אתגר כתיבה – פחדים ומה שביניהם

[ת. עקבי]

כמה הדגשים:

1. הפחד לא חייב להיות אישי. אפשר לזקק אותו מהסביבה, או אפילו להמציא אחד!

2. ביקורת עלולה לבוא. קחנה בחשבון בעת כתיבה.

[פסי פישר]

בס”ד

“באיזה חדר את?”

אני מניחה את התיק ואת הטלפון על הדלפק, עוברת בשער המגנומטר, נוטלת אותם חזרה.

“כן חדוי, סליחה. הנה אני כבר כאן למטה. אני באה, מותק. להתראות”.

המעלית בולעת אותי עם עוד כמה ממתינים. אני נועצת מבט במראה הגדולה, חושפת פרצוף חיוור, שפתיים מתוחות.

מחליקה ביד רועדת על הפאה, מותחת חיוך. ערבייה אחת נועצת מבט. לא אכפת לי. אני חייבת לעשות חזרות.

המעלית נפתחת, אני נפלטת החוצה. ליד הקיר אני מניחה יד על הלב המפרפר שלי. מתוודה.

אני פוחדת. כל פעם מחדש. כל נשמה שמצטרפת למשפחה שלי, פוחדת שתתחבא בתווים שמזכירים אותו. אני לא אהיה מסוגלת להחזיק תינוק כזה. לאהוב.

חדר 217. מיטה ראשונה. מכריחה את עצמי להכנס. הרגליים שלי שוקלות טון. הכל מטשטש סביבי.

הנה חדוי.

היא נראית תשושה, מחייכת אליי חיוך של יולדות. אני משחזרת את החיוך מהמעלית. מחבקת.

מתעלמת מהעריסה השקופה, מהתכולה שלה. האנושית.

אני מסתכלת רק על חדוי, מנסה להיאחז בה. היא הילדה שלי, אני יודעת איך היא נראית. דומה לי בול.

“איך את?” אני לוחשת לה.

“ברוך ה’. כואב. אבל אמא, תראי איזה מותק הוא! והוא לא דומה לאף אחד, מצחיק”.

אני קופאת. הידיים שלי מתלחלחות. הלב מכריז על תחרות תיפופים. מנסה לבלוע רוק. לא מצליחה.

עוצמת עיניים. ה’, בבקשה לא.

שיזכיר את אבא שלו, את אמא שלו. את הסבא או הסבתא מהצד השני. אותי. רק לא את זאב.

רק לא.

הצווארון שלי נרטב לחלוטין, הקנה שלי מצטמק. אין בי אוויר.

לא רואה את חדוי, לא שומעת. תיבת פנדורה שנועלת כל מה שניסיתי לשכוח מניפה מולי אצבע. מתרה.

רגע לפני שאני פוקחת עיניים שואלת את עצמי האם לנצח אפחד מכל מיני זאבים קטנים שיסתובבו לי בבית. יקראו לי סבתא.

ומה בכלל הסיכוי שילד ידמה, מכל העולם, דווקא לסבא העלום שלו.

מתחננת אל הפחד להרפות. הוא כורך זרוע ארוכה סביב הצוואר שלי.

מגחך.

[מרים ג]

וואו מקורי!

הפתעת אותי עם הזאב, לפי הפחד חשבתי מינימום מוחמד.

[ת]

לפי הבנתי מדובר באישה שפוחדת שהנכד שלה ידמה לבעלה לשעבר, שקרוי זאב.

לא מדובר על פחד מזאב.

אהבתי מאוד את הכתיבה! מקורי ורגיש!

[מרים ג]

ברור. לא חשבתי אחרת.

[ת]

😅

הבנתי רגע אחרי שכתבתי את התגובה…

אי אפשר לערוך פה תגובות, מה?

[מירי]

מדהים ביופיו!

תפתחו שרשור לתגובות…

[מירי]

מכולן, דווקא היתה היא זאת שרגועה ומרגיעה. כל החזרות נאמה שבבמה יותר קל להציג מאשר בחדר סגור, לפני החברות. בבמה- את מתנתקת מהכל. שוכחת מהקהל, מהאנשים, מזה שאת מציגה בכלל.

אז מה קורה לה עכשיו? מה זה הידיים הרועדות האלה? היא לא מכירה את עצמההה.

עוד עשר דקות היא אמורה לעלות על הבמה, והלב שלה מתופף כאילו הוא המוזיקה שצריכה ללוות את ההצגה…

אולי תשתה כוס מים. הולכת, מוזגת לעצמה. תרגעי! תרגעי! את לא תוכלי להציג ככה! כולם יבינו שאת רועדדת.

היא מסתכלת על חברותיה. הן נראות רגועות. מעניין… איפה כל הלחץ שלהן? למה רק היא ככה? ולמה ככל שעובר הזמן היא משקשקת יותר, ומה יהיה?

מסתכלת בשעונה, עוד שתי דקות… אוי לאאא! לאאאאאאאאאא! היא לא מסוגלת! מה לעשות? הצילו!!! שיניה נוקשות כאילו סופת ברקים חדרה אל האולם, ורגליה עומדות להתקפל מחולשה. מה היא בכלל צריכה לומר? איזה תפקיד היא צריכה להציג? איך קוראים לה בכלל?

