אתגר כתיבה 9 – סיפור תנ"כי

[תהילה ב]

לתגובות – תגובות אתגר כתיבה 9 – סיפור תנ”כי

שימו לב לציין עבור כל חוות דעת בתגובות עבור מי אתן כותבות, מקווה שתהיה סיבה לאבד את הרצף מרוב עומס 🙂

כמובן מציינת מראש, גם לדוגמא שלי וגם לאלה שבע”ה תכתבו אתן – אין בכוונת הדברים להפשיט מעשי גדולים וגדולים אלינו הקטנים. כמובן תשתדלו לכתוב בכבוד הראוי לדמויות בהן בחרתן…
*
דוגמא:

חייו של משוגע אינם קלים. חייו של אחד הנחשב בשגגה לכזה – קשים עוד יותר.

אבל איזו ברירה יש לו?! הוא נושם את אוויר בין הערביים הצלול, מבחין בזרימתם ההולכת ומידלדלת של באי השוק, בבעלי הדוכנים המתכוננים לסוף יום עבודה, מוזילים את מחיר מרכולתם.

הגיע הזמן. אם את רצונו איש לא יכול להשביע – לפחות יעשה זאת הוא לקיבתו.

את דוכנו של הדייג השמנמן וחיוור הפנים הוא מוצא באותו מקום בו היה אתמול ושלשום, הלה מזהה אותו כשוטה הכפר החדש ונוהג בו בהתאם.

“הנה לך, מלך”, הדייג מרים דג מכווצץ וצמוק, על פניו רצינות תהומית, קולו נותר מבודח. “הדג הכי טוב בים, בהבטחה”.

“והמחיר?” מעולם לא היה צריך לשאלה. מגוחך להעלות אותה כאשר גושי הזהב שלו רובצים ברחובות עירו, כבדים כל כך שחבורת גברתנים אינה יכולה לסחוב.

“כמו אתמול”, שפמו של האיש מקפץ עם חיוכו. “אבל אם לא קיבלת מספיק מיסים היום – אני יכול להוריד לך מעט ממחירו. מהחלק המיועד למיסים, כמובן”.

מיסים. מעט המטבעות שנידבו לו האנשים יספיקו בהחלט, על אף שכשפנה אליהם בבקשתו הפשוטה, ההגיונית כל כך, לא חשק בכספם אלא בשכלם, בהגיונם הישר והבריא.

מטבעותיו עוברות לדייג המצקצק, מחזיר לו בפרוטות נחושת קטנות. הדג אף הוא עובר לרשותו, נראה טרי, לא בטוח. רגליו מוליכות אותו אל עבר פרברי הכפר, משם הוא צועד אל עבר החוף, צופה בדקות אחרונות של שקיעה.

שוב יימצא מעט ענפים, יערום אותם לערימה קטנה, ישפשף שניים זה בזה עד שתתפוס בהם האש, תהפוך למדורה.

שוב יחשוק את שפתיו, יקשקש את הדג, יבתר ויפלט את העצמות, יינעץ בענף דק ומחודד וירים אל מול המדורה עד שיהפוך הדג לאכיל, עד כמה שאפשר בלי תבלינים ראויים לשמם.

אפילו מלח אין לו! התבלין הפשוט ביותר שנמצא ברווח יחסי אצל פשוטי העם. מלח!

דמעותיו נופלות על הקשקשים הפזורים על הארץ, דבוקים גם לידיו. באנחה מלווית בתפילה הוא חורץ בבטן הדג חור, מושך את להב הסכין עד לזנב, מגלה שזו נתקעת כשהוא חוזר עם הלהב לכיוון הראש.

אדם רגיל היה מוציא את הסכין ותוחב אותה שנית. אבל הוא לא אדם רגיל והעכבה הקטנה מעמיקה עוד את ייאושו.

כמה ימים עברו? לפני כמה אנשים שפך את נפשו, קיבל בתמורה הנדות ראש במקרה הטוב, לעג באחר? כמה כפרים וערים כבר סובב ברגליו?

הרבה, יותר מדי. יותר מדי בשביל להמשיך ולנסות.

אצבעות ידיו מרפות מן הסכין והדג מחליק מידו אל העפר, אל הקשקשים המעורבים בו. פניו מורמות אל השמים ופיו נושף את האוויר האצור בריאותיו.

אז הוא התייאש. סופית.

אבל אסור לו! אסור לו להתייאש!

