כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
אתגר כתיבה 5 / אמא זו אמא. נקודה.
-
אתגר כתיבה 5 / אמא זו אמא. נקודה.
אז זה האתגר החדש שלנו, עופו על זה.
עלייך לכתוב קטע, או יותר נכון שני חצאי קטעים, שמתארים שתי סיטואציות שונות.
דמייני שאת נשארת באותו מקום עבודה שלך (אם את עצמאית אז יש לך אפשרות לבחור עבודה שונה) והבוסית שלך היא לא אחרת מאשר-אמא שלך. כן, כן.
ואתן בוא נגיד…קצת שונות בחשיבה העסקית.
סיטואציה א’ תתאר בנכן סיטואציה פחות נחמדה של בוסית ומעבידה, עמידה בזמנים, לקוח עצבני וחוסר תיאום.
סיטואציה ב’ תתאר סיטואציה משפחתית, חתונה, שיחת טלפון, מפגש במכולת. ושם אתן מנסות לגשר על הפערים מהעבודה כי אמא זו אמא.
בהצלחה:)
-
12 תגובות
-
אני מתישבת טרופת נשימה על הכיסא, עדיין עם הג’קט המטפטף עלי הפאה סתורה ורטובה.
“הכל בסדר, רחלי? שוקי, נעמי…” איך ידעתי שזה יגיע… “כן” אני עונה קצרות מדליקה את המחשב מקישה את הסיסמא ביד אחת, היד השניה מסירה את הג’קט, תולה אותו, מעבירה אצבעות על הפאה. אמא מסיימת הסבר נעים למלי, העובדת לצידי, מהנהנת לשלום לגברת אברמוביץ שבדיוק פונה לדלפק המזכירות ויוצאת. אני נושכת שפתיים ופותחת את מערכת הcrm כדי לגלות את עומס המטלות להיום.
“רוחלה, מה שלומך? אלו הילדים שלך בתמונה מאחור? אלו מתוקים… אני זוכרת אותך מסתובבת כאן במשרד בגיל של הגדולה שלך…” מתמוגגת שרה אברמוביץ, לקוחה ותיקה של המשרד.
אני מטפלת בזריזות בבקשתה, סורקת את המסמכים. שרה היא מהלקוחות הבודדות המופיעות פיזית. הרב כבר משתמשים מזמן באפשרות לשלוח מייל, אני חושדת שהיא מגיעה לא רק בשל הצורך לטפל בביטוחים השונים. אני מעניקה לה את הצורך הנוסף ואולי העיקרי. “ומה שלום הנכדים גב’ אברמוביץ? נועה כבר בבית ספר, אם אני לא טועה…” גב’ אברמוביץ מוציאה מתיקה תמונות ואני מתיחסת בהתלהבות ובכבוד, לקוחה ותיקה וחסד עם אשה מבוגרת.
קריאתה של אמא מזרזת את שיחתנו. “רחלי, כשתסיימי, גשי למשרדי בבקשה” אני חשה למשרד האחורי. “קחי לך הפסקונת, רחלי, לא נשמת מאז שבאת” היא מצביעה על כוס השוקולית החמה שמחכה לי על שולחנה. בדיוק כמו שאני אוהבת. היא נראת טרודה. אני לוגמת ומרגישה שמשהו מתחמם לי מבפנים. לאו דווקא מהשתיה. “מה דעתך לגבי התיק של מנחם קליין? שואלת אמא.
שתיקה.
אני יודעת מה דעתה של אמא, יודעת מה דעתי. וכמו במקרים אחרים מאמינה שגם היא יודעת את דעתי. “מה אומרת אמא?” אני לוחשת, מנסה לסדר לעצמי את המקרה לפרטיו מנחם קליין הגיע כלקוח בינוני, עסק מצליח המשתמש בשרותים הכללים שמשרד הבירוקרטיה שלנו מעניק: ביטוחים, שיווק ופרסום, סידור תשלום, יעוץ עיסקי…בקיצור כל מה שעסק צריך במהלך הזמן החליט מנחם בעקבות ארועים אישיים להקטין את העסק וכך את השרותים הנצרכים לו. ליוונו אותו בהחלטתו.
