אתגר כתיבה נוסטלגי! באו להיזכר בקטעים שהעלנו בעבר.

[אלישבע כץ]

היא עומדת בדלת.
רוצה להציץ, לא צריכה. היא מזהה. מזהה את הדפיקות גם אם היו מגיעות אליה בחלומות הלילה. בחלומות הבלהות שחלמה לילה לילה, במשך ארבע שנים. מדמיינת. כאלו דפיקות.

עוזר מתפתל מכאבים. היא לא פותחת, לא עכשיו. נשימתה כבדה פתאום. כל כולה ננטעה במקומה, לא יכולה לזוז, לא לדבר. ורק, ורק הגרון פתאום כואב, שורף עד מוות. עד כאב.

והוא לא מפסיק לדפוק. והיא פותחת.

אח שלה. אחיה הקטן. האהוב. ואיך, היא לא שואלת, היא עוד רגע תתרסק. הוא כאן. והיא. אנה היא באה?
הוא רזה כל כך. עיניו יוצאות מחוריהן, והיא ליבה בוכה. ומר לה, ומר לה כל כך.

הוא מביט. סוקר את האזור. הציניות הזרה סודקת את קולו. ועיניו. עיניו מתמלאות בהבנה. בהבנה פשוטה, פשוטה וכל כך כואבת. אלפי דמויות לבשה לעצמה בביעותי הזוועה בלילות. עכשיו. היא לובשת מדי ס”ס.

הוא הולך. בדממה. בשקט. היא סוגרת את הדלת. משאירה חרך קטן. בודד. דרכו היא מביטה החוצה. עליו. על עולמו שחרב עליו. בעבר. בהווה. על תקוות שקיווה. על דמעות שקבר.

והיא בוכה.
בדממה. ללא קול. היא בוכה. רק עיניה. עיניה זולגות. דומעות

אלו רק הדמעות. אמר המשורר. שזולגות מעצמן.

ובלילה. בלילה היא קוברת את עיניה עמוק בכרית. ובוכה. חונקת את עצמה לא להעיר את עוזר. ובוכה. ובוכה. בדד.
היא כבר לא שואלת איך זה יכול להיות. איך קיים שם אחד יחיד ומיוחד. איך הותיר צאנו למאכלת
רוחנית, גשמית

היא לא שואלת דבר.

כי כשראתה את יחיאל. כבר לא נותרה לה, שום שאלה.
אלוקים.
רק אלוקים יודע. איך הכל התברר לה, פתאום. באנחה אחת שלו.
אחת קטנה.
והיא בוכה. שופכת כמים ליבה. נוכח פני אלוקים שכבר כמעט. כמעט ושכחה שקיים.
ובלילה. בלילה היא חולמת. לבושה מדי שחור משחור. מרימה כלי הרסני ויורה. באחיה. באביה. באימה. באחייה. באחיותיה. בכל מי שכבר הפסיקה לחלום עליו זה מכבר כי הוא כבר לא היה.
ולבסוף , היא מכוונת את הכלי המשחית לעברה. לוחצת על ההדק ואז.
הכל נהיה שחור. והיא מתעוררת בבעתה אל עבר הלילה.
עוד לא עלה הבוקר. עוד היה לפני עלות השחר.
בדיוק הרגע שלפני.
ובתוך כל החושך.

היא ידעה.
גשם בחוץ גשם בליבה. והיא רצה. חיפשה במהירות שלא תתואר, בדממה, לוח אחד, שיהיה בו גם חודשים עבריים.
והיא מצאה.
עלוב. זרוק, נמצא לה אחד, בין כל המסמכים שהיו צריכים מממן לעוף אל האשפה. היא מדפדפת לפי הלמניינם. מוצאת.
היום.
כלומר מחר
עוד רגע
יעלה השחר של עשרה בטבת.
ואולי לא תשעה באב עכשיו. אבל היא מחליקה חרש אל הרצפה. ובוכה, ובוכה, ובוכה. על חורבן עברה. על חורבן ביתה. על חורבן. על הרס עצמה.
ואם קיים, היא חושבת לעצמה. ואם קיים אלוקים כמו שידעה אי אז ילדת בית יעקב ושמה חיהלה. ואם קיים אחד כזה.
ואם הוא גם אבא. אבא אוהב כמו שהיה ברור לאותה אחת, ברור ומחוור כמו אור הבוקר.
אז היא בוכה גם על חורבנו. על חורבנו של אב אוהב זה.
על בניו שגולים.

