אתגר כתיבה – אנכרוניזם, תתייצב!

[שני מילר]

התעוררתי. משתוקקת לשפשף את עיני העייפות. “רותי!” אין תגובה. “רותי, רותי!” אני צועקת.

לשפשף עיניים זו לא פריוילגיה. משהו בסיסי, שכל אחד יכול לעשות. אלא אם כן הוא חי בעידן שלנו.

“חכי! כבר אני מחזירה לך!” רותי צעקה. התעצבנתי. “אני לא אביא לך יותר בחיים!” קמתי מהספה,

אני אתפוס אותה. לא יכולה, הידיים שלי אצלה.

[חיה אלטמן]

לא ראיתי דיון לתגובות, אז אני כותבת פה:

שושנה, התגובה הראשונה שעלתה לי היא פשוט חחחחחחחח אחד ארוך 😆

אבל זה פחות עומד בכללי הפורום נראלי… אז תדעי שממש צחקתי

וגם ת. עקבי- אהבתי את שלך, ואת הרעיון לאתגר בכלל… נראה שהוא הולך להיות פרוע ממש

[ת. עקבי]

הכול תלוי בכן 😜

פותחת תגובות

[ס. מגנזי]

אתמול חגגנו באולמי הקונגרס שבעים שנה לבינה המלאכותית. ובדיוק אז המכונית המעופפת של ראש הממשלה התנגשה בתשתית תעבורת האינטרנט.
זה היה אסון. הם כולם שם בהו בתקרה. חלקם הגדול הזיל דמעת געגוע לרובי הבוט, וכול השאר פשוט חדלו מלדבר. לא היה על מה, כשאין מי שיתווה את הדרך.
היה לי כול כך משעמם עם חבורת השתקנים, הדמנטים שנגזלה מהם דעתם, אז הלכתי משם.
פסעתי מאושרת אל מחוץ לאולם הקונגרס, ניסיתי לעצור גמל, אבל לא היה אחד פנוי, בסוף העגלון שעמד בפינת הרחוב לקח אותי הביתה בעד שני זוזים.

[שושי ו.]

“שמיכות אווזים, מינהל’ה. אל תתפשרי על פחות!” שורקה נופפה באצבעה המקומטת.

“אבא קנה ביריד נוצות, דודה.” מינהל’ה הנהנה בראשה.

“נדוניה ראויה לשמה” חיוכה של שורקה גדל.

“לאמא שלך, מסכנה, לא היה את זה…”

מינהל’ה נשכה את שפתיה, חושקת את פיה בכוח.

הדודה ציקצקה בלשונה. “סינטטי היה לה, מסכנה.”

[מירי]

טוב, התפרעתי קצת🤭, הנה:

איזה בושות! בדיוק עם סבתא זה היה צריך לקרות.

אני מסתכלת עליהן, משוחחות, ואין לי אלא להתכווץ ממתח. הרובוטית ששכרתי אמנם, מיומנת לכל סיטואציה, לכל מקום ולכל אפשרות. אבל מי יודע?

“אז אני רואה שאת מלווה הדוקה של מעיין”. אומרת לה סבתא, כשכולם יושבים לאכול.

“חח. כן”. צוחקת הרובוטית. נס שהזהרתי אותה קודם לא לומר את תפקידה. היא נשכרה על ידי כדי לראות שהחזות שלי בסדר במשך כל החתונה. שהתסרוקת עומדת על תילה, שהאיפור לא מתעמעם. היא נכונה כל רגע לסדר/ לאפר/ ליישר/ לסרק.. העיקר שאני- הכלה, אהיה מושלמת בכל רגע.

“אני לא מכירה אותך”. רועד קולה של סבתא. היא מנסה לרמוז לה לומר מה הקשר שלה אלי.

“מעניין”. זורמת הרובוטית. לא נענית לבקשה המוסווית. טוב, היא חכמה גם ביחסי אנוש, ובשמירה על כבודה ופרטיותה.

“אז אולי תאמרי לי מי את, ומה הקשר שלך לארוע?” שואלת סבתא במעט קוצר רוח.

הופה. היסוס קל נראה על פני הרובוטית שלי. “אני?” היא מנסה להרוויח זמן.

“כן”. סבתא מישירה אליה עיניים.

עיניה מפלבלות. “אני שומרת ראש של מעיין”. מנסה להתבדח. אבל סבתא לא מבינה בדיחות. “מעיין, מי היא זו?” היא פונה עכשיו אלי.

אוי ואבוי. “היא..” אני מגמגמת במאמץ. “אני הבאתי אותה, כדי.. כדי שתעזור לי ש.. שאני אראה יפה”.

“מה?” הסבתא לא מבינה. “איך היא תעזור לך להראות יפה?” היא שואלת ברורות. “ואת נראית כבר יפה מאד”.

“היא יודעת ל.. סדר את השיער, ו.. לאפר”. אני עוצמת עיניים. “אז אם משהו ית יתפרק – היא תוכל לסדר אותו”. הצילו! מי יודע מה סבתא תאמר עכשיו. דמיונות מופרעים עולים בראשי.

צחוק מתגלגל, צרוד ושבע שנים נשמע מפי סבתא. “אוי” היא משתעלת, מוחה עיניים דומעות מצחוק. “הדור של היום!”

[מירי]

“לו היו אומרים לי פעם, שאני אחיה מעל מאתיים שנה, לא הייתי מאמינה”. פתחה סבת סבתי את דבריה הנרגשים. הס הושלך באוויר. כולם נשאו אליה עיניים רטובות. “אבל הנה. הלא יאומן קרה”. מחיאות כפיים סוערות נשמעו כעת מכל הקצוות. 9576 צאצאים מחאו כף אל כף כשעיניהם לחות.