שוב הוא חושק שפתיים, אוסף את הדג מן האדמה, מנער אותו. תופס חזרה בסכין, תוחב אותה בבטן הדג.

“גם כי אלך בגיא צלמוות -” הוא פוצח בניגון חרישי מבית אבא, העולם מיטשטש מבעד לעפעפיו. “לא אירא רע כי אתה עימדי”, שפתיו חוזרות על המילים שוב ושוב, משרישות אמונה פשוטה, זכה.

הסכין נעצרת. הפעם הוא מתאמץ מעט יותר, נבהל כשגוש נזרק לפניו, נופל אל הקרקע, מנצנץ.

טבעת חותם. לא סתם טבעת חותם. טבעת החותם שלו.

“ירושלים, עיר הקודש, עיר מלכותי”, הוא הוגה בעיניים דולקות, כפות ידיו עוטפות את הטבעת עליה חקוק השם המפורש. “הנה אני שב אליך, במהרה”.

[מירי]

עשית לי חשק לנסות, אפילו שכתיבה אומנותית בדרך כלל לא נמנית ברשימת התחביבים שלי 😉:

הוא היה אברך, אחד מני רבים שגדשו את הספסלים.

איש לא זיהה בו ניצני גדלות מיוחדים, ולא יכלת למצוא קבוצות מתגודדות סביבו כדי לשמוע ולקבל מתורתו.

אברך. אחד מני רבים.

הוא נשאר אברך,

גם כשלתוככי בית המדרש חדרו קולות חדשים.

שמועות על זהב שמתגלגל ברחובות, סחפו את טובי הלומדים אל העולם שבחוץ.

דברו על משכורת גבוהה, כזו שתאפשר לחיות ברווח. וסודות נלחשו על השקעות מומלצות, על מומחים ניתחו חלופות, בניסיון למקסם את התשואה, מבטיחים לעצמם שבקרוב ממש ישובו לאייש את הספסלים, מתוך הרחבת הדעת.

קשה היה לדון אותם, והקמט במצחם של הבוגרים שבהם התיישר מעט, עם המחשבה על הרווחה הצפויה, ועל האפשרות להשיא את ילדיהם בכבוד.

הם היו חכמים ממנו, ורבים. וברק הזהב דבק בהם, מאיץ את קצב עבודתם.

והוא – נשאר אברך.

עד אתמול היה “שקדן”, והיום – “בטלן”. ואוצרות של נצח שרכש בעמל, שוב לא היוו מושא לקנאה.

נועל את חלונות בית המדרש הריק, מגיף את התריסים, ויחד עם אור היום הבהיר שחדל לחדור פנימה כמקודם, נחלשו קולות ההמולה והעמל שבחוץ. במאמץ, מנסה לרכז את מחשבותיו באותיות המרקדות מולו, להדוף את תולעת הספק שהחלה מכרסמת.

במלחמה הזאת – כך ידע – הוא חייב לנצח.

והניצחון – את זאת, לא ידע – היה קרוב, ועצוב מששיער.

שבוע לא חלף מאז אותו יום,

וההמולה שהצליחה לחדור מבעד לתריסים המוגפים, התחלפה באחת באנחות שבר וכאב.

הם – הפכו עבדים, והוא – נשאר אברך.

[מירי]

אני רואה שנפלו פה קצת טעויות הקלדה. למי שמציק לה – מתקנת:

דברו על משכורת גבוהה, כזו שתאפשר לחיות ברווח. סודות נלחשו על השקעות מומלצות. מומחים ניתחו חלופות, בניסיון למקסם את התשואה, מבטיחים לעצמם שבקרוב ממש ישובו לאייש את הספסלים, מתוך הרחבת הדעת.

[חומי קרמינר]

כשהחלון סגור ותריסי העץ פתוחים רק מעט, אפשר לראות את חייליה של עתליהו
מסתובבים בעיר רעבים לטרף, בלי שהם יראו את דמעותיה השקטות, חסרות הצליל והצבע.

כשהחלון סגור ותריסי העץ פתוחים רק מעט אפשר גם לנסות לעקוב אחר מסלולה של
השמש ולבקש ממנה שהיום, רק היום, תאיץ את קצב מסלולה ותשקע. מהר יותר. לפני
שלמלכות בית דוד לא נשאר עוד צאצא.

אף לא אחד.

-יהושבעת?

יהושבע מסתובבת, יהוידע.

