אתגר כתיבה – כשפרוטגוניסט ואנטגוניסט נפגשים

[רחל פישביין]

זה צריך להיות בצורה כזאת של תסריט, או שאפשר “סתם” דו שיח?

[ת. עקבי]

אפשר סתם דו-שיח, אבל רוב הטקסט אמור להתמקד בשיח עצמו.

[ת. עקבי]

לתגובות, שאלות, משובים ושאר התפרעויות – אתגר כתיבה – כשפרוטגוניסט ואנטגוניסט נפגשים – תגובות

[rachel_f]

המיקרופון נחנק בין כפותי המזיעות. הגרון שלי יבש, ובכל זאת מצליח להשמיע קול, לדקלם את המשפטים הרשומים בדף שבכיסי.

“חברות יקרות, התכנסנו כאן היום לראיון היסטורי עם שתי נשים מעוררות השראה, שעשו מסע ארוך שמדלג מארה”ב לישראל, בין הרובע היהודי לשכונת רמות פולין.

קבלו אותן!”

אישה לא גבוהה נכנסת בצעד מהוסס. היא מביטה לכל הכיוונים עד שמזהה את המקום שלה, וממהרת להתיישב בשולחן הכבוד.

אחריה נכנסת אישה רזה ומרשימה, בצעד בוטח ניגשת היישר אל המקום הנכון.

הן לוחצות ידיים בחמימות.

“הכרנה את ברברה זילבר, גיבורת הספר פרח בר!” האישה הראשונה מעבירה יד במבוכה על פאתה הקצרה. לאחר רגע היא קמה וקדה עמוקות כלפי הקהל, כשהיא מחייכת לשלישיית בנות נרגשת היושבת בשורה הראשונה. שתיים מהן בעלות דמיון מדהים, השלישית שונה, אך ללא ספק חלק מהן.

“וזוהי כמובן אביבה בן עמי, חברתה הטובה של ברברה!”

הקהל נעמד על רגליו כשהאישה הרזה מחייכת קלות, ושבה להתבונן בי בציפיה.

התרועות מהקהל נותנות לי מרווח נשימה לעכל את הסיטואציה. ברברה ואביבה נראות בדיוק כפי שדימיינתי אותן כל השנים.

“ברברה ואביבה האהובות, כולנו שמחות לראותכן ומברכות על הזכות לשמוע את הגיגיכן. הראיון אומנם מתוכנן אך גמיש לשינויים לפי הלך הרוח שלכן ושל הקהל. נתחיל?”

שתי הנשים מביטות זו על זו, מהנהנות בקצב אחיד.

“ברברה, שאלה אלייך. איך הרגשת כשאביבה הגיעה אלייך בוקר אחרי השבע ברכות עם רשימה של הצעות עבודה שגזרה עבורך מהעיתון?”

אביבה נראית משועשעת.

“אהממ, הייתי מופתעת. הייתי נדהמת. אביבה, כמו תמיד, הקדימה אותי בצעד אחד, כך נלכדתי במצב שלא יכולתי לסרב”.

“אביבה, ספרי לנו מה עמד מאחורי הצעד הזה.”

“כמובן, המניע היה הדאגה העמוקה לברברה. ידעתי שהיא מעצמה לא תעשה שום צעד בלי שיכריחו אותה, והייתי בספק אם חיים הוא האדם שיתן לה את הדחיפה למצוא עבודה”.

“ומה את חושבת היום, במבט לאחור?”

אביבה מישירה מבט.

“עברתי הרבה בעשרות שנים שעברו מאז. למדתי שאומנם יש לי היכולת לתמרן אחרים ולהשפיע על הבחירות שלהם. אבל התוצאות עלולות להיות הרות אסון”. מבטה מצטעף. בוודאי היא נזכרת בשנה בה שהתה לבדה בארה”ב כאישה צעירה, וכמה היה עליה להתאמץ אחר כך כדי לשקם את היחסים עם בעלה.

“ברברה, מה את חושבת היום, על מה שקרה באותו יום?”

