. עייפה מאוד.

השיגור הסתיים. הבית זרוע כמו זירה רבת משתתפים. עצמתי עיניים מדלגת על המכשולים נוחתת נחיתת אונס על הכיסא המשרדי מול המחשב. מקישה סיסמא, מסך נדלק.

מייל מיהודית: עצור! עצור! עצור! ‘חדל ירי’. אמרתי לעצמי. ‘מה קרה’? שלחתי לה בהול. “בעלי מתנגד, כתה לי ”לא בא לו בטוב הכתבה”.

דלדלתי ידיים רופסות. שומטת ראש מובסת. פעימות הלמו בי בנפילת מתח. “זה רגיש ומורכב”, כתבה יהודית. “כל הנפשות הפועלות עדין פועלות”. ניסתה להכביר הסברים. “איפה הייתם עד עכשיו?! רציתי לצרוח.

לא כותבת יותר! פתחתי באובססיביות את דבורי רנד. בולעת פוסטים, מנשנשת פרסומות, טוחנת תגובות. אולי משהו מכל הבולמוס יסתום את הקינאה. קינאה אנושה במי שמצליח להצליח לכתוב.

[ת]

כתיבה טובה. הצלחת להחיות את הסיטואציה, בעיקר את העייפות…

[רחל אמסלם]

הגענו בדיוק בזמן והתיישבנו במקום שסומן עבורנו.

אני והבת שלי.

ישבנו במקום ממש טוב. אפשר לראות מכאן הכל בצורה ברורה וגם לשמוע היטב. ממש להשתתף בהופעה.

ואז האולם החשיך. המסך הורם. ורק תאורה קטנה מפנס צדדי האיר את הבמה.

העלילה החלה. השחקניות עלו בזו אחר זו. דיברו ושרו באומנות תיאטרלית.

האוירה היתה נפלאה! זמן איכות של אם ובת. לראות יחד הופעה לבנות הנעורים.

ואז לפתע, הלב שלי החל לפעום בקצב מהיר…

חשתי סחרור קל שהתגבר תוך כדי התמשכות ההופעה.

כשעלתה על הבמה השחקנית הראשית הבנתי שזהו זה!

זה היה התפקיד שלי!! יכולתי לעשות זאת טוב יותר ממנה!

רעד עוצמתי אחז בי, לא תורם להאטת קצב הלב…

התאורה. הפנסים האלו. החושך מסביב.

ידעתי בדיוק מה לומר! ידעתי בדיוק איך זה מרגיש! האדרנלין זרם בגופי ברמות על! אני כ”כ רוצה לעשות את זה!

רק משהו עלום עצר אותי מלעלות לבמה ולבצע את הקטע הבא.

יכולתי לעמוד שם במקומה! אך !!… לו רק יכולתי לקבל את התפקיד הזה!!

הייתי עושה אותו בשלמות!! אני יודעת!

[רחלי ש]

קנאה, תאווה ואבוד….

מעשה בהלך

הלך קטן במרחבי אדמה

שזכה להיטיב עם הצאר

ואותו מלך

מלך שליט על ממלכה עצומה

הפקיד בידיו אז אוצר

מקל הליכה מסוקס איכותי

אינו מגלה את סודו

כי רק מכח צו מלכותי

הוטבע בו ייעודו

מנקודת התחלה מוסכמת מראש

לכל מקום אשר יחפוץ ויחליט

יצעד זה ההלך בידו המטה

וסיבה מרגשת איתו גם שמורה

ויהא זה השביל שברגליו יחרוש

רדיוס מלא בחזון ותכלית

היקף אדמות סביבו יתבטא

יקבלן זה ההלך מן הצאר בתמורה

את המקל רק ינעץ עם סיום הליכה

לזכות אדמותיו יהוו’ה הוכחה

וההלך מלא הוא במתח

הן כל פסיעה תגדיל את השטח

רק יתקדם עוד מספר פרסאות

יתעשר בעוד שטחי קרקעות

הוא צועד וצועד, משאביו כבר דלים

בחזיונו נישאים כבר צריחי מגדלים

מתנוסס שם לנס דגל בית אבותיו

והוא עוד צועד בשארית כוחותיו

ברגלים צבות רק מיל עוד יגמע

עוד יעלו לו מיסים חוכרי אדמה

קנאת כולם תעלה עליו

ובכל יעלה הוא בעוד שלב

ואמר החכם עם סיום משלו

כי עוד צועד זה ההלך שעון על מקלו

*

לעיתים כדי לזכות בכל

את מלוא הפוטנציאל לבטא

יפסיד האדם את הכל

לא יגביל את אפשרויות המטה

אך יוותר לבסוף חסר כל

ועיתים אפילו שוטה…

[אוראל אוחנונה]