-אישי?

הוא מחווה אל החלון בלי מילים, היא לא יכולה עוד להציץ מחרכי התריס, לא
מסוגלת לראות את החורבן שגודע את זרעו של אחיה בעוד היא עדיין יושבת עליו שבעה.

החמה שוקעת בהדר, צובעת את השמים בדם ולאחר מכן מחשיכה את האופק, אולי אפשר
לקרוא לה עתליה.

יהושבע מודדת את דרכה אל הארמון.

היא לא מורגלת בהתגנבות פנימה, תמיד היתה אורחת רצויה אצל אחזיה אחיה, אבל הוא
איננו, ובמקומו רוצה למלוך אימו. אבל יש לו יורשים.

היו לו יורשים.

אולי, אולי עדיין ישנם?

כשיהושבע עולה לחדרי המגורים, המראה איום מכדי להעלות על הדעת, רק הסיכוי
הקלוש מצעיד אותה.

קדימה.

פנימה.

אל חדרו של יואש.

הוא שוכב בעריסתו, דומם. רק נשימותיו הקצובות גורמות לפרץ של אויר להיכנס אל
ריאותיה.

רוצה להרים אותו, לחבק בכוח ולבכות בכי גדול ונורא.

רשרוש מפתח החדר מקפיא את ליבה שוב, ואז רווחה.

האומנת, מיניקתו של יואש, עומדת בפתח החדר וכל יאוש העולם בעיניה.

הן לא מדברות, תנועת יד קטנה אחת מספיקה למינקת לעטוף את יואש היטב, להרימו
וללכת אחרי יהושבע בעיניים עצומות.

המרחק הקצר מארמון המלוכה לבית המקדש ארוך הפעם מתמיד, חייליה של עתליה עוד
מסתובבים ברחובות, אך מעייניהם נתונים לויכוחי שררה, והיא, את זרע מלכות בית
דוד היא לוקחת איתה.

בבית המקדש מחכה להן יהוידע, מוביל אותן אל העליה, מושך בשלשלאות הזהב של
המעלית.

הם בטוחים.

מינקת אחת ותינוק.

תינוק שעיני העם כולו יהיו נשואות אליו בעוד 7 שנים בלבד.

תינוק שנם עכשיו את שנתו בלי לדעת שאביו איננו, אימו ואחיו נרצחו, וסבתו, אם
תדע על מקום הימצאו, תעשה גם בו את שפטיה.

תינוק שכעת מעפעף בעיניו ומחפש מעט חלב, אך בעוד זמן לא רב יקבל את נזר המלוכה
ויקדש וירומם את בית ה’, הבית בו הוא נמצא כעת.

ובזכותו מלכות בית דוד תיכון למשך מאות שנים אחר כך.

[שירה כהן]

אני משתפת אתכן בקטע קצר שיכול להיות התחלה של סיפור.

אם יהיה ביקוש אני אוכל להמשיך אותו בפרקים בשרשור נפרד.

“אני רעב” משה הקטן רטן.

זה היה נתון, מצער למדי. גם היא הייתה רעבה.

“למה שלא נלך…” “לא.” היא קטעה אותו, פחות נחרצת מקודם. “זה מה שאמא היתה עושה לו הייתה כאן עכשיו?”

“לו אמא הייתה כאן עכשיו אז לא הייתי רעב” היה הגיון בדבריו.

“ובכל זאת, גם אם אמא הייתה כאן עכשיו ואתה לא היית רעב, היית רוצה ללכת למשתה, נכון?”

מבטו הפך חולמני “משתה אמיתי, בבית המלך, יין משובח, מגוון מאכלים, בלי מןזיקה!”

חיוך מר עלה על שפתיה, “שום דבר טוב לא ייצא מזה” פסקה.

“ושאשבע פעם אחת לשם שינוי? עד כדי כך גרוע זה יהיה בעינייך?”

הוא ישב כך עוד כמה דקות, שקוע במחשבות. כל כך דומה לאבא זכרונו לברכה כשהיה שוקע בסוגיה קשה. הגעגועים שטפו את ליבה, משימה גדולה הטילו עליה הוריה בעוזבם אותה לבד עם אחיה הקטן. וימים קשים הגיעו, האם תצליח במשימה?

פרצופו הנחרץ אותת על כשלון קרוב.

‘השם’ התחננה ‘אבא, אמא עזרו לי, עזרו לו’

“אני מספיק גדול להחליט לבד. ואני הולך.” הוא קם ועזב.