“אני בטוחה שאביבה התכוונה לטוב. אם היא לא היתה מציבה לי מראה של המציאות, מי יודע כמה זמן היה חולף עד שהייתי נרשמת לאולפן ללימודי עברית, ועד שהייתי מתחילה את העבודה. הלחץ שלה חסך לי זמן ארוך של שיעמום והתלבטות מה הדבר הנכון לעשות.”

“תודה ברברה, תודה אביבה. נמשיך לשאלה הבאה:

ברברה, איך את מתארת את החלק של אביבה באימוץ של רוני?”

“הו, אביבה היא האחראית הבלעדית לכך שזה קרה. לי נשאר רק לשכנע את חיים. זה לא היה קל. אבל בלעדי אביבה, שום דבר מזה לא היה קורה”.

“אביבה, מה את זוכרת מאותם ימים?”

“למעשה, בכלל לא תיכננתי שזילבר יקחו אותו. רק התעניינתי אצל ברברה אם היא מכירה זוג שמקבל ילדים לאומנה. היא כבר הלכה עם זה רחוק, וטוב שכך. בלעדי רוני לא היינו ממשיכים לשמור איתם על קשר, והנסיבות לא היו מתגלגלות כך שאשלים עם בעלי בצורה כל כך טבעית”.

“ברברה, מה את אומרת על דבריה של אביבה?”

“כן, כן, זה נכון. היא לא חשבה שנרצה לעשות את זה, היינו נשואים בסך הכל מספר חודשים. אבל אני בטוחה שבלעדיה כל זה לא היה קורה”.

“ברברה, ספרי לנו על זיכרון שלא תשכחי לעולם מאותה תקופה”

“הו, יש כל כך הרבה. אני חושבת שלעולם לא אשכח איך חיים דפק בדלת של הבית שלנו בארה”ב ללא הודעה מוקדמת. רק אחר כך התברר לי שגם בזה אביבה היתה מעורבת”.

“אביבה, תורך”

“לעולם לא אשכח את הרגע שבה הדלת נסגרה מאחורי ברברה והילדים ואני נשארתי סוף סוף עם דני, כדי לבנות לבד, מחדש, את הבית הפרטי שלנו”.

[ריקי לפאיר]

“שלום דני וזירו” האולם היה קר והקול של המראיין הדהד בין הקירות הגבוהים.

“התכנסנו כאן היום בשביל-“

“בשבילי בעצם” זירו פסע קדימה, העניים שלו אטומות “לגלות איך אפשר להשיג מטרות בכל מחיר. וכל מחיר זה כל מחיר!”

“גם” המראיין הנהן וסימן לזירו לשבת “גם בשבילך, זירו, וגם בשבילך-” הוא חיפש את דני עד שמצא אותו, נער נאה ותמיר, יושב בגב זקוף מול עיני המצלמות.

“מה יש לך לומר, דני?”

“שלמרות הכל, זירו. למרות שעל פניו נראה לך שאתה נצחת- שנינו יודעים שבמבחן המציאות, במבחן החיים האמיתי, קיבלת בקושי מספיק”

זירו גיחך “אתה לא באמת מתכוון לזה, דני”

“אני כן. ותדע לך שגם אם אתה תמשיך לרדוף את הדופלקטים עד חורמה אנחנו נשאר נאמנים לשבועה שלנו. לרוח האמיתית שפועמת בתוכנו”

“לא ‘גם אם אתה תמשיך’ כי אני אמשיך. ואל תשגה באשליות שהטון המתחנחן שלך יזיז משהו. עד טיפת הדם הסגול האחרונה שלי אני אלחם! ומילה של זירו זה מילה.” הקול שלו נטף שנאה.

“אז תמשיך.” דני היה שליו “ואנחנו גם נמשיך ותהיה בטוח שבסוף תמיד האמת תנצח”

“תנצח” זירו הדהד אחריו בלעג “מאיפה הביטחון, איש צעיר?”

“מנסיון החיים שלי. של הדורות הקודמים שלי. של כל היקום המופלא הזה”

זירו קם והסתכל על דני במבט מחורר עצמות “אין לך בושה, נער, זה דבר גרוע מאוד!!”

