אתגר כתיבה – אנכרוניזם, תתייצב!

[שני מילר]

התעוררתי. משתוקקת לשפשף את עיני העייפות. “רותי!” אין תגובה. “רותי, רותי!” אני צועקת.

לשפשף עיניים זו לא פריוילגיה. משהו בסיסי, שכל אחד יכול לעשות. אלא אם כן הוא חי בעידן שלנו.

“חכי! כבר אני מחזירה לך!” רותי צעקה. התעצבנתי. “אני לא אביא לך יותר בחיים!” קמתי מהספה,

אני אתפוס אותה. לא יכולה, הידיים שלי אצלה.

[חיה אלטמן]

לא ראיתי דיון לתגובות, אז אני כותבת פה:

שושנה, התגובה הראשונה שעלתה לי היא פשוט חחחחחחחח אחד ארוך 😆

אבל זה פחות עומד בכללי הפורום נראלי… אז תדעי שממש צחקתי

וגם ת. עקבי- אהבתי את שלך, ואת הרעיון לאתגר בכלל… נראה שהוא הולך להיות פרוע ממש

[ת. עקבי]

הכול תלוי בכן 😜

פותחת תגובות

[ס. מגנזי]

אתמול חגגנו באולמי הקונגרס שבעים שנה לבינה המלאכותית. ובדיוק אז המכונית המעופפת של ראש הממשלה התנגשה בתשתית תעבורת האינטרנט.
זה היה אסון. הם כולם שם בהו בתקרה. חלקם הגדול הזיל דמעת געגוע לרובי הבוט, וכול השאר פשוט חדלו מלדבר. לא היה על מה, כשאין מי שיתווה את הדרך.
היה לי כול כך משעמם עם חבורת השתקנים, הדמנטים שנגזלה מהם דעתם, אז הלכתי משם.
פסעתי מאושרת אל מחוץ לאולם הקונגרס, ניסיתי לעצור גמל, אבל לא היה אחד פנוי, בסוף העגלון שעמד בפינת הרחוב לקח אותי הביתה בעד שני זוזים.

[שושי ו.]

“שמיכות אווזים, מינהל’ה. אל תתפשרי על פחות!” שורקה נופפה באצבעה המקומטת.

“אבא קנה ביריד נוצות, דודה.” מינהל’ה הנהנה בראשה.

“נדוניה ראויה לשמה” חיוכה של שורקה גדל.

“לאמא שלך, מסכנה, לא היה את זה…”

מינהל’ה נשכה את שפתיה, חושקת את פיה בכוח.

הדודה ציקצקה בלשונה. “סינטטי היה לה, מסכנה.”

[מירי]

טוב, התפרעתי קצת🤭, הנה:

איזה בושות! בדיוק עם סבתא זה היה צריך לקרות.

אני מסתכלת עליהן, משוחחות, ואין לי אלא להתכווץ ממתח. הרובוטית ששכרתי אמנם, מיומנת לכל סיטואציה, לכל מקום ולכל אפשרות. אבל מי יודע?

“אז אני רואה שאת מלווה הדוקה של מעיין”. אומרת לה סבתא, כשכולם יושבים לאכול.

“חח. כן”. צוחקת הרובוטית. נס שהזהרתי אותה קודם לא לומר את תפקידה. היא נשכרה על ידי כדי לראות שהחזות שלי בסדר במשך כל החתונה. שהתסרוקת עומדת על תילה, שהאיפור לא מתעמעם. היא נכונה כל רגע לסדר/ לאפר/ ליישר/ לסרק.. העיקר שאני- הכלה, אהיה מושלמת בכל רגע.

“אני לא מכירה אותך”. רועד קולה של סבתא. היא מנסה לרמוז לה לומר מה הקשר שלה אלי.

“מעניין”. זורמת הרובוטית. לא נענית לבקשה המוסווית. טוב, היא חכמה גם ביחסי אנוש, ובשמירה על כבודה ופרטיותה.

“אז אולי תאמרי לי מי את, ומה הקשר שלך לארוע?” שואלת סבתא במעט קוצר רוח.

הופה. היסוס קל נראה על פני הרובוטית שלי. “אני?” היא מנסה להרוויח זמן.

“כן”. סבתא מישירה אליה עיניים.

עיניה מפלבלות. “אני שומרת ראש של מעיין”. מנסה להתבדח. אבל סבתא לא מבינה בדיחות. “מעיין, מי היא זו?” היא פונה עכשיו אלי.

אוי ואבוי. “היא..” אני מגמגמת במאמץ. “אני הבאתי אותה, כדי.. כדי שתעזור לי ש.. שאני אראה יפה”.

“מה?” הסבתא לא מבינה. “איך היא תעזור לך להראות יפה?” היא שואלת ברורות. “ואת נראית כבר יפה מאד”.

