אתגר כתיבה 2 – שלושה ספרים נפתחים 📖📖📖

[תמר פ.]

כאן שרשור תגובות והערות

[תהילה ב]

מאז יצא אל-חזור רציתי לממש את החלום הזה. מקווה שאתן גם שותפות בו, ואם לא – לפחות תהנו מהאופציה 😁

נ.ב קטן: אל-חזור לא היה לפניי, אז אם נפלו טעויות – תאשימו אותי, מקסימום אקפוץ בזמן לתקן…

אנשים לא קמים לתחייה. לא בטרם הגיע גואל. ומוות, אם נקבע לאדם, לא יכול להידחות מפני רצונו של איש אחד, גם לא אלפים.

באנחה מדביק יוחנן את הסימנייה הכחולה לספר, בדיוק בשורה התשיעית של עמוד חמש מאות וארבעים, סוגר ומניח על שולחן הסלון. הוא עוד ישוב אליו, חייבת להיות דרך, הוא רק צריך למצוא אותה.

ואולי בכלל עדיף שיתייעץ עם מיכאל? עדיף. בהחלט.

“אתה רוצה לחזור לתקופת כוזר?”, אחיו מגיב באדישות, “נצטרך בשביל זה הרבה חשמל. יותר מדי אפילו”.

“רק לדקות בודדות, אני רוצה לראות את המאורע במו עיניי, לראות אם יש דרך הצלה…”.

מיכאל מניד בראשו, “זה מסוכן, יוח. אנחנו לא יכולים לגרום לפרדוקסים בזמן, אולי רק אחרי שיהיה לנו איזשהו פיצוח לגבי התפצלות העולמות הקוונטים”.

יוחנן שומט כתפיים. אחיו תמיד מקובע כל כך. מלבד לעניינים הנוגעים למחקרי הזמן, הוא לא מוכן לזוז טיפונת מהכללים. מילא היה מדובר בחיים האמיתיים, מדובר רק בספר, ספר! אפילו אותה סופרת יש להם, חבל שהוא לא יכול לשלוח לה מכתב או משהו, למחות על המצב הקיים.

קשה לחיות בספר. לדעת שאתה מוגבל לפסיקים, נקודות, פסקאות, עמודים ופרקים. אבל מדהים כמה אפשר לפעול מתוכו, אפילו לחזור בזמן!

רגע, רגע. יוחנן מנסה לתפוס את קו המחשבה שעלה עליו לפני שנייה בודדת. אם ספר מורכב ממילים, מה קל יותר מלקחת טיפקס, למרוח על המילים הלא רצויות ולהחליפן באחרות, נחמדות יותר?

כלומר – לעבוד על עצמו? לא. ממש לא. הוא צריך פתרון טוב יותר, כזה שלא יקריס את ממלכה במבחן על חמשת (או ארבעת?) ספריו אבל יאפשר לו לבצע את זממו. אבל איזו דרך יש לו להותיר את המילים כפי שהן ובכל זאת להציל את יקוואל? איזו?

אין. אלא אם ימצא בחור אחר שיתנדב להתפוצץ במקומו ולהגיד את אותן מילים שאמר יקוואל לאולה שניות לפני מותו. אהמממ. טוב, זה הזוי. הרי אף אחד לא יסכים לכך, אולי רק אם הוא ממילא עומד למות ולא יהיה לו אכפת לזכות בשלב מאוחר יותר בכבוד שיוענק לו בעצם זיהויו כנסיך שהציל את כוזר האמיתית כאשר איסתרק יבין את שאירע.

הוא רק הולך ומסתבך. אם לא פרדוקסים למיניהם שעלולים לצוץ, מזמן היה חוזר לעבר, מאיץ ביקוואל לרוץ במורד ההר ולא להתעכב לרגע מול ברכיהו המעצבן!

ברכיהו! איך לא חשב על זה עד עכשיו? איך הוא נראה בכלל, הנסיך – סוחר האפל הזה?! בעצם, מה משנה מראהו אם הוא יכול להביא עמו מהעולם עתידני מישהו שיוכל לעשות לו ניתוח קוסמטי קל באמצעות איפור, עדשות עיניים, צבע שיער וכריות לשינוי תווי הפנים? הוא קרא על זה באיזה ספר, זה אמור להיות פשוט בהרבה מלחזור בזמן.