סחרחורת נוראית תוקפת אותה והיא נאחזת בשולחן קטן ברגע האחרון.

שעת האפס הגיעה. יוצאת מחדר החזרות, בלאק אאוט מוחלט אופף את כל ישותה. רגע, בשיעורים הן למדו הרבה מה עושים במקרה של שכחה. אבל איך תזכור עכשיו מה הן למדו? השיעורים נדמים בעיניה כאילו היו לפני מאתיים שנה.

רגע, היא מתחילה לראות מטושטש או שזה האורות שעל הבמה?

“הצילווו יש פה בת שהתעלפה” צועקות הבנות בהסטריה. היא כבר לא שומעת. אפופה אדים וענן לבן. ההצגה התחילה.

[שושי ו.]

נשימותיהם של הפעוטות הנמים מלאו את חלל החדר. ישבתי בספה הקטנה, רגע של קפה ושקט.

מיכל פיהקה בעייפות, מנמנמת על הפוף. ניסיתי לתכנן את סדר היום שלי. הוצאתי את הפנקס

הקטן וחיפשתי את העט בתיקי המפוזר. הדלת נפתחה בחבטה. “יונתן!!!!!! איפה יונתן!!!” נשמעה

צרחה קולנית. אישה נמוכה בפאה סתורה פרצה לחדר, עוברת בין המיטות. עיניה ברקו באור מוזר,

שפתיה מלמלו הגאים משונים. הילדים התעוררו ונעמדו במיטות, מבועתים מהמחזה. קולות הבכי

גברו מרגע לרגע. רצתי לעברה, צועקת למיכל שתעשה משהו. התקרבתי, מנסה לעצור אותה.

פתאום היא הבחינה בי, והושיטה את ידה לתפוס אותי. נרתעתי. מקרוב, היא נראתה מפחידה

באמת. עיניה מפלבלות בשיגעון, שפתיה נוטפות קצף. יצאתי מהחדר והיא אחרי, מנסה להשיג

אותי, מתקרבת אלי באיום. “את לקחת את יונתן” היא צרחה. “אני אראה לך מה זה!!! גנבת!!!!”

רצתי. כמו שלא רצתי מעודי. ליבי דפק בחרדה, חולצתי היתה סחוטה מזעה, ידי רעדו. נכנסתי

למטבח המעון, טורקת את הדלת ונשענת עליה מבפנים. “רוחמה, תנעלי!!!” צעקתי למבשלת

שעמדה בפה פעור. היא הוציאה מכיסה את המפתח, ונעלה. “מה קרה ממי?” שאלה בדאגה.

קרסתי על הריצפה, בוהה בה במבט מזוגג. מרוקנת.

[אלישבע]

בסד

מכווה שזה נכנס לקריטריונים.

“את חוזרת הביתה?” אני שואלת את החברה הנחמדה שפגשתי בספרייה.

“אני צריכה לקחת את אח שלי מחבר שלו” היא אומרת לי, תוך כדי שמעבירה את הספרים שלה אצל הספרנית.

“אפשר להצטרף” אני ממשיכה לשאול, אפילו שאני לא יודעת איפו החבר המדובר גר.

“לי אין בעיה” היא אמרת לי, אבל בעניים שלה אני מזה שאלה, מבינה שזה די מוזר העובדה שאני מוכנה להתלוות עליה ולהאריך את הדרך הביתה.

אני לא סובלת את החורף, כאשך השמש שוקעת מוקדם, עוד ליפני שהספרייה נסגרת. אז אם אני ממתעכבת אני צריכה לחזור הביתה לבד, מה שלא אפשרי בחושך, אחרי שקיעה. היום לא שמתי לב איך עבר הזמן והשמש כבר שקעה ואני עדיין נשארתי בספרייה פשוט נס שמצאתי אותה. היא לא גרה כל כך קרוב לבית שלי, אבל עכשיו לפחות יש לי עם מי לחזור את רוב הדרך.

“כאן הם גרים” חברה שלי אומרת לי אחרי שהלכנו כמה דקות לכיוון ההפוך מהבית שלי.

“אני אעלה לקחת אותו” היא אומר.

אני נשארת לבד מחק לה שתחזור כבר אם אח שלה ונוכל סוף סוף ללכת לבית שלי, אבל היא לא חוזרת ואחרי שכבר כמעת נגמרת לי הסבלנות ואני כבר כמאת נכנסת לבניין, היא יוצא בלי אח שלה.

“הזמינו אותי לארוחת ערב” היא מסבירה למה התעקבה. “תחזרי בלדי” היא אומרת.

אני לא שמעת אותה, כי הבנתי שהיא משעירה אותי לבד, בחושך.

רק את הלב שלי אני כן שומעת, הלב והרעש שהוא עשה, הרעש שגרם לי להגיש עוד יותר לבד.

הרחוב מחשיך זה לא בגלל מנורת רחוב מקולקלת אבל זה עובדה שאני לא רואה. ועכשיו חוץ מהלב שפועם בקצב מטורף אני גם שומעת רעש של בעלי חיים, לא יודעת אם זה יללות של תנים או נביחות של כלב. וזה כנראה בגלל שקשה לי לנשום. שניה לפני שאני נופלת ביחד אם שקית הספרים. אני מבינה, שתמיד צדקתי לחזור הביתה לבד זה דבר מפחיד!