מסיבת יום ההולדת אורגנה במאמץ משותף. נעשה זום משותף בו השתתפו הצאצאים כולם. וכך הוחלט על מקום, תוכנית, אוכל ועוד.

סבת סבתי המשיכה בנאומה כשאל תוך בית הכנסת נכנסו המלצרים. לחם שחור ועוגיות לקח הוגשו לשולחן. למנה אחרונה הוגשו אחר כבוד קוביות סוכר על צלוחית נאה.

מאחורי וילון הציצו שני בעלי מנגנים עם כנורות בידיהם. הם יצאו באצילות, מתחילים לפרוט על כינורם. שירי ערגה ורגש נשמעו מפיות הכל.

שואבי מים קמוטי פנים נכנסו עם מים אחרונים, נכונים ליטול את ידי הנוכחים. כולם ברכו ברכת המזון מתוך הקלף והארוע הסתיים בריקוד אצילי. הנוכחים התפזרו מרוצים לביתם.

“היה סבבה, אה?” שאל נין נין את אחיו. “לגמרי” ענה.

[מירי]

טוב, נדלקתי סופית על האתגר, ואני במוזה עכשיו, אז קבלו:)

מי שולח לי הודעה באמצע המסיבה? תמה אחשוורוש. הוא מציץ לרגע בסמארטפון ופניו חפות. ושתי. אולי היא רוצה להסביר למה היא לא מגיעה, החצופה.

גדל לי קרן על הראש. כתוב בהודעה. לא אוכל לבוא, מצטערת. שני אימוג’ים עצובים הצטרפו למשפט ולאחריהם אימוג’ים נדהמים ומבוהלים.

אחשוורוש קומץ את ידיו בזעם. אימוג’י אדום פנים, שמבטו בוער בכעס הייתה תגובתו.

[מרים סולובייציק]

הפלאפון רטט בכיסו של קנז, הוא הציץ בו ונבהל. “לקחו לנו את אבינדב ויפת” כתבה לו שלומית, אשתו. הוא היה חסר אונים, הוא ראה את השוט מתנופף מעל לראשו בידו של איתמר, השוטר היהודי שמונה ע”י המצרים.

הוא חטף מלקות, אוהו איזה מלקות! הכרתו התערפלה, ראשו כאב ונוזל חם נזל על פניו. הוא התמוטט על הרצפה. אם לא אלוקי העברים שמר אותו, לא היה אתנו היום. הוא התרומם באיטיות, הוא חייב להמשיך לעבוד אם הוא רוצה להישאר בחיים, ואז ראה שני תינוקות בתוך הקיר שלידו. מיד הוא זיהה אותם: אבינדב ויפת בני השנה. הוא כבר לא יכול היה לעמוד מנגד, הוא שלף אותם במהירות ורץ לכיוון האוהל בו גרו הוא ושלומית.

אבא הגיע! אבא הגיע! צעקו שמעון ויהוסף בני השלוש, אבל אמם לא שמעה, היא נלקחה על ידי השכנה המצרית לכיוון היער, וציוותה עליה לחטוב עצים, החורף מגיע וצריך לחמם את הבית, של המצרים, לא של העבריים, שלא תתבלבלו.

ליבה של שלומית הלם בתוכה במהלומות חזקות, היא לא ידעה מה יעלה בגורלם של עשרת הילדים האחרים שלה; עוזיה, כתריאל, אברהם, בנימין אלישמע, אחיהוד, יצחק, דן, גדעוני ויוסף, מאבינדב ויפת היא נטתה להתייאש. הפלאפון אצלה זמזם, היא מציצה בו בזמן שהמצרית היתה עסוקה בלהכות עבריה אחרת, ומה שראתה היכה אותה בתדהמה:

אבינדב ויפת זוחלים על הארץ ומכרסמים חול ואבנים להנאתם.

[מרים סולובייציק]

נ.ב. הפלאפון היה מסונן בסינון הכי מהודר.

[יהודית בר]

עמיאל מביט לשמאל וימין, מיטיב את הצעיף המכסה את פניו. עוד שתי רחובות והוא בשוק, כל חסכונותיו צרורים במטפחת תחת אבנטו.

‘פובליוס אומנות הפסלים’ ניצב מולו. חלום של שנה שלמה. פסל עם עיני בדולח, לבן בוהק עם ניצוצות של אור ניתזות סביב.

הוא שופך על הדוכן מטבעות שחסך מעמל כפיו, מצביע באצבע רועדת על הפסל הנבחר.

“220 דינאריים” קולו של פובליוס מרעים. עמיאל סופר את העודף, חובק אל ליבו את מושא תשוקתו: פסל עם עיני בדולח, לבן בוהק עם ניצוצות של אור ניתזות סביב. בדיוק כפי שתיאר גמליאל באיגרת.

“עוד משהו?” פובליוס מקמר גבות מול הקונה הנבוך שממאן לעזוב את דוכנו.

“מה… מה עושים איתו?” מגמגם עמיאל, גמליאל לא פירט הוראות שימוש באיגרותיו, חסך בדיו וקלף.

“מה עושים איתו?” הצחוק הצרוד גורם לאי אילו אנשים לעצור על עומדם ולצפות במחזה. “מדברים איתו, מספרים לו את הצרות, מבקשים ממנו עצה ותבונה, והוא מושיע!!!”

“איך זה יכול להיות?” עמיאל מצמצם עיניים.

“זה צ’אט GPT, עוד לא הבנת?”