אמא נאנחת. “הוא בחר לצמצם פעילות, וניסינו לעשות זאת בצורה שתפגע כמה שפחות במוניטין ובעסק. אבל לאחרונה יש ירידה חדה במחזור הכספים” היא מציגה בפני את דו”ח רואה החשבון. “הייתי רוצה שתפני אליו ותנסו לגבש עצה כיצד ניתן להפעיל את שאר הסניפים מחדש, ולשביעות רצונו. תנסי לגלות איתו מהם ה”שדונים” שמפריעים לו”. אני משפילה עינים. מכירה את השדונים של קליין, פגשתי את כלתו בגינה לפני חודשיים. שיתפה אותי בשיחת ספסל. לא יודעת אם מותר לי לשתף את אמא, חוששת שלא לטובת המשרד שלנו להכנס לסחרחרה הזו. “הוא מפסיד כסף, העסק של קליין?” אני מנסה להרויח זמן. “לא” עונה אמא “אבל תפקידנו למנוע ממצב כזה להתרחש”. לדעתי אין ביכולתנו. לדעת אמא צריך להלחם עד הסוף. כיבוד הורים! אני מזכירה לעצמי. גם במשרד, וגם אם לדעתי אמא טועה.
“אני אשמח לבצע מה שתאמרי, אמא, אני רק רוצה להציע, אולי כדאי לבדוק את האפשרויות במצב הקיים?”
אמא שותקת.
“אנסה לבקש ממלי, תוכלי לעזור לה עם העברת הוראות למחלקת שיווק?”
אני מתוסכלת. שותקת. כמו שקרה בעבר וכנראה יקרה בעתיד.
מוצ”ש
עוד סעודה שלישית ומשפחתית הסתימה לה, ואני רוצה להפרד מאמא האמהית לקראת השבוע העסקי החדש. אמא נראתה מוטרדת מעט בשבת החולפת. “שבוע טוב אמא, נפגש מחר”. מרפרפות שפתי בנשיקה קלה. אמא מחייכת. לרגע לא מתאפקת : לגבי קליין, מלי צריכה סיוע ממך, הבנתי שהוא הסתבך בכמה הלוואות לצרכים רפואיים, ידעת מזה?”
מהצרכים הרפואיים כן, על ההלואות שיערתי. אני נושכת שפתיים.
“אם הוא לא היה מקטין את היקף העסקים יתכן ולא היה צריך לאותם הלואות…” היא אומרת ידיה אורזות במיומנות ארוחות לשבוע הקרוב.
“היה מפסיד את החודשים האחרונים של אשתו. אני חושבת, חושבת ולא אומרת
כן אומרת “תודה אמא” מתיחסת לידיים המושטות, מתעלמת מהנאמר. העסק הוא של אמא, ואמא היא אמא שלי.
-
וואו!
חזק ביותר!
וקשה…
אני ממש מעריכה מי שעומדת במקום הרגיש הזה!
-
בום, התעוררתי בבהלה.
מבט אחד בשעון מגלה לי שזמן קריאת שמע חלף עבר. אני עוצמת עיניים, רוצה רק לחזור לישון.
הטלפון מצלצל, אמא על הצג. אני שולחת את היד לקחת את הטלפון, רעש החבטה מגלה לי שהטלפון נפל מאחורי השידה.
אני קמה עם עיניים חצי פקוחות, מזיזה את השידה ומרימה את הטלפון. מחברת את הבטרייה, וחוזרת לאמא.
“הלו” אוי לי, אמא נשמעת לחוצה. “איפה את? סיכמנו שאת מגיעה ב9! עכשיו כבר 9:45!” דרך הטלפון עובר כל רעש ההמולה, אני מכחכחת בגרון מנסה להעביר את צרידות הבוקר, שלא תזהה. “אמא? אני המ.. פשוט התעוררתי טיפה מאוחר, זה דחוף שאגיע?” אני מתפללת בלב שתגיד לא, ביליתי עם הקטן במיון לאחר התקף אלרגיה, הגעתי לבית אתמול ב3:30 לפנות בוקר ואני עייפה, בקושי זוכרת איך קוראים לי.
“אני חייבת אותך! את הבטחת לי שתבואי” אני שומעת בקול שלה שהתחנונים בקרוב יהפכו לכעס של חוסר אונים, ובצדק. אני יודעת שאני לא בסדר. “אמא, אני אבוא יותר מאוחר טוב? פשוט רק עכשיו התעוררתי…” אני שומעת את אמא מנחה את אחיינית שלי איפה להניח את האגרטלים. היא נאנחת “כל פעם, כל פעם את עושה לי את זה. אין בעיה, הכול טוב. תמשיכי לישון. אני אסתדר לבד”
טוווט, אני מביטה בצג, השיחה נותקה.