ניסיתי לתאר את הפחד מזווית של ילדה קטנה, מקווה שהצלחתי.

אשמח להערות!

[ת]

ריקי:

אני מתעוררת בבת אחת. שמים כחולים בחלון, אבל שמש כתומה במזרח. נרדמתי על הספה, בסוף.

ליל הושענא רבא. אהרון יצא ללמוד בבית הכנסת. בישלתי מנות עיקריות לשמחת תורה. ישבתי לקרוא תהלים, על הספה. והנה אני כאן.

מרכיבה משקפיים ביד רוטטת. מבט לשעון, חמש ורבע. מסדרת את המטפחת בבלבול. בנשימה הבאה זה מתחוור לי. ריח שרוף. מאוד.

רצה למטבח. הדפיקות בלב שלי מרעידות קצת את הידיים, כנראה. גם אחרי שפתחתי את החלון, הריח לא מתגבר.

בצעדים גדולים מודדת את הבית. כשאני מתקרבת לסוכה, אני מקבלת את זה ישר לפנים. עשן. סמיך. גיצים מתעופפים. יונתן! בבת אחת הידיים שלי איבדו שליטה על עצמן, רועדות כמו ענפים בסתיו. הנשימה שלי נעצרת, והצרחה שלי נשמעת יותר כמו רוח שורקנית. יונתן! מטלטלת אותו בכוח. נשנקת מעשן. ממאמץ. ממראות זוועה שרודפים זה אחרי זה במוחי. הרקות פועמות לי בכוח, מתחרות בפעימות הלב. הפצפוץ של ענפי הסכך בקצה השני נשמעים לי כמו קרבות יריות. חכו רגע, אני מנסה להתחנן. יש לי פה ילד בן שבע. הוא כל העולם שלי. נשאיר לכם מספיק עצים ואבנים.

יונתן:

איזה כיף ללמוד עם אבא בליל הושענא רבא. אנחנו יושבים בסוכה. אמא השאירה לי עוגת שכבות שוקולד, בתוך מנז’ט. לא צחצחתי שיניים. הייתי עייף. למה היא פתאום מעירה אותי? הלכתי לישון מאוחר, לא ישנתי מספיק. אני מנסה להירדם שוב, אבל היא ממשיכה. הידיים שלה זזות כל הזמן, היא מושכת אותי, דוחפת אותי. היא נראית מאוד מוזרה. העיניים שלה גדולות ובולטות, היא לא אומרת כלום, אבל הפה שלה פתוח. גם במצח שלה יש קו בולט באמצע, כאילו חוצה אותו לשניים. אני רוצה ללטף אותו, לבדוק אם זה כואב לה. היא מחזיקה אותי ומנענעת אותי. זה לא חיבוק, זה כואב. אני רוצה להגיד לה את זה, אבל כשאני פותח את הפה, אני מוצא את עצמי למטה, עם הפיג’מה. מחובק בידיים של אמא. עכשיו החיבוק נעים. היא כל הזמן אומרת, בקול מקוטע כזה: “יונתן, זה נס… הכל יהיה בסדר…”. אני מאמין לה. בתוך החיבוק שלה, הכל יהיה בסדר.

[ה]

יפה מאוד,

נראה לי מתאים לגיל יותר קטן,

ילד בן שבע מתעורר יותר מהר ומבין עניין,

[ת]

תודה ה, יש משהו במה שאת אומרת. יכול להיות שכדאי להוריד לגיל חמש בערך,

אם כי הילדים שלי כנראה מפונקים יחסית, לא ראיתי שבאזעקות הם התעוררו והתעשתו כ”כ מהר…

[ה]

היית לחוצה מהאזעקה?

נראה לי שאמא היסטרית זה אמור לעורר ולהבהיל ילד בגיל כזה

[Elisheva Yabrov]

היי! אני חדשה בקהילה הזו, מעצבת גרפית עם אהבה עמוקה ובלתי מותנית למילים…
שמחה להשתתף באתגר המרתק הזה!

***

אומרים שבמצב של פחד, האינסטינקטים משתלטים על המוח, יורים פקודות במקומו. להילחם. לברוח. אדרנלין מוזרק לדם, הזמן עומד מלכת, או מאיץ למהירות לא הגיונית. העולם מתפוגג לערפל סמיך. הנשימה מתקצרת, קצב פעימות הלב משתולל, הגוף מפריש זיעה בכמות מוגברת-

זה לא נכון.

אני עומד, קפוא.

העולם סביבי ממשיך לפעום, דופק סדיר וחי. צפירות, צעדים, דיבורים.

אוטובוס עוצר בפינת הרחוב, אני שומע את הרמקול הפנימי מכריז על התחנה הבאה.

הלב שלי דומם.

הנשימה נעתקת ממני, משתחררת באנחות שקטות, קצובות. כאילו כל אחת מהן תהיה האחרונה.

בקצות האצבעות, אני מרגיש כל קפל ותפר במכנסיים.

אני מרגיש את צווארון החולצה, מעקצץ.

הפתק בכיס הפנימי עולה באש, מטאפורית, כמובן. אבל למה המוח שלי מאותת על כוויה בדרגה 3?

איש אחד עומד מולי, ודווקא הוא הופך לעננת עשן מטושטשת.