“ירושה, שוב, מדורות עברו”

“אז בא ואני אספר לך סוד-,זירו אמר בטון נוטף מתיקות “כל העוצמות שלי- גם כן ירושה מהעבר. ולא רק אני אומר את זה. זה פשוט עובר אצלי בדי. אן. אי”

“אז אולי אפשר לשמוע קצת עליהם, על הדורות הקודמים?” המנחה לקח את הרמקול.

“סבא שלי-” זירו ירה מיד “היה איש אמיץ. האמירה שליו היתה- תכבוש את היעד בכל מצב! הוא לא נרתע מקשיים. צעד באומץ למטרה. ואני לקחתי לי את דרכו”

“סבא שלי” דני לחש, הקול שלו נוסטלגי “היה איש טוב. חכם, נבון. המטרה שלו היתה להיות בן אדם גיבור. קודם בן אדם ואז גיבור”

“זה סבא ישיר?” המנחה התעניין, מביט על שניהם בסקרנות.

“מה פתאום!” שניהם אמרו ביחד: דני- מחייך, זירו- קר.

“אז כמה דורות?”

“בערך שש, רק היו עליו הרבה אגדות במשפחה. לכן הוא ככה טבוע בי עמוק” דני אמר בטון נמוך.

“חמש” זירו קיצר.

“ואפשר לדעת איך קוראים לו?” המנחה היה סקרן. “שתי קולות הדהדו ביד. קול קר ואטום של איש עם אבן במקום של הלב, וקול טוב, מלא בעוצמות פנימיות של בחור שבחר בטוב.

“אלגורו חלינט”

[תמי אפשטיין]

אין לי את הזמן לעקוב אחרי כל פוסט, אבל אני מזכירה:

יש להעלות רק טקסטים שמתאימים להיכתב בעיתונות חרדית קלאסית.

מקווה שמובן ומבקשת לחשוב פעמיים לפני שמעלים תכנים שלא עונים לדרישה זו

[אלישבע]

מיתוך 9 לפנות בוקר של אסתר קווין.

“ליאו שרר?” בנימין לא הצליח להחניק את קראת ההפתעה שלו. “מה אתה עושה פו?” הוא שאל.

“אני?” ליאו נתן בו מבת בוחן כמו אז “בקשתי מבית דין של מעלה לחזור לכאן” הוא אומר “ובגלל שאת כל חיי למעת החמש עשרה שנותיי הראשונות בליתי במחנות עבודה נאצים ניתן לי אשור לחזור”.

“מה?” הוא שאל לא מאמין “הסכימו לך לחזור?” הוא המשיך לתמוה “לכל מי שמת שם?” הוא צעק בכל “גם לאבא שלי?”

“אתה יכול ללכת לבדוק” ליאו שרר המשיך לעמוד, אדיש לסערת הרגשות של פקודו לשעבר. “אבל לא נראה לי”

בנימין שותק חושב על ‘סאמסון לאגר’. על אבא שנשער שם.

“בנימין” ליאו שרר קורא לא פתאום “אם מי בסוף התחתנתה?”

“לא אם הבת שלך” הוא אומר ידעה שבסתר ליבו גם הוא וגם העומד מולו היו רוצים את הזה.

כמה שנים עברו מאז שמשפחת שרר היו משוא לקנא? כמה שנים עברו מאז שכישרון בתפירה וידים טובות היו מה ששיחק לאנשים?

“אה” הוא אמר בשקט “חבל” הוא מוסיף. “הייתי רוצה אותה כמוך” הוא מסביר “לא ניאולוגית” הוא מבהיר “כי בסוף אתה צדקתה”.

“זה לא דבר חדש” הוא אומר.

“היה לנו לאן להשתחרר ולצאת מהשעבוד” הוא מתעלם מדבריו של בנימין. “וגם עכשיו” הוא מוסיף “אתם צודקים, באמת יש עוד גאולה באמת עוד יצאו מהשעבוד” הוא מתיז “טיפשים אלו שמתנהגים כמו החברה של אחותך משקיעים את חייהם בשטרות חסרות ערך!” הוא צועק “טיפשים אלו שמתנהגים כמוני ולא מאמינים לעובדה שעוד ניגאל!”

[אלישבע]

תיקנתי ואני מעלה שוב. לא היה לי זמן לעבור יסודי מקווה שעכשיו זה יותר טוב.

