בין השבילים
בין השבילים
בין השבילים
כשהלכתי
והלך הכאב
גם איתי.
בין השבילים
כשפסעתי
ולא עזב הוא
לרגע אותי.
בין השבילים
כשברחתי
טרופת נשימה
וכוחות.
בין השבילים
כשמעדתי
וזלגו הדמעות
על חולות.
שם.
בין דרכים,
פיתולים,
עצים ועפר.
בין צמתים
והרים,
ומשעול לא נגמר.
הוא נמצא
בלי מוצא
בסערת מרוצה.
כאב –
שאין לו מילים.
דיבור-
של אלף מילים(ן).
הוא תופס את
הכל,
זועק בלא קול.
בוקע צלעות
סדוקות ושבורות.
ואין לו, היכן,
לאיפה לפנות.
מרוסק ושחור
עמוק בתוך בור
הוא קורע
דומע,
בודד.
ואין מי עוזר
ואין מי פותר
משיב, מנחם
מעודד.
וכאן היה לו
סיום להיות,
אך, תחילה, היא לו
כמו אח לאחות.
ומתוך רגבים,
מעפר ושברים,
יש מילה
רק אחת
וכח אינסוף
להשיב, לאסוף.
שואגת, זועקת
באפס כוחות.
משיבה קצת הלב
לאוהב.
א-ב-א—
. . .
לא מתוך
מענה,
אולי רק כמו
סנה.
בוער באש,
לא כלה.
ועולה.
כצורך לשוב
לחוש החיבור,
הדיבור.
ולפעמים –
זה כל מה שצריך.
שם.
בין השבילים.
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