אני צריך להסתכל עליו, לחרוט כל פרט ממנו בזכרוני, לשנן כל מילה שאמר, כל תנועה, אני

חייב לזכור

את האיש הזה

אבל במקום זאת, הפרטים היחידים שעולים בזכרוני בחדות מרהיבה, הם צבע החולצה של רוכב האופניים שעבר שם,

מספר הקו של האוטובוס שהפליג מהתחנה, צבע השמיים באותו היום והשעה המדויקת על השעון.

והשריטה שנחקקה בי מאותו רגע, להבה מלובנת שנקשרה בי, אימה טהורה שאני לא מצליח לשחרר.

[mevakeret]

אני מתבוננת בו, והוא מתבונן בי. אני נשארת לעמוד. לא מזיזה איבר. לא מעיזה להסיט מבט.

הוא עלול לתקוף דווקא מהכיוון הלא-צפוי.

מנסה ללכת בזהירות פסיעה אחורה. אפס, הוא מזהה את הניסיון בשבריר שנייה. מחסל אותו. מאגף אותי מימין.

אני לכודה. תקועה פה, אין מוצא.

העיניים שלי מתרוצצות, מחשבנות פתחי מילוט אפשריים.

פיקת הברך שלי מתקפלת, מבקשת לקרוס מעוצמת המתח.

מנסה להכריח את עצמי לנשום לאט, לנשוף לאט.

פרח-נר. פרח-נר. כמו שאמא לימדה אותי, אי-אז.

מנסה לחשוב על משהו אחר, כמו החביתה שמתקררת עכשיו על השולחן במטבח.

להרפות קצת את השרירים המכווצים עד כאב.

לא, לא הולך. אני רואה את הרגל שלו זזה לכיווני.

מדלגת לכיוון הספרייה. נחבטת בה, מרשה לעצמי לגנוח קצת.

הצלחתי לבלבל אותו קצת, בדיוק כמה שצריך.

שולחת יד ארוכה למדף בקצה הפרוזדור, לבקבוק המיוחל. K300.

רק עכשיו מרשה לעצמי לפלוט נשיפה ארוכה-ארוכה.

סוף סוף ניצחון על האויב המר.

[מירי]

מוסיפה לתועלת כולן קישור לתגובות, כאן

[מרים סולובייציק]

אני לא פותחת את המגרה של המצרכים, בעצם שום מגרה לא. הוא משאיר אחריו “סימני דרך” וזה עוד יותר מקשה עלי. הבן שלי נתקל בו באחד הימים, קפיצה מבוהלת היתה התגובה שלי. הלב שלי פועם מהר וחזק, אני מרגישה שהאויר נגמר לי, מפחדת שאם אפתח את הארון הוא יקפוץ עלי, מי חזק יותר ממי? מי מפחד יותר ממי? אני מרגישה חסרת אונים מולו, הוא מסתובב בחופשיות בכל מקום בבית ואני פוחדת להזיז חפצים, צריך להזיז את המיטה פעם בכמה זמן, צריך לנקות מאחורי הספה, ואני לא מזיזה כלום. גם לא את המיטות בחדר שינה.

פעם הוא קפץ עלי ונכנס לתוך הכיס של החלוק! מבוהלת מאוד שחררתי אותו משם. אי אז הוא נתפס במלכודת, היום – עדיין לא. העכבר.

איזו אמא מצחיקה יש לי! ממה היא פוחדת? מיצור קטן כל כך, נו, באמת…

אני מסכים לפתוח לה את המגרות – היא מתנה את זה בכך שאני אעשה זאת רק כשהיא לא במטבח, שם היתה תחנתו האחרונה של העכבר. מה מפחיד בזה?

[שני מילר]

ישרתי את החצאית, והבטתי שוב.

“עושה הקפות מול המראה? מירי עיקמה את האף.

התעצבנתי. “אל תתערבי לי”. אמא נכנסה לחדר עם סל הכביסה. “בנות, מי תולה?”

“מאוחר לי, חייבת לצאת” עמדתי בדלת.

“יש לך תיק חדש?” עיניה של מירי נפערו לרווחה.

אמא קמטה את מצחה, “מאיפה התיק הזה, רחלי?”

“מה הבעיה בו?” מצמצתי בעיני, “הכל אסור בבית הזה”.

אמא שתקה. מירי צעקה: “זה מותג, אני יודעת”.

אמא שתקה.

נכנסתי לכיתה, אסתי ורותי עטו עלי “התיק מטריף, רחלי! וואו זה של טומי” אסתי הפכה אותו לצד השני, “מהמם”. “שלמות של תיק” הוסיפה עוד מישהי. פתאום היתה כל הכיתה סביבי, מחמיאה ומתלהבת ונוגעת בתיק שלי. חייכתי, “צודקות, גם אני חושבת שהוא יפה”. מלכי וטובי התלחשו ביניהן. מה אכפת לי, שתי היאכנעס של הכיתה. בטח מקנאות. “זה יקר בטירוף” שמעתי את מלכי. אל תספרי לי, רציתי לענות לה. לצעוק, שכל הכיתה תשמע. אני לא אסתי, בת התפנוקים ולא רותי ה’מבינה’. לבד קניתי את התיק, משלמת עליו בשבע ימי שישי מפרכים. יוצאת מהבית בשבע וחצי, עובדת עד 12 במעון, חוזרת הביתה גמורה. ואחר כך שוטפת את הבית. לכבוד שבת.