“היא יודעת ל.. סדר את השיער, ו.. לאפר”. אני עוצמת עיניים. “אז אם משהו ית יתפרק – היא תוכל לסדר אותו”. הצילו! מי יודע מה סבתא תאמר עכשיו. דמיונות מופרעים עולים בראשי.

צחוק מתגלגל, צרוד ושבע שנים נשמע מפי סבתא. “אוי” היא משתעלת, מוחה עיניים דומעות מצחוק. “הדור של היום!”

[מירי]

“לו היו אומרים לי פעם, שאני אחיה מעל מאתיים שנה, לא הייתי מאמינה”. פתחה סבת סבתי את דבריה הנרגשים. הס הושלך באוויר. כולם נשאו אליה עיניים רטובות. “אבל הנה. הלא יאומן קרה”. מחיאות כפיים סוערות נשמעו כעת מכל הקצוות. 9576 צאצאים מחאו כף אל כף כשעיניהם לחות.

מסיבת יום ההולדת אורגנה במאמץ משותף. נעשה זום משותף בו השתתפו הצאצאים כולם. וכך הוחלט על מקום, תוכנית, אוכל ועוד.

סבת סבתי המשיכה בנאומה כשאל תוך בית הכנסת נכנסו המלצרים. לחם שחור ועוגיות לקח הוגשו לשולחן. למנה אחרונה הוגשו אחר כבוד קוביות סוכר על צלוחית נאה.

מאחורי וילון הציצו שני בעלי מנגנים עם כנורות בידיהם. הם יצאו באצילות, מתחילים לפרוט על כינורם. שירי ערגה ורגש נשמעו מפיות הכל.

שואבי מים קמוטי פנים נכנסו עם מים אחרונים, נכונים ליטול את ידי הנוכחים. כולם ברכו ברכת המזון מתוך הקלף והארוע הסתיים בריקוד אצילי. הנוכחים התפזרו מרוצים לביתם.

“היה סבבה, אה?” שאל נין נין את אחיו. “לגמרי” ענה.

[מירי]

טוב, נדלקתי סופית על האתגר, ואני במוזה עכשיו, אז קבלו:)

מי שולח לי הודעה באמצע המסיבה? תמה אחשוורוש. הוא מציץ לרגע בסמארטפון ופניו חפות. ושתי. אולי היא רוצה להסביר למה היא לא מגיעה, החצופה.

גדל לי קרן על הראש. כתוב בהודעה. לא אוכל לבוא, מצטערת. שני אימוג’ים עצובים הצטרפו למשפט ולאחריהם אימוג’ים נדהמים ומבוהלים.

אחשוורוש קומץ את ידיו בזעם. אימוג’י אדום פנים, שמבטו בוער בכעס הייתה תגובתו.

[מרים סולובייציק]

הפלאפון רטט בכיסו של קנז, הוא הציץ בו ונבהל. “לקחו לנו את אבינדב ויפת” כתבה לו שלומית, אשתו. הוא היה חסר אונים, הוא ראה את השוט מתנופף מעל לראשו בידו של איתמר, השוטר היהודי שמונה ע”י המצרים.

הוא חטף מלקות, אוהו איזה מלקות! הכרתו התערפלה, ראשו כאב ונוזל חם נזל על פניו. הוא התמוטט על הרצפה. אם לא אלוקי העברים שמר אותו, לא היה אתנו היום. הוא התרומם באיטיות, הוא חייב להמשיך לעבוד אם הוא רוצה להישאר בחיים, ואז ראה שני תינוקות בתוך הקיר שלידו. מיד הוא זיהה אותם: אבינדב ויפת בני השנה. הוא כבר לא יכול היה לעמוד מנגד, הוא שלף אותם במהירות ורץ לכיוון האוהל בו גרו הוא ושלומית.

אבא הגיע! אבא הגיע! צעקו שמעון ויהוסף בני השלוש, אבל אמם לא שמעה, היא נלקחה על ידי השכנה המצרית לכיוון היער, וציוותה עליה לחטוב עצים, החורף מגיע וצריך לחמם את הבית, של המצרים, לא של העבריים, שלא תתבלבלו.

ליבה של שלומית הלם בתוכה במהלומות חזקות, היא לא ידעה מה יעלה בגורלם של עשרת הילדים האחרים שלה; עוזיה, כתריאל, אברהם, בנימין אלישמע, אחיהוד, יצחק, דן, גדעוני ויוסף, מאבינדב ויפת היא נטתה להתייאש. הפלאפון אצלה זמזם, היא מציצה בו בזמן שהמצרית היתה עסוקה בלהכות עבריה אחרת, ומה שראתה היכה אותה בתדהמה:

אבינדב ויפת זוחלים על הארץ ומכרסמים חול ואבנים להנאתם.

[מרים סולובייציק]

נ.ב. הפלאפון היה מסונן בסינון הכי מהודר.