“לפחות אל תשתה מן היין” קראה אחריו בקול חנוק.

כמה זמן ישבה כך ובכתה? והאם זה משנה בכלל כשאין לה שום דבר אחר טוב או פחות לעשות?

לפחות תקרא תהילים.

לקחה את הגוויל הישן ויצאה לחפש מעט אור, אך כמו להכעיס השמיים היו קודרים, לא הירח ולא הכוכבים נצצו שם, כאילו מוחים על כשלונה הצורב. כאילו דוחים את תפילתה. היא שוב בכתה.

עמדה כך בפתח הבית הישן לא טורחת לנגב את דמעותיה.

“יהודית?” זאת רחל השכנה. “מה קרה?”

יהודית משכה באפה באומללות “משה, הוא היה רעב. לא הצלחתי לעצור אותו”

“ואת יהודית, את לא רעבה?” דאגתה היתה כנה.

היא לקחה אותה לביתה, האכילה אותה, לו רק היתה מגיעה קודם לא היה מושה הולך למשתה הארור.

גדל הוא הילד, והיא גדולה ממנו רק במעט, איך תוכל להוות סמכות מספקת בשביל נפשו הסוערת?

מי יכוון את דרכו מעתה?

משהו ביחסים התמימים בינהם נשבר היום, זה ברור לה.

שניהם עומדים על פתחה של דרך חדשה.

“אל תדאגי”.

“צריך לעשות משהו, שלא ילך רחוק. שיישאר קשור לתורה”

“נלך לגדול הדור, נשאל ממנו עצה וברכה”

[שושי ו.]

בס”ד

“הביטי, ראי מה קניתי בשוק!”

מהשקית נשלפים סודר סרוג ועבה וזוג נעליים קטנות.

“אליה ישמח כל כך ללבוש את הסודר ביום קר, ויהושבע כבר זקוקה למנעלים חדשים, שיגנו על רגליה הקטנות גם בבוץ, הלא כן?”

היא מהנהנת בראשה.

“גם שילה זקוק למנעלים. אצא אתו מחר לשוק, אולי תבואי עימי?”

שתיקה.

“מדוע אינך דואגת לילדיך? הלא תרחמי עליהם? החורף כה סוער!”

היא פורצת בבכי.

[batiak]

בן המלך והרועה

הם עמדו אחד מול השני, דוממים, אפשר היה לשמוע את לבם הפועם בחזקה, פניהם הנחושות הביטו זה לזה ואז בבת אחת הם נפלו איש על צוואר רעהו, מחובקים ובוכים ללא הפסקה. זהו רגע הפרידה הגיע. הם עצרו את בכייתם, הביטו זה בזה, ונשבעו שחברותן תשאר לנצח.

הכל התחיל כשרועה הצאן האנונימי עשה מעשה הרואי לטובת האומה. הוא מעולם לא ביקש לחדור לבית המלך, אל הארמון. היה זה המלך האהוב שהתעניין בו בצעיר הנמרץ והאמיץ, הוא ביקש לראותו, העלם הצעיר נכנס לליבו, והוא ביקש לאמצו כבן.

כבוד גדול היה לו, עניו מטבעו היה, גם בבית אביו לא נתנו לו מעולם את התחושה שהוא משהו מיוחד, להיפך, אפילו קצת התאמצו תמיד לשים אותו בצד, שמו אותו על המרעה.. שיסתובב לו עם הצאן ועם עצמו, והוא דוקא מצא לו בזה דרך להגשים את עצמו, להכיר את בוראו, להתבודד, ולשיר…

אבל הכבוד לא בלבל אותו, הוא נשאר כשהיה, עניו, נחוש, אמיץ ישיר וכנה. ואז, בארמון, בבית של המלך הוא פגש בו, בן המלך.

מן הרגע הראשון הם חשו איזה חיבור מיוחד. בן המלך חיבב מאוד את הרועה, ראה בו דוגמא ליושר, ולאומץ, ובעיקר ליראת שמים טבעית ואהבת ה’ מופלאה. הוא שבה את ליבו מהרגע הראשון. כזה דבר הוא עוד לא פגש.

הידידות ביניהם הלכה והתחזקה, הם נעשו אוהבים מופלאים זה לזה בכל נימי נפשם. נשמותיהן התחברו והם חשו שהם משלימים זה את זה. הפכו לסמל.