האספה הסתיימה, “באה איתי ברגל? יש אוויר טוב” רותי שאלה. “אני עייפה, מעדיפה לנסוע” עניתי. אין לי כוח לפטפוטים.

נכנסתי הביתה, הטחתי את התיק בספה ונשענתי עליה. אמא נכנסה, “איך היה רחלי? נהנית?”

“כן” פיהקתי בקול.

“מאיפה התיק?” אמא הביטה בי,

“קניתי, בכסף שלי”. לא הסתכלתי עליה.

“את חוסכת אותו למטרה מסוימת. לא חבל?” אצבעותיה של אמא תופפו על התיק.

“הפסקתי”, הדקתי את שפתי.

“בשביל התיק?” עיניה של אמא גדלו, “במכירה של יוחננוב הייתי מוצאת לך תיק ב10 שקל”.

שתקתי.

יום אחד יגמר לי הכסף, ואני אצטרך סריג ממותג או שרשרת ש’כל הסמינר קונה’.

יום אחד. יגמר. לי. הכסף.

השד השחור התקרב, מנופף בידיו.

‘לא תברחי ממני’ קולו הדהד. לוכד אותי בזרועותיו הארוכות, חובט בליבי.

ידי רעדו, פרפרתי על הספה. רטובה מזיעה, מסויטת.

הוא חשף את שיניו הלבנות בחיוך עקום, מנצח.

נכנעתי. העבר קם בתוכי, היה להווה. נכנסתי לכיתה, ממששת את הסיכה החדשה, מנסה לשאוב ביטחון. ריקי וגיטי עמדו במרכז, משוות בין הילקוטים. בנות הכיתה התקבצו סביבן, בחולצות בוהקות וחצאיות חדשות. ניסיתי להיבלע בין הטורים בלי למשוך תשומת לב. “תראי ת’ילקוט, מה קנית?” שאלה חני, מקצה המעגל. החוורתי. מנסה להיבלע באדמה. “תנו לה לעבור!” מסתבר שההתעכבות היתה לרעתי. כעת כל העיניים היו עלי. התקרבתי בפסיעות מדודות, מנסה לדחות את המועד. ליבי דפק בפראות. הן הביטו בו בשקט. גיטי אמרה שהוא ממש יפה, וזהו. התיישבתי בסוף הכיתה, סמוקה. החבאתי אותו בין הרגליים. בסוף היום חיכיתי שכולן תצאנה לפני.

נשמתי בכבדות. היום אני במקום אחר, ניסיתי לנפנף אותו. החזקתי את התיק החדש, מוכיחה את מצבי. הוא חשף שוב את שיניו, מתווכח איתי. ‘גמרתי איתך’ שילבתי את ידי על ליבי. מנסה להירגע.

הוצאתי את הבקבוק מהתיק, שותה את המים בלגימה ארוכה. ‘לך מפה’ הספקתי לומר לו. הוא ברח פתאום, כמו שבא. אני לא יכולה להגיע שוב למצב כזה. אולי אוסיף שעות במעון, אחרי הלימודים, בימים שאני מסיימת מוקדם.

לשמור על קבוצת תינוקות. להאכיל, לחתל, לנקות. להרגיע בוכים. להסתכל בשעון בין לבין.

אין ברירה. אני אעבוד קשה, וארוויח הרבה כסף. אמא תמיד אומרת שעל הכסף עובדים קשה.

מה לעשות, הוא קיומי.

[שושי ו.]

כמעט בכיתי…

רחלי נכנסת עמוק ללב

מזכירה לי את עצמי

[רות נאווה]

<div>
</div>

עוד פעם זה קורה.

מתחיל כמו תמיד מהכיוון הבלתי צפוי.

צפירות חזקות, חריקת בלמים נואשת, משהו צועק בהיסטריה. אנשים, תרגעו. אני לא שומעת כלום. עוד משהו צועק. משהי.

אני מכירה את הקול שלה.

מניחה כפות ידיים עקשות על צמד אוזניים. מועכת חזק, לא לשמוע.

הידיים שלי נמסות, הופכות לג’לי חמקמק, מותירות אותי חשופה. הרעש חודר אלי שוב עוטף אותי בגלים גלים.

תמיד זה מגיע הפוך.

קודם אני שומעת את הצרחות. אחר כך העולם מתהפך.

אני רואה אותו, הוא מתקרב, רכב פיאט אדום. מי קונה רכב אדום? התחנה שקטה פתאום, הצעקות נפסקו, כמו בהילוך אחורי, היא עומדת שם. הם עומדים שם. הכל נראה שלו כל כך ואני מנסה להגיד להם, אנשים, תברחו! זה מסוכן!

אף אחד לא מקשיב לי. לא שומע. הם אפילו לא מסובבים את הראש. כאילו אני אוויר.

בבקשה! אני מרגישה משהו מדגדג לי את הלחי. דמעות נוטפות על החולצה החדשה. הם מתעלמים ממני.

זה כואב, אבל אני יודעת שהם יתעלמו. כמו תמיד.

זהו. הרכב כבר פה. למה אף אחד לא מקשיב לי?? הם לא מבינים שזה מסוכן??