והיא בוכה.
בדד
והיא בוכה
שכבר לא נותר לה
איכה.
לא נותר לה איכה לבכות.
והיא בוכה.
כי במסתרים. שם כבר בוכים.
והיכן עוד תבכה.
חיהלה.
כן
חיהלה
א קליינע חיהלה שתמיד נשארה

היא בוכה

א קליינע הזאת.
בוכה.
וכך מוצא אותה עוזר בבוקר.
וכשהוא כושל. לידה, ועיניו מלאות דמעות.
היא מנגבת את שלה.
ואומרת.
די עוזר.
די לבכות
היום עשרה בטבת.
בוא נחזור הביתה.

[מירי]

נלקח מאתגר כתיבה – אנכרוניזם, תתייצב!, כתבה – שושנה מילר

התעוררתי. אה… זאת היתה שינה טובה! רוצה לשפשף את עיני, והופס! שוב פעם הידיים שלה אצלה.

איך היא עושה לי את זה כל פעם? דמי רותח באופן מסוכן. מתגנבת לי לחדר, מתירה את הברגים, ושולפת את ידי! “ר-ו-ת-י” אני צורחת בקול לא לי. “בואי הנה מי-ד!”

רותי אצה בבהלה. “מה, התעוררת כבר?” היא מגמגמת. “אני … רציתי להספיק להחזיר לך אותן לפני שתתעוררי”.

אני מזדקפת במיטתי, סתורת שיער. בלי ידיים המראה שלי מפחיד יותר. “רצית. טוב שרצית”. אני מביטה ברותי הנבוכה וקולי עולה. “אולי תחזירי לי אותן כבר במקום לעמוד פה ולגמגם התנצלויות”.

רותי ממהרת להחזיר ואני מבריגה אותן במיומנות, משפשפת סוף סוף את עיני. “עכשיו תגידי”, אני אומרת, מפויסת מעט. “מה עשית איתן בדיוק?”

סומק קל עולה בלחייה של רותי, היא נעלמת לדקה ואז מגיעה, חיוך צופן סוד על פניה. “תראי” היא מוציאה ציור יפיפה מאחורי גבה. “סוף סוף יכולתי לצייר כמוך”.

[אלישבע]

קטע ממש יפיפה.

הנופך שהוספת לקטע הופך אותו מקטע קצרצר לסיפור עם מוסר הסכל!

[מרים סולובייציק]

.

kedemcenter.co.il

דיונים - כתיבה ספרותית |

כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.

[מרים סולובייציק]

5/8/2025

נלקח מ”אי (לא) בודד כתבה מרים סולובייציק

לכבוד מנהל חברת החשמל לישראל

א.ג.נ.

שלום רב,

הנדון: העדרותן של מרים, יעל ואפרת מהעבודה זה כבר 20 יום.

אני מעוניין להזמין אותן לשימוע לפני פיטורין.

הן נעלמו ללא עקבות, ואין איש יודע את מקום הימצאן, אי לכך ובהתאם לזאת אני מעונין לפטרן לאלתר.

ללא שימוע, אבל חוקי החברה שדורשים זאת קודמים לרצוני.

שלחתי להן מכתבים לבתים, אולם הם חזרו כלעומת שבאו.

בכבוד רב

איתן קדוש

סמנכ”ל משאבי אנוש

חברת החשמל לישראל.

איכשהו מכתב זה הגיע לאי הבודד, אין אפשרות לדעת איך.

מרים אפרת ויעל החליטו להתעלם מכך אנחנו רוצות להמשיך בחיי השלווה הרגועים.

כאן ישנים עם הציפורים בלילה וקמים איתן בבוקר.

מי צריך כאן חשמל???

[מרים סולובייציק]

טעות!

איכשהו המסר נשלח פעמיים. מתנצלת על הטעות.

[רחלי …]

כתבה: פסי שיפר. אתגר: פחדים ומה שבינהם.