כל זה עד, שקרה המהפך.

דעתו של המלך וליבו נהפכו עליו. משהו בעלם הצעיר התחיל להפחיד אותו, לאיים עליו, והוא נכנס לזה. הוא נכנס לפחד וחרדה מהעלם הצעיר, בטוח היה שיום יבוא והצעיר הזה ישתלט עליו, ימרוד בו, וירש את כסאו.

הדבר הראשון שעשה, לקרוא לבנו לומר לו את דעתו על העלם, על חבירו הטוב. הוא ניסה לשכנע אותו שהוא מסוכן, שהחברות ביניהם בעייתית, וששום דבר טוב לא יצא מזה.

בן המלך לא ידע את נפשו, הוא ניסה להתווכח, להסביר לאבא שהוא טועה, אבל דבריו נפלו על אזנים אטומות. אבא גזר עליו להפסיק, ולהתרחק ממנו. הוא לא התכוין לקיים את דברי אביו, הוא ידע בבירור שהוא טועה.

בפנים נפולות נפגש בן המלך עם חבירו הרועה וסח לו את דברי אביו. הרועה נחמו באצילות, להפתעתו הוא הרעיף דברי שבח על אביו המלך הטוב והחנון הצדיק והאהוב, הוא דבר בקול ברור על נאמנותו הבלתי מסוייגת במלך, הוא לא הסכים לערער את בטחונו ביושר דרכו ובהגינותו.

תקשיב טוב הוא אמר. נראה לי שאביך לא מדבר מתוך גרונו שלו עצמו, אולי נכנס בו איזה כח מהשמים שמסית אותו לזה, הוא לא אשם, בטוח שהוא לא אשם, אמר וסתם.

בן המלך התפלא, תבין אולי אתה לא תופס מה שאני אומר, אבל אבא ממש מלא ב… הרועה השתיקו, וחזר ואמר חברי האהוב, יחי אביך אדוני המלך, אני מתפלל בכל יום להצלחתו אוהב אני אותו בכל ליבי, שום דבר לא יסיר את ליבי מאהבתו, ובכלל, אין ליבי נתון לדון אף אדם, האדם יראה לעינים, ומה’ מצעדי גבר.

ככל שהוסיף הרועה ודיבר, כך גברה אהבת בן המלך אליו, הוא השתומם מאצילות נפשו של העלם, מהאמונה היוקדת שהכל משמים, ומזה שלא הסכים לומר מילה אחת רעה על אביו. ובעוד חבירו מדבר גמלה בליבו החלטה נחושה, החברות הזה תשאר לנצח. והוא נשבע לו.

הימים חלפו, וככל שעבר הזמן, המצב רק הדרדר. כבר לא היה זה סוד ,שמשהו קרה ביחסים שבין המלך לבין הרועה, החיוך והשמחה שהייתה בו כשהיה פוגש אותו נעלמו, ובמקומם הופיעו פנים של זעם ופחד. גם הרועה הרגיש בזה, הוא הבחין והבין שיתכן והמצב מתחיל להיות קצת מסובך.. אולי אפילו קצת מסוכן… אבל הוא לא נתן לתחושות הללו לשנות את היחס שלו למלך, יחס של אהבה, כבוד, הערצה, ונאמנות בלתי מסוייגת, והוא מצידו המשיך בעבודתו בבית המלך, ובתפקידים שיועדו לו.

היחס של המלך אליו הוסיף והדרדר, הדברים היו כבר על סף פיצוץ, הסובבים יכלו לחוש באויר את המתח, כולם הבינו שברגע של חולשה יתכן שזה יגמר רע מאוד, רע מאוד מבחינת שניהם, הרועה והמלך.

עד שהגיע אותו היום. היום הגורלי. הייתה מסיבה גדולה בבית המלך, והרועה, שהרגיש שהמצב מסוכן מאוד, החליט על דעת עצמו שכדאי לו להעדר מהמסיבה, יתכן שבמסגרת חוסר השגרה והשמחה משהו יקרה, אולי נוכחותו תפריע, אולי משהו יתפרץ, הוא ביקש רשות מבן המלך להעדר מהמסיבה, ונשאר בחדרו.

הוא צדק. צדק מאוד. בשיאה של המסיבה פתאום הרגיש המלך בהעדרותו של הרועה, הדבר הכעיס את המלך מאוד, והוא פנה אל בנו בשאלה שהיא תביעה, היכן הוא הרועה ? בן המלך השיב לו שהוא ביקש להעדר, והלך.

