אתגר כתיבה – כשגלגל מתהפך לו…

[תהילה ב]

פה תגובות – אתגר כתיבה – כשגלגל מתהפך לו || תגובות

[תהילה ב]

החלטתי להיות החלוצה 🙂 (טכנית, אני לא מתמודדת).

רקע: דבורה רוזן // סתרים // חנוך ויוסוף

“קום, אבא. קום!”, גופו של יוסוף נוחת עליו לפני המילים, מקפץ עליו בתזזיתיות.

“מה קרה?”, חנוך ממצמץ. עין אחת מסתנוורת מקרן האור החודרת היישר לעיניו, השניה מחקה את התנהגותה.

“כלום”, יוסוף נעצר לרגע, חוזר לקפוץ. “אתה זוכר שהבטחת לי שתתן לי לדבר עם אמא, זוכר?!”.

חנוך נרתע, דוחף ממנו את יוסוף, “לא”, הוא מתיישב. רק זה חסר לו עכשיו, למה שהוא יבטיח דבר כזה. “מתי הבטחתי לך? חלמת אולי?”.

“בבית החולים”, יוסוף לא ממצמץ. “קצת אחרי שהתעוררת”.

קצת אחרי שהוא התעורר היה זמן מעורפל מאד. בכלל, את הילד פגש רק כשהיה ערני וגם אז שיחק עצמו רפה-שכל ואילם באותה מידה.

“לא הבטחתי שום דבר”, חנוך מחפש אחר נעליו, קם מן המיטה. “אתה לא אמור להיות בבית הספר עכשיו?”.

“סבתא יצאה לקניות, אז ניצלתי את זה”, לוחש יוסוף. מוציא מכיסו פלאפון. “בשלך אין את המספר של אמא, כבר בדקתי”.

“חיטטת לי בפלאפון?”, חנוך נדהם. “ועכשיו גנבת את של סבתא?”.

“לא גנבתי! רק לקחתי לה בלי שתרגיש! גם ככה סבא טוען שבקניות אי אפשר להשיג אותה!”.

“זו גניבה, יוסוף”, חנוך כועס. “ואני לא חושב שכדאי שתדבר עם אמא עכשיו”.

“אבל עכשיו יש לי את הפלאפון של סבתא!”, יוסוף רוטן. “ואתה הבטחת לי!”.

“אני לא”, חנוך חותם. “ועכשיו, רוץ מהר ותניח את הפלאפון איפה שמצאת אותו”.

“אי אפשר, סבתא כבר לקחה את התיק שלה”, יוסוף חיוור. שפתיו רועדות. “אני רק רציתי שתעשה לי את הסיסמא, אני לא מצליח לנחש”.

“למה שאני אדע את הסיסמא של סבתא?”, חנוך נאנח. “היא מחליפה אותה כמעט כל שבועיים”, הוא מוצא תירוץ.

“באמת?”, טון קולו של יוסוף יורד. “אז איך אני מתקשר לאמא? רציתי להגיד לה שתחזור, כדי שאם שוב יקרה לך פיצוץ ותמות אז שהיא תהיה איתי…”.

“אני לא אמות!”, חנוך נזעק. “איזה שטויות עוברו-“.

“יוסוף!!”, צעקה נשמעת מלמטה. חסן. חנוך בולע רוק, עיניו של יוסוף מתרחבות בבהלה.

“אני מתחבא”, הוא קופץ מהמיטה, חומק אל הארון. “אל תגיד לו שאני פה, בסדר?”, הוא כמעט סוגר אחריו את הדלת, נזכר. “אה, שמתי את הפלאפון על שקט, אז כשסבתא תחזור אני אצא מהמחבוא ותעזור לי להחזיר אותו לתיק שלה, טוב?”. הוא משתהה עוד שניה, “כמו שאני עזרתי לך, זוכר?”.

חנוך שותק. דלת הארון נסגרת. בפתח החדר עומד חסן, בוחן לעומק היטב את תווי פניו.

“איפה הילד שלך?”, חסן מברר בלחש. “הוא שוב ברח מבית הספר, אתה יודע?”.