הנהג מתקרב בשעטה איומה, הבעת פניו רצחנית. ישמעלית מובהקת. בחריקה נוראה הוא חותך לתחנה. לאנשים העומדים בה.

עכשיו הם נזכרים לברוח. למה רק עכשיו.

היא עדיין מדברת בטלפון. עוד לא קולטת מה קורה. פתאום העיניים שלה נפתחות באימה של אדם הרואה את המוות מול עיניו. הפה שלה מפיק זעקת מוות אחרונה.

יש צעקות עכשיו. בלופ קבוע.

משהו יוצא עם אקדח, מנהל קרב יריות. אישה זקנה צועקת שהכל בסדר. חסלו אותו.

שום דבר לא בסדר.

כי אני יושבת הפעם על גג התחנה. וזה עמדה טובה מדי בגרסה הנוכחית. אני רואה הכל.

שומעת.

וכלום לא בסדר כי ספרו שהיא הייתה שבועיים לפני חתונה.

ויש לה שבע אחים ואחיות.

והיא לא הקשיבה לי שצעקתי לה לברוח.

אני מזיעה. הלב שלי משחק פינג פונג עם עצמו, מרגישה אותו נחבט קדימה ואחורה.

פותחת עין מסויטת.

עוד לא הגיע בוקר.

אלוקים.

אני לא רוצה להרדם שוב. למצוא את עצמי הפעם ברכב ליד, בבניין ממול.

והפחד רודף אותי. הטראומה משתקת. משהו זוכר אותי בכלל? הילדה הקטנה שישבה בתחנה?

אולי הזקנה.

אבל היא אמרה שהכל בסדר.

וכלום לא.

[מירי כ.]

בס”ד

אני יושבת לי מצונפת בקצה הכיתה,

מצפה בכיליון עיניים לבוא ההפסקה.

ההמולה הכיתתית לא מיטיבה עימי.

הבטן מקרקרת, ודלת הכיתה לוחצת לי בלב. חזק. בעוצמה.

לו רק הייתה הידית מחוברת היטב,

הכל היה נראה אחרת.

זזה במקומי, נעה ימין ושמאל. מניעה רגליי, מקפיצה ברכיי.

השעון פועם באיטיות. ברוגע. עוד שנייה אחת חולפת. ועוד אחת.

מאיפה הסבלנות? שואלת את עצמי.

בוהה נכחי. מול עיני בנות. כולן שלוות. במורה מביטות, עונות, שואלות,

חיות!.

רוצה להרים את היד. לבקש את החוץ. את החופש. את הרוגע.

פעימות ליבי מתגברות. מנסה בכוח רב שלא להביט בדלת. בידית החסרה. בכלא שלי.

העיניים זולגות לצדדים. מביטות. פוערות חורים בלב. תולעים זוחלות. פרפרים מתעופפות.

דופקות ונדפקות בדפנות ביטני…

מביטה סביב. ייאוש. אצבע מזדקרת אל על.

מבקשת. מתחננת. זועקת.

אני קמה ממקומי, פוסעת לעבר השולחן שליד הלוח. שולחן המורה.

המורה מושיטה לי מספריים.

אני מושיטה יד רועדת. אוחזת חזק בשפתי לבל תברח יללה.

נועצת המספריים בחור הדלת. מנסה לפתוח. פתח אל הדרור. לאין פחד.

הדלת מביטה בי בלעג. בגיחוך. דמעה זולגת מעין יודעת דמעות..

‘לעולם לא אצא מכאן… אשאר פה תקועה לעולמים… עוד רגע יקרה לי משהו…’

רעד אוחז ברגליי, ‘נו, תפתחי כבר!’ הידיים מסרבות לשתף פעולה. הלב צועק בקצב.

עיגולים שחורים באים והולכים.

יד אוחזת פתע בידי, שולפת מספריים. שנייה חולפת והדרור לפניי.

אני יוצאת. ממהרת. הרגליים לא נותנות לי לרוץ. הערפל מפנה אט אט את מקומו. ומערכת התופים עוד פועמת בתוכי.

‘חני הצילה אותך! עוד רגע והיית מתעלפת. בושות נוראות… המורה הייתה בודקת מה קורה, היו מזמינים לך אמבולנס, כל הסמינר היה מדבר עליך. היו חושבים שאת חולה.

לא יודעים ולא מתארים לעצמם עד כמה את מסובכת. פחדנית שכמוך.

ממה את כל כך פוחדת?! אפשר לחשוב… את מתנהגת כמו ילדה קטנה… תינוקת.’

אני נאחזת בקיר שואבת ממנו כח.

מעיין פורץ בשטף. בשקט.

מרטיב את לחיי. מערבב את ליבי.

[ריקי לפאיר]

אני לא מפחדת.

כבר מזמן אני לא ילדה קטנה בת שבע שנאבדת בתוך צרכניה ענקית. מזמן אני לא נערה בגיל הטיפש עשרה שרועדת ממה יגידו החברות. מזמן אני גם לא זוצ”ית בת עשרים שמפחדת מהגיסות המאיימות.

בכל זאת אני פוחדת. מאוד.

אני כבר מכירה את הפחד שלי:

הוא שחור ומתפתל, מכניס את הלב לתוך אשפתון גדול וסוגר, מגחך בקול רע על מה שקרה. על מה שיקרה.