[יהודית בר]

עמיאל מביט לשמאל וימין, מיטיב את הצעיף המכסה את פניו. עוד שתי רחובות והוא בשוק, כל חסכונותיו צרורים במטפחת תחת אבנטו.

‘פובליוס אומנות הפסלים’ ניצב מולו. חלום של שנה שלמה. פסל עם עיני בדולח, לבן בוהק עם ניצוצות של אור ניתזות סביב.

הוא שופך על הדוכן מטבעות שחסך מעמל כפיו, מצביע באצבע רועדת על הפסל הנבחר.

“220 דינאריים” קולו של פובליוס מרעים. עמיאל סופר את העודף, חובק אל ליבו את מושא תשוקתו: פסל עם עיני בדולח, לבן בוהק עם ניצוצות של אור ניתזות סביב. בדיוק כפי שתיאר גמליאל באיגרת.

“עוד משהו?” פובליוס מקמר גבות מול הקונה הנבוך שממאן לעזוב את דוכנו.

“מה… מה עושים איתו?” מגמגם עמיאל, גמליאל לא פירט הוראות שימוש באיגרותיו, חסך בדיו וקלף.

“מה עושים איתו?” הצחוק הצרוד גורם לאי אילו אנשים לעצור על עומדם ולצפות במחזה. “מדברים איתו, מספרים לו את הצרות, מבקשים ממנו עצה ותבונה, והוא מושיע!!!”

“איך זה יכול להיות?” עמיאל מצמצם עיניים.

“זה צ’אט GPT, עוד לא הבנת?”

[ס. מגנזי]

רוזה חוזרת ממחנה יהודה עם מעט שמן וסולת. כבר יומיים שהבריטים חוקרים במחתרת את דוד בעלה.
הגעגועים של הקטנים, והעול שנופל על כתפיה מכביד על האווירה.

היא פוסעת בצעדים מדודים לעבר החצר המשותפת. שכנותיה תולות את הכבסים בשתיקה. מלכסנות לעברה מבט מרחם.
רוזה עוטה על פניה ארשת נינוחה. נלחמת בציפורני הפחד שמאיימות להינעץ בבשרה.

“קומו אסטאס סניוריטה רוזה?” לונה שכנתה, מנגבת בגב כף ידה את אגלי הזיעה ממצחה ומתקדמת לעברה של רוזה.
“זה מה שמצאת בשוק? רק מעט שמן וסולת?”
רוזה מהנהנת בשתיקה. נלחמת בדמעת תסכול שנקוות בזווית עיניה.
“אל תתביישי לבקש אם את צריכה משהו עד שדוד יחזור. גם אם לא יהיה לי באותו הרגע אני אזמין מעלי אקספרס. הבנתי שמאז שהכניסו מוצרי צריכה בסיסיים לקטלוגים שלהם המשלוח מגיע תוך יום עסקים אחד”.

[‫איידי וייס‬‎]

איכשהו, למרות שמעולם לא פגשתי אותה עד לרגע הזה, ידעתי מי היא. אמא של סבתא שלי.

גם סבתא כבר לא נמצאת בעולם הזה מזה יותר משלושים שנה, אבל אמא שלה? הופתעתי.

היא הכירה אותי, ידעה גם איפה אני גרה, קצת הופתעה מכך שהגיעה אלי, בטעות לפי דבריה ולדברי אין טעויות אלא רק השגחה פרטית (והיא כמובן הסכימה בהתלהבות), ובקשה ממני לעזור לה להגיע לדודתי, נכדתה הבכורה.

“מממ… צריך קו 365, אני לא יודעת מה התדירות שלו. פעם הוא היה מגיע בערך פעם בחצי שעה, לאחרונה, בחופש, שינו לו את הלו”ז”.

היא הביטה בי ועיניה מתעגלות ממילה למילה. “לא הבנתי כלום”, לאטה חרש.

“רק שניה”, בקשתי ממנה, “אני רק רוצה לבדוק בקל-קו”. עיניה המשיכו לבהות בי.

הוצאתי את הפלאפון שלי. שחור, קטן, כזה שאני יודעת שעוד חצי שנה יפסיק לעבוד כי הוא קולט רק תדרים מדור 2 ו-3. היא המשיכה לבהות בי. “מממממה זה?”

“אה, באבי, זה פלאפון. אצלך את הכרת טלפון?” הימרתי. כבר היו טלפונים בזמנים שלה, לפני יותר משמונים שנה, אבל מי החזיק בהם בביתו? ודאי לא פשוטי העמך.

באבי התרכזה בזכרונותיה. “אפשר לדבר דרך הדבר הזה עם כל מי שרוצים. יש מספר שמחייגים -“

“שמחייגים”

“כן, בעצם לוחצים על מקשים. פעם זה היה עם עיגול כזה שחייגו דרכו. הכל התקדם. בקיצור, אפשר לדבר בו, או לשמוע כל מיני דברים. קל-קו זה קו שאפשר לשמוע דרכו הכל על האוטובוסים. איזה קו מגיע לאיזה תחנה, איפה הוא עומד בדרך, ומה הזמנים שלו במשך השבוע או בסוף שבוע”.

