כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
אתגר כתיבה 4 – “האושפיזין השמיני”
-
אתגר כתיבה 4 – “האושפיזין השמיני”
למי אין אורחים בסוכה? אז יש לנו כמובן את שבעת האושפיזין החשובים, את המשפחה הקרובה ואת הילדים בשכונה שעושים סיבוב סוכות. לפעמים יש אורח נחמד מחו”ל או יהודי רחוק שבא להתקרב.
אבל הדמיון – אינו מוגבל. אז בואו ניתן לו דרור:
המשימה הפעם לכתוב קטע קצר על אורח בלתי קרוא שקפץ לביקור. (אבל הכי לא צפוי! בהגזמה…!) (אם חשבת על חתול או עכבר – אז תוותרי… תחשבי שוב…:)
מי הוא/היא/זה/הם? מה קרה? ואיך זה נגמר…
בהצלחה.
הדד ליין לא סגור עקב הימים העמוסים… פשוט תמצאו עשר דקות פנויות ותכתבו…
-
6 תגובות
-
הקישור עושה ממני פינג פונג, מעביר אותי מאחד לשני, ולא מביא אותי לשום מקום, לכן אכתוב את תגובתי כאן:
האושפיזין השמיני שלנו הוא בעלי ז”ל.
אנחנו יושבים בסוכה, אוכלים ארוחת צהריים מאוחרת, הבן הגדול שלנו מתחיל לשיר וכל השאר אחריו. פתאום אנחנו שומעים מהומה בחצר, הבנים יוצאים מהסוכה וחוזרים חיוורים כפני מת. הם רואים את כל השכנים מדברים נרגשות כל אחד מנסה לומר משהו, אבל האחרים קוטעים את דבריו. הילדים לא מבינים במה מדובר.
אני יוצאת החוצה ושואגת לתוך הסוכה:
ילדים! אבא הגיע!!!!!!!!!!!
הילדה הקטנה שואלת אותו מיד כשהוא נכנס:
אבא, איך היה בהר המנוחות? באמת היה לך נוח שם?
-
אני מתיישבת מתנשפת על הכיסא, חיים מברך על החלה, אני ממלמלת אמן חטוף ונוטלת את החתיכה בעיניים עצומות.
“הכל בסדר, חוי?” הוא שואל אותי, ממשיך לחתוך את החלה בנמרצות אופיינית.
“הכל ט…” אני מפהקת, “הכל טוב…” חיוך יגהה עולה על פניי, “זה רק עייפות”.
“בטוח?”
“בטוח”. אני אומרת בקול של סוף דיון, הוא מבין את הרמז ונפנה למיכל הבוכה מרורים על שתפסו את המקום שלה לעד הקישוט שלה ולא כיף לה עכשיו.
עוד פיהוק עייף בורח מבין שפתיי, עייפות אופפת אותי, הגיוני סך הכל אחרי יום של: בישול, אפייה, שכחנו בצק, חסה, פטריות, נשרפה העוגה, קניות, מקלחות, עוגה לחמות, לדודה, לסבתא ולחברה, להרגיע תינוק צורח, בת עשרה שלא מרוצה מהמראה שלה ובחור ישיבה שלו מוצא את העניבה, וכן, היא היחידה שהוא אוהב.
ובקיצור? לא לנוח לרגע.
צרות של עשירים, אני מלקה את עצמי, איך אני בכלל מעיזה להתלונן, תודי להשם שיש לך כזאת משפחה וזהו. העיקר שהם שמחים ורגועים.
דפיקות נשמעות על דלת הסוכה, הילדים נחפזים לקום, “אני אגש”. אני אומרת את המובן מעליו, למרות שאין לי גרם של כוח להקים את עצמי מהכיסא, “אתם תמשיכו לאכול”, ולמול עיניו של חיים אני מוסיפה: “זה הנחת שלי”.
אני פותחת את הדלת, לא לפני בדיקה מהירה במראה המנופצת, “שלו—” אני עומדת נטועה על מקומי. דמות עייפה נשענת אל המשקוף.
דומה לי אחד לאחד.
“מי את?” אויש…איזה חסרת טאקט יצאתי…
“אני?” לא נראה שהגברת חשה לא בנוח מהשאלה החפרנית ששלחתי לחלל, “אני את”. היא אומרת בחיוך כאילו סיפרה לי שאכלה לקנות חלב במכולת.
“מה?” היא נראתה לי נורמלית… מוזר…”אני זה אני. איך יכול להיות שגם את אני?” אני מהרהרת באיך הצליחה האישה לדרדר אותי לשיח שכזה באמצע חג הסוכות.
“אני זה את”. היא מסכמת. “ובאתי להתארח, תרשי לי?”
אני זזה הצידה בחוסר ברירה, מפנה לגברת את הכניסה.
היא מתיישבת, ואני לידה. מאותתת לבעלי ולילדיי באחת לשתוק. הסעודה ממשיכה כרגיל.
אני באה לקום לפנות את השולחן למנה הבאה כשהיא עוצרת אותי, “עזבי, אני העשה, את צריכה לנוח ולהנות עכשיו. עשית מספיק”.
אני מתרתחת, “מה לנוח?! מה להנות?! אני האמא פה, אם לא אני, מי יעשה הכל?!”