חנוך ממשיך לשתוק. חבל שהוא לא יכול לברוח מפה באותה קלילות בה עושה זאת יוסוף. חבל מאד. ועכשיו החליט המסכן הקטן לסחוט אותו, כאילו שאין לו מספיק צרות אחרות.

[תהילה ב]

כותבת גם פה –

שימו לב – הסיידקיק הוא דמות פעילה במקור, עם דעות והכל, רק מה – הוא מושפע ומתנהל על פי גחמות הגיבור לרוב, מין עוזר שלו. באתגר צריך לראות שהוא יוצר את ההתרחשויות…

לדוגמא: איסתרק, נאיתן – הקטע לא אמור לתאר מצב בו איסתרק העבד ונאיתן המלך, גם לא בתור משחק מוסכם…

[רחלי …]

מקווה שהבנתי נכון-

פנאטי //מירי בן צבי

עבד ואיציק.

“חם היום…” מתלונן נער צעיר מאוחרי הדלפק, “יש מצב אתה מגביר ת’קצב?”

עבד מתעלם ממנו, מה נראה לך, שלי לא חם? שאני לא מנסה כמה שיותר מהר? אני סתם נהנה לתקוע אנשים?

הוא מנגב טיפת זיעה מהמצח שלו, שערות שחורות נוטפות לו ומסתירות את שדה הראיה והוא ממשיך בחשבון כשהנער מצידו ממשיך לשלוח הערות מוציאות את הדעת לחלל הירקנייה.

“היי, צריך עזרה?” יד מונחת על כתפו, עבד מסתובב.

“איציק!!!איזה כיף לראות אותך!” עבד מחייך אל האברך הצעיר מלא השמחת חיים הזאת. הוא אוהב את האיש הזה ובאותה מידה מת שילך מפה. הבחור הזה רק מסבך את עצמו יותר ויותר עם הקשר שלהם.

“צריך עזרה?” איציק מוריד את החליפה ומקפל את השרוולים, מזווית העין עבד מבחין בהונדה האדומה הרגילה שחונה בכביש ממול, החלונות האטומים מסתירים ממנו את הנעשה שם. אבל הוא מכיר יותר מדי טוב את האנשים שם. אחים לדם שזרקו אותו לכלבים. מבקשים לנקום את המוות שלא על ידו.

“אמ…” עבד מתלבט, מצד אחד עם ייתן לאיציק לעזור לו אז האחים שלו יהיו בטוחים שאיציק הוא המפעיל שלו בשב”כ ויסמנו מטרה על המצח של האיש שלא עשה כלום, מצד שני, הוא חייב לדבר עם תמיר. הוא חייב להציל את האיציק הזה מעצמו.

“כן, כן. אני הולך שניה למחסנים לבדוק אם יש בצלים”.

תמיר קולט את הרמז ומניח את הארגזים שסחב בכניסה לחנות. “מעולה, אני הבוא לעזור לך שם, יש הרבה בצלים?” קרי: יש הרבה צרות?

“הרבה, כרגיל”.

איציק מציץ על הצמד, משהו מוזר לו, “צריכים שאעזור לכם שם למטה?”

עבד ותמיר מסתובבים עליו שניהם בדואט מושלם, “לא כדאי…” מגיב עבד אוטומטית מדי, המבטא הערבי שלו מתחזק בזמני לחץ, “תמשיך פה”.

איציק מסתכל עליו במבט עקום, מה עובר על האיש? “עבד? הכל בסדר?”

“בטח!” דלת ההונדה האדומה נפתחה. עבד לא מתיק ממנה את העיניים, ידיו נשלחות אל הכיס, לא שולפות את האקדח, כן מחזקות את הלפיתה. לכל מקרה שלא יקרה.

דמות יוצאת משם, עבד מצליח לזהות על אף השינויים שעשה כדי לברוח מהחוק הישראלי. זה אחיו הבכור, בחר לצאת מהמאורה שהתחבא בה כבר יותר משנה, למה??

ואיציק פה.

הוא שולף סוף סוף את האקדח, תמיר מגבה אותו באקדח נוסף. צרחות נשמעות בחנות, ירקות מתגלגלים, נרמסים תחת רגלי קונים מבוהלים.

