אתגר ספונטני // או: כך מוצאים רעיונות לסיפור

[ריקי ריקי]

אני הייתי הולכת על כיוון הומוריסטי וכותבת קומדיה,

הקומדיה מתארת את המירוץ הבלתי אפשרי של בכירי פולקסוואגן לשלח את המכוניות כל אחת ליעדה. בסופו של דבר- אחרי שנוסו כל האפשרויות ונכשלו- הם סוגרים עיסקה עם ראש שבט ג'ולובומבולו בכפר הקנייתי, שהוא יעמיד לרשותם את כל החמורים ובהמות המשא שבאיזור, תמורת טיול ביבשת אירופה לכל בני הכפר. הם כמובן לא מתכוננים לקיים את חלקם בעיסקה, אבל ראש השבט יודע לדאוג לצאן מרעיתו ועל כך בהמשך.

וכך יוצאת שיירה לדרך: כל חמור רתום לרכב יוקרה, ואחריהם משתרכים בני הכפר הפשוטים; כך עד לתחנת הרכבת הקרובה במרחק של כמה מאות ק"מ, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים. אמנם בכירי פולקסוואגן תכננו לנטוש את בני השבט כאן, אולם ראש השבט, במהלך מתוחכם, במהלך המסע נשאר צמוד למנכ"ל החברה, וברגע המתאים לוקח אותו בשבי ומוכן לשחררו רק לאחר שכל בני השבט יהיו מסודרים באוניה לאירופה. וכך מרוויחים בני השבט את הטיול המיוחל.

עם הגעתם לאירופה- מתברר שלאירופאים אין דלק בגלל המשבר, אז הם מתנפלים על החמורים, ופתאום כל אירופאי רוצה חמור. החמורים נמכרים בהון עתק, והמכוניות שהובלו ביזע- דוממות במגרשי המכירה. חברת פולקסוואגן פושטת את הרגל, והשבט הקנייתי מתעשר.

בינתיים, ראש השבט לא מוותר, ומאלץ את בכירי פולסקוואגן לקיים את חלקם בעיסקה- ולקחת את השבט לטיול סביב אירופה. הוא מאיים עליהם עם מצ'טה אימתנית שעברה אליו בירושה מזה עשרים דור, והם נבהלים ומקדישים את שארית כספם לטיול המובטח.

אולם הכסף נגמר באמצע הטיול! וכדי להימלט מזעמו של ראש השבט, מציעים בכירי פולסקוואגן לראש השבט שבמקום המשך הטיול- יקבל כל אחד מהשבט מכונית פורשה מהדגם החדש ביותר, וראש השבט מסכים. הטיול נקטע בדיוק בעיר נמל איטלקית כלשהי, ובני השבט עולים לאוניה כאשר לכל אחד מהם רכב יוקרה חדיש (ולראש השבט- לימוזינה), ובכירי פולקסוואגן נותרים לקבץ נדבות באיטליה.

בני שבט ג'ולובומבולו חוזרים בחזרה לכפר. ראש השבט, ששמר את הכסף ממכירת החמורים, קונה דלק- והם נוסעים עד לכפר במכוניות היוקרה, שם מנסים לחזור לחייהם הרגילים.

אולם יום אחד ללא התרעה מוקדמת מתגלה בכפר באר נפט שופעת, שממנה אפשר לשאוב דלק לכל המכוניות שברשותם למשך מאות שנים!

בסופו של דבר: תושבי השבט נוסעים במדבר על מכוניות יוקרה, והאירופאים רוכבים על חמורים וקופאים בחורף האירופי.

אנשי השבט מזמינים את האירופאים אליהם לכפר, ונוצרת הגירה המונית לקניה.

ראש השבט נהיה ראש ממשלת קניה ובכירי פולקסוואגן מטאטאים לו את הארמון ===

סוף הסיפור.

כמה נחמד רגע של הפוגה בערב פסח!

[תמי אפשטיין]

למה קומדיה? חתיכת מותחן!

אלופה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[אבישג]

ואוו ריקי מהמם

תקשיבי חתיכת גרעין למותחן טוב

אני הייתי שמחה לקרוא את הסיפור המלא…

[עדינה בר לב]

חתיכת אתגר.

רק לא ממש הבנתי מה חלקי באתגר.

כ"א מנסה להביא תקציר המבוסס על הידיעה?