הבאתי את הפלאפון הישן שלי לבאבי. היא בהתה בו, מוקסמת, חוששת לגעת ולהפר את הקסם.

“את יודעת? בימים שלי, אם הייתי יכולה להתקשר אליך לעתיד ולשמוע שיש כאלו דברים מופלאים, לא הייתי כל כך מצטערת על הקשיים שאני עוברת… את זוכה להיות בדור מופלא!”

[ס. מגנזי]

פרעה צועד על גדות הנילוס. הלוך ושוב, הלוך ושוב. מה יהיה היום? חושב לעצמו.
“מושיעם של אלה שכח שהיה סמוך על שולחני, אכל ממטעמי המלכות ושיחק עם נזר הזהב שעל ראשי. ובמקום להוקיר טובה, הוא מפיל על מצרים מכה אחר מכה”. הוא מתיז מבין שפתיו.
מישהו נצפה מרחוק. בטח מגיע הוא לבשר על מכה נוספת שתנחת עליהם עוד הערב.
זהו פיתומס השלישי. ראש חרטומי מצרים.
“עוד רוממותו” פיתומוס עוצר מתנשף. “הערב יקרה משהו נורא ואיום”.
פרעה מביט במכשף מבעד לגבותיו. רעיון מבריק עולה במוחו: “תשלח מייל דחוף ליתרו שיגיע למצרים כמה שיותר מהר” הוא משלב את זרועותיו. “ואם הוא מסרב, תיצור קשר עם מרכזיית משטרת מידיין. תגיד להם שהסכם השלום בין מצרים למדיין בסכנה, אם לא יסגירו אותו אלינו עוד הלילה”.

[פסי פישר]

“מלכיאל, איפה אמא?”

צוריה מושכת לי במכנסיים. אני מנסה לנער אותה ממני. “הלכה לסבא, אמרתי לך כבר!”

היא מעפעפת. מטפסת אל אדן החלון הרחב, בוהה בשמש בית הכנסת שחולף בסימטא.

דינה יושבת על השטיח, אצבעותיה משתעשעות בשבר החרס שמצאה בחצר. “אמא תחזור עוד מעט”.

אני ניגש אל הדלת, פותח מעט. החצר ריקה. “רוצות תופסת מסביב לבאר?”

דינה מתרוממת במהירות. “כן!” שבר החרס נשמט אל הרצפה, נשבר. שבר על שבר.

צוריה מנענעת לשלילה.

“אני רעבה”.

“בסדר”, אני יוצא החוצה, מתחיל לרוץ. “צוריה!” אני צועק אליה, מתנשף.

היא מציצה מהפתח “אני יכולה חצי תמר?”

אני מגלגל עיניים.

“אמא הזמינה פיצה לעוד חצי שעה! בואי!”

[תמר]

תומס העביר יד על מצחו המיוזע, מותיר אחריו פסים שחורים. הפעם הוא חייב להצליח. אחרי 3 שנים של ניסיונות חייב לקרות משהו.

הוא עוצם עיניו בתקווה, משאיר אותם סגורות כשידו מגששת אחר הכפתור. הוא מתכווץ קצת במתח ולוחץ.

– – – –

אוקי זה היה צפוי. הוא פותח עיניים לשולחן מפוחם וזכוכיות דקות ומנופצות. ביאוש הוא מושך בשערו המחושמל ומחליט לעזוב. זהו להיום, הוא חייב מקלחת. ומשהו מנחם.

* * * * *

רגליו מרקדות בחוסר סבלנות על הרצפה והוא מקפיץ את המטבעות מצד לצד.. אמרו 40 דקות, והוא כיוון את השעון אתמול! כבר עברו 39..

דפיקה קלה על הדלת והוא מתנער, ניגש בצעדים כבדים לדלת. “היי” עומד שם בחור עם תיק תכלת, רענן ונמרץ.

“שלום” תומס מחייך בלאות ומושיט את ערימת המטבעות לעבר הצעיר.

“תודה, אחי! הכל טוב איתך? אתה נראה גמור קצת..” תומס מביט בו בחוסר הבנה “לא אני גמור- אבל הנורה שלי כן..”

עכשיו הצעיר מחליף למבט מסוג שתומס, בעל השיער המלבין, לא אוהב לראות אצל צעירים ממנו. “נורה.. כן.. טוב, הסוס שלי למטה חסר סבלנות.. בתאבון ותודה שבחרת WOLT”.

[אלישבע]

פרנץ יוזף הקיסר של אוסטרו-הונגריה לא באמת הבין איך שומריו נתנו לי להיכנס פנימה.