מיתוך 9 לפנות בוקר של אסתר קווין.

“ליאו שרר?” בנימין לא הצליח להחניק את קראת ההפתעה שלו. “מה אתה עושה פו?”

“אני?” ליאו נתן בו מבט בוחן כמו אז במחנה “בקשתי מבית דין של מעלה לחזור ובגלל שאת כל חיי למעת החמש עשרה שנותיי הראשונות בליתי במחנות עבודה נאצים ניתן לי אישור לחזור”.

“מה?” בנימין שואל לא מאמין “הסכימו לך לחזור? לכל מי שמת שם? גם לאבא שלי?” הוא שאל בקול.

“אתה יכול ללכת לבדוק” ליאו שרר המשיך לעמוד למרות הצעקות, אדיש לסערת הרגשות של פקודו לשעבר. “אבל לא נראה לי”

בנימין שותק, חושב על ‘סאמסון לאגר’, על אבא שנשער שם.

“בנימין” ליאו שרר קורא לא פתאום “אם מי בסוף התחתנת?”

“לא אם הבת שלך” בנימין אומר ידעה שבסתר ליבו גם הוא וגם העומד מולו היו רוצים את זה.

כמה שנים עברו מאז שמשפחת שרר היו מושא לקנאה? כמה שנים עברו מאז שכישרון בתפירה וידים טובות היו מה ששיחק לאנשים? מה שגרם להם להיות מוצלחים?

“אה” שרר אמר בשקט “חבל” הוא אומר “הייתי רוצה אותה כמוך, לא ניאולוגית” המנהל של סאמסון לאגר’ מבהיר “כי בסוף אתה צדקת”.

“זה לא דבר חדש” הוא אומר.

“היה לנו לאן להשתחרר ולצאת מהשעבוד” ליאו מתעלם מדבריו של בנימין. “וגם עכשיו אתם צודקים, באמת יש עוד גאולה באמת עוד יצאו מהשעבוד” שרר מתיז “טיפשים אלו שמתנהגים כמו החברה של אחותך משקיעים את חייהם בשטרות חסרות ערך! טיפשים אלו שמתנהגים כמוני ולא מאמינים לעובדה שעוד ניגאל!”

[ל ש]

<div>
</div>

פעם ראשונה שאני מנסה להשתתף באתגר כתיבה, הנושא היה נראה לי מעניין, ולכן הנה מה שכתבתי

הדמויות ישי (נורדי, חבר של איסתרק) ומטריאס (שר הצבא של יוסף) מהספר ממלכה במבחן

מראיין: שלום לכם ישי ולאבו מטריאס, ארגנו את המפגש הזה ביינכם בתור דמויות שהיו קרובות למלכים שמשני הצדדים ועשו בחירות חד צדדיות, ובעצם כל מטרתנו כאן כדי לדבר-

מטריאס: (באדישות) אני ממש לא רואה מה יש לי לדבר פה, ישי משתף פעולה עם אויב ואין לי שום סיבה בעולם לדבר איתו!

ישי: (שאנן) גם אני לא רואה סיבה למפגש חסר הטעם הזה, מדהים שיש דבר שאנחנו מסכימים אליו (מפנה מבט מזלזל למטריאס)

מראיין: ובכן אנחנו כן ראינו לנכון לקיים את המפגש הזה, דווקא כדי לראות אם יש דברים נוספים שאתם מסכימים עליהם, ולכן ישי אני אתחיל בך, ראשית בשאלה לא קשורה, למה אתה בתור נורדי בחרת בכל כך חד צדדיות ובאופן שלא מתאים לערכים שעליהם חונכת, באיסתרק? מי אמר לך שהוא הטוב בסיפור? וגם אם הוא הטוב, לפי הדרך של משפחתך אתה לא הייתה אמור לבחור בשום צד, איך זה קרה?

