אתגר כתיבה – כשפרוטגוניסט ואנטגוניסט נפגשים

[רחל פישביין]

זה צריך להיות בצורה כזאת של תסריט, או שאפשר “סתם” דו שיח?

[ת. עקבי]

אפשר סתם דו-שיח, אבל רוב הטקסט אמור להתמקד בשיח עצמו.

[ת. עקבי]

לתגובות, שאלות, משובים ושאר התפרעויות – אתגר כתיבה – כשפרוטגוניסט ואנטגוניסט נפגשים – תגובות

[rachel_f]

המיקרופון נחנק בין כפותי המזיעות. הגרון שלי יבש, ובכל זאת מצליח להשמיע קול, לדקלם את המשפטים הרשומים בדף שבכיסי.

“חברות יקרות, התכנסנו כאן היום לראיון היסטורי עם שתי נשים מעוררות השראה, שעשו מסע ארוך שמדלג מארה”ב לישראל, בין הרובע היהודי לשכונת רמות פולין.

קבלו אותן!”

אישה לא גבוהה נכנסת בצעד מהוסס. היא מביטה לכל הכיוונים עד שמזהה את המקום שלה, וממהרת להתיישב בשולחן הכבוד.

אחריה נכנסת אישה רזה ומרשימה, בצעד בוטח ניגשת היישר אל המקום הנכון.

הן לוחצות ידיים בחמימות.

“הכרנה את ברברה זילבר, גיבורת הספר פרח בר!” האישה הראשונה מעבירה יד במבוכה על פאתה הקצרה. לאחר רגע היא קמה וקדה עמוקות כלפי הקהל, כשהיא מחייכת לשלישיית בנות נרגשת היושבת בשורה הראשונה. שתיים מהן בעלות דמיון מדהים, השלישית שונה, אך ללא ספק חלק מהן.

“וזוהי כמובן אביבה בן עמי, חברתה הטובה של ברברה!”

הקהל נעמד על רגליו כשהאישה הרזה מחייכת קלות, ושבה להתבונן בי בציפיה.

התרועות מהקהל נותנות לי מרווח נשימה לעכל את הסיטואציה. ברברה ואביבה נראות בדיוק כפי שדימיינתי אותן כל השנים.

“ברברה ואביבה האהובות, כולנו שמחות לראותכן ומברכות על הזכות לשמוע את הגיגיכן. הראיון אומנם מתוכנן אך גמיש לשינויים לפי הלך הרוח שלכן ושל הקהל. נתחיל?”

שתי הנשים מביטות זו על זו, מהנהנות בקצב אחיד.

“ברברה, שאלה אלייך. איך הרגשת כשאביבה הגיעה אלייך בוקר אחרי השבע ברכות עם רשימה של הצעות עבודה שגזרה עבורך מהעיתון?”

אביבה נראית משועשעת.

“אהממ, הייתי מופתעת. הייתי נדהמת. אביבה, כמו תמיד, הקדימה אותי בצעד אחד, כך נלכדתי במצב שלא יכולתי לסרב”.

“אביבה, ספרי לנו מה עמד מאחורי הצעד הזה.”

“כמובן, המניע היה הדאגה העמוקה לברברה. ידעתי שהיא מעצמה לא תעשה שום צעד בלי שיכריחו אותה, והייתי בספק אם חיים הוא האדם שיתן לה את הדחיפה למצוא עבודה”.

“ומה את חושבת היום, במבט לאחור?”

אביבה מישירה מבט.

“עברתי הרבה בעשרות שנים שעברו מאז. למדתי שאומנם יש לי היכולת לתמרן אחרים ולהשפיע על הבחירות שלהם. אבל התוצאות עלולות להיות הרות אסון”. מבטה מצטעף. בוודאי היא נזכרת בשנה בה שהתה לבדה בארה”ב כאישה צעירה, וכמה היה עליה להתאמץ אחר כך כדי לשקם את היחסים עם בעלה.

“ברברה, מה את חושבת היום, על מה שקרה באותו יום?”

“אני בטוחה שאביבה התכוונה לטוב. אם היא לא היתה מציבה לי מראה של המציאות, מי יודע כמה זמן היה חולף עד שהייתי נרשמת לאולפן ללימודי עברית, ועד שהייתי מתחילה את העבודה. הלחץ שלה חסך לי זמן ארוך של שיעמום והתלבטות מה הדבר הנכון לעשות.”

“תודה ברברה, תודה אביבה. נמשיך לשאלה הבאה:

ברברה, איך את מתארת את החלק של אביבה באימוץ של רוני?”

“הו, אביבה היא האחראית הבלעדית לכך שזה קרה. לי נשאר רק לשכנע את חיים. זה לא היה קל. אבל בלעדי אביבה, שום דבר מזה לא היה קורה”.

“אביבה, מה את זוכרת מאותם ימים?”

“למעשה, בכלל לא תיכננתי שזילבר יקחו אותו. רק התעניינתי אצל ברברה אם היא מכירה זוג שמקבל ילדים לאומנה. היא כבר הלכה עם זה רחוק, וטוב שכך. בלעדי רוני לא היינו ממשיכים לשמור איתם על קשר, והנסיבות לא היו מתגלגלות כך שאשלים עם בעלי בצורה כל כך טבעית”.

“ברברה, מה את אומרת על דבריה של אביבה?”

“כן, כן, זה נכון. היא לא חשבה שנרצה לעשות את זה, היינו נשואים בסך הכל מספר חודשים. אבל אני בטוחה שבלעדיה כל זה לא היה קורה”.

“ברברה, ספרי לנו על זיכרון שלא תשכחי לעולם מאותה תקופה”

“הו, יש כל כך הרבה. אני חושבת שלעולם לא אשכח איך חיים דפק בדלת של הבית שלנו בארה”ב ללא הודעה מוקדמת. רק אחר כך התברר לי שגם בזה אביבה היתה מעורבת”.

“אביבה, תורך”

“לעולם לא אשכח את הרגע שבה הדלת נסגרה מאחורי ברברה והילדים ואני נשארתי סוף סוף עם דני, כדי לבנות לבד, מחדש, את הבית הפרטי שלנו”.