אני לא מסתכלת,

ראשי מופנה לעבר המסדרון.

מנענעת אותו ימין ושמאל, חושבת שבזה יעצור מוחי מלחשוב.

למה להסתכל?

רק מהמבט שלי ישבר לה הכול,

העניים שלי עכשיו הן נזק גדול.

חדר המנהלת פתוח למחצה.

אני שם.

קולות של התפעלות מטר מחמאות נזרקות לעברה.

היא נעמדת מולה.

חזה מתנפח בגאווה.

לא בכל יום זוכים לכאלה מחמאות.

אבל אצלה זה כ”כ בשגרה, מכל שטות היא חוזרת עם מילה טובה.

ואני בצד צופה שומעת ולא מגיבה.

גם אני מלא משקיעה.

עבורי היא חברה טובה, אז למה, אלוקים, בסתר אני חשה מולה קטנה וחלשה.

אני לא רוצה!

אוי, ריבונו של עולם… ידיי נקמצות מבלי יכולת שליטה, כמסרבת להאמין.

שאולי לזה קוראים המבוגרים- קנאה.

[שרה ברנט]

וואו.

כמה שזה קשה.

יהיו כאלה שלא יבינו. כאלה שישאלו אותי בלעג אם לא מספיק לי כמה שכבר קיבלתי.

אבל… זה החלום שלי. ומי יוכל עכשיו להגשים לי אותו, כשמישהי אחרת לקחה לי אותו? מי?

הלכה ההזדמנות היחידה שלי. ומעכשיו- זהו. נגמר.

כל כך רציתי, וחלמתי, וקיוויתי… ועכשיו- זה של מישהי אחרת. לא שלי.

ואף אחד לא מבין, לא מזדהה, רק כועסים עלי שאני לא מסתפקת במה שקיבלתי.

כן, אני מקנאת!!! בסדר???

טוב לכם עכשיו?

אני מקנאת, טוב? כולי בוערת מקנאה. רציתי את זה! אני הרבה יותר טובה!

מישהו חשב פעם על כמה שזה קשה להיות מספר שתיים???

[מירי]

נשמע מעניין, אבל לא הבנתי כ”כ

[שרה ברנט]

עזבי… זו חוויה אישית שלי.

בקצרה- כשהייתי בכיתה י”א נבחרתי לתפקיד השני הכי גדול בהתמודדות… וכולן כעסו עלי שאני לא מסתפקת בזה ורוצה את התפקיד הראשי… משקעי עבר😔

[מירי]

אה..

כתוב חמוד ואוטנטי…👍

[רחלי עפעס]

יצהר…??

עשית אותו מטוררררררףףף! מה יש לך?….

🤩🤩👍🏼👍🏼

[מאיה]

הדשא של אמא אחרת

“מה שיוצא – אני מרוצה”, מדקלמת ילדה אחת כשהיא יורדת מהמגלשה וממהרת לבחור בקפידה סוכריה אדומה מהחבילה, האחרונה שנותרה. לילד אחד שמגיע כעבור רגע מהנדנדה נותרו רק סוכריות צהובות וכתומות.

“למה רק לך יש אדום?” הוא טוען כלפי אחותו. ילדה אחת מיתממת ומכריזה מייד: “זה לא יפה! הגננת שלי תמיד אומרת שאסור לקנא!” וילד אחד ממהר לענות במלים, שאולי גם הן לא היו עוברות את הצנזורה של הגננת.