ישי: כפי שאתם יודעים, את איסתרק פגשתי כשהוא לא היה מלך ובאותו זמן גם לא נסיך, הסיטואציה הייתה כ”כ מדהימה, לראות את הנסיכים מנסים לחזור הביתה, ובתוך כל הקושי, הלחץ והפחד, לא מאבדים את האמונה, את המלכותיות, ברגע שהבנתי מול מי אני עומד, לא היה לי ספק שאיתו אני הולך עד הסוף, גם אם הסוף לא יהיה טוב, ובוא נגיד שהוא לא נראה מזהיר באותו זמן…

מטריאס: (פולט באדישות) וגם הרבה זמן אחר כך…

ישי: (מתחיל להתחמם, אך עדיין שומר על קור רוח) תסלח לי ממש שר צבא כוזר החדשה, אבל אתה מכל אחד אחר, ראיתה מי היה יוסף דיאלידן, לא יציב, פרנואיד, ותאב כוח, ולכן גם אם לא היה נראה מתי הסוף, היה ברור שהוא יגיע, ולא לטובת יוסף!

מטריאס: (עדיין אדיש) אני מודה שיוסף לא היה הדמות המושלמת, אבל באותו זמן זה היה הדבר הנכון, מה שהעם הכוזרי היה צריך-

ישי: (מתפרץ) העם היה צריך! באמת, מה העם היה צריך את המהפכה הזו? החיים היו טובים ושלווים, מה היה צריך לקרוע משפחות? להעמיד אנשים בבחירות שהם לא היו אמורים לעמוד מולם!! ובשביל מה? בשביל אדם אחד שהיה תאב שלטון וכוח, שלא היה חסר לו כלום בחיים חוץ ממלוכה! ואתה עזרת לו!!!!

מטריאס: רק לרענן את הזיכרון, אתה לא באתה מהעם הזה, לא חייתה בתוכו, ולא ידעת מה באמת הרצון של כוזרי ממוצא

ישי: רק לרענן את הזיכרון, אני יהודי ואני מודע בהחלט מה הרצון של כל יהודי ממוצא!!!!

מראיין: בסדר רבותי, לא הגענו הנה לריב אלא לשמוע…

ישי:(קם מהכיסא) אני לא חושב שאני אמשיך לשמוע מה שיש לאדם הזה לומר!

מטריאס:(גם קם מהכיסא) אני רואה שעדיין יש רק דבר אחד שאנחנו מסכימים עליו…

ישי: ונראה שזה יישאר ככה עד שתראה את האמת (עוזב את האולפן בטריקת דלת)

[ס. מגנזי]

אולפן ההקלטות של הCNN היה מלא אדם.
כאשר נכנסו לאולם שלושת הגברים, הקהל נשא אליהם עיניים.
נשיא ארצות הברית חיכה לראיין את שני אורחיו מזה שבוע ימים. “גוד איבנינג!” הוא הכריז לתוך המקרופון, וסחף את מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.
“אני נרגש להיות פה. היום הוא יום היסטורי לאנושות”. הוא משתתק. מאפשר לקהל להמשיך ולהריע. מסמן לשני אורחיו הנכבדים לשבת לצדו.
הנשיא: “שלום לך ראש ממשלת ישראל”. הוא מניד את ראשו בנימוס לעבר ידידו.
רוה”מ: “שלום גם לך ידידי, ותודה שהזמנת אותי להתראיין”.

הנשיא: “הכבוד כולו שלי”. הם מחליפים מבטים.
המנהיג העליון של איראן זע על כיסאו באי נוחות. “למה קראתם לי? אני מרגיש מיותר פה”. המרואיין השני שעד כה ישב בשקט שולף מכיסו מסבחה ומלטף את חרוזיה בשקיקה.
הנשיא מכחכח בגרונו. “שלום גם למנהיג העליון של איראן ותודה שהסכמת להגיע הנה היום”.
המנהיג העליון: “הייתה לי ברירה?” הוא משכל את רגליו תחת חליפת אייתולות הנכבדת ומסובב את גבו לרוה”מ.
רוה”מ: “עלי, אל תתנהג כמו תינוק. בסדר?”
המנהיג העליון: “לא רוצה להקשיב לך”. הוא זוקר את סנטרו.
הנשיא: “מכובדיי, אנא הנמיכו את הלהבות תכף ומיד”.
רוה”מ: “זה הוא התחיל מה אתה רוצה ממני?” רוה”מ משלב זרועותיו ואדמומיות מתגנבת ללחייו.

