בין פורים לפסח – מלחמה!

[רות .]

אחת..שתיים…שלוש…

ילדה גדולה היום חוגגת

זר פרחים לה על הראש

קבלו את נסיכת יום ההולדת…

חישוקים מבריקים מחכים לעדינה שתדלג עליהם בשובבות מתוקה,

גם ללי ואסתר חנה שחגגו לא מזמן חיכו לרגע הזה.

אבל עדינה עומדת ודמעה רטובה מחליקה על הלחי,

ידה הקטנה מקמטת באימה את השמלה התכולה.

"מתוקות" מריעה שני הסייעת "מי שיושבת יפה כלת יום ההולדת תחלק לה מהעוגה".

אמא עומדת עם המצלמה המון פלשים זורחים עליה באור חיור.

והחברות רק מתלחשות סביבה בלחישות רועמות,

נו , מתי כבר היא תחלק לנו ת'מנתקים'

זה יותר מידי, בשביל עדינה אחת קטנה.

אחת שבורחת עמוק לתוך החצאית של אמא.

[מרים סולובייציק]

יום שלישי הוא תמיד היום הגרוע ביותר להחטיף מכות ללייבוש. כי לייבוש חוזר באותו יום מהישיבה כשהוא קרבי ביותר. באותו יום הוא שומע שיעור מהמג"ש, האי, יש כל יום שיעור? אבל באותו יום משום מה הוא הכי קרבי, והוא יכול להחטיף בחזרה. ולמה להחטיף לו? כי הוא מתלונן על דברים טובים שיש לו! הוא לא יודע להעריך את כל ה"יש" בחיים שלו. יש לו הורים מסורים, אחים ואחיות, שמחות; בר-מצוות, בריתות, אירוסין, חתונות… מה חסר לו? ואיזה חוסר רגישות יש לו! איך הוא מעז להתלונן כשסביבו נמצאים אנשים קשי יום ומרי נפש, שאין להם אפילו אלפית ממה שיש לו, הם שקטים ובדרך כלל לא מתאוננים. רק בגלל זה מגיע לו שתי סטירות לפחות. אז אני ניגש ללייבוש, וכמעט מרים עליו