שעתיים לפני הארוע:אני ממהרת לאולם, מעודדת לפחות אספיק לעשות משהו עכשיו לאחר הפשלה של הבוקר.
אני נכנסת ורואה את אחיינית שלי מתזזת ממקום למקום, מסדרת עניינים אחרונים. אני מתקרבת לאמי, “אמא? הגעתי. מה אני יכולה לעשות?” מנסה לכבוש את אמא עם פנים של ילדה טובה ירושלים, “אין צורך, הסתדרנו. נס שיש לך אחיינית כזאת חרוצה כי עלייך אי אפשר לסמוך” היא מטיחה בי, אני מרימה אליה עיניים פגועות, “אמא, אבל הנה! באתי!” היא מתרחקת לבר ואני בעקבותיה, היא מפנה אליי את הראש, “באת מאוחר מדי, תחזרי לבית, תכיני לאבא מרק, תעשי משהו טוב”.
אני מסתובבת, פגועה וכאובה, יוצאת מאולם, השמים בוכים איתי.
למה תמיד זה קורה רק לי? למה תמיד אני כל כך מאכזבת? הרי ידעתי שהיום יש לאמא אירוע רציני והיא הייתה זקוקה לעזרה שלי בעריכות.
אני מרימה את הראש מהמדרכה, נתקלת בפרסומת, דרושות עובדות, עבודה באווירה משפחתית. אני מגחכת לעצמי, מי הייתה רוצה אמא בוסית?!
‘מה זאת אומרת מי רוצה? כולן רוצות!’ אני עונה לעצמי, ‘אבל זה קשה! אין אפשרות לתרץ תירוצים, או להתחמק ממטלות’ אני מחזירה לקול בתוכי, ‘כן, אבל מישהי זרה לא מקבלת איחורים, ולא מרחמת. אחרי מה שהיה היום בוסית אחרת הייתה מפטרת אותך!’
אני מתיישבת על ספסל, וחושבת, הקול צודק, בוסית אחרת הייתה מפטרת אותי בטוח. אני מזיזה דף שעף לי על היד מהרוח, חתיכה מכרזת מזל טוב. הי, לאמא יש יומולדת שבוע הבא, אמא אוהבת פרחים. אקנה לה זר גדול ויפה, היא… היא בטוח תסלח על היום…יומולדת לאמא:
אני דופקת על דלת הבית, הזר ביד, אמא פותחת.
“אמא? מזל טוב”, אמא מחייכת, “בואי הכנסי” היא לוקחת את הזר מהיד שלי, ומכניסה לאגרטל עם מים, מוזגת לי ולה כוס תה חם ומגיעה לשבת.
אני מתרווחת על הספה, כמה טוב בבית. “אמא, אני מצטערת על אותו יום, שלא באתי…., אני יודעת שאני לא יכולה לתרץ את עצמי, זה לא היה בסדר, אבל.. הייתי כל הלילה עם הקטן במיון, והייתי מותשת ממש” אני עוקבת אחר הבעות פניה של אמא המתחלפות, “אמא, את באמת האמא הכי טובה בעולם. ואני החלטתי שאני אתפטר” אני אומרת מהר את המלים, לא להתחרט. אמא מביטה בי, מנסה למצוא מלים, אני מחזיקה לה את היד, המבטים שלנו נפגשים ואמא נותנת לי חיבוק גדול.
כי, אמא זה אמא. זה פשוט- הכל.נ.ב. להודות על האמת, היה לי קשה להתחבר מהנקודה שלי לסיטואציה, לכן בחרתי להכנס דרך שתי דמויות שמלוות אותי כבר חצי שנה בתהליך כתיבת תסריט, והיה מאד מעניין לקחת את הדמויות האלה ולהכניס אותן לסיטואציה הזו. וזה היה מדהים, כי בתסריט נקודת החיבור בינהן שונה לחלוטין.
ובגדול מקווה שתאהבנה 🤗 -
מציינת שברב המקומות הרשמיים אין אפשרות לעבוד אם ובת באותו המקום משום חשש לניגוד אינטרסים.
-
כתבתי קטע, אני לא יודעת אם עונה בדיוק על הדרישות,
והדמות שמתוארת בו לא קשורה אלי…😉
“המורה, נראה לי שהמורה יכולה לומר שהיא טעתה. זה בסדר. מותר לטעות”.