יומיים אחר כך הופכות ההשערות לעובדות והתקווה למציאות. אבל יקוואל, שנשלף מהעבר דקות בודדות בטרם נחת עליו אחד הסלעים, אינו מרוצה מהעולם בו הוא נמצא. “החזר אותי לעבר”, הוא מנדנד לו, “עדיפה לי עשרת מונים נוקשותו של אחי מעולמכם המבלבל”.

“איסתרק חושב שאתה מת”, יוחנן משאיר למיכאל לפרש את המצב, הוא עושה את זה בלי התכווצויות פנים מוזרות או מילים שסותרות את עצמן בניסיון להראות את המציאות אחרת, “כך שזו בעיה שתחזור לזמן שלך ותוכיח לכולם שהם טעו”.

“המלך איסתרק”, מתקן יקוואל בזעף, “ובכלל איני מבין מהי הבעיה – טענתם שאולה טעה לחשוב שברכיהו הוא אני, לא יקרה דבר אם הוא יבין את טעותו”.

יוחנן זוקף את גבו בהפתעה, “כלומר שיבינו שלא אתה מתת אלא ברכיהו? זה באמת רעיון מעולה!”.

“רק שלא תוכל לחזור לזמן הנוכחי שבו עזבת, אלא שנתיים אחר כך, כאשר ידעו כולם על מותך”, מציג מיכאל את העובדה הפשוטה.

“קצת יותר משנתיים”, מדייק יוחנן. “אבל תהיה לנו בעיה עם המראה שלך, לא נוכל לעשות לך טיפול פנים שיחזיק לעד. אתה לא גופה”. הוא אינו מצליח שלא לחייך במילים האחרונות. “ושנתיים הן הרבה זמן לנער שהופך לבחור”.

יקוואל נאנח, “עולמכם העתידני רק מזיק לפעילות מוחכם”, קולו גוער, “תחזירו אותי לתקופת הזמן ממנה לקחתם אותי, אמשיך בזהות בדויה למשך הזמן הרצוי ואחזור כשאמצא לנכון”.

יוחנן מכווץ את עיניו, “משום מה -“, הוא אומר בקול מוטרד, “נדמה לי שתעדיף להישאר בזהות בדויה לנצח”.

“אם אכן אחליט לעשות זאת -“, חיוך נפרש על פניו של יקוואל, “תהיה זו עוד החלטה מוצלחת שלי”.

“לא כל ההחלטות שלך היו מוצלחות”, יוחנן מעקם אף, “ליתר דיוק, רק האחרונה הייתה כזו”.

“החלטותיו של אדם הן אלה שקובעות את גורלו”, יקוואל מתרצן. “הייתי שלם עם ההחלטה שלי, אתם אלה ששיניתם את הגורל שבא בעקבותיה. אל תעשו זאת שוב, הניחו לי לעשות את שלי. שבעתי מאנשים המורים לי את דרך חיי, גם אם במבט לאחור הם צדקו”.

“כרצונך, הוד נסיכותך”, יוחנן קד באופן נלעג.

מיכאל מתבונן בשניים בגבינים מכווצים, “אז מחזירים אותך? אתה בטוח?”.

“בטוח כפי שלא הייתי מעולם”, משיב הנסיך, קומתו זקופה ועיניו התכולות נוצצות, “ברצוני לחזור אל כוזר, במהירות האפשרית”.

[רחלי …]

לא ממש הבנתי…אבל שיהיה—

כל הנחלים הולכים-ד”ר טילי שכטר, קראתי דרור-ליובה.

אנשים משלמים מחרים כבדים מדי, היא מדפדפת בעיתון המקומי בכעס מתון, מה חשבה דוקטור טילי שכטר שהפכה מתנגדת לשלטון האפרטהייד, אישה אחת-מול כל העולם, תשנה משהו? היא מביטה בעיניים מצועפות בתמונות המרוחות על העמוד הראשי, בייתה של הדוקטור נראה שם בגדול, מוקף משטרות.

גזרת על עצמך חיי נדודים, היא מעבירה אצבע על פנייה של טילי הניבטות מין התמונה, כבדות ורציניות. אבל למה על ביתך איילין???

היא מניחה את העיתון בחזרה וצועדת לעבר התחנה, דמות מטושטשת מלווה את צעדיה מרחוק, היא לא מצליחה לראות ובהרגשה המומה היא מחפשת ספסל ריק להניח עליו את גופה הסחוט אחרי יום לימודים ארוך ובלתי נגמר.