אמא אחת מביטה בהם מהספסל במבט עייף, מעבירה את מבטה לעבר ילדים אחרים שיושבים יפה ליד אמא שלהם ואוכלים בנחת פלחי תפוחים, אדומים וירוקים. לעבר אמא אחרת שמנדנדת ילדה קטנה, ועוד אמא אחרת שצועדת במרץ עם ילדים אחרים ביציאה מהגינה.

זה לא יפה לקנא, הגננת אמרה. אבל אולי, חושבת פתאום אמא אחת, אם מכירים ברגש הזה, יש יותר סיכוי להתמודד איתו?

אבל אז ניגשת אליה אמא אחרת ושואלת בהתפעלות: “איך את מצליחה להיות כל כך רגועה ושלווה תמיד? הלוואי שהייתי כמוך!”

[רחל פ]

“מוטי, אני לא שומעת אותך, הילדים ישנים?”
העריסה שלצידי היתה שקטה. רק השמיכה שעלתה וירדה קלות, העידה על כך שיצור נושם שוכב בה.
“אביגיל? שומעת?”
“כן, הקו שקט מידי, אתה יכול להגביה את העוצמה?”
“אביגיל, דיברתי עם שמוליק, הוא יבוא להוציא אותנו מבית החולים”.

שיחקתי בעצבנות במתג של מנורת הלילה. אור. חושך. אור. חושך. משהו לא מספיק ברור לי.

“לא דיברנו על מונית הפעם? אתה יודע כמה הוא אוהב לעשות את הטובות האלו”.
“אביגיל, אין ברירה, אני מצטער. גורדון ביקש ממני להחזיר את ההלוואה ההיא בהתראה קצרה. באמת שאין ברירה, מעדיפה לחזור באוטובוס?”

שתקתי. כל אחד מבין שלא נוסעים בתחבורה ציבורית עם תינוקת בת יומיים.

“אביגיל… לו יכולתי, הייתי מזמין בשבילך מסוק שייקח אותך לבית החלמה למנוחה של חודש. אחר כך הייתי שוכר צוות של משרתות שיתחזקו את שלוש הקומות של האחוזה החדשה שלנו.
אבל את מבינה, נכון?” הוא ניסה לפרוש שטיח צבעוני של דמיון על המציאות העלובה.
פחדתי שהוא לא יחזיק מעמד. “נכון” זרמתי. “אבל היית מאפשר לי לבשל מידי פעם, נכון? לא הייתי נשארת שפויה בלי”.
“אפילו את הכביסה הייתי מרשה לך לקפל. העיקר שתרגישי טוב.” הוא היה נדיב.
“טוב, אני חושבת שנצליח לשרוד את זה. אז תנצל את הלילה השקט האחרון שלך לתקופה הקרובה. להתראות מחר”.

בלי לדבר בפירוש, היה ברור שגם הפעם לא אראה בית החלמה מבפנים. מי יודע אם אי פעם אזכה לחוויה הזאת.
בינינו, זו לא ההתמודדות הראשונה שלנו.
יעלי הבטיחה שתשלח ארוחת צהריים ביומיים הראשונים. אחר כך נסתדר. קשה אבל לא בלתי אפשרי.

***

“אביגיל! מזל טוב! כמה טוב להיפגש כאן!”

“טובה? אני לא מאמינה!” הצצתי בעריסה השקופה. “בת? מזל טוב, אחרי 4 בנים חייבים איזו בננה, אה?” נהניתי להפגין את זכרוני הארוך.

“ברור, ואת עדיין שומרת על מתכונת של בת בן בת בן?” ההתמצאות שלה היתה מרשימה לא פחות.

“כן. אז ספרי, איך זה להתאושש בלי העול של לארגן ברית?”
“כשהבנים נולדו, לא הארגון של הברית הפריע לי”. היא היתה גלוית לב, “אלא העול הכלכלי. עכשיו אין לי את זה”.

התעצבתי. מצד שני, הוקל לי לגלות שאני לא הקטנונית היחידה. “חשבתי שתוסיפי עוד ארבעה ימים בבית החלמה על חשבון החיסכון בהוצאות הברית”, זרקתי בטון שמנסה להיות חף מסקרנות.