[תמי אפשטיין]

כל אחת רואה בידיעה רעיון לפיתוח עלילה.

יכולה לפתח את זה הלאה. יכולה לקחת מזה רעיון מקביל לעלילה. יכולה לעשות מזה אלגוריה.

יש לך אנקדוטה עסיסית ומפתיעה. תחשבי מה את יכולה להוציא ממנה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[רחלי עפעס]

אני אולי הייתי הולכת על כיוון יותר– מצד השבט עצמו.

-כאילו, מצד זה שהם לא יודעים מאיפה נחתו עליהם קופסאות הברזל הענקיות, עם הצבע/הריח המוזר, וכו'..

[בשביל להשתתף באתגר צריך ממש לכתוב את הז יפה וארוך, או שמספיקה השורה הנ"ל?…]

[תמי אפשטיין]

כיוון יפה. יש לך בסיס שאת יכולה לפתח

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרה יהודית באייר]

בעצם כולן אמורות לתת רעיונות לתקציר לאותה ידיעה? אם כך איך נקרא את מה שכתבו לפנינו?

[תמי אפשטיין]

יש כאו ידיעה, אבל כל אחת לוקחת את זה למקום אחר.

יש כאן כבר שני כיוונים אחרים שהעלו.

כל אחת יכולה לשוט עם הדמיון שלה. אולי מבחינת אנשי האי, או מבחינת היצרנים.

קחי רעיונות שעפו לי הרגע: השבט זועם שחנקו לו את האי עם הבלאגן של המכוניות.

ראש השבט באי הוא דווקא מתנזר מציוויליזציה וחושב שזו תככנות שבאה לכפות עליו את המודרניזציה ועושה הכל כדי להזים אותה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרה יהודית באייר]

אבל תקשיבי, התחלתי לקרוא קצת על האי וזה בפני עצמו מרתק!

[חומי קרמינר]

אני בצד של הרוכשים.

הם זועמים, ובצדק, המכונית שלהם היא לא רק כלי רכב אלא סמל סטטוס,

ותובעים את הבעלים.

השפט קובע כי יש לחבר בין הרוכשים לנרכש,

ועורך הדין היצירתי של חברת פולקסווגן מחליט שלוקחים את מוחמד אל ההר,

כלומר, את הרוכשים אל המכוניות

אז מה קורה כשהקונים ההיי סוסיטיים של פורשה מגיעים לקניה וליבם נכמר על המתגוררים במקום בתת תנאים?

וכשנגמר הדלק והמלחמה מתעצמת, שדות התעופה סגורים והרוכשים תקועים בקניה עד שהם מגיעים למצבם המקורי של תושבים?

ואיך ייפתר הסכסוך בין פורשה לפולקסווגן על זכויות היוצרים של הרעיון המבריק?

על זאת ועוד בקומדיה שלפנינו 'קניה בקניה' (ראשון: שווא, חיריק, קמץ. שני: צירה, שווא, קמץ)

[תמר פ.]

חח, חומי, אחד הטובים. אהבתי!

[מרים סולובייציק]

אכן!

הילדים שלי במיוחד הבכור, אוהבים מותחנים.

לי זה פחות מדבר.

הסיפור יכול להיות:

אבא של חברה שלי נוסע לחו"ל להשגיח על שימורי אננס, משמש, ואפרסק.

הוא רוכש שם מכונית פורשה, כשחוזר לארץ הוא לא מצליח להעלות איתו את המכונית לארץ.

הוא משאיר את המכונית לטומבולו שישתמש בה עד שהוא יחזור לקניה.

[עדינה בר לב]

אני מדמיינת ככה:

ג'וֹמוֹ, אתה משוגע. מאיפה הבאת את העצים האלה?" ג'ומו לא ענה. הוא המשיך לתקוע את ענפי השיטים הקוצניים באדמה המאובקת, יוצר מעגל סביב ה"עדר" החדש שלו. "ג'ומו, אני מדבר אליך. החמורים יברחו לך אם תמשיך להתעסק בשטויות האלה". מוּסָה, חברו הטוב ביותר, עמד בצד, ידיו על מותניו, מביט בנער בן ה-14 שהיה עסוק בבניית מכלאה מוזרה. "אלה לא חמורים, מוסה". ג'ומו עצר לרגע, מנגב את הזיעה ממצחו. "אלה חיות מסוג אחר". מוסה צחק. צחוק מתגלגל שנשמע היטב בשקט של נמל למו החדש, המקום שבו האוניות הגדולות פרקו את מטענן המוזר ונעלמו. "חיות? אלה גושי מתכת, ג'ומו. הם לא זזים. הם לא אוכלים. הם פשוט עומדים שם ותופסים מקום". "הם יזוזו". "איך? אין להם רגליים". "יש להם גלגלים". "אז מה? גם לעגלה של אבא שלי יש גלגלים, והיא לא זזה בלי החמור". ג'ומו חייך. חיוך קטן, מסתורי. "חכה ותראה".

הוא סיים את המכלאה. גדר עץ פשוטה, אבל מספיק גבוהה כדי למנוע מאנשים סקרנים להיכנס. בפנים, עמדו שורות שורות של מכוניות נוצצות. פורשה. פולקסווגן. צבעים בוהקים של אדום, כחול ושחור, משתקפים בשמש האפריקאית היוקדת. המקומיים התעלמו מהם. עבורם, אלה היו סתם חפצים חסרי שימוש, פסלים סביבתיים שהאדם הלבן השאיר מאחור.

אבל ג'ומו ראה משהו אחר.

הוא בילה את הימים הבאים בלימוד המכונות. הוא לא ידע לקרוא, מעולם לא דרכה כף רגלו בבית ספר, אבל היה לו חוש טכני נדיר. הוא פתח מכסי מנוע, זחל מתחת למכוניות, פירק והרכיב חלקים. הוא למד את הריח של הבנזין, את הצליל של המנוע כשהוא נדלק, את ההרגשה של ההגה בידיו.

יום אחד, מוסה הגיע למכלאה ומצא את ג'ומו יושב בתוך פורשה אדומה. "מה אתה עושה?" שאל מוסה, פחדיו ניכרים בקולו. "אני לומד לרכוב". "לרכוב? על זה?" "כן. בוא, אני אראה לך". ג'ומו הניע את המנוע. הרעש היה חזק, עוצמתי, שונה מכל מה שמוסה שמע אי פעם. הוא קפץ לאחור, מבוהל. "אל תפחד, מוסה. זה כמו חמור, רק יותר מהר". ג'ומו שילב הילוך והמכונית החלה לזוז. לאט בהתחלה, ואז מהר יותר. מוסה צפה בהשתאות כשהחבר שלו נוסע במעגלים בתוך המכלאה, אבק מתאבק מאחוריו.

"אני רוצה גם!" צעק מוסה. "בוא".

זה היה הצעד הראשון. ג'ומו התחיל ללמד את מוסה, ואז נערים אחרים מהכפר. החדשות נפוצו מהר. "ג'ומו יודע להרכיב את חמורי המתכת", אמרו האנשים. פתאום, כולם רצו ללמוד. מבוגרים, צעירים, אפילו זקני הכפר.

ג'ומו זיהה את ההזדמנות. הוא התחיל לגבות תשלום עבור שיעורי הנהיגה. לא כסף, כי לאף אחד לא היה. הוא ביקש סחורות. אוכל, בגדים, כלי עבודה.

"אבל ג'ומו", אמר לו יום אחד אחד הזקנים, "איפה נרכב על החמורים האלה? הכבישים שלנו מלאים בבורות". ג'ומו הביט בכבישים המשובשים, המאובקים. הוא ידע שהזקן צודק. המכוניות האלה לא נועדו לתנאים האלה.

"אנחנו נסלול כבישים". "אנחנו? איך?" "אני אראה לכם".

ג'ומו גייס את תלמידיו. הוא לימד אותם איך להשתמש במכוניות כדי להוביל אבנים וחול. הוא תכנן מסלולים, מדד מרחקים, ניהל את העבודה ביד רמה. הוא הפך להיות המנהיג הבלתי רשמי של הפרויקט.

הכבישים הראשונים היו פשוטים, אבל הם עשו את העבודה. המכוניות יכלו עכשיו לנסוע למרחקים גדולים יותר, להוביל סחורות ואנשים. הכלכלה של למו החלה לפרוח.