המנהיג העליון: “אני התחלתי?” הוא נעמד על רגליו במחאה. “כול העולם ראה שאתה זה שהתחלת!”.

רוה”מ: “מה רצית? שאאפשר לך לסיים את התוכנית הזדונית שלך? תשכח מזה!”
המנהיג העליון: “לא הייתה לי שום תוכנית!”.
רוה”מ: “הייתה ועוד איך!”
המנהיג העליון: “אני לא חייב לך הסברים”.
הנשיא: “מכובדיי. תכבדו את המעמד ואת המקום ותאפשרו לי להתחיל בראיון”.
שקט משתרר באולם. כול העיניים נשואות לעבר נשיא ארצות הברית.
הנשיא: “אני רוצה שתעשו שולם”. הוא אומר בפשטות מקוממת ומעביר את המבט בין שניהם.
המנהיג העליון: “לעולם לא אעשה אתו שלום”.
הנשיא: “כבוד אייתולה. זאת לא שאלה. זאת דרישה”.
המנהיג העליון: “ומה אני אקבל בתמורה?”
רוה”מ: “נו אתה רואה איזה מושחת הוא? ברגע אחד בוגד בעקרונות שכאילו יש לו”.
הנשיא: “ששש…” הוא מהסה את ראש הממשלה ומלכסן מבט לעבר המנהיג העליון. “מה הציפיות שלך?”

המנהיג העליון: “תאפשר לי לזרוק איזה טיל או שניים על הבסיסים האמריקאים בכווית רק למען יראו ויראו”.
הנשיא: “סגור!”.
המנהיג העליון: “ועוד משהו”. הוא מחייך לראשונה מזה תחילת הראיון.
הנשיא ורוה”מ מביטים עליו בציפייה.
“תאפשרו לי להציל את כבודה האבוד של איראן”.

רוה”מ מאבד את סבלנותו. “נו דבר כבר!”
המנהיג העליון: “אני משגר את הטיל האחרון לפני הפסקת האש”.
רוה”מ: “אמרו לך פעם שאתה תינוק, עלי?”
המנהיג העליון: “אל תבזה אדם במעמד כמו שלי לפני קהל רב”.
רוה”מ: “אני לא מוכן להמשיך במשא ומתן הזה! אני הולך!”
ראש ממשלת ישראל מתרומם ממקומו ויוצא מהאולם במחאה, ששריקות הקהל מלוות אותו החוצה.
הוא פונה לפמלייה שלו ולוחש. “אני אראה להם מי הגבר של המזרח התיכון”.

[מאיה]

סליחה על ההצתה המאוחרת…

האתגר המעניין הזה גרם לי לחשוב על משהו, אז מעיזה להעלות בפעם הראשונה משהו שכתבתי.

קצת חרגתי מההוראות, זה לא נכתב בעקבות ספר, אלא בעקבות סיפור אמיתי שכולנו מכירות. בכוונה לא מגלה מיהן הדמויות, סומכת עליכם שאתן מבינות…

“אז זה אתה!” הפרוטגוניסט הביט באנטגוניסט במבט רווי האשמה ובוז. “אתה! שגרמת לכל הצרות!”

האנטגוניסט עמד מולו נבוך, מושפל ומבויש, כמו תלמיד סורר המקבל נזיפות ויודע שהוא ראוי להן בצדק.

“החלפת תחפושות שוב ושוב”, התיז הפרוטגוניסט בכעס. “היית התגלמות הרוע, בכל פעם בדרך אחרת במשך 5785 השנים האחרונות. אבל עכשיו ברור שגרמת לכל המעשים! הדיבורים! והמחשבות! הרעים, לאורך כל הסיפור הזה. לכל המידות הרעות! אתה!”

האנטגוניסט קיבל את הנזיפות בהכנעה. רק לאחר רגע ארוך העז לומר: “את צודק. אבל… אתה יודע, לכל אחד יש תפקיד וייעוד, בסופו של דבר. וגם אני קיבלתי תפקיד. לא הייתי בוחר להיות האיש הרע בסיפור, אבל מכיוון שקיבלתי את התפקיד הזה – הייתי מוכרח לבצע אותו ככל יכולתי, גם אם בסתר ליבי, באמת רציתי שינצחו אותי, בכל פעם מחדש”.