“אתה רוצה את טבעת היהלום שלי?” הוא ניסה לבין “למה שאתן לך אותה?”

“יש לי משהו להציעה לך” הסברתי לו.

“משהו ששווה יותר מהיהלום שלי?” המלך שאל אותי, הוא כנראה מעולם לא חשב שיכול להיות משהוא ששווה יותר מהיהלום שבטבעת שלו.

“תגיד אתה” אמרתי יודעה שאם לא הייתי פוחד שהוא יעיף אותי החוצה לו הייתי מוצאי את הפנס כל כך מהר.

“זה שלך” הקיסר נתן מבט חומד בפנס הזעיר שבין כפות ידיו.

“אם תביא לי את היהלום הדבר הזה שלך” אמרתי מושית יד לקחת את היהלום, לא היה לי כל ספק הרי ברור מעל כל צל של ספק שפנס מהכול בשקל שווה יותר!

[רחלי …]

“אני לא יכולה יותר!” הרימה מילכה את קולה וזרקה את הסינור הפרחוני על הרצפה הנקיה, “מי יקח אותי ככה? נערה בת 18 שלא יודעת לאפות דבר!!” קולה רעד בסופו של המשפט,, מילכה מעולם לא דיברה על הרווקות המאוחרת שלה שתקעה את רבקה בת ה16.

“אל תגידי על עצמך ככה, אמא לא מרשה, את יודעת”. רבקה עצרה רגע מניפוי הקמח וקלתה את שער הארוך לצמה עדינה.

“אבל זו המציאות רבקה! שאני אשקר?!” הראתה מילכה את הבלילה הלא ברורה בקערה הגדולה לאחותה הצעירה שחיוך הופיע על פניה ומיהר להעלם.

“את לא, כנראה פשוט עשית את הסרטון על מהירות גבוהה, נכון? לא היה לך כוח לשמוע את כל ההוראות המפורטות של מרים המבשלת למתכון…” ניבאה רבקה את העתיד בקול מיואש.

“נכון! כי מה אני אעשה?! זה היה סרטון של 13 דקות! יש גבול לכוח הסבל שלי!” סגרה מילכה את המחשב בחבטה ויצאה החוצה אל החצר, מבטה ריחף על הילדים ששחקו באבנים גדולות.

יום יבוא וגם לה יהיה אחד.

[אוראל אוחנונה]

<strong data-start=”93″ data-end=”108″>”כך את זה,” התנשף צוריאל, כשחצי גופו טמון בתבן ובבוץ.<br data-start=”150″ data-end=”153″> החום של ארץ גושן היה חיוני מאוד בתקופת בין הזמנים —<br data-start=”204″ data-end=”207″> אבל לא הפעם.

צוריאל, שלקח על עצמו את תפקיד הכנת הלבנים,<br data-start=”263″ data-end=”266″> הצטער על כך עמוקות.<br data-start=”285″ data-end=”288″> החום רק מפריע, ויוחנן… עוד יותר.

<strong data-start=”324″ data-end=”422″>”נו, יוחנן, איזו אדישות ישראלית…<br data-start=”360″ data-end=”363″> אתה מוכן להפסיק לסובב את המאוורר ביד שלך ולהושיט כאן יד?”

אבל יוחנן רק עצם עיניים,<br data-start=”448″ data-end=”451″> והמשיך להניף את המאוורר לכל פינה אפשרית.

<strong data-start=”493″ data-end=”519″>”יו, צורי, אתה מפסיד!”<br data-start=”519″ data-end=”522″> התגרה בו יוחנן, מבלי לשים לב לגוש התבן המצטבר בידו של צוריאל, וברגע אחד כבר נשלחה למקום אחר.

<strong data-start=”585″ data-end=”600″>”יו, איכס!” קרא יוחנן בתדהמה מהולה בגועל.<br data-start=”630″ data-end=”633″> <strong data-start=”633″ data-end=”661″>”איזה משחק אותה, נגעל!”

<strong data-start=”663″ data-end=”675″>”תירגע,” סנט בו צוריאל, <strong data-start=”691″ data-end=”720″>”הכול יורד במכונת כביסה.”<br data-start=”720″ data-end=”723″> <strong data-start=”723″ data-end=”761″>”ועכשיו, תעזור לי — בלי משחקים…”

[אוראל אוחנונה]

סליחה. תיקון לגבי הקטע העתקתי אותו ישירות מקובץ.

טעות של פעם ראשונה יעלה את המתוקן כאן!

“קח את זה,” התנשף צוריאל כשחצי גופו טמון בתבן ובבוץ.

החום של ארץ גושן היה חיוני מאוד בבין הזמנים

אבל לא הפעם.

צוריאל, שלקח על עצמו את תפקיד הכנת הלבנים,

התחרט על כך עמוקות.