חדוי מלטפת את האוצר שנולד לה זה עתה, דמעות בעיניה.

עיניו החומות בוחנות אותה, והיא בוחנת אותם חזרה, תסריטי זוועות רצים לה בראש. בכולם מככבת אמא שלה, גיבורה ראשית. עזובה.

הלב שלה מגביר מהירות כל פעם שנשמעות פסיעות בפתח הדלת, נרגע כשזה עוד אחות שבאה למדוד לה לחץ דם.

היא אוהבת את אמא. מאד.

וגם אמא שלה אוהבת אותה.

רק ש…התינוק, היא מעיזה לגעת בנקודה הרגישה. הוא בול סבא שלו, אם אפשר לקרוא לאיש הזה סבא, הוא עזב את אמא שלה שנה אחרי שהיא נולדה, נעל אותה בכפר וטס לאיזה בן דוד רחוק בקהיר. אם לאמא לא היה מספיק אומץ והיא לא הייתה בורחת, רטט עובר בה, היא לא רוצה לדמיין אפילו איפה היא, אשדודית קלאסית, הייתה מוצאת את עצמה.

“חדווי?” אמא נכנסת, הנשימות שלה מתקצרות והיא מהדקת את האוצר עליה.

אמא לא מסתכלת עליו אפילו, עיניה מכוונת אל חדווי, מבוהלות. “איך את?”

“ברוך ה’. כואב. אבל אמא, תראי איזה מותק הוא! והוא לא דומה לאף אחד, מצחיק”. חדווי דוחפת את המילים במהירות, מנסה לפחות להכין את אמא שלה.

אמא מחווירה, ידיה, רועדות מעט, לוקחות מחדוי בעדינות את החבילה העטופה.

“הוא דומה לו…” היא לוחשת, דמעות נעולות בזויות עיניה. “זה הוא. העתק הדבק”. היא נושכת שפתיים, מוסיפה לבחון את הנס הקטן.

“נכון אמא, סליחה”. חדווי משפילה את מבטה, היא אוהבת אותו, מאד, היא גם לא הכירה את אבא שלה, חוץ מתמונה אחת שמצאה יום אחד נעול במגירה של אמא היא לא ראתה אותו. ושמחה שככה.

“אל תתנצלי, מצחיקונת”. מוחה אמא את דמעותיה, חיוך רועד צובע את הפנים העצובות. “הוא כזה חמוד…”

“למרות?” שואלת חדווי, מחכה לאישור מאמא שלה.

“בגלל”. וזה מה שהכי כואב פה ילדה שלי, הכי.

…

[אלישבע]

תפסת לי! גם אני רציתי לכתוב את הקטע הזה מהזווית הזזו חבל שלא הזדרזתי😔 את הרווחת.

הקטע כתוב ממש טוב מתאר היטב את הזווית של הבת.

עומד בכללים הדמויות אותן דמויות המאורעות אותו דבר.

פשוט מושלם!!!!

[אלישבע]

.

[שמחה מן]

אור שוטף אותו, מעגלים שחורים שנפתחים ונסגרים בקצב מסתחרר. והוא, בתווך.

הוא לא יודע אם זה נחשב קנאת סופרים, אבל בנוגע למילה הראשונה בביטוי הוא לגמרי בטוח. וזה כואב לו, וגורם לנשימה שלו להעצר כשברוך מושך אותו לעבר המעגל הפנימי.

והוא רוקד כמו שלא רקד בחייו.

5000 לאולם. 3500 לצלם. מספרים רצים על מסך אפרפר קטן. אבי לוגם מהטסטסר החמישי להיום. מלחלח גרון צרוב סגריות. “התסרוקות לבנות”. מזכירה תרצה, בוחנת בעיון קמטוט חדש במראה שבכניסה. אבי נושם עמוק. “כמה”? הוא פולט הגאים נושף אותם החוצה כמו עשן טורדני. 1200 לבנות ועוד 1500 ליעלי. תרצה מעסה לחיים בקרם מעלים קמטים מבטיח. אבי מוסיף בדממה את הספרות לחשבון. זהו? הוא מכייח שיעול מעשנים כבד. ‘זה כסף קטן אחרי הסכומים לדירה’. הוא מנסה לכבות להבות עם נפט מזוקק. “המאפרת, עוד אלפיים חמש מאות”. תירצה טופחת טפיחות קטנות עדינות מתחת לעין במבהיר כתמים וכהויות. “איזה שגיאה לעשות טיפול פנים בשבוע של החתונה” מתלוננת באזני עצמה. אבי סופר נזקים במסך.