“לך!” אני אומרת לו, מבועטת “לך כבר! נוו!”

הוא לא מתרשם. ממשיך לנעוץ בי עיני פלדה מאיימות.

“אני לא קשורה אליך! לא אוהבת אותך! לא רוצה אותך! תברח כבר! לך למקום אחר!!”

אבל הוא- חסר טאקט שכמותו לא מבין עברית. גם לא שפות אחרות, ניסיתי.

אני עוברת בבית בהסטריה. פותחת חלונות, מדליקה אורות, מפעילה מוזיקה בקולי קולות, מדליקה את המיקסר—

אבל הפחד חזק מהכל.

חזק ממני.

“היא מפחדת!” מישהי צועקת, צוחקת. “כאילו היא לא יודעת ש-“

עוד אחת קוטעת אותה “בדיוק! יש בסך הכל עוד עשר דקות לסרט. עוד שניה זה נגמר. שתרגע!”

“כן, היא ממש חיה בסרט” אומרת מישהי שלישית ואז כולן משתתקות.

רואות אותה רצה, בורחת, מוחה זעה קרה, מאוימת.

ומכלום.

[אתי אדלר]

צריך לצאת. הגדולה עם תלבושת וילקוט מכותף, שותה לאט את כוס השוקו, הקטן כבר סיים לשפוך. יום הפוך, לא שונה בהרבה משאר ימות השבוע העמוסים. עכשיו צריך לפזר את כולם ואז את עצמי- לכיוון העבודה. פותחת את הדלת ועוצרת, נשימה עמוקה, מילות חיזוק, “את עוברת את זה” “היא ממש חמודה ובעיקר צפונת ומתולתלת”. העיקר אל תראי לילדים שאת חוששת כי זה יהפוך להסטריה.

אמאלה היא מחכה לי במדרגות. הכלבה של השכנה. נצמדת לשמאל, לשוליים, נושכת שפתיים, הדופק בשמיים. הקטן צוהל לקראת היצור השחור עם הקולר- “סימן שהצלחתי לא להעביר את הפחד אליהם” אני מעודדת את עצמי. מחוץ לבנין אני מתחילה להתאושש, אני לא רואה את עצמי אבל מאמינה שהצבע חוזר לפנים. ממשיכה לתחנה. ,ברוכה הבאה” נובח הכלב הלבן והענק “שלא עושה כלום” אבל בורח מבית מאמציו מדי יום כמעט. נצמדת לצידי התחנה, עוצרת נשימה האוטובוס כאן, קפיצה לתוכו. מסדרת את הפאה, את הדופק את הנשימה. האתגר הסתיים לדקות הקרובות. תחנה אחת ואני יורדת. כאן אני כבר מוכנה לטיפוס המלאה ולמה או ליתר דיוק למי שמחכה לי במעלה ההר. “כלב אימתני וענק באיזה צד אוכל לעבור את השביל הצר והנורא הזה?” בעבר ניסיתי דרכים שונות, בין הבתים מאחור ומלפנים. הרצועה הקושרת אותו ארוכה מדי מדי… אני מזכירה לעצמי שהוא קשור ונובח בקול ממש- סימן הרי שהוא לא נושך. זהו רצתי, ועברתי. מאוחר ממש אנסה לקצר את הדרך בין 2 הבתים כאן.

אוווווווההההההההההה!!!

“הגננת!”

אוווווהההההההההה!!

“תחזיק אותו בבקשה, שאוכל לעבור”.

ליאור:

הגננת מפחדת מפול? מוזר. הוא לא מדבר ולא מבקש כלום. חשבתי להביא אותו לגן היום. אתמול הסברתי לאמא שאני ממש לא מסוגל ללכת לגן. הגננות ממש טובות, אבל רעש הילדים מבלבל אותי, וכששואלים אותי שאלה אני לא מצליח לענות. אמא כבר יודעת את זה. זה לא חדש מהשנה, אני אף- פם לא מדבר עם חברים בגן. אם אני מדבר אני מרגיש שפתאום כואב לי הראש והבטן והלב דופק ממש מהר. אפילו כשאני יודע ראשון תשובה, אני לא עונה. סבתא אומרת שיש לי אילמות, לא זוכר איזה. אבל זה טעות כי אני כן יודע לדבר. אני לא אילם! אני לא רוצה. היום יש חוג טבע ואני כ”כ רוצה לענות ראשון. אז אני מביא את פול. הוא חמוד וחבר ואולי אם הוא ישב איתי אצליח לענות?

אבל למה הגננת לא מרשה?

איך אפשר לפחד מחבר טוב כ”כ כמו פול?

[ש פ]

האויר עומד. מזגן מטרטר ברקע אבל הוא עומד.
ילד קטן מתעטש בפעם האלף.

משלבת ידיים חזק, פותחת.

אישה מבוגרת נכנסת פנימה. אין לה מקום. אני קמה ברגליים ג’לי, עוברת להישען על הקיר.

היא משתעלת אלי בתודה.

דלת חומה אחת נפתחת, בחור עם אף אדום יוצא בעדה, בידו נייר לבן. הוא ניגש אל הדלפק.
המזכירה עונה לו בלחישה.
בולעת רוק בקושי.

אמא עם עגלת תאומים מצווחים פוסעת לכיוון הדלת, אני נושמת עמוק עמוק.