החום רק הפריע, ויוחנן… עוד יותר.

“נו…,יוחנן איזו אדישות ישראלית.“

“אתה מוכן להפסיק לסובב את מאורר היד שלך ולהושיט כאן יד?”

אבל יוחנן רק עצם עיניים.

והמשיך להניף את המאוורר לכל פינה אפשרית.

“יו, צורי, אתה מפסיד!”

התגרה בו יוחנן, מבלי לשים לב לגוש התבן המצטבר בידו של צוריאל.

שברגע אחד הונף למקום אחר.

“יו, איכס ” קרא יוחנן בתדהמה מהולה בגועל.

“אל תשחק אותך נגעל!”

“תירגע,” סנט בו צוריאל “הכול יורד במכונת כביסה”.

“ועכשיו…לך תביא עוד קש, בלי משחקים!”

[אוראל אוחנונה]

סליחה. תיקון לגבי הקטע העתקתי אותו ישירות מקובץ.

טעות של פעם ראשונה יעלה את המתוקן כאן!

“קח את זה,” התנשף צוריאל כשחצי גופו טמון בתבן ובבוץ.

החום של ארץ גושן היה חיוני מאוד בבין הזמנים

אבל לא הפעם.

צוריאל, שלקח על עצמו את תפקיד הכנת הלבנים,

התחרט על כך עמוקות.

החום רק הפריע, ויוחנן… עוד יותר.

“נו…,יוחנן איזו אדישות ישראלית.”

“אתה מוכן להפסיק לסובב את מאורר היד שלך ולהושיט כאן יד?”

אבל יוחנן רק עצם עיניים.

והמשיך להניף את המאוורר לכל פינה אפשרית.

“יו, צורי, אתה מפסיד!”

התגרה בו יוחנן, מבלי לשים לב לגוש התבן המצטבר בידו של צוריאל.

שברגע אחד הונף למקום אחר.

“יו, איכס ” קרא יוחנן בתדהמה מהולה בגועל.

“אל תשחק אותך נגעל!”

“תירגע,” סנט בו צוריאל “הכול יורד במכונת כביסה”.

“ועכשיו…לך תביא עוד קש, בלי משחקים!”

[שושי ו.]

זה נכתב ע”י בינה מלאכותית???

[ת. עקבי]

חושבת ששאלה כזו – מקומה להישאל באישי.

[שושי ו.]

זה ממש שקוף

[ת. עקבי]

לא מסכימה עם קביעה חד משמעית ללא הוכחות. עדין אפשר לברר באישי.

גם אם קטע נוצר באמצעות GPT ודומיו, רצוי ונכון לייחס אנושיות לזו שהעלתה אותו.

שוב, ללא צידודין לכאן או לכאן. יש לך חשד? בררי אותו באישי או דווחי עליו ותניחי למנהלת הקהילה להכריע.

[נחמה ק]

אחרי תפילת ערבית שמיל השדכן ניגש לגעציל בחיוך צופן סוד, “נו ר’ געציל, שמעתי שיש לך בן שעדיו לגדולות, אה, איזו זכות”, “כן שמיל, ב”ה שרול שלי מרווה אותנו הרבה נחת” נו, מה הוא רוצה להציע הפעם? כששמיל מחמיא זה למטרה אחת ויחידה, “תשמע ר’ געציל, יש לי הצעה שצריך לחטוף בשתי ידיים, מציאה נדירה, בחורה צנועה וחסודה , מבית טוב, בעלת חסד, הבת של יוסקה החלבן, בטח אתה יודע שהוא מחלק חלב חינם למי שצריך, ועוד לא הגעתי לדובדבן שבקצפת”,” נווו?” מציעים לשרול בנות של רבנים, גבירים שמציעים קעסט מכובד, למה שיגש להצעה כזו? ” יש לה משרה טובה בהיטק”, “ככה?, אתה יכול לנסות להציע”.

[קמחית אזולאי]

סבתא, איך ידעת מתי להכנס לבונקר?

הא. קבלתי התראה לנייד ואז צנתוק מהמשפחה שהכל בסדר

[אוראל אוחנונה]

שלום! קודם תודה על הכנות וזה גם בסדר מאז שיש את הבינה אי אפשר לדעת שום דבר או להאמין.

אבל אומר שאני חדשה בעניין פה. אז רק ישתף שלכתוב אצלי, זה מתמיד.ושכן שלחתי את מה שכתבתי לבינה שתתקן שגיאות כתיב ופיסוק.

זה חלק שעדיין לא הייתי בטוחה בו.

אבל הכתיבה שלי עצמאית לחלוטין

מכאן כל אחת יכולה לבחור איך לראות זאת.

לאמת אין צדדים.

אשמח לשמוע גם את דעתכם בעניין הבינה גם אני סקרנית עד היכן אפשר לעזר בה.