ליובה מעיפה קצוות שער קופצנית לאחור ומתיישבת בספסל הירקרק שצבעו הפך לחום עם השנים שעברו עליו. היא מכניסה את ידיה העטויות כפפות עבות לכיסי מעילה ומנסה להתחמם מעט למרות הרוחות ששורקות בחוץ.

אותה דמות מטושטשת מתקדמת לעבר התחנה ומתיישבת על קצה הספסל, כמו מבקשת להיבלע. רק אז מצליחה ליובה לזהות אותה, על אף השנים שעברו, הקמטים שנוצרו והרצון שדהה, היא מצליחה לזהות.

זאת, בלי צל של ספק-ד”ר טילי שכטר.

היא משתדלת להישאר ניחוחה כשרק עיניה פוזלות אל האישה הקמוטה, זאת שחרף כל העונשים, המעצרים והחקירות נשארה אמתנה בדעתה.

מתנגדת האפרטהייד.

שום רגש הערכה לא עולה בליובה, להפך, היא מרגישה זלזול עמוק באדם שמסכן את חייו וחיי ילדיו למען מטרה גדולה ככל שתהיה, המטרה אינה מקדשת את האמצעים, מעולם לא קידשה.

בדיוק כמו שזלזלה במרי, שהפקירה את חיי משפחתה, לשולל רק כדי להוכיח משהו לעולם, גורמת לנטאשה שלה, ביתה “האהובה”, להיכלא בכלוב שיצרה לעצמה. לא סתם בחרה ליובה לברוח משם, מתח אף פעם לא עשה לה טוב, בטח לא פלילי.

“סלחי לי”, היא מחליטה לנסות להבין-אם אפשר בכלל- מה עומד מאחורי ההתנגדות המסיבית של אישה שכזאת, חייבת להבין מדוע היא מוכרת את נשמתה לשטן, שלא רוצה בה בכלל! “אם אני לא טועה את…דוקטור טילי שכטר, לא?”

טילי מהנהנת, אך הנונה טעון בעשרות שנים של כאב, של בריחה. הינהון שכבד עליה. “אכן כן”. היא לוחשת, שוכחת ששלטון האפרטהייד נפל כבר לפני חמש שנים, מבקשת להיעלם באדמה.

“נעים מאד, שמי ליובה”, ליובה מושיטה את ידה ונהנית בחיוך זהיר. היא מתעלמת מההתעלמות הבוטה ומכניסה את ידיה בטביעות למקומה הבטוח בכיס המעיל, “יצא לי ככה לשמוע אלייך קצת”, עיניה של טילי מצטמצמות בחוסר שביעות רצון, “ועל המאבק שלך ו…אני באמת חייבת לשאול”, הרוח פורעת בשערותיה, שולחת את מילותיה עם הרוח, “זה באמת שווה את זה? את הפרידה, את הבריחה, את הכאב, את—את הכל?!”

חיוך קטן אך אמיתי צובע את שפתיה הקמוצות של הדוקטור, “משמעות החיים שלנו, -ליובה נכון?- היא מעל החיים עצמם. הרבה מעל, הרי-איזה חיים אלו ללא משמעות?” ליובה שותקת, לא כי אין לה מה להגיד, אלא כי יש לה מה לשמוע. “אני הצלתי עולמות, זעזעתי מערכות, גרמתי לעולם להיות מקום קצת, ממש קצת,יותר טוב לגדל בו את ילדינו. האפרטהייד לקח ממנו, בני אדם, את האפשרות לבחור, לקוות ולאהוב, הוא לקח לנו את החיים”.

“אז מה?!” ליובה מתפרצת בצעקה, “את אולי חושבת ככה, את בחרת בזה. אבל מה עם הילדה שלך? לה אין זכות בחירה?! היא לא שווה כמו כל העולמות שהצלת?!” כעס אדום צובע את אישוניה, היא נזכרת בנטאשה המבוהלת שגילתה את הבובות כרותות הראש, היא בחרה בזה?! מרי שאלה אותה לפני שהפכה מתנגדת לשלטון?! מה עם הילדות שלהן, של נשות המחתרת?! מה איתם?!

“הילדה שלי גאה שיש לה אמא כזאת”. רעד משתלט על קולה של טילי, גורם לה לחוש לא בטוחה, לרצות לעמוד על רגליה, ולהיעלם מהמקום. “הילדה שלי תבין שאמא שלה עשתה טוב לעולם. שאמא שלה לוחמת”. טילי לא צועקת, מילותיה צועקות במקומה. עוצמתיות לבדם.