“אמא, את לא מבינה איזה יחידה בונבונירה הוצאנו לשולמית”! תהילה פותחת דלת, מידרדרת באחת מנעלי הפלטפורמה. מנחיתה שקיות במעבר. “הלכנו על סגול לילך, שמנת וזהב. יצא מווש”.

השמלות !! חיה נכנסת במאסף מנחיתה על השולחן חבורת שמלות חנוטות בנרתיקים ממותגים. “תזהרי”! צועקים כולם. אבי ממלט את כוס הקפה מהשמלות.

” עוד פחות משבוע”!! חיה מסתחררת סביב עצמה לוחצת יד נרגשות עם תהילה. מזל טוב!! היא מאחלת ברוב רגש. הם מתנשקות במכובדות יתר כמנהג מחותנות.

***

“מזל טוב”! הבחור לוחץ לו יד בעדינות. שוט זעיר צולף לו בלב. איך בלחיצת יד עוברים ישרות חריפות, מתובלים היטב ביראת שמים. “בנין עדי עד” הוא מחייך לאבי חיוך השמור ליהלומים נדירים. “ותדע, שעשיתם עסק טוב, חיים חבר טוב שלי, הוא חייב להיות משהו מיוחד!” קריצה נקפצת לו מהעין. ואבי מדמה לראות שם ברק רטוב.

זרמים של חום פועמים לו בלב. החמצה שולחת זרועות לכבות אמונה. אכזבה נאבקת בשמחה.

ניגון של חופה מרטיט בחלל. מהעבר השני יושבת בלבן הילדה שלו, שולמית. הוא רצה בשבילה את הטוב ביותר שהוא מכיר. “שולמית זה לא אתה” הוא מדביק בכוח פלסטר על הפה של הילד החצוף. ‘חיים גם הוא בחור משכמו ומעלה’. גם, זו בדיוק הנקודה.

“אל תסתכל עליו, זה לא שלך.” אבי אוחז בעששית. המבט כמו אשת לוט בורח מחדש אל הבחור התמיר ששולח חיוכים לכולם. אל הבחור שרצה בו לחתן. האם הוא עדין רוצה?!

ניגון החופה מתנגן, מפלח.

[אלישבע]

נילקח מיתוך הדוגמה של ת. עקבי באתגר אתגר כתיבה – אנכרוניזם, תתייצב!

הדרך הייתה ארוכה, והמפה, שקרנית כל כך.

“מה עושים?” שאלתי בעודי מראה לכולם את הטחב שגדל בצידי העצים. הדרך הזאת אין סופית “שם הצפון, אבל כבר הלכנו יותר מדי צפונה!” אמרתי יודע, באשמתי הם כאן. כל הקבוצה והזר המוזר שהצטרף עליה.

“אמרתי לכם כמה פעמים שהכדור עגול”, פיתגורס רוטן כאשר הוא מגלה שאני ראש החבורה שוקל להחזיר את כולם על עקבותיי. “אם נלך ונלך ונלך, נגיע בסוף ליעד!” הוא משכנע, מעודד את כולם להמשיך לצעוד.

אני נכנע ממשיך להצעיד את כולם היעד.

“יעד” אני שומע לפתע את הזר אומר בקול מלגלג.

לרגע הוא נראה כחוקך בדעתו ואז הוא שולף מלבן, כך קוראים לצורה הגאומטרית אבל בניקוד לגוש ברזל כמו שהוא היה נראה בתחילה. אחרי שהזר נוגע במלבן, המלבן מתחיל לזהור להאיר באור לבן.

אני, ארכימדס, חוקר וממציא, אדם שמיחסים לו תגליות גדולות, אני חייב לחקור את המלבן הזה לגלות למה הוא בואר?