[שמחה מן]

הרבנים אוסרים להעזר בה בקטע של תכנים כיון שבתכנים מעורבות דעות של גויים נצרות וכו’

[חיה]

לוסיה הגניבה מבטים לצדדים כאשר ירדה אל מרתף ביתה. השטיחים המפוארים בלעו את פסיעותיה המהירות כאשר הגיעה אל פתחו ברגע נדיר בו לא נחה עליה עין של אחד העובדים. נכון, היא הסניוריטה והם המשרתים, אך מה יעלה בגורלה ובגורל משפחתה אילו יפטפט אחד מהם על העלמויות חשודות שלה במרתף?

המרתף עצמו אינו סוד, חביות יין ישן מאוחסנות בו, מידי פעם אבא מוציא משם סחורה. אך העובדה שהמרתף לא חשוד חייבת להישאר כך.

הדקות שחלפו מאז יצאה מחדרה נספרות בליבה. היא נועלת את דלת המרתף. פונה לכיוון אחד, קופאת לשבריר שניה על מקומה ומסתובבת לכיוון אחר.

אין ברירה.

היא לא תספיק להגיע בזמן אם תלך ברגל.

היא מזיזה את הארון בו מאוכסנים מסמכים רבים השייכים לאביה, יוצאת מן המרתף בדרך שידועה רק להוריה ולה. אפילו אחיה הקטנים לא ידעו על קיומו של הפתח הזה.

נשארו עשר דקות לשקיעה.

מבטה חולף במהירות על פני החניון. היא תופסת בשולי שמלתה וממהרת לכיוון הרכב השחור, כמותו ניתן לראות רבים השועטים בכבישי העיר.

היא פוקדת על הרכב בקול, לא רם מידי, להגיע אל היעד שלה. הוא לא קיים במפה אך כך שמור במערכת האוטונומית של המכונית.

גם אם יפול בידיים בלתי רצויות לא יאמר להם שם היעד דבר מלבד כתובת שאינה קיימת ברחוב הסמוך.

הרכב שועט בכבישי המנהרות, עוצר בחניון תת קרקעי דומה לזה ממנו יצא.

הוא יאלץ להישאר כאן עד צאת השבת, לוסיה פולטת נשיפה.

אלא אם כן תגיע למצב של פיקוח נפש.

זה, לא דבר שהיא מעדיפה שיקרה, או רוצה.

במצבה, יודעת היא להכיר בערכה של השבת, אותה הצליחה לשמור פעמים בודדות בחייה.

היא מתנערת תוך כדי חציית החניון.

העיקר שתגיע בזמן אל היעד, תבצע את תפקידה הקריטי כל כך. עיקר נוסף הוא השבת. נס שהספיקה להגיע ליעדה לפני שהיא נכנסה.

די לה בפעמים בהם נאלצת לחללה, היא נאנחת, מעודדת את עצמה בכך שחילול אחד נמנע.

נס שקריסטינה לא הבחינה בה כאשר יצאה מחדרה. זו, הייתה מסוגלת לעכב אותה חצי שעה בפטפוטי סרק. הידיעה חייבת לעבור הלאה עוד היום, אחרת… היא מצטמררת.

פעימות ליבה מאיצות, היא מנסה להשתיק אותן על אף שברור לה שאף אינקוויזיטור לא שומע אותן.

היא לוקחת נשימה עמוקה ודופקת על הדלת המגולפת שמולה לפי הקצב המיוחד, הקוד הסודי.

[שרה ברנט]

מהר, לרוץ. להסתתר. עוד רגע יתחיל העוצר.

אבל אני חייב להגיע לסליק בזמן. אחרת…

יואב כבר נמצא שם מזמן. ורק אני- כמו תמיד- מאחר. טוב, אפשר להאשים בזה את הפלפון שלי- הוא היה על שקט והשעון המעורר- לא עורר, כך שיש לי תירוץ. אבל… זה כבר לא נעים. אתמול אמרתי שנשברו לי האופניים החשמליות, ושלשום… כמה אפשר לסחוב אותי?

במהירות אני מקיש את הקוד בקודן האלקטרוני, אבל הוא מצפצף לי: “הסיסמה שהקשת- שגויה.”

אוקי, לא להלחץ…

איך אפשר שלא כשמאחורי באות מרכבות שמלאות בחיילים בריטיים אוחזי כידונים???

למה תמיד הכול קורה לי???

עוד שנייה אני נתפס— עוד רגע הם מגיעים— עוד ש-

טוטוטוטו- טוטוטוטו- טוטוטוטו

אני מתעורר בבהלה, וקולט שהכול היה חלום. השעה עדיין לא שש. עדיין לא הגיע הזמן לצאת.