וואו. אני הרבה שנים מורה, וחוצפה כזאת לא שמעתי עדין. אני מתלבטת אם לומר ‘חוצפה כזאת’ או ‘חצופה כזאת’, כי יש למעין הזאת גם סוג של תמימות, שיכול להיות שהיא זו שגרמה לה לומר את המשפט הזה.
אבל זה משפט של חוצפה ואני חייבת להגיב.
“מעיין, החדר של המנהלת פתוח. רדי לשם, ותחזרי לפה עם אישור שהיא יודעת מה שקרה פה עכשיו”.
גיחוך קל נשמע ברחבי הכיתה, אני מתעלמת ממנו. כולם יודעים שהמנהלת היא אימי.
“אין בעיה המורה. אישור בכתב או מודפס?”
חצופה. אני לוחשת במחשבתי. פשוט חצופה. לפני שאני מחליטה איך להגיב, מעין כבר הולכת, טורקת את הדלת מאחוריה.
המשך השיעור עובר בשקט יחסי. הבנות מבינות שמעין הגזימה ומשתדלות לפצות אותי בדממה.
המפגש עם אמא בחדר מורות הוא תמיד אתגר. לאמא יש קו חשיבה כ”כ שונה משלי. ולא פעם זה מתקיל אותנו בשטח.
“רותי, מה נשמע? הבנתי שמעין עוד פעם התפרצה”. אמא מתקרבת אלי עם כוס הקפה הנצחי שלה.
“מה זה התפרצה, אמא? פשוט חצופה שאין לה תקנה!” אני מניחה את התיק המורתי על השולחן העמוס.
“אני מבינה שהפעם היא עברה את הגבול..” לוגמת אמא טיפות אחרונות מהכוס.
“אין פעם שהיא לא ‘עברה את הגבול’, כל פעם היא מייצרת גבול חדש”.
“אני שומעת”. נאנחת אמא. בהזדהות איתי או עם מעיין? אני לא יודעת. “אני מקווה שהיועצת שהיא מתחילה ללכת אליה תתחיל להרגיע אותה…”
“אמא, מה זה קשור יועצת?” אני נזעקת. “היא צריכה חינוך. היא צריכה גבולות. היא בלי רסן”.
“היא צריכה גבולות, נכון”. מניחה אמא את הכוס. “אבל היא גם צריכה שהשורש שגורם לה להיות כזאת- יטופל ויתרפא…”
צלצול מתנגן ברחבי בית הספר, תכונה של התארגנות המורות לסיום ההפסקה נשמעת בחדר, אני ממהרת לסיים את הדיון “טוב אמא”. אני מכתפת את התיק על שכמי. “אם יש משהו שיפתור את הבעיה- אני בעדו”.
—
תמיד בשמחות שאני עורכת אני מרגישה שאין לי זמן לנשום את הנחת. אני רק צריכה לתזז בין האורחות, לדאוג שכולן מרוצות, שיש מספיק אוכל, שכולן קבלו יחס חם, שיש מקומות לשבת…
זאת הבר מצווה השנייה שאנחנו עושים, ב”ה. והפעם החלטתי ש’בין לבין’ אני מנסה כן לשאוף נחת, להנות.
הנה, באות המורות. יש להן שולחן? כן. אמא ראתה אותן כבר? כן, ב”ה. אז איפה לשבת עכשיו? איתן בשולחן? נראה שזה מה שצריך לעשות.
“איך רותי נראית טוב. משהו!” מפרגנות המורות לאמא.
“ב”ה. ב”ה”.
“והנכד שלך- כזה טהור! איך הוא אמר בבטחון את הדרשה, התפעלתי!”
“כן, הוא באמת מיוחד, ב”ה”.
השיחה עוברת עד מהרה ל-איך לא? דילמות מבית הספר.
“רותילה, אכלת משהו?” פונה אלי אמא.
“לא אכלתי, אבל זה בסדר. אין לי זמן ופניות לזה”. אני מצחקקת.
“אין כזה דבר”. שמה לי אמא בורקס חם בצלחת. “את צריכה לאכול”.
אני בולעת ביסים קטנים מהבורקס.
“שתית, רותילה?”
“עכשיו”. אני לוקחת קולה, מוזגת לעצמי.
כמעט שכחתי שאמא- היא פשוט אמא.
אני שואפת לתוכי את ניחוחה, נהנית מהקשר הפשוט של בת- אם.