ליובה מנענעת את ראשה בחוסר הבנה, “נתת לאיילין שלך את העונש הנורא ביותר שיכול ילד לקבל, מנעת ממנה בית, אמא, משפחה. באיזה רשות עשית את זה?!”

“את לא תביני, ליובה…את בחיים לא תביני”. ובמילים אלא נעלמת דוקטור טילי שכטר בין הצללים, נבלעת במכוניות, משאירה את ליובה, המומה על מקומה.

אנשים משלמים מחירים כבדים מדי… היא חושבת בעודה עולה לאוטובוס המקרטע, נאחזת בידיות הצהובה.

כשאף אחד לא גובה מהם תשלום…

למה?!

…

[תמר]

ב”ה

אתגר יפה 😊

מקווה שלא בחרו. הדד לין קצת קצר בשבילי אז כותבת ישר ואח”כ אשמח להנות מספרות טובה בע”ה שכתבתן.

כחובבת מעריצה של ממלכה במבחן – כמובן מהספר פדהאל שכל כך חיכינו לו להמשך הסיפור וכל כך איכזב אותנו…

והספר השני – התפרסם בהמשכים במרווה לצמא כריקוד הבקבוקים של אסתר קווין, בהפצת הספר נבחר לו שם אחר שאיני זוכרת אותו. תנסו להסתדר עם מה שיש בידי…

“הוא יושב על הסוס, הוא מתכוון לצאת” לוחשת הדמות השחורה. “לאן?” מבררת הדמות המגונדרת.

“אהמ…” הדמות השחורה מנסה להתפתל כדי לראות טוב יותר את המהלכים מעבר לסבך העמוק המסתיר את רוב הנוף מהן, וגם אותם מרוב הנוף.

“אהמ…” הדמות השחורה ממשיכה להתפתל ולנסות למצוא מבט רחב על הדרך. “זה נראה יער כזה… אהמ… לא מכיר האמת.”

הדמות המגונדרת מזדקפת באחת, בוחנת את פני הדמות השחורה בחשדנות “איך אתה לא מכיר? אתה – ” הוא שותק לשבריר רגע, בוחן את הדמות השחורה בעיון. גם הדמות השחורה מזדקפת, גורמת לדמות המגונדרת להיעמד.

“אז מי אמרת שאתה?” מבררת הדמות המגונדרת, מתקרבת לדמות השחורה בזהירות, מגלה לאור הרחוב את הפנים המסתתתרות בין הבגדים הנאים.

הדמות השחורה נעמדת גם היא בזריזות, מתבוננת בדמות המגונדרת המתקרבת בצעדים בטוחים. “אתה מהללאל? נכון?” הוא מברר בהתלהבות שקטה. “אתה נסיך היער” עיני הדמות השחורה מתרחבות בהתרגשות. “וואו. קראתי עליך. אבל אתה לא תכיר אותי כי אני לא מכאן. אני…” שבריר שנית התלבטות, כאילו בוחן את יכולתו של מהללאל לקבל את הדברים שהוא עומד לומר, ואחרי’ה מבט בוטח ומתריס משהו, לעיניו של מהללאל. “אני הנסיך השחור, מארץ ישראל.”

בהיסוס קטן הולך אחורנית כשמהללאל קרוב מדי. “מי זה הנסיך השחור?”

“קוראים לי אושר. אני מארץ ישראל אבל… לא יודע איך להסביר את זה, מעוד כמה אלפי שנים קדימה.. ו…” הלחץ גורם לדיבורו להיות מהיר, לא מאד ברור.

“אושר? איזה שם זה?” מברר מהללאל.

“אשר, בהברה אירופאית. ההורים שלי באו משם לפני הרבה זמן… טוב, אני חושב שאין טעם לדבר כשיקוואל בסכנה גדולה. אתה יכול לבוא איתי להסביר לו כמה זה מסוכן?” מהללאל מתלבט מה לענות לשבריר שני’ה שבה אושר עולה על הסוס שכר לו ביממה האחרונה, מתכוון לצאת לדרך, מעיף מבט על מהללאל המקפץ ועולה על הסוס, מתחיל לרכב לכיוון היער. הם רוכבים בשתיקה עד שמגלים את יקוואל על הסוס בדרך הלא סלולה.

