אתגר כתיבה נוסטלגי! באו להיזכר בקטעים שהעלנו בעבר.

[אלישבע כץ]

היא עומדת בדלת.
רוצה להציץ, לא צריכה. היא מזהה. מזהה את הדפיקות גם אם היו מגיעות אליה בחלומות הלילה. בחלומות הבלהות שחלמה לילה לילה, במשך ארבע שנים. מדמיינת. כאלו דפיקות.

עוזר מתפתל מכאבים. היא לא פותחת, לא עכשיו. נשימתה כבדה פתאום. כל כולה ננטעה במקומה, לא יכולה לזוז, לא לדבר. ורק, ורק הגרון פתאום כואב, שורף עד מוות. עד כאב.

והוא לא מפסיק לדפוק. והיא פותחת.

אח שלה. אחיה הקטן. האהוב. ואיך, היא לא שואלת, היא עוד רגע תתרסק. הוא כאן. והיא. אנה היא באה?
הוא רזה כל כך. עיניו יוצאות מחוריהן, והיא ליבה בוכה. ומר לה, ומר לה כל כך.

הוא מביט. סוקר את האזור. הציניות הזרה סודקת את קולו. ועיניו. עיניו מתמלאות בהבנה. בהבנה פשוטה, פשוטה וכל כך כואבת. אלפי דמויות לבשה לעצמה בביעותי הזוועה בלילות. עכשיו. היא לובשת מדי ס”ס.

הוא הולך. בדממה. בשקט. היא סוגרת את הדלת. משאירה חרך קטן. בודד. דרכו היא מביטה החוצה. עליו. על עולמו שחרב עליו. בעבר. בהווה. על תקוות שקיווה. על דמעות שקבר.

והיא בוכה.
בדממה. ללא קול. היא בוכה. רק עיניה. עיניה זולגות. דומעות

אלו רק הדמעות. אמר המשורר. שזולגות מעצמן.

ובלילה. בלילה היא קוברת את עיניה עמוק בכרית. ובוכה. חונקת את עצמה לא להעיר את עוזר. ובוכה. ובוכה. בדד.
היא כבר לא שואלת איך זה יכול להיות. איך קיים שם אחד יחיד ומיוחד. איך הותיר צאנו למאכלת
רוחנית, גשמית

היא לא שואלת דבר.

כי כשראתה את יחיאל. כבר לא נותרה לה, שום שאלה.
אלוקים.
רק אלוקים יודע. איך הכל התברר לה, פתאום. באנחה אחת שלו.
אחת קטנה.
והיא בוכה. שופכת כמים ליבה. נוכח פני אלוקים שכבר כמעט. כמעט ושכחה שקיים.
ובלילה. בלילה היא חולמת. לבושה מדי שחור משחור. מרימה כלי הרסני ויורה. באחיה. באביה. באימה. באחייה. באחיותיה. בכל מי שכבר הפסיקה לחלום עליו זה מכבר כי הוא כבר לא היה.
ולבסוף , היא מכוונת את הכלי המשחית לעברה. לוחצת על ההדק ואז.
הכל נהיה שחור. והיא מתעוררת בבעתה אל עבר הלילה.
עוד לא עלה הבוקר. עוד היה לפני עלות השחר.
בדיוק הרגע שלפני.
ובתוך כל החושך.

היא ידעה.
גשם בחוץ גשם בליבה. והיא רצה. חיפשה במהירות שלא תתואר, בדממה, לוח אחד, שיהיה בו גם חודשים עבריים.
והיא מצאה.
עלוב. זרוק, נמצא לה אחד, בין כל המסמכים שהיו צריכים מממן לעוף אל האשפה. היא מדפדפת לפי הלמניינם. מוצאת.
היום.
כלומר מחר
עוד רגע
יעלה השחר של עשרה בטבת.
ואולי לא תשעה באב עכשיו. אבל היא מחליקה חרש אל הרצפה. ובוכה, ובוכה, ובוכה. על חורבן עברה. על חורבן ביתה. על חורבן. על הרס עצמה.
ואם קיים, היא חושבת לעצמה. ואם קיים אלוקים כמו שידעה אי אז ילדת בית יעקב ושמה חיהלה. ואם קיים אחד כזה.
ואם הוא גם אבא. אבא אוהב כמו שהיה ברור לאותה אחת, ברור ומחוור כמו אור הבוקר.
אז היא בוכה גם על חורבנו. על חורבנו של אב אוהב זה.
על בניו שגולים.

והיא בוכה.
בדד
והיא בוכה
שכבר לא נותר לה
איכה.
לא נותר לה איכה לבכות.
והיא בוכה.
כי במסתרים. שם כבר בוכים.
והיכן עוד תבכה.
חיהלה.
כן
חיהלה
א קליינע חיהלה שתמיד נשארה

היא בוכה

א קליינע הזאת.
בוכה.
וכך מוצא אותה עוזר בבוקר.
וכשהוא כושל. לידה, ועיניו מלאות דמעות.
היא מנגבת את שלה.
ואומרת.
די עוזר.
די לבכות
היום עשרה בטבת.
בוא נחזור הביתה.

[מירי]

נלקח מאתגר כתיבה – אנכרוניזם, תתייצב!, כתבה – שושנה מילר

התעוררתי. אה… זאת היתה שינה טובה! רוצה לשפשף את עיני, והופס! שוב פעם הידיים שלה אצלה.

איך היא עושה לי את זה כל פעם? דמי רותח באופן מסוכן. מתגנבת לי לחדר, מתירה את הברגים, ושולפת את ידי! “ר-ו-ת-י” אני צורחת בקול לא לי. “בואי הנה מי-ד!”

רותי אצה בבהלה. “מה, התעוררת כבר?” היא מגמגמת. “אני … רציתי להספיק להחזיר לך אותן לפני שתתעוררי”.

אני מזדקפת במיטתי, סתורת שיער. בלי ידיים המראה שלי מפחיד יותר. “רצית. טוב שרצית”. אני מביטה ברותי הנבוכה וקולי עולה. “אולי תחזירי לי אותן כבר במקום לעמוד פה ולגמגם התנצלויות”.

רותי ממהרת להחזיר ואני מבריגה אותן במיומנות, משפשפת סוף סוף את עיני. “עכשיו תגידי”, אני אומרת, מפויסת מעט. “מה עשית איתן בדיוק?”

סומק קל עולה בלחייה של רותי, היא נעלמת לדקה ואז מגיעה, חיוך צופן סוד על פניה. “תראי” היא מוציאה ציור יפיפה מאחורי גבה. “סוף סוף יכולתי לצייר כמוך”.