-
אני באמצע לנגוס בלחמנית שיפון מלאת גבינה וירקות כשהבוסית שלי נושפת מאחורי.
“הדסה”, היא כנראה לא רוצה את המתכון של הלחמניה. ולא בגלל שהיא זו שהכינה ושלחה לי אותה אלא כי הקול שלה לא נחמד עכשיו.
“כן” אני עורכת סיבוב מרשים עם הכיסא, מבימת שיעול קל,” מה קורה, אימא?”
” מצוין חוץ מכמה ענינים. רוצה לבוא אלי לחדר?”
“כן, מיד אבוא.”
“תגמרי קודם לאכול, ותקחי לעצמך שוקולד מהמקרר, בדיוק הבאתי היום. הייתי צריכה את זה.”
“הכל בסדר עם שלום? איך הכדורים החדשים? מקווה שהם מצליחים להשפיע עליו…”
אימא נאנחת. “היה מאד קשה אתמול. אבא לקח אותו למיון בלילה, חשבנו שהוא עובר עוד התקף. אבל ב”ה עכשיו הוא רגוע. ה’ יעזור הלאה.”
לאהל’ה קמה לשאול משהו את אימא, ואני מיישמת את עצתה של הבוסית שלי. חבל לקלקל ארוחה בריאה בשוקולד מטופש, אבל לפעמים אין ברירה.
אני שוברת לעצמי שורה של שוקולד פרה עם תות ומתיישבת לאיטי מול המחשב.
אני יודעת שטעיתי שבוע שעבר עם החישובים של ההכנסות, יודעת שהייתי צריכה לגמור היום להדפיס את הקבלות, יודעת שאיחרתי פעמיים החודש הזה, יודעת שביקשתי שני ימי חופש לאמצע החודש, מהבוסית ומאימא שלי- שתשמור על שני השובבים שלי בזמן שאנפוש לי מול הים.
אוף.
לא מגיע לי חופש מהעבודה, אני לא העובדת המושלמת שכל מנהלת חולמת עליה.
שונאת את העבודה הזו, שונאת את החיכוך התמידי הזה.
את השיחה שממתינה לי בחדר פנימה, שמחזירה אותי לשיחות המוסר של שנות הילדות שלי.
אני ממהרת לנגב את ריסיי היבשות עדיין. כפוית טובה שכמוני. חברות שלי מחפשות עבודה בנרות, אף אחת לא התקבלה לעבודה עם תנאים טובים כל כך בלי ניסיון ובלי ראיון.
רק אני, שחוץ מבוסית שלגמרי מבינה אותי גם נותנת לי שוקולד תות.
***
“מוישי! חיים!” אימא עוטפת אותם בחיבוק חם. “איזה כיף שהגעתם לסבתא! בואו תראו איזה פאזל יפה קניתי בשבילכם!”
הם רצים בקריאות אינדיאניות לחדר המשחקים ואני שוקעת לי על הספה הישנה והטובה.
“איך היה בעבודה, הדסה?” שואלת אימא במבט מבודח, כמו תמיד. “כי אם קשה לך, יש לי קשר עם הבוסית שם, אני יכולה לסדר לך פרוטקציה…”
“תודה, אימא.” אני מדגישה את המילה האחרונה. “הבוסית מיוחדת, אבל בואי נדבר על משהו אחר…”
-
לא ראיתי דיון לתגובות… אז מגיבה פה.
אני מנסה להבין – אני אמורה בעצם להתבסס על הדמות של אמא שלי בסיטואציה הראשונה? כי חוץ מזה שאני לא מצליחה לדחוף אותה בשום אופן לנעלי העבודה שלי, אני לא חושבת שזה נכון להראות צדדים כאלה, גם אם הם מדומיינים לגמרי (ניסיתי פעמיים ומחקתי).
כלומר – יכול להיות שיש איזשהם חיכוכים, חוסר הסכמה וכו’ אבל מכאן ועד להעלות אותם על הכתב? (שוב, גם אם הם מצוצים מהאצבע)
ואם אפשר לפתוח דיון לתגובות או לקשר אליו – מניחה שיעזור לרבות…
-
<div>כאן המקום לתגובות על האתגר.</div>
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
שיר מוזר.אני לא מצליחה לייצר קול רודף שיהיה מספיק מעניין, אמנותי ו… נכון.