“חבל שהוא לא על דרך המלך” מפר אושר את הדממה. מהללאל בוחן אותו מעבר לסוס ומתקדם הלאה.

הם ממשיכים לרכוב בשקט. כשהם מתקרבים ליקוואל הם מסתכלים זה בזה ומחליטים לקשור את הסוסים בצד וללכת ברגל. הם חיבים להזדרז אבל בשקט, שלא יברח מהם.

יקוואל רוכב קדימה, מתבונן בעיניו לכל הצדדים. מקודם שמע פרסות סוס וכעת הן אינן. איך יתכן הדבר?

פרסות סוסים דוהרות מפרות את השקט בפתאומיות, מהללאל צורח לאושר בלחש “תפוס מחסה! סוסים מתפרעים!” הם הולכים הצידה, מתחבאים בכוך צפוף בין מספר עצים, משם יש להם שדה ראי’ה די גדול על היער – הם רואים את יקוואל מסתתר בצד השני, ומרחוק קבוצה גדולה של סוסים עם מרכבה מהודרת אחת. מהללאל קופא על עומדו.

“אשר! מה הוא עושה כאן? ו… איך אמרת שקוראים לך?”

“מה הקשר? קוראים לי אושר אבל הספר שלכם יצא הרבה אחרי שנולדתי… ששש!”

מהללאל מאמץ עיניו לבחון עוד מקומות ביער, אושר מנסה גם את יכולותיו.

“מהללאל” הוא פונה לבסוף בלחש לעומד לצידו. מהללאל מפנה אליו מבט. “מה הקבוצה הזו בקצה השני של היער? עם החרבות וה…” קולו משתתק באימה, “הם נראים כמו… שודדים.” הוא ממשיך במאמץ. מסתכל על יקוואל המצונף בצד ומסתכל באימה בכרכרה המשתוללת והסוסים הדוהרים בפראות, בלי ניווט.

אושר מזדקף במהירות, מתעסק בקדחתנות בשבירת ענפים מהעצים הסמוכים אלי’הם. “בוא” הוא מדבר במהירות למהללאל. “חיבים לקחת את מהללאל מפה! אסור לו ליפול לידי השודדי…” עוד בטרם הספיק להשלים את המילה, מהללאל אוחז בידו והם מתקרבים בהליכה כפופה אל הנסיך המצונף הלבוש בפשטות, שמפניו זועק מעמדו הרם. הם מתקרבים מאחור.

“יקוואל” מהללאל לוחש, נוגע בכתפו של הנער הכפוף. יקוואל קופץ ומביט בתמהון במהללאל ובחברו הלא כוזרי. “מה…? אני… אני לא יקוואל יותר.” מחפש את מילותיו.

“יש פה שודדים ביער. עכשיו כשהסוסים משתוללים זה הזמן לברוח בלי שישימו לב! בא מהר!” אומר אושר במהירות, גורם ליקוואל להתבונן בו. “אני רוצה להסביר לך משהו. אהי כל כך מבין אותך!”

“מי אתה?!” מתבונן בו יקוואל בחשדנות מוגברת מזו של מהללאל.

“אתה יכול לקרוא לי הנסיך השחור.” מחיך אושר בעצב, “וגם אושר, זה השם האמיתי שלי. כמו אשר אבל בהברה אירופאית. עברתי הרבה דרך מארץ ישראל כדי להציל אותך מהגורל שיעדו לך בספר. בוא איתנו עכשיו!” הוא נעזר במהללאל כדי לדחוף את הנסיך הצעיר על סוסו ומוליכים אותו במהירות אל מקום הסוסים שלהם, שצונפים בשמחה כשהם חוזרים.

הם עולים במהירות על הסוסים לאחר שמהללאל קשר את חבל הסוס לסוסו ויקוואל מסתכל, שותק.

הם דוהרים במהירות החוצה מהיער.

“אז המלך שלח אותך לרדוף אחרי. כמה נאצל מצידו.” יורה יקוואל כשעברו את היער, כעת הם רוכבים ברוגע על הדרך למקום בו שהה יקוואל קודם, עד ששוחרר מהמאסר המאולתר.