הפרוטגוניסט הביט בו, קולט את עומק העניין.

“אתה יודע מה?” בקולו ניכרה ההתפעלות מההבנה המחודשת. “סופר טוב יוצר דמויות אמינות ומציאותיות. גם האנטגוניסט מוכרח להיות דמות אמיתית ואמינה, שבמבט ראשון נראית כאילו יש לה רצונות ושאיפות משלה. רק כשיורדים לסוף דעתו של הסופר אפשר להבין שבעצם כל המטרה שלו היא להציב כוח נגד מול הפרוטגוניסט, לגרום לו להתמודדות, ובכך בעצם לחזק את המטרה של הגיבור האמיתי. שזו גם המטרה של הסופר. ואתה היית אנטגוניסט הממ… מוצלח. אמין ו… משכנע. תרתי משמע”.

הייתה שתיקה משמעותית. שניהם עמדו שם משתאים ונפעמים מהיוצר המופלא, האחר והיחיד, שיצר את שניהם למען מטרה אחת, ומתוך אמון אינסופי שיצלחו את המסלול, ושבסוף ינצח הטוב.

“זה כמו תיאטרון בובות שמסתיים”, הפר פתאום הפרוטגוניסט את הדממה. “כשמסתכלים היטב, אפשר לראות פתאום את היד שהזיזה את הבובות, את החוטים… ופתאום מבינים את הסיפור האמיתי”.

אבני כדכוד האירו מולם באור יקרות. בית המקדש התנשא במלוא תפארתו.

ודמותו של האנטגוניסט היטשטשה לאיטה, עד שנעלמה.

[שרה ברנט]

[הדמויות מתוך הספר “מחוקים”- מיכל בוני]

הכיסאות בחדר הקטן היו מיושרים בזווית של תשעים מעלות לשולחן. המזגן עבד בדיוק על המעלות הנכונות. הדפים היו מסודרים לפי הסדר. הכל היה מוכן לראיון.

בתשע- אפס- אפס, נפתחה הדלת ושתי דמויות נכנסו פנימה. אחת מהן גבוהה, עוצמתית ונוכחת, ואילו הדמות השנייה- עדינה, אך גם היא נוכחת מאוד, במין דרך מיוחדת.

המראיין: שלום עופר ויונתן, אני שמח מאוד שהסכמתם להתראיין אצלינו היום…

עופר: [בקול עדין] מובן שהסכמתי. אין דבר שישמח אותי יותר מהראיון הזה. זו הזדמנות נפלאה להיות ביחד עם יונתן שלי באותו החדר [מחייך באבהות חמימה אל יונתן שנרתע מעט]

יונתן: [בתחושת אי נוחות] כן… הזדמנות נפלאה.

מראיין: בכל אופן, היום אנחנו כאן כדי לשמוע קצת על האירועים שהביאו אותנו למצב שלנו היום…

עופר: [בבת אחת נהיה מריר] מה יש לשמוע כאן? בן אדם משקיע את כל החיים שלו במשהו, מוציא כספים ומשאבים, ובסוף זורקים לו הכול בפרצוף.

יונתן: [מנסה להרגיע את העניינים] אבא…

עופר: [נהיה מריר עוד יותר] יופי, הבן יקיר שלי מדבר. עליך נאמר “בנים גידלתי והם פשעו בי”. בורח לך לישיבה ומקשיב רק לרבנים שם? תראה מה עשית לאבא שלך, זה שגידל אותך במשך שמונה עשרה שנים. מי גידל אותך, אני או הרב? הא? תענה לי!

יונתן: [בנשיפה] ברור שאתה, אבא.

עופר: [בניצחון] לפחות אתה לא משקר. נו, ולא גידלתי אותך טוב? תראה מה קרה בגלל השטויות שהכנסת לעצמך לראש. הכפר התפרק! אין יותר!