אם אמא מקשיבה ומבקרת אותי אחר כך, זה חייב להיות מספיק מקצועי בשביל האזניים שלה. אני מנסה שוב, ושוב. מקליטה, מוחקת, גוזרת חתיכות בניסיון להרכיב מהם רצף קביל.
ואז, אחרי אין ספור טייקים, כשנדמה לי שאני מתחילה לעלות על גל (קול) טוב, הטלפון מצלצל. או יותר נכון, מזמזם לי דרך המוניטורים. פעמיים, שלוש ארבע…
עקשן.
אחרי שהוא לא מתייאש, אני נאנחת על הקול האבוד שלא הצלחתי לתעד ומציצה בצג.
אמא.
“נו, שירי? נראה לך שאפריע לך סתם?” אני בהחלט מבינה שזה לא סתם. כי היא לא מחכה לתשובה, ויורה: “רוזנקראנץ. עוד חמש דקות הן אצלך. שלושת הבנות”.
לא צריך להסביר לי מה פירוש ‘רוזנקראנץ. אצלך’. הלקוחה הוותיקה של אמא, שבכל שנה מכניסה לעול מצוות בת מתוקה וזהובת צמה שחייבת להקליט שיר לכבוד המאורע, עוד רגע בדלת.
אמא, שעד לפני שנתיים היתה מקליטה בעצמה את עלמות החן הזייפניות, העבירה אלי את התפקיד יחד עם רשימת הוראות של לקוח V.I.P .
“האולפן מסודר, שירי?” אמא מעוררת אותי.
“אההמ…” אני מביטה על המהפכה שנוצרה כאן בשבוע האחרון. אסור שרוזנקראנץ תראה את זה. ושאמא תדע!
על הבלגן ועל כך שרוזנקראנץ ראתה אותו.
אני מוצאת שקית שהכילה לא מזמן מאפה, וגורפת לתוכה בזריזות כוס קפה ריקה, עוד שתיים, אריזת נייר של טוסט, הקצה של הטוסט, דפים על גבי ניירות, פתקים ורשימות, ועוד כוסות. המון. גם על הרצפה.
“מה את עושה שם שירי?”
“אני…(תופסת מטאטא) רק… (מטיסה אותו מפינה לפינה) מנקה… (מרימה עם הידיים הכל לשקית. אין מקום!!!) קצת…”
“שירי??”
“אבק!” עם טישו משומש במצב טוב אני מנקה את פיסת השולחן מפירורים מאובקים.
“זה נשמע שאת נלחמת שם עם מישהו. אל תגידי לי שעוד פעם יש מקק!”
“אמאאא! אם היה כאן מקק היית מתרשמת מהיכולות הווקאליות שלי ביחד עם כל השכונה!”
“טוב. שירי. הכל מסודר עכשיו?”
אני מזיזה את השטיח למרכז, יש לו תפקיד נוסף כרגע. להסתיר כמה כתמים מיותרים.
“מסודר אמא. את מוזמנת”
*
כשאמא יושבת על הכיסא שלה, ומסביבה נכדות נוצצות עיניים, היא באמת נראית מלכה. תוסיפו בלונים צמודי תקרה, עוגה מדהימה, ושפע ממתקים, ותבינו את גודל החגיגה.
יומולדת לסבתא.
כשאני מגישה לאמא קופסה קטנה וממותגת, חשמל עומד באוויר. אף אחת מהנוכחות לא חושבת לרגע שיש בה תכשיט. גם אמא לא.
היא פותחת את הקופסא, דיסק און קי, נח שם. “שירי, זה…” היא מתחילה להבין. אני מחייכת, וכולן מהנהנות איתי בהתלהבות מתפרצת. “שיר מכולנו!”
כשהצלילים עולים, והקולות המתוקים והמתוקנים להפליא מציפים את הסלון הגדול, אני בטוחה שאמא שומעת בהם את השעות הרבות שביליתי עם נכדותיה העליזות באולפן. היא שומעת כמה השקעתי. היא יודעת מה זה דרש ממני.
רק היא יכולה להבין באמת את המתנה הזו. אמא.
-
יש לנו תיקו לבנתיים…תצביעו שנוכל לבחור.
-
מיוחד
-
-
@wai את המנצחת שלנו!!! קדימה, מחכות לאתגר שתצניחי עלינו…
kedemcenter.co.il
כל העובדות החרדיות במרכז קדם | ניתן לסנן לפי תחומי עניין, איזור וכדומה
Log in to reply.
