אתגר כתיבה – אי (לא) בודד 🏝️📝

[פסי פישר]

ריח קלוש עומד באוויר, מלוח. רחש ענפי האקליפטוס המתנועעים ברוח מתמזג עם אדוות הגלים. עשרות סוגי ציוצים נשמעים ברקע בהרמוניה מושלמת. ציפורים מרהיבות פורשות כנף, דואות אל חופש.

גם אני. בחופש.

שוכבת על דשא גבוה, ירוק. גבי נשען על סלע. לוגמת אוויר צלול, ריאותיי מתרחבות בעונג. עיניי בוהות באינסוף הפרוש למולי; חום אדמה, ירוק דשא, תכול שמים. צהוב בהיר של שמש גולשת אל ים.

אני לבד, לא רוצה לצאת מפה. טוב לי. לא חושבת על שום דבר. כאילו לא השארתי מאחוריי עולם אחר, תזזיתי. תובעני. דורש הרבה יותר ממקסימום. לא רואה אותך.

כאן אין אף אחד. רק אני.

כמעט.

רחש נשמע מאחוריי, מקמט פסטורליה. אני מתרוממת באחת, מסתובבת.

מולי עומדת ילדה קטנה; שמלה מוכתמת בוץ, שער בהיר מתבדר ברוח, עיניים תכולות. תמות.

אני רוכנת אליה, מופתעת. “מי את, ילדונת? מה את עושה כאן, באי השמם הזה?”

היא מתיישבת על הדשא. אני מחקה אותה, משתוממת.

עיניה מביטות בי. “אני הילדה שלך”.

אני צוחקת. “אין לי ילדים”. מתבוננת בציפור שיר על ענף, מזמרת.

“אבל יהיו”.

אני שותקת שניונת, תוהה. מנגינת האי ממשיכה לפזר תווים. מנגינה.

“אני הילדה שתהיה לך”, היא אומרת בשקט, שיער נופל על עיניה, מכסה. “באתי בשביל לדבר איתך”

“למה?” קולי תמה, “מה את רוצה לומר לי?”

היא מלפפת עלה ירוק על אצבע. תולשת. ז”ל.

“אני רוצה לבקש ממך”, היא מסתכלת על שמש, ממצמצת. “שתזכרי תמיד את הרגע הזה, שהיית פה. כשבבית עוד לא חיכתה לך הילדה שלך. שתזכרי תמיד…” היא מסיטה שיער מעיניים. לוחשת. “כמה חיכית לי”.

כדור כתום צולל אל הים. שמיים נצבעים ביופי שאין שני לו. “למה?” אני שואלת אותה. “למה חשוב שאזכור? למה לא אשאיר את העבר מאחוריי, לשקוע?”

היא מחייכת. “כי ככה תמיד תרגישי עשירה”.

עופות חגים מעלינו, מצווחים. ערב בא. וחושך. אני לא עשירה. יום אחד אהיה.

מחבקת אותה. “מבטיחה לזכור”.

היא אומר: “תודה, אמא”. נעלמת אל תוך הלילה.

ושוב אני לבד על אי. כבר כן רוצה לצאת, לצעוד אל עבר עתיד, להתקדם אל עבר עושר.

יום אחד אהיה.