“צאו! או! צאו!” עבד צועק לאנשים מבועתים בעוד תמיר צורח פקודות לאוזניה שלו, נראה שלא הולך לו שם תותים.

החנות הולכת ומתרוקנת בשאגות אימה,אנשים מהרחוב בורחים גם הם בלי לדעת למה ואיך.

אחיו הבכור ממשיך להתקדם אל עבר החנות, חיוך מטופש מרוח על פניו.

עבד משחרר נשיפה קולנית, כולם הלכו. זה רק הוא ותמיר נגד אדם אחד. הם יותר גדולים מזה. בקטנה.

“עבד? מה הולך פה?!”

תמיר ועבד מחווירים.

איציק. נשאר. פה. איתם.

!!!

[תמר פ.]

רקע: שומרת השערים – דבורי רנד – ברוך ברון וזבולון פולק

“אתה – מה”? אבא היה נשמע מופתע.
יכולתי לתאר את גבותיו מתרוממות רק מעט, משדרות תמיהה מהולה בחוסר שביעות רצון. דרוכה, התניידתי על הכסא המשרדי באיטיות מחושבת לשמאל הדלפק, קרוב יותר לחדר הפנימי. עכשיו יכולתי לשמוע גם את קולו של זבולון המזכיר:
“אשתי… היא לא אוהבת שאני… אולי פחות שעות…” הוא התפתל באי נוחות, מילותיו מושלכות בהתנצלות, כמעט בתחינה. תחינה שאבא לא ישאל יותר מדי? תחינה שאבא יתעקש, יעמוד שלו?
לא היתה לי תקווה עבורו, ידעתי שנתיביו של אבא שונים, הוא לא ישאל ולא יתעקש. הוא את שלו יגיד, והשאר כבר יקרה מאליו:
“תראה, זבולון”, הוא אמר בקול בטוח, “מה שבינך לבינה – תשאיר שם. בוא נדבר ביזנס. אין פחות שעות. כשהצ’יינג’ פתוח – אתה כאן. העלאה תפתור לך את הבעיה? דבר איתי ברור ונסדר את זה”. נשפתי בייאוש. מה הוא חשב? מה היא חשבה? ואבא, הוא באמת משוכנע שכל בעיה אפשר לפתור עם עוד קצת כסף?
ציפיתי לנסיגה מהירה, לאיזה משפט כניעה סימבולי שאבא ידחה בטוב לב. אבל לא. זבולון ניסה שוב, בקול מובס כ”כ, שתהיתי לעצמי כמה אשתו נחרצת, ואם היא מדמיינת איך בעלה נשמע. התפללתי שאף אחד לא ייכנס לצ’יינג’. בעצם כן, שמישהו יקטע את החרפה הזו.
“אני… היא אומרת… קשה לה… אתה מבין?” הוא התנשם במאמץ, “להוריד שעות או שאני אחפש משהו אחר… זה פשוט לא… אני לא יכול להמשיך כך.” בום. ידעתי איך אבא נראה עכשיו: קמט בודד במצח, גבות מכווצות, שפתיים נעולות. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה מישהו הציב לו תנאי, קבע גבול, מרד בשררה שעיצב. אבא שתק רגע ארוך, מעכל את המצב. קולו היה מוטרד כששב לדבר, היסוס לא אופייני נשב במילותיו:
“אתה לא רציני… אני לא יודע מה להגיד לך… אני צריך לחשוב על זה אם אתה באמת מתכוון לעזוב, צריך לחשוב מה אני עושה, אני לא יכול…”. הבנתי את מצוקתו של אבא. איפה ימצא מזכיר שעורך קניות לשבת, מסיע את הילדים, עולה הביתה להחליף ברז? מי עוד יבין לסודות הצ’יינג’ וידמום אותם? מי יהיה תמיד בשקט, נענה לכל גחמה, מעריץ בלי שאלות? זבולון שתק. אבא לא אמר דבר.
“אין לי ברירה. תבין אותי… תחליט אם אתה מוכן לתנאי שלי או שאני הולך.” חתך המזכיר בשקט, כאילו אין לו מה להפסיד. כאילו הפסיד את כל שהיה לו. צעדיו הזריזים תמיד השתרכו ביציאה מהחדרון, מיהרתי להתגלגל חזרה לצד השני של הדלפק, נועצת מבט מרוכז במסך השערים היציגים. הוא חצה את המבוא בדממה, פתח את הדלת ועבר אותה בלי להסתובב. אבא הלך אחריו.
אבא. הלך. אחריו.
יותר לא שמעתי. יותר לא ראיתי.