מסתכלת על השעון, מזמזת שיר בלי קול. מנסה לחשוב: מה תעשי כשתחזרי הבייתה?

זה לא עובד. לא יודעת אם אחזור. איך. לאן.
כצמן, תיכנסי. קול בוקע לאוזניים שלי מבעד לצפצופים.

עוזבת את הקיר, נתמכת במשענות המרופדות של הכיסאות.
ריח חריף כימי חודר אלי.
מביטה סביבי לאות פרידה. אף אחד לא מתרגש. המזכירה מתרוממת.
כצמן?

מהנהנת אליה בפה מהודק ושיניים נוקשות. לא מסוגלת יותר מזה.

האישה מולי לובשת חלוק לבן. היא מדברת. היא מחייכת ועושה המון דברים בידיים תוך כדי.
עוצמת עיניים. הכול בחדר הזה נורא. ומפחיד. ואיום.
היא מתקרבת אליי, מושכת לי את השרוול ומיישרת לי את היד.
לאאאאאא.
צורחת. דוחפת אותה ממני. מנסה להתרומם.
שחור שחור שחור.
צונחת, קמה שוב בעיקשות.
אההה… אני… פעם אחרת…
בורחת אל מחוץ למרפאה, מחבקת חזק את היד שלי.
אף אחד לא ייתקע לי בה מחט. אני לא אתן.

[mevakeret]

אני מיישר את הז’קט על הכתפיים שלי, עדיין לא סוגר.

“רוב, אני אשמח אם תביא לכאן את הלוח שנה הגדול, החדש, שקיבלנו מאקסס בארס. ואם תוכל להכין כבר ערכת קפה, כשהם יגיעו”.

שיגיעו כבר.

רק לאחר שאני שומע את המילים, אני מבין שאמרתי אותן בקול.

גבותיו של רוב מתרוממות בתנוחה לא שגורה. אולי הוא מרגיש משהו.

אני צריך להירגע. זה בסך הכל עסקה, על הפרק.

שום דבר אחר לא.

רק הסדר גודל…

אולי נפתח קצת את החלון. זה אמור להשרות אווירה נינוחה יותר, לא?

אולי כך אני אנשום בצורה סדירה יותר.

אהממ, הזיעה עכשיו ממש לא מתאימה לאווירה, גם לא הרעידות האלה בידיים.

איך אני בדיוק אמור להסביר להם את הייחודיות של הפרויקט לנו, כשהגרון שלי יבש כל כך?

“רוב”, אני שומע את עצמי בקול ניחר, “תוכל להכניס לכאן סודה קרה?”

תוך שידי האחת מתופפת על השולחן בלי קצב, והיד השנייה מוחה את המצח, אני משנן לעצמי:

הכל בסדר, ג’ייקוב. זו רק עוד עסקה. לא יותר.

[mm2]

שקט. לילה. השעה ארבע, בעצם שלוש. התחלף השעון הרי. חריקה קלה, בקושי נשמעת. פותחת עיניים אל החושך, מתכווצת מול הצללים שמופיעים בכול פינה.

שוב חריקה. קול פתיחת מגירה. סגירה. פתיחת אחרת.

“אליהו?”, אני לוחשת. מעירה אותו. איזו ברירה יש לי?

“מה?”, הוא מתעורר מהר. מסתובב.

“מרפסת הסוכה. נעלת אותה?”.

“נעלתי”, הוא עונה, עוצם עיניים.

“והדלת? נעלת?”

“נעלתי”, הוא מהנהן. “מה קרה?”.

אני לא עונה. חריקה נוספת עושה את העבודה במקומי.

“זה מהשכנים למטה”, הוא לוחש.

“גם המגירות?”.

“איזה מגירות?”, לקולו מתלווה רעש צעדים קלוש. “כן, זה מלמטה”, המילים שלו משדרות ביטחון. הקול שלו לוחש. העיניים מתרוצצות.

“הרצפה עשויה קלקר?”, אני נושפת.

הוא משתכנע. מתרומם. אני שומעת את הצעדים שלו פונים אל מרפסת הסוכה, ממשיכים אל הדלת. הוא מסובב מפתח, ממשיך לעבור על החדרים.

מאוחר. והוא לא חוזר. אני מחכה. מחכה. מחכה. מח…

“נרדמת?”, הוא מקפיץ אותי.

“מה?”, אני ממצמצת. נזכרת. נראה שכן.

“הכול בסדר, תחזרי לישון”, הוא ממהר לחזור אל השמיכה.

עכשיו אני שוב לא נרדמת. מדמיינת שאני קמה לבוקר ללא פמוטי שבת, ללא תכשיטים, ללא ארנק, ללא מחשב. החריקות ממשיכות ללוות את חרדותיי.

המחשב! העריכה! לא גיביתי אותה!

אני קמה. הולכת אל הסלון. בוחנת את בית הפמוטים, הריק. לא ממשיכה אל הויטרינה. מבחינה בתיק המחשב שעדין לא הספקתי לפרוק אל מקומו, זרוק על הרצפה.

עושה סיבוב שלוש מאות שישים מעלות. חוזרת אל המיטה. נרדמת.

קמה לאור השמש המציצה מהתריסים ולרעש מגירה נפתחת. ונסגרת. שכנים מעצבנים.