מראיין: אני בטוח שיש כאן הרבה משקעים שצריכים להוציא, אבל בבקשה-

עופר: [בכעס] שום בבקשה, איזה משקעים? אבא שרוצה לדבר עם הבן שלו זה לגיטימי או לא? תגיד לי אתה!

מראיין: [מהסס] אני מניח שכן…

עופר: [בכעס גובר] אתה מבין שהבן שלי ברח ממני? פשוט ברח ממני? לא רצה לדבר איתי ולא כלום? העדיף איזו ישיבה מסכנה ורבנים ש-

יונתן: [בחדות] אבא! בבקשה, שום מילה על הראש ישיבה!

עופר: [בארשת תדהמה] על ראש הישיבה שום מילה? אבל על אבא שלך- כן! להרוס לאבא שלך את מפעל חייו בעזרת אנשים שקרנים ומרושעים- זה בסדר! אבל על ראש הישיבה- לא, חס וחלילה, אף מילה!

מראיין: [בסקרנות] יונתן, יש לך משהו להגיב? כל דבר?

יונתן: [נע על הכיסא בחוסר נוחות בולט] אהמ… אני לא יודע עד כמה אני יכול להגיד…

מראיין: [בלהיטות] מבחינת מה???

לפתע הדלת נפתחת, ודמות שלא מוכרת לאף אחד מהנוכחים נכנסת. למעשה… היא נראית בדיוק כמוך.

המראיין: [המום] ומי אתה???

את/ה: אני הקורא של הראיון הזה, ונמאס לי לשבת מול המחשב ולקרוא. מה, לא מגיע לי להיות נוכח ממש בראיון? אז פשוט נכנסתי…

עופר: [המום אפילו יותר] מה זאת אומרת נכנסת???

את/ה: עזוב פרטים, זה לא חשוב. מה שחשוב- [פונה למראיין] באתי גם להבהיר כמה דברים לגבי הדמויות היושבות כאן, [מחווה לעבר עופר ויונתן שיושבים משותקים] ומכיוון שיונתן לא מסוגל לדבר סרה באביו, החלטתי שאני אהיה זה שאעזור לו…

מראיין: הסבר בבקשה!

את/ה: פשוט מאוד. [מתיישב על כיסא פנוי ומניח רגל על רגל בנונשלנטיות] ברור שעופר לא יספר לך את זה, אבל למעשה- הרע כאן בסיפור זה הוא ולא אחר.

מראיין: רק רגע, בבקשה, לפני שמתחילים להאשים פה סתם, יש לך הוכחות?

את/ה: בטח! [מצביע על הוראות האתגר] אמורים להיות פה פרוטגוניסט ואנטגוניסט, נכון? ועכשיו תראו- יונתן הוא ילד טוב, לומד טוב בישיבה, מקפיד על לשון הרע והוצאת שם רע, כיבוד הורים, ועדיין עופר מאשים אותו… זה לא אומר דרשיני??? זה אומר שיונתן הוא האנטגוניסט כאן?!

מראיין: [מהרהר] יש משהו בדבריך… [מסתכל לכיוונו של עופר] יש לך משהו להגיד להגנתך?

פתאום כולם שמים לב שבאיזשהו שלב עופר פשוט קם בשקט וברח מהחדר.

מראיין: [בלחץ] רגע רגע רגע… הוא היה אמור להישאר פה! חתמנו על… לא אני לא מאמין! [רץ מחוץ לחדר, מטלפן לכל העולם בינתיים]

את/ה: [קם לאיטך ומתכוון לצאת מהחדר] טוב… אז, אה, שמחתי לעזור!

יונתן: [בעצב] קיוויתי שזה לא יגיע למצב כזה..

את/ה: [בחוסר נוחות] מתנצל…

יונתן: [נושם עמוק] לא, זה בסדר גמור. פשוט… לא ככה דמיינתי את הראיון הזה. [קם ומתכונן ללכת, ואז פונה אליך] תודה רבה על העזרה, ו… סליחה שנחשפת למצב הזה.

הכיסאות בחדר הקטן היו מוזזים ומונחים בחוסר סדר. המזגן נכבה. הדפים היו זרוקים על השולחן ועל הרצפה. הוא נראה בדיוק כמו חדר שהרגע נערך בו ראיון כואב.