אתגר כתיבה 9 – סיפור תנ"כי

[תהילה ב]

לתגובות – תגובות אתגר כתיבה 9 – סיפור תנ”כי

שימו לב לציין עבור כל חוות דעת בתגובות עבור מי אתן כותבות, מקווה שתהיה סיבה לאבד את הרצף מרוב עומס 🙂

כמובן מציינת מראש, גם לדוגמא שלי וגם לאלה שבע”ה תכתבו אתן – אין בכוונת הדברים להפשיט מעשי גדולים וגדולים אלינו הקטנים. כמובן תשתדלו לכתוב בכבוד הראוי לדמויות בהן בחרתן…
*
דוגמא:

חייו של משוגע אינם קלים. חייו של אחד הנחשב בשגגה לכזה – קשים עוד יותר.

אבל איזו ברירה יש לו?! הוא נושם את אוויר בין הערביים הצלול, מבחין בזרימתם ההולכת ומידלדלת של באי השוק, בבעלי הדוכנים המתכוננים לסוף יום עבודה, מוזילים את מחיר מרכולתם.

הגיע הזמן. אם את רצונו איש לא יכול להשביע – לפחות יעשה זאת הוא לקיבתו.

את דוכנו של הדייג השמנמן וחיוור הפנים הוא מוצא באותו מקום בו היה אתמול ושלשום, הלה מזהה אותו כשוטה הכפר החדש ונוהג בו בהתאם.

“הנה לך, מלך”, הדייג מרים דג מכווצץ וצמוק, על פניו רצינות תהומית, קולו נותר מבודח. “הדג הכי טוב בים, בהבטחה”.

“והמחיר?” מעולם לא היה צריך לשאלה. מגוחך להעלות אותה כאשר גושי הזהב שלו רובצים ברחובות עירו, כבדים כל כך שחבורת גברתנים אינה יכולה לסחוב.

“כמו אתמול”, שפמו של האיש מקפץ עם חיוכו. “אבל אם לא קיבלת מספיק מיסים היום – אני יכול להוריד לך מעט ממחירו. מהחלק המיועד למיסים, כמובן”.

מיסים. מעט המטבעות שנידבו לו האנשים יספיקו בהחלט, על אף שכשפנה אליהם בבקשתו הפשוטה, ההגיונית כל כך, לא חשק בכספם אלא בשכלם, בהגיונם הישר והבריא.

מטבעותיו עוברות לדייג המצקצק, מחזיר לו בפרוטות נחושת קטנות. הדג אף הוא עובר לרשותו, נראה טרי, לא בטוח. רגליו מוליכות אותו אל עבר פרברי הכפר, משם הוא צועד אל עבר החוף, צופה בדקות אחרונות של שקיעה.

שוב יימצא מעט ענפים, יערום אותם לערימה קטנה, ישפשף שניים זה בזה עד שתתפוס בהם האש, תהפוך למדורה.

שוב יחשוק את שפתיו, יקשקש את הדג, יבתר ויפלט את העצמות, יינעץ בענף דק ומחודד וירים אל מול המדורה עד שיהפוך הדג לאכיל, עד כמה שאפשר בלי תבלינים ראויים לשמם.

אפילו מלח אין לו! התבלין הפשוט ביותר שנמצא ברווח יחסי אצל פשוטי העם. מלח!

דמעותיו נופלות על הקשקשים הפזורים על הארץ, דבוקים גם לידיו. באנחה מלווית בתפילה הוא חורץ בבטן הדג חור, מושך את להב הסכין עד לזנב, מגלה שזו נתקעת כשהוא חוזר עם הלהב לכיוון הראש.

אדם רגיל היה מוציא את הסכין ותוחב אותה שנית. אבל הוא לא אדם רגיל והעכבה הקטנה מעמיקה עוד את ייאושו.

כמה ימים עברו? לפני כמה אנשים שפך את נפשו, קיבל בתמורה הנדות ראש במקרה הטוב, לעג באחר? כמה כפרים וערים כבר סובב ברגליו?

הרבה, יותר מדי. יותר מדי בשביל להמשיך ולנסות.

אצבעות ידיו מרפות מן הסכין והדג מחליק מידו אל העפר, אל הקשקשים המעורבים בו. פניו מורמות אל השמים ופיו נושף את האוויר האצור בריאותיו.

אז הוא התייאש. סופית.

אבל אסור לו! אסור לו להתייאש!

שוב הוא חושק שפתיים, אוסף את הדג מן האדמה, מנער אותו. תופס חזרה בסכין, תוחב אותה בבטן הדג.

“גם כי אלך בגיא צלמוות -” הוא פוצח בניגון חרישי מבית אבא, העולם מיטשטש מבעד לעפעפיו. “לא אירא רע כי אתה עימדי”, שפתיו חוזרות על המילים שוב ושוב, משרישות אמונה פשוטה, זכה.

הסכין נעצרת. הפעם הוא מתאמץ מעט יותר, נבהל כשגוש נזרק לפניו, נופל אל הקרקע, מנצנץ.

טבעת חותם. לא סתם טבעת חותם. טבעת החותם שלו.

“ירושלים, עיר הקודש, עיר מלכותי”, הוא הוגה בעיניים דולקות, כפות ידיו עוטפות את הטבעת עליה חקוק השם המפורש. “הנה אני שב אליך, במהרה”.