פני המלך האדימו מכעס, הוא תפס חפץ חד העומד לידו, וזרק על בנו האהוב, למזלו, ולמלך המלך, הוא החטיא את המטרה. אבל כולם ידעו. נפל הפור. מבחינת המלך הרועה הוא בן מוות.

הדבר נודע לרועה על ידי בן המלך. ושניהם הבינו, הגיע הזמן להפרד.

ועכשיו הם עמדו חבוקים. בוכים. מקווים. הם לא ידעו שזו פגישתם האחרונה.

[שרי ז]

האתגר הזה באמת איתגר אותי ופעם ראשונה שאני שולחת כאן משהו כתוב..

תודה על ההזדמנות לכתוב כי אני מאד אוהבת והרבה זמן לא כתבתי

היא כשלה אל הבית באנחה, מסירה מעליה את הצעיף המחמם. אם חשבה ששיחה טובה בחצר לצד עצי הרימון ושריגי הענבים תועיל במשהו הרי שטעתה.

“אני מוכן לתת לך את מה שאת רוצה”, אביה הרים את קולו והיא נרעדה. רואה באמת את הרצון שמנצנץ בעיניו. “אבל הוא לא הנער אליו את מתפללת”.

היא הרכינה מבט, נושכת שפה.

“אבא, בבקשה”, שפתיה רעדו בעוית של בכי, “בבקשה, הוא הבטיח לי שילמד בישיבה”

ואביה שמעולם לא השיב את פניה ריקם, הפעם לא יכול היה לתת לה את שאלתה.

הוא נעמד, “מה”, התיז, “מה מצאת בבטלן הזה”, ראשו נע מצד לצד, “בור ועם הארץ שלא למד מעולם, רועה צאן..” הוא היה נסער, “ישיבתו של רבי אליעזר מלאה בתלמידי חכמים עצומים. כבר שמתי עין על כמה מהם שהרשימו אותי בכשרונותיהם ובהתמדתם” נשיפה ארוכה ליוותה את מילותיו. “וכי איזה פסול מצאת באחרים היושבים ולומדים כל ימיהם והוא, אינך יודעת אולי, אבל אני בעצמי שמעתיו כיצד מדבר הוא, הבעתו התקשחה ואת. רוצה, אותו.?? “

סימני השאלה שלו הסמיכו את האויר לצידה, מנעו ממנה נשימה.

“אני”,היא מוללה את קצוות הצעיף המהודר באצבעותיה, “אני ראיתי בו יכולות שאין בכולם, אני יודעת שהוא יצליח אם רק ינסה, אני בטוחה!”, היא הזדקפה, “אני רוצה אותו ולא אף אחד אחר”, נימה של החלטיות נשזרה במילותיה.

החלטיות שלא היתה בה עד היום והוא כאבא זיהה זאת מיד.

“ככה”, פניו הועמו ומשהו בו פקע, הוא החל לפנות לצעוד בשביל המוביל לביתם, היא פסעה אחריו, כשהפעם יופים של הפרחים סביב לא שובה את ליבה כתמיד.

“ככה את אומרת”, הוא לא הביט בה. “אז את יכולה לעשות כרצונך”, היא שמעה את כעסו, “אבל לא בתור הבת שלי”

היא שתקה, מנסה לתהות על כוונתו, ידיו של אבא רעדו והיא ידעה שכואב לו.

ומה תעשה וליבה מורה לה אחרת..? נזכרה באבן שנשחקה ממים, מעלה שוב את מילותיו הכנות והמבטיחות.

“את יכולה להנשא לו, למי שהנך צופה לו עתידות והוא מייחל למצוא תלמידי חכמים ולנשכם כחמור”, הוא השתעל, “אך אני איני מכירך יותר כבת ורכושי אינו שלך עוד”..

“אבא”, דמעה זלגה מעיניה, היא לא מחתה אותה.

הוא פתח את דלת הכניסה המחוטבת, סוגר אותה באיטיות, היא נשארה שם. בחוץ.

###

הקש דקר אותה והקור צבט את איבריה.

היא ניסתה להתכסות בו מעט, אך השינה רחקה ממנה. יש דברים שאי אפשר להשכיח מהגוף, חשבה לעצמה כשהיא נזכרת במנעמי בית אביה, במיטת נעוריה העטויה כרים וכסתות ממשי, גם אם הנפש מוכנה לשכוח ולוותר עליהם זה לא אומר שזה קל.