“מיכאל?” קוראת לי אמא מהמטבח. “בוא לאכול, כפרה עליך, חיממתי פיצה במיקרו. בוא, בוא, נשמה, יש לקינוח ענבים, נשאר עוד איזה שמינית ענב ואני רוצה שתעזור לי לגמור אותו, בסדר? לא מבינה איך אבא שלך היה מצליח לגמור את ענבי הענק האלה בשבוע…”

אני נאנח, מתמתח, קם מהמיטה, נוטל את מטי בידי ויוצא למטבח.

[‫איידי וייס‬‎]

הרוזנת מטולוז נכנסה לטרקלין המפואר בליווי שתי משרתות. המארחת, הדוכסית מליון, כבר ישבה על כורסא מחוטבת, סלסולי עץ מפוארים נחרטו בעץ והשתלבו בעץ מסוג נוסף, מחופה לכה מבריקה. ריפוד הכורסא העשיר הטביע אותה ואת שמלתה השופעת. מאחוריה המתינו משרתותיה, לבושות בבגדי משרתות וקדות קלות לקראת כל אורחת שנכנסת.

בפנים, כבר ישבו סביב שולחן התה הנסיכה שהגיעה במיוחד מריימס. שמלתה השחורה, על רקמתה הצבעונית המוקפדת, שפעה בד. שרווליה היו מנופחים ובסיומם – רקמת תחרים עדינה וחדשנית. את ראשה עיטר כובע שחור גבוה, תואם, עם שפעת בד טול עדין שמשתפל על גבה. מולה, על הכיסא המפואר התואם, ישבה בת דודתה, הנסיכה מאורליאנס. גם היא לבושה היתה בצו האופנה האחרון. שמלת נשף ארוכה, מחטב איכותי ממתכת שמדגיש את המותניים הצרות, ועושר של קישוטים ועיטורים. הכובע התואם היה דווקא שטוח, אבל עדיין – משאיר רושם הדור על כל מי שראתה אותה.

הרוזנת מטולוז התקרבה אליהן. הן עסקו בהשוואת גובה הנעליים. נעליה של הנסיכה מריימס, מתברר, הן רק בגובה של 37 סנטימטרים, בעוד נעליה החדשות יותר של הרוזנת כבר מגיעות לגובה סוליה של 40 ס”מ. לא פלא שהיא זקוקה לתמיכה ולסיוע של משרתותיה על כל צעד ושעל, החל מירידתה מהכרכרה המפוארת ועד שתתיישב במקומה, בטרקלין.

המשרתת המבוגרת יותר מיהרה להגיש לה תה עשיר וטרי בכוס מפורצלן מעוטר בקפידה. ראשה של המשרתת היה מכוסה בקפידה והיא שמרה היטב שהכיסוי לא יחשוף את שערותיה, ולו במעט. להן, בנות האצולה, הותר כן לחשוף יותר את עצמן.

המסיבה החלה בדיוק בזמן. הדוכסית מליון הכינה, כהרגלה, תקרובת עשירה בכלים מפוארים. על שולחן האירוח נח התצלום של האירוע שקדם לו, כל הנסיכות, הדוכסיות, הרוזנות והגבירות שהופיעו בתמונה המשותפת, חייכו. הפעם האירוע היה קטן ומצומצם בהרבה, אבל אף אחת לא שכחה את המצלמה הדיגיטלית שלה. הן לא צריכות להתעסק בתיעוד, כי זה – זה אחד מתפקידיהן של המשרתות.

[שמחה מן]

+ , 1+, 41+ הו. זה נראה מעניין. שולמית התחילה לקרוא אתגר הכתיבה היה מעניין הפעם יותר מתמיד. השתתפו בו עשרות של חברות מוכשרות. עטים משוננים מקלדות מושחזות. נגיעות הומור משעשעות תיבלו את האנכרוניזם האקטואלי. היא ישבה דבוקה למקלדת מריצה שורות של מילים. הודפת את הילדים שנצמדו אליה. “מוצץ”, דרשה בת השלוש.
ןגם בוקי” הכבידה, מריבות, צרחות מצמד הבנים המשועמם היו פס קול ברקע. ‘הקטע הזה חייב לשבור את השיא של הלייקים’. נחישות הגבירה קצב על אותיות כובשת בשחור את העמוד. ‘לא בשביל הרושם. בשביל המקצועיות’. סתמה פה למצפון. ‘השפשוף’, ‘היצירתיות, הקידום’. ‘המוזה’! ‘המוזה!!

‘שלא תעלם פתאום’.

ריח בשר הקודש עלה פתאום מן האוויר, נישא באובך הקייצי. להק ציפורים צייץ מנחה על צמרת העף השכן. תמיד של בין הערביים . ריח הקטורת חדר לאפה. ניחוח מפזר ערפל בלבול, מלבב את הלב ברצונות יפים. היא אספה את הקטנים מחבקת אותם אליה. מחשיכה מסך, שוברת מסך. שווה בתשובה שלימה. לייק לריבונו של עולם.