כצפוי, היא גיחכה ארוכות ואז הזילה דמעה קטנה. “אני לא הולכת אפילו ליום אחד. למה, כמה ימים את מתכננת להתפנק?” חיטטה בפצעי ללא רחמים.

“אפילו לא ליום אחד”, חיקיתי את הטון האומלל שלה.

“יופי, בטח את תביני אותי”, היא קפצה מיידית על נחמת הרבים שהצעתי לה. נעניתי בהזדהות. “אני תמיד מבינה אותך, ועכשיו במיוחד. איך עדיין לא קם הארגון שיעניק מימון לבית החלמה ליולדות בת חמישית? זה מצרך בסיסי. לא מותרות. חיוני לבריאות הגוף והנפש גם יחד, של האישה ושל כל בני ביתה. תארי לעצמך שאישה תקרוס בגלל שלא היתה לה אפשרות כזאת, עלויות השיקום יהיו אסטרונומיות. למה לא למנוע הכל מראש?”

היא הנהנה במרץ ועיניה הלכו ונעגמו עם כל משפט שהוספתי, ברחמים עצמיים גלויים. זה עשה לי טוב.

ידעתי שאני מגזימה, אבל היה לי טוב להתמסכן ביחד עם מישהי שכל כך מבינה אותי, ממש במצב שלי.

“רק רגע, יש לי טלפון.

אמא? כן, משחררים אותי מחר, הצהבת ירדה ברוך ד’. תהיי כאן בעשר? זה מוקדם מידי, לא נראה לי שהתהליך יסתיים לפני אחת עשרה אבל מאוד יקל עלי שתבואי כבר אז.

מה את אומרת? אה… טוב, נחשוב על זה, אתקשר אלייך כשתהיה לי תשובה, להתראות”.

ההבעה האומללה עדיין היתה פרושה על פניה כשהיא הוסיפה לשתף: “אמא שלי רוצה שנישאר אצלה לפחות שבועיים. אנחנו חשבנו לבוא עד אחרי שבת ואז לחזור הביתה ולהשאיר אצלה את הילדים לעוד שבוע שבועיים. אבל היא מתעקשת שיהיה לי קשה לחזור כל כך מוקדם, ברמה שאני מרגישה ילדה קטנה. אוף. אמרתי לה שנחשוב על זה, אני ממש לא יודעת מה לעשות…”

היא באמת לא הבינה, למה הסתובבתי פתאום והלכתי משם תוך מלמול לא ברור.

[אפרת כהן]

הסתכלתי עליה, ראיתי שם כאב ועצב עמוק. ניסיתי לעודד, בוודאי. ואני חושבת שגם הצלחתי. למרות ועל אף הכל.

כי שם בפנים, היה המון המון אושר, שמחה גדולה ותקווה עצומה ליום אחד שבו הכל יהיה שווה…

יום אחד הוא יגיע. התינוק שלה. ואף אחד לא יוכל להכיל את הרגע הזה.

זה לא שלי אין, דווקא יש לי. ילד מדהים, שכובש את כל מי שמסביבו. אני רואה אנשים שמעולם לא התעסקו עם ילדים קטנים והם לא עומדים מולו. הוא חכם, מבין דבר מתוך דבר, מתקשר כמו…

אני אוהבת אותו עד אין קץ, שמחה ומאושרת על המתנה הענקית הזאת. וכן, גם מקווה ומתפללת שיום אחד יבוא וגם לילד המתוק הזה יהיה אח קטן.

חלמתי על משפחה ענקית מלאה באושר והמון המון עבודה. בשלב זה, הבכור שלי הוא בן יחיד. אולי בהמשך עוד יתגשם החלום. ד’ יכול הכל.

אני מאמינה, ובכל זאת כשראיתי אותה רק רציתי לברוח. ללכת לישון ולשכוח מכולם. שמחתי בשבילה במקום הכי עמוק שלי, אבל באותו מקום גם צבטה לי הצביטה הזאת, שאחריה אי אפשר לעשות כלום.

לא יכלתי לשמוע את התלונות שלה. הם פשוט עשו לי רע. רציתי רק לצרוח עליה שתשתוק ותודה לד’ על המתנה הזאת. אבל במקום זה יצאו לי מילים יפות כאלה, מעודדות.