והוא יודע על מה ויתרה.

יודע ומבטיח לה ירושלים של זהב.

###

“רב גדול עומד הגיע לעיר”, סיפר אסף לבנימין כשניקו את חדר המבוא, “אומרים שהוא יגיע עם עשרים וארבע אלף תלמידים”, השיב לו בנימין בהתרגשות, “אף פעם לא שמעתי על כמות גדולה כל כך של תלמידים, אני מאד רוצה ללכת לשם לצפות במעמד”.

“אתה יודע”, פלט לו לאחר כמה רגעים של שתיקה כשהוא מניח את המטלית על כתפו, “יהוידע סיפר לו שהרב לא היה בביתו 24 שנה, הבנתי שהיה שם איזה סיפור שחזר לאחר 12 שנה ולא נכנס לביתו”

תמיהה גדולה עלתה על פניו של אסף, “אנחנו חייבים להיות שם, ננסה לבקש מהאדון שיתן לנו ללכת”

לקראת הצהרים הם ניגשו אליו “אתם יכולים ללכת”, אישר להם אדונם, שמחה עלתה על פניהם.

הוא נעשה מהורהר לרגע “ואני גם אלך אליו לאחר שיכנס לעיר”, הוסיף בלחישה כואבת לעצמו, “יש לי שאלה גדולה אליו”.

##

“רבי”, נרעד האיש, “בת היתה לי, בת תפנוקים שאהבתיה ונתתי לה כל. לימים רצתה להינשא לרועה צאני שהיה בור ועם הארץ שלא שנה הוא מעולם, סירבתי לה ומשלא שמעה לי הדרתי אותה מנכסי ונדרתי שלא תקבל ממני מאומה ולא הכרתי בה יותר”

הרב הביט בו בשתיקה,

בכי עלה בקולו של האדון, “וכעת, כעת אני רוצה לחזור בי מנדרי, זו הבת שלי ואני רוצה בה, רוצה לתת לה מנכסי למרות שנישאה למי שאני לא חפצתי בו, האם יש דרך להתיר את נדרי?” תקווה וכמיהה עלו במילותיו והוא תלה את עיניו ברב.

“אם היית יודע שחתנך ילמד תורה האם היית נודר זאת?” שאלו הרבי והוא ענה מיד, “אם היה יודע אפילו הלכה אחת לא הייתי נודר כך”

“נדרך מותר”, רכות נשזרה במילים, “אני הוא חתנך, ושלי ושל תלמידי כולם של ביתך הם”

[תהילה ב]

מקפיצה. יש עוד?

[טל ד]

אתגר מרתק שעשה לי חשק- מנסה את מזלי.

כתבתי כבר לפני שבועיים, רק היה לי חשוב לברר לגבי דיוקים מהמקורות…

הלילה היה קריר ושקט. שניהם עמדו בחשיכה, בוהים בחומה העצומה שהתנשאה מולם. הם לא היו מקומיים, ואפילו לא ניסו להעמיד פנים שהם שייכים. הזרות ניכרה בבגדיהם, אך הם ידעו שעליהם להשתלב – לפחות לזמן מה.

“זה המקום,” לחש אחד מהם לשני. “חייבים למצוא דרך להיכנס בלי לעורר חשד.”

האחר הביט מסביב, מחפש דרך להיטמע. “ניכנס דרך הפונדק,” אמר. “אף אחד לא שואל שאלות במקום כזה.”

השניים, היו שליחים במשימה חשאית. הם נשלחו לאסוף מודיעין על העיר הבצורה, יעד חשוב בדרך לכיבוש הארץ.

הארץ שהולכת להיות שלהם.

הפונדק היה מלא, רועש וחי. ריחות של בשר מתובל ויין עמדו באוויר. הם בחרו פינה חשוכה והתיישבו, מנסים להטמע, כורים אוזניים לשיחות הערות המתנהלות סביבם.

לפתע התקרבה אליהם אישה צעירה, עיניה חכמות ופניה קשוחות, אך היה בה משהו שקט שהקרין אמון. היא הניחה מגש לפניהם ואמרה בקול שקט: “אני יודעת מי אתם.”

הם הביטו בה בתדהמה מהולה בחשש. האם היא מסגירה אותם?

“אל תדאגו,” המשיכה. “שמי רחב. שמעתי עליכם, ועל העם שלכם. כולם כאן מפחדים. אני יכולה לעזור לכם… בתנאי אחד.”

כלב שתק, ופנחס הביט בה בעיניים חדות. “מה את רוצה?” שאל פנחס.

רחב התקרבה, נשענה על השולחן, ולחשה: “אני רוצה ביטחון. כשתכבשו את העיר הזו – ואני יודעת שזה יקרה – תבטיחו שלא תפגעו בי ובמשפחתי.”

השניים החליפו מבטים. זו הייתה בקשה לא פשוטה, אך הם ראו את הפחד והתקווה בעיניה.

“אם תעזרי לנו להימלט מכאן בשלום,” אמר כלב, “נבטיח לשמור עלייך ועל ביתך.”

לא עבר זמן רב עד שהשמועה על הזרים בעיר התפשטה. המון נזעם הגיע לפונדק והתחיל להלום בדלתות בשעת לילה מאוחרת.

,מהר” קראה להם רחב “בואו איתי, אתם בסכנה של ממש ואין לנו הרבה זמן”

הם הסתתרו. למזלם רק אחרי שהיו מוחבאים כראוי השומרים פרצו פנימה. “איפה הם?” שאלו את רחב. “האורחים הזרים? חשדתי שיש משהו מוזר בהם.” ענתה רחב בקור רוח – “אך הם כבר יצאו במהירות לפני זמן מה, אמרו שעוזבים את העיר. אולי אם תרדפו אחריהם מהר תוכלו להספיק לתפוס אותם לפני שיתרחקו מדי ויעלמו עקבותיהם”

זה הספיק לשומרי העיר כדי לאסוף עוד כמה חיילים ולצאת למרדף. מרדף אחרי הרוח…

“הם יצאו” חזרה רחב אל עליית הגג כשחזר השקט לשרור “אתם צריכים לעזוב. ללכת להתחבא בהרים”

רחב הובילה אותם אל החלון, בו היה חבל אדום שהשתלשל ארצה “ברחו מהר להרים, התחבאו שם שלושה ימים עד שיתייאשו המחפשים. לאחר מכן תוכלו לשוב למקומכם”

“ואנא, אל תשכחו את ההבטחה”

במשך שישה ימים, צעדו בני ישראל סביב חומות יריחו. החיילים צעדו בשקט מוחלט, בעוד הכהנים נשאו את ארון הברית ותקעו בשופרות.

רחב עמדה בחלון ביתה, צופה בהם. חבל הארגמן עדיין השתלשל, סימן לביטחונה, אך לבה פעם בחוזקה. היא ידעה שהרגע מתקרב. חששה מאד, הן כה רבים הם הדברים שעלולים להשתבש!

ובתוך העיר, תושבי יריחו החלו לאבד את קור רוחם. “מה הם עושים?” לחש אחד השומרים לשני. “למה הם לא תוקפים?”

“זה משחק פסיכולוגי,” אמר האחר. “אבל זה לא יעבוד עלינו.”

כך יום, ועוד יום, ועוד.

שישה ימים של המתנה, והקפת חומה.

הגיע היום השביעי. תושבי יריחו הביטו מהחומות, ונראה היה שהמצור נמשך כרגיל, אך הפעם, חיילי ישראל צעדו שבע פעמים סביב העיר.

ואז הגיע הרגע. בשקט שהשתרר לפתע, נשמעה תקיעת שופר חזקה. צעקת הקרב התפרצה מפי אלפי לוחמים. ולפתע פתאום- החומות החלו לאבד מגובהן– ואז נבלעו באדמה נוכח אנשי העיר המשפשפים עיניים בתדהמה.

רחב ומשפחתה עמדו בשקט מחוץ לחומות יריחו, מביטים בעשן שהיתמר אל השמיים. פנחס וכלב הובילו אותם למחנה ישראל, שם קיבלו אותם בסקרנות מעורבת – חלק מהאנשים תהו מי הם הזרים הללו, ואחרים לחשו על אומץ הלב של האישה שהעזה לעזור למרגלים.

* * *

סבתא רחב הביטה באהבה בנכדים החינניים המתרוצצים בחצר ביתה בעליזות, וליבה גאה ברגשי הודיה. היא הפנתה מבטה אל השמים ולחשה: “תודה אבא, תודה שקרבת אותי לעבודתך. תודה שהובלת אותי למקום גבוה יותר.”