“יקוואל, אוכל לספר לך מי אני? לא סתם קוראים לי הנסיך השחור. תמיד הרגשתי שונה מכל משפחתי. אני מאד מזדהה איתך. אתה יודע לאן נקלעתי? למקומות לא נחמדים בכלל, אמנם בארץ הקודש אבל -“

“ארץ הקודש! אתה מארץ ישראל? איך הגעת עד לכאן?” מזדעק יקוואל, משנה באחת את הנושא.

“תמיד שואלים אותי למה אני לא יכול לשבת רגוע ולעשות רק מה שצריך בלי אלף דברים אחרים שלא צריך.” מגיב אושר בקור מדומה, אש גועשת בו.

יקוואל בוחן אותו בדממה. “אחים לצרה, אה?” הוא מעקל שפה בציניות נושכת.

“תקרא לזה איך שאתה רוצה” מגיב אושר, מנווט את הסוס אל הפונדק המתקרב. מהללאל בוחן את יקוואל ואושר לסירוגין. “עכשיו תסביר הכל, הנסיך השחור”

דיבורו של מהללאל השקול והרציני גורם ליקוואל להתבונן באושר ובבגדיו הכהים. “אתה נסיך?” עיניו נוצצות. “מארץ ישראל? וואו! נעים להכיר!” הוא מושיט את ידו לאושר המחיך, מנסה להסתיר חיוך גדול יותר ולוחץ את ידו חזרה.

ממהר לומר “אני אדם פשוט. קוראים לי הנסיך השחור כי…” הוא משפיל את מבטו “כי אני מעדיף להיות לבד, בשקט, וקצת… קשה לי להתמודד עם כל מה שצריכים לעשות כמו שצריך אז…” הוא מלטף את צוואר הסוס בקדחתנות. “אז… קצת חיפשתי את עצמי, עד שמצאתי רב אחד. כלומר הוא מצא אותי…” הוא כמעט משתנק. נותן טפיחה על גב הסוס וממשיך “והוא שכנע אותי לבוא איתו הוא הים ישיבה שמיוחדת למי שיש לו בעיות כמו לי, אבל הוא הציב לי תנאי, שחיב לשאול את ההורים. טוב לי שם ברוך השם.” הוא מחיך סוף סוף, הם בוחנים את ידיו הנעות בתזזיתיות, אולי מבינים קצת על מה הוא מדבר.

“אני ממליץ לך לא לעזוב בבת אחת, ולא בכוח. להיות ביחס טוב ובכל זאת לשמור על עצמך. אתה מסוגל יקוואל. סתם חבל לך!”

“תיזהרו!” מזהיר יקוואל. “אנשי הכפר אמרו שהשודדים אמורים להגיע לכאן. לא כדאי להיות פה!” הוא מביט בתיעוב על הבית בו נכלא למשך השעות האחרונות, משם החליט לברוח, הגיע ליער, נאלץ לחזור לאחור עם מהללאל – ונסיך שחור אחד מארץ ישראל. עולם מוזר. “אנחנו חיבים להתרחק מפה!” לחש בבהילות.

“הכל בסדר יקוואל. ביקשנו מהמלך לשלוח לכאן תגבורת חילים. הם מסתתרים בצידי הרחובות. אל תדאג.” אמר מהללאל, מוביל את הקבוצה הקטנה אל הבית בו “התארח” בכפי’ה יקוואל, קצת קודם. הם המתינו בשתיקה לפתיחת הדלת.

“שלום” בעל הבית הביט בהם בפנים מכווצות, עם חבלי הסוסים, נראים במעמדות שונים וכה זרים אחד מהשני – מהללאל הלבוש בהידור, יקוואל הלבוש בפשטות כאחד האנשים הרגילים, ואושר הלבוש שחורים. מנסה להרחיב חיוך מבולבל ועיף. “כן? אפשר לעזור לכם?” הוא בוחן את יקוואל. “אני מבין שאתה רוצה לקבל את הצעתי מקודם… הבאת תגבורת, מה?” הוא מחיך חיוך עקום לזווית הימנית של פיו, יקוואל מחיך גם חיוך עקום לזווית השמאלית ומהללאל מחיך כרגיל. “נשמח להתארח אצלך אדוני ללילה זה. התוכל להכין עבורנו מקומות ללינה? היש בביתך או בכפרכם אפשרות כזו? נשמח כמובן לשלם כל מה שידרש.”