חיוך של ניסיון ארוך טווח עולה על פניה, “את האמא פה, ודווקא לכן, את צריכה לנוח לפעמים, אחרת, איך יהיה לך כוח להמשיך? הילדים שלך רוצים אמא שמחה. לא אמא שנרדמת להם בסעודות וסימן ההכר שלה הוא שקיות שחורות מתחת לעיניים. תשחררי, ותראי שהם יסתדרו”.
היא עוזבת את הסוכה, משאירה אותי המומה.
את המוסר הכי גודל בחיי, קיבלתי מהאושפיזין השמיני שלי.
-
“תהיו בשקט, אתם בסוכה” אומרת לכל הסועדים.
כל אחד נכנס, וחושב שהוא לבד בעולם.
צורח, רב, מתעצבן, וזורק.
עושה מה באלו,
בלי לעפעף.
“כבר מרחוק שמעתי את הצרחות” בני מגיע בריצה “תסתמו, שלא יזמינו משטרה”
והחלטתי שדי לצעוק ולהתעצבן, די להגיב על כל תלונה של הקטנה,
די להסתכל על כל קטטה.
הוא יגיע, ויראה הכל, אמור להיות בסדר, בגדול.
– – – – – –
שעת הדמדומים,
מביאה את הסיר האחרון אל הסוכה,
נתקלת באיזה אבן קטנה,
ספלששששש הכל נשפך, עלי.
מנסה לקום, לנער את הבגדים,
רוצה לחזור הביתה, לנקות את התכשיטים.
אבל איזה לא נעים,
הוא הגיע, חיים.
ארוסי היקר.
מרים את הסיר, תופס את המגב.
“איפה הברז פה?” הוא שואל.
מסמן לי שעוד כמה רגעים,
יחזור להיות פה נעים.
הכל טוב, אלו החיים.
שימי לב: לא אמיתי, יצא בזרימה.
-
שקט בסוכה בדיוק סיימנו לפנות את האוכל, הילדים שקועים במשחק מרתק.
אני מביטה במשה ושתינו שותקים, הוא יודע מה יש לי לומר, ואני מחליקה את ידי שוב על המפה הנקייה ופותחת-
“איך קמים מתוך החושך הזה? מתוך כל הכאב הזה שצרוב בתודעתינו כבר שנה שלימה?!”
משה מוריד עיניו אל השולחן תר אחר תשובה מתאימה “זה באמת כואב”
ושנינו שוב שותקים
רחשים מבחוץ
“אפשר להיכנס?” קול עמוק וגרוני מפר את הדממה.
“וואו זה אתה?!” שנינו פרצנו בקריאה המומה.
אל הסוכה נכנס ‘אלי ויזל סופר השואה’ (ז”ל)
סופר שהוא השראה בשביל שנינו בכתיבתו ובסיפור חייו.
“במה זכינו?”
“שמעתי את הכאב שלכם, כאבו של העם היהודי.
כידוע לכם אני ניצול שואה ואת מיטב כתיבתי הקדשתי לכתיבה ותיעוד של המאורעות בשואה.”
במשך החיים זכיתי לשוחח מספר פעמים עם הרבי מליובביץ.
היה לנו קשר מיוחד, והוא עודד ורומם אותי בכל התחומים!
אתאר לכם מפגש מיוחד שהיה לי עם הרבי
שוחחנו רבות על אלוקים ועל השואה תשובותיו של הרבי היו מדוייקות ונוגעות לעומק ליבי אחת לאחת
עיניו החודרות והרכות המיסו אתי ליבי
ואז פניתי אליו מעומק ליבי –
“רעבע, למד אותי לבכות”
מאז שאבי נהרג אל מול עיני, יבש מעיין הדמעות מעיניי וליבי…
רציתי להצליח לבכות את כל הכאב העצום הצבור בתוכי ולא יכולתי…
הרבי הביט בי באהבה ואמר –
“זה לא מספיק,
אלמד אותך לשיר”
באתי להעביר לכם את אותו מסר –
“שום בכי שבעולם לא יכיל בתוכו את כל עוצמת הכאב שחוויתם לפני שנה,
תלמדו לשיר, לקום מהכאב, להתהלך בגאווה יהודית ולהמשיך לשיר את חייכם, להמשיך לפתח, להעצים את הכשרונות שלכם!
זאת התשובה שלנו לכל ה’עומדים עלינו לכלותינו'”
“חג שמח! חג מלא בשיר!”
הוא יצא אל הלילה, ואנחנו הבטנו אחד בשנייה בהרגשת הקלה…
משה התחיל לפזם ניגון לעצמו – “ושמחת בחגיך והיית אך שמח”
מוקדש לכל מי שעדיין מחפשת את הדמעות בתוכה…
ולכל מי שבוחרת למרות הכאב לשיר…
-
אסרו חג… דפדוף קדימה.
החגים מאחורינו וגם האורחים כבר מזמן חזרו הביתה.
רחלי, אהבתי מאוד את הקטע שלך, ששילב בין אותנטיות לאומנות.
עשי חייל בכתיבתך!
אז טאדאם!
רחלי … האתגר הבא בידיים האמונות שלך! בהצלחה!
Log in to reply.