[שירה אלג'ם]

וואו, תמר מדהים

[רחל אמסלם]

טביעת אצבע – חיים גרינבויים

חזקי ואבריימי קולברג

חזקי קולברג הופתע לראות את אחיו ממתין לו מתחת לביתו לפני שיצא לשיעור במכללה.

“איפה היית?” הרים אבריימי את קולו.

“נו, מה כבר קרה?!” השיב חזקי בביטול “חזרתי מאוחר ונגמרה לי הבטריה במכשיר” לא רצה לקרוא לילד בשמו.

“כבר חשבתי שקרה לך משהו,” צעק אבריימי מודאג בדיעבד, “התחלתי כבר לקבל קבלות מחשש שהוא עשה לך משהו”

“מי?”

“איציק פלד. מה ‘מי’?”

“תגיד לי אתה בסדר?” נזף בו חזקי.

“ב”ה! אני בסדר גמור”, זעף אברימי. “אני לא מתרועע עם מי שבגד באבא שלי ולא מבלה אצלו שעות על גבי שעות. מעדיף להעביר את הזמן בבית המדרש מול הגמרא “.

חזקי הצמיד את המחשב הנייד במחאה תחת זרועו והחל לצעוד לעבר ריכבו שחנה בסמוך.

“למה לא היית זמין?” הלך אבריימי אחריו ונצמד אליו. מנסה לדלות פרטים על הפגישה של אחיו אמש, “מתי חזרת מירושלים? מה הוא ‘מכר’ לך שם?”

חזקי השיב בבילבול על כל שאלותיו:” מה הוא ‘מכר’ לי תיכף אספר לך; הוא ביקש שאסגור את המכשיר שלי בכניסה לחדר שלו; בסביבות 1 בלילה בערך כבר הייתי בבית…”

“חזקי, לא מתאים לך! אתה לומד משפטים?! ככה נראה מי שצריך להגן בבית משפט על אנשים?!” זעק אברימי כשאחיו סיים לשחזר כל מה שאיציק פלד סיפר לו ערב קודם לכן.

הם עמדו בחניה. שניהם איחרו איש איש ללימודיו, אבל הם לא חשו בזמן העובר.

“תראה איך הוא השפיע עליך” אמר אבריימי והחל לפרוט על אצבעותיו: “א. אבא היה מרגל, קצין בק.ג.ב ואכזר כמו איזה קוזק רוסי. ב.אמא גם היא קצינת ק.ג.ב ערמומית ומוחכמת. ג. גם זלמן ברקוביץ’ האומלל הוא סוכן סובייטי ששומר על אבא שלא יבגוד. ד.אבא ואמא מפעילים תא ריגול סודיי נועז הכולל שישה מרגלים- ורק איציק פלד הוא צדיק יסוד עולם, יהודי כשר למהדרין מן המהדרין. ממש חסיד אומות העולם.”

חזקי חייך קלות. זה טוב שאבריימי שומר על חוש ההומור גם ברגעים קשים.

[תהילה ב]

מקפיצה. נסגר מחר…

[תהילה ב]

תודה לכולן, היה כיף לראות פה כשרונות נוספים (תתחילו לכתוב יותר!)

הזוכה שלנו היא @Tamar600 – ממש עשית לי נוסטלגיה, תאם אופי ואפילו כתיבה (אם אני זוכרת נכון, קראתי ממש מזמן). אהבתי את המקום אליו לקחת את האיש “החזק והמשפיע” הזה והאופן בו הדבר בוצע – מרשים ביותר!

ושוב תודה – על ספרים חדשים שהכרתם לי ועל נוסטלגיות וזכרונות 🙂

תמר, מוזמנת להעלות את האתגר הבא, אם אפשר עד יום ראשון (אם צריכה עזרה, יכולה באישי).