כאילו רק עכשיו שם ליבו לבחור המהודר, הוא הפנה מבטו למהללאל וכמעט נחנק. “בוודאי! ברוכים הבאים בצל קורתי! היכנסו נא! לכבוד יחשב לי!” הוא ממשיך לסרוק את יקוואל הפשוט ואושר לבוש הכהים בעיון, כמנסה לזהות את היחס בין שלושת האורחים.

“גם הם מכובדים, לא פחות ממני.” אומר מהללאל ולא מפרש עוד.

בעל הבית, כאילו טען סוללה נסתרת, החל להתרוצץ ברחבי הבית וסחב כריות, שמיכות, מזרני קש ובדים לכיסוי.

“בודאי! בשמחה!” המשיך לחפוז מכאן לשם. כל החבורה הקטנה נעמדה לצידו פתאום. “נשמח לעזור!” לא כל כך השאירו ברירה בידיו, נאלץ להסכים.

ויתר מעללי החבורה הקטנה והעוצמתית יבואו בלי נדר בספר דברי הימים לקורות ממלכת הכוזרים.

תודה אם הגעתן עד לכאן ומקווים שנהניתן 😊

[חיה]

ברגע האחרון הספקתי… מקווה שמישהו עוד יקרא את זה.

הדמויות:

דודי סילבר | “שניה לפני האור” | ר. קפלר

פרופסור אלימלך ביננשטיק | “בעל הפטנטים” | ר’ מנדל (מיועד לבעלות רוח- צעירה בלבד, שקוראות גם ספרי ילדים)

בהנאה!

דודי שנא את עצמו באותם רגעים על שנכנע לשיגיונותיו של הפרופסור המבוגר, והסכים להתלוות אליו ל”טיול ערבית קצרצר ממש לרחוב סוחרי הפרחים, לבדוק מה שלום החבר’ה ולחלק להם משכורת חודשית”, כפי שהגדיר זאת הפרופסור.

במקום לשבת במשרדו (המבולגן) של הפרופסור, כפי שנוהגים בני אדם מהוגנים, בפגישה מסודרת עם שעות התחלה וסיום מוגדרות וקצובות, הוא נאלץ לבזבז את זמנו בהליכה איטית עם האיש המבוגר שנראה היה שנהנה מכל רגע, ולהקשיב להגיגיו הבלתי נגמרים, שבמרכזם עמד הסיפור על קבלת פרס- נובל בארמונו של מלך שבדיה כשנתיים קודם לכן.

הסבלנות שלו, לעומת זאת, כן הלכה להיגמר, והוא תיאר לעצמו שגם זו של יפה’לה שבבית אינה ארוכה במיוחד.

אבל ככה זה כשאתה נזקק לתרומתם של אנשים מסוגו של הפרופסור, אתה נאלץ לסבול בשתיקה את העדפותיהם, ולקוות שזה לא יהיה לשווא.

בדיוק כשעבר ביננשטיק לספר לו את סיפורו של יורם קיכלי ראש העיר, וכיצד זה הפך לשונאו לאחר התאונה שהתרחשה בניסוי הראשון של הפטנט של המדרכה הנעה, צלצל הטלפון הנייד שלו. הוא זיהה שמדובר בצינתוק מקבוצת חדשות כלשהי, ונאנח בשקט. ‘לפחות זו לא יפה’לה, אני מספיק עצבני גם בלעדיה’.

לצידו המשיך הפרופסור בתיאוריו הצבעוניים, וכעבור רגע צלצל הטלפון שוב.

“מי זה שם שמפריע לנו בפגישה?” שאל ביננשטיק בקפידה.

“הטלפון שלי”, התנצל דודי ושלף אותו מכיס חולצתו הסגולה.

באצבע מיומנת החליק על המסך הצבעוני, ואחרי רגע נשאב, מרותק, למה שראה בו.

הפרופסור חיכה דקה, שתיים, ולאחר מכן שאל: “הבִּיפֶּרִים?”

אחרי רגע ארוך בו חדרו המילים למוחו של דודי, הוא הרים את עיניו בהפתעה: “היי, איך אתה יודע?”

הפרופסור חייך באדישות מדומה. “פטנט מספר 578494 שרשום על שמי כבר 17 שנה,” הודיע בקול רשמי, ולמראה עיניו המתעגלות של בן שיחו הוסיף “האידיוטים האלו לא שמעו לעצתי והחליטו לערוך את הפיצוץ בשעות היום.. אם רק היו מקשיבים לי…”

דודי בחן אותו במבט מחודש, והכניס את הטלפון לכיס. הפרופסור היה נראה מרוצה כילד שקיבל מחמאה מאימו.

“רק תגיד לי”, התחיל הפרופסור, “למה אתה מסתובב עם כזה טלפון? אתה לא חושב שזה חילול השם? כמו החבר’ה בסוחרי הפרחים…”

דודי התעצבן. עד מתי יעדיפו כולם לראות אותו דומה יותר לַשְּׁטַנְץ של גדליה אחיו, ויסרבו להכיר בו, כבן אדם בעל בחירה? הגם הפרופסור במצומצמים האלו?

הפרופסור המשיך להצליף. “אתה יודע איך אומרים אצלנו היקה’ס, עדיף איש חכם עם טלפון טיפש, מאיש טיפש עם טלפון חכם.”

עכשיו התחמם דודי. “בסביבה שלי יש מספיק אנשים טיפשים עם טלפון טיפש”, ירה.

“נָה!” העיף הפרופסור את ידו בתנועת ביטול. “אתה דבר בכבוד על ההורים והמשפחה שלך, הבנת? אני הכרתי בימי חיי מספיק אנשים שהיו מוכנים להיוולד מחדש רק בשביל לחיות שוב, נכון יותר, עם המשפחה שאיתה באו לעולם. ווילהלם וורסט שונאי לשעבר הוא ההוכחה העיקרית לכך…”

דודי התרתח. “מוסר על המשפחה שלי אשמע ממך עוד מעט, אבל תסביר לי למה אילו האפשרויות היחידות?! אתה בטח מכיר את האמרה ‘אם יש לך פחות מעשרה תרחישים, בדוק שוב את הנתונים*’. ובכן, אני- איש חכם עם טלפון חכם! מאה שישים איי קיו! והטלפון שלי, ונתעלם מהעובדה שהוא העסק הפרטי שלי, לא גורע מחכמתי.”

הפרופסור הביט בו, משועשע. “אני מחבב אנשים צעירים ויהירים כמוך”, אמר. “למרות שהאייקיו שלי עומד על מאה ושמונים, ויש לי רק טלפון חוגה.”

“אני לא יותר יהיר ממך,” ענה דודי, לוקח את הסיכון.

ביננשטיק פרץ בצחוק רועם. “נכון! אני רואה שאתה מתאים לי ממש… היית יכול להתחרות באפרים מזכירי המסור”.

דודי קיווה שהשיחה תעלה מעכשיו על פסים מעשיים יותר.

“להתחרות בו אינני רוצה,” אמר בזהירות. לעומת זאת, “לפגישה איתך יש מטרה אחרת…”

“אני זוכר, אני זוכר, עוד לא לקיתי באלצהיימר ברוך השם, למרות שרבים מבין בני גילי כבר התחילו איתה.” הפרופסור צחק בטוב לב. “אתה מתעתד להוציא אנציקלופדיה לנוער, בנושאי מדע ופיזיקה, יָא? תקן אותי אם אני טועה.”

דודי הנהן בלהיטות. לאחר רגע נזכר שהפרופסור מצפה לתשובתו. “לא, כלומר אתה לא טועה.”

“ויש לך מימון מגופים שונים, על רוב הסכום, יָא?”

“כן, כן”.

“באיזה מספרים מדובר? כמה נשאר לך בלי מימון?”

דודי נקב בסכום.

“יודע מה?” ביננשטיק הקשיש בחן אותו בעיניים בורקות. “אני משלים לך את ההוצאה, ונותן לך גם גישה חופשית למעבדה שלי- לניסויים אם תרצה, (“רק זה חסר לי” הרהר דודי בחוסר סבלנות) ובתמורה לכך…”

דודי שתק, עצבני. לא די שבזבז את זמנו בטיול ערבית כאילו היה אחת החברות של אימו, מי יודע מה ידרוש ממנו הפרופסור עכשיו… אין אמונה במבוגרים.

“אתה תקנה טלפון נוסף, קטן- לא כמו זה, ואיתו תסתובב בין אנשים. קצת פחות חילול השם גם שווה משהו…”

דודי בלע את העלבון, ורצה לסרב. לאחר רגע עלו בדמיונו ערמות-ערמות אנציקלופדיות צבעוניות, עם ריח של דפוס, והוא הסכים.

הפרופסור המהם בשביעות רצון, “יפה! אתה איש חכם…”

*המשפט הנ”ל הוא פרי דמיונה של המחברת.