פולקסווגן שמעו על הנער הקנייתי שהפך את המכוניות הנטושות שלהם להצלחה מסחררת. הם שלחו נציגים ללמו. הם נדהמו ממה שראו. נער בן 14, ללא השכלה פורמלית, ניהל רשת של נהגים, מוסכים וכבישים.

הם הציעו לו עסקה.

"ג'ומו, אנחנו רוצים שתנהל את סניף פולקסווגן בקניה". ג'ומו הביט בנציגים הגרמנים. הוא ידע שזו ההזדמנות שלו לשנות את חייו, ואת חיי בני עמו.

"אני מסכים. אבל בתנאי אחד". "מה התנאי?" "שנמשיך לסלול כבישים. בכל קניה".

נציגי פולקסווגן חייכו. "מוסכם".

השאר הוא היסטוריה. ג'ומו הפך לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר באפריקה. הוא הקים רשת של סניפי פולקסווגן בכל היבשת, והשקיע מיליונים בתשתיות ובחינוך. הוא מעולם לא שכח מאיפה בא, ותמיד נשאר מחובר לשורשיו בלמו.

והמכלאה הישנה? היא עדיין עומדת שם, תזכורת לימים שבהם נער אחד עם חלום גדול הפך גושי מתכת לחיות מחמד.

[שירי .]

מה שעולה לי- לכתוב סיפור על נער מופרע נורא ואיום, יתום וחסר תקווה. נקרא לו קלאי. קלאי גדל אצל איכר עצבני שמפליא בו מכותיו. הוא בורח פעם אחר פעם, אבל בסוף סוחבים אותו חזרה לשדות התירס או מעמיסים בידיו מחצלות קש למכור בשוק המקומי.

קלאי רק מחכה להזדמנות לברוח מהאי שלו, הוא חולם על חיים אחרים במקום אחר. ופתאום, יום אחד, שהאיכר שלו הכריח אותו לשלות פנינים מצדפות על חוף הים, הוא רואה אוניות מתקרבות, מורידות יצורים לא מוכרים. הוא רואה את הבהלה על הספנים, את הבלגן. כל הספר הופך למגרש חנייה ענקי למפלצות הברזל שלא ראה כמותן מימיו.

המתרגם של האי, זה שיודע את שפתם של הספנים, מסביר לכולם מה אלו המתכות ענק ומה תפקידם בעולם. קלאי מתקרב, המכוניות מאוד מעניינות אותו והרעיון שאפשר להיפטר מהרכיבה על החמור הזקן של האיכר שתמיד נתקע באמצע הדרך ובגללו האיכר נותן לו מכות, קוסמת לו.

הוא מוצא חן בעיני ספן מבין הנפש שקלט את עיניו החולמניות. הספן מספר לו על אמריקה הרחוקה ועל חיים אחרים מעבר למים האינסופיים. קלאי משתלהב ומתחנן אליו שייקח אותו לשם. (רגע, איך הם מדברים? הרי קלאי לא יודע את שפתו, אז אולי הם כן יודעים אנגלית שם, ואולי הספן יודע את שפת המקומיים כי כשהיה ילד נשכח באי הזה זמן מה) והוא יהיה לו עבד עולם.

אין לי מושג מה קורה אחר כך, אני רק יכולה לתאר לעצמי שקלאי נהיה בן אדם, הוא מתעשר, יש לו מכונית ועוד אחת, ויום אחד הוא מגיע עם משפחתו לאי הנידח, לאיכר שרדה בו בפרך, ומראה להם מה קרה עם קלאי האומלל. ואז כולם מסתכלים עליו בהערצה מהולה בפחד כאשר הם מבחינים בכלי הנשק שחגור למותניו. בולעים את רוקם בבושה וכלימה על כי ביזו והשפילו אותו כך. מתחננים למחילה. וקלאי כמובן מוחל ועוד נותן לאיכר איזה בוכטה של שטרות, או אולי משהו אחר שאפשר להרוויח עליו. כי יש שם עוד שני ילדים קטנים שדווקא התייחסו אליו יפה וניחמו אותו. וזה בשביל החתונה שלהם בבוא העת. כן, קלאי הגוי מגלה מידות תרומיות. בסוף הוא ואשתו, המיוחדת עד מאוד גם, בעלת סיפור חיים דומה (אינדיאנית לשעבר) מתגיירים, ועולים לארץ ישראל. היום הם מספרים את סיפורם האישי בהידברות.

[שיינא]

"מספרים את סיפורם האישי בהידברות"
וואי זה היה פאנצ' שלא ציפיתי לו…
חחחח

תתחילי לכתוב סאטירה, את ממש טובה בזה! (או שכבר היום את כותבת הומור? ואיך אדע?)

[שירי .]

לכתוב הומור? לא חשבתי על זה.

לא צריך להיות ממש מצחיקה בשביל טורי הומור? שנונה בטירוף?

אין לי את זה ברמה גבוהה, רק ככה בשביל התבלין. והעיקר ששמחת! 😍

[שיינא]

חושבת שלא צריך להיות מצחיקה בשביל לכתוב הומור.
תתקנו אותי אם אתן חושבות אחרת. בעיני כתיבת הומור היא לא להיות סטנדאפיסטית על הדף, אלא אישה שיש לה זוית מחשבה מקורית ומעניינת, ששמה לב לפרטים קטנים בחיים שאפשר להגזים אותם.
זה לא מחייב את האישיות שלך בכלל,

וסתם, תשימי לב שכל התגובות שלך יש בהן משהו מחויך. אז יש לך את זה… 🙂

[תמר פ.]

מזכיר את "הרוזן ממונטה כריסטו" למי שמכירה…

[חומי קרמינר]

אוי, שירי, שימחת את לבבי:)
זה לא חדש, רוב עד כל התגובות שלך משמחות אותי.
רק לוודא-
זו היתה אירוניה על הדרישה הנחרצת (של מי, בכלל?) שכל גוי טוב לב סופו להתגייר?

[שירי .]

אהה. משהו כזה.

יצא לו תקציר גויי שכזה, הייתי חייבת להציל את המצב

אז נערכו גיורים מהירים של בן האי והאינדיאנית.

אבל אני חושבת שבספרות החרדית זה מאוד נפוץ, כזה סיום, לא?

איזה הוצאה תיקח סיפור על קלאי האומלל בלי איזה טאץ' יהודי? 🙂

[רחל פישביין]

לי מייד עלה סיפורה של קלואי – ילידת האי למו.

לאחר שהאוניות הפליגו ללא המטען, לקח לו כל אחד מבני האי מכונית אחת שמצאה חן בעיניו.

את המכונית הזאת הוא הציב בחצר ביתו, ניקה וטיפח אותה ושמר אותה מכל פגע.

בכפר התחילו להיבנות מעמדות לפי הנראות של המכונית הניצבת בחזית הבית.

ככל שהיא היתה יותר יפה/נקיה/שמורה/גדולה – כך בעליה היה מוצב גבוה יותר בדירוג החברתי.

חייהם של התושבים סבבו סביב "גידולה" של המכונית וניסיון לעלות למעמד הבא בדירוג.

מכוניות שהחלידו נקברו בבית קברות למכוניות שהוקם כבר בהתחלה עבור המכוניות שלא היה להם דורש.

קלואי התבוננה במה שקורה סביבה ולא הסכימה לזרום עם השיגעון, נמנעה מהשתתפות בטקסי הניקיון והצביעה של הרכב המשפחתי וניסתה לחפש תשובות לשאלות שכססו בה.

לבסוף התגיירה והתחתנה עם קלאי (מהסיפור של @ZINI ) והם עלו יחד לארץ בתקווה לפתוח בחיים חדשים ולספר את סיפורם בהידברות, אולם למרבה האכזבה הם גילו שגם כאן בארץ קיימות תופעות דומות.

[חיה לרר]

משום מה אני מדמיינת את זה כאילו חזרנו לדורות לפני הקדמה….

מדמיינת את אחד מילידי המקום נעמד בהלם מול הסוס בעל הגלגלים שצנח לו כאן…

אבל סוס מהזן שלא מספיק לומר לו דיו והוא זז,

לא עוזר להכות על גבו, מקסימום זה ישבור משהו…

ולא רק זה,

דמיינו את הפוזה,

קבוצה מילידי המקום עולה על גג הרכב ומצפה שיזוז…

מי יהיה בעל הרעיון שבשביל להזיזו ממקומו צריך להכנס בפנים?

{טוב, כמובן שלא חשבתי מידי לעומק ולכן זה מה שיצא… בכל זאת, זמן ערפס עכשיו…

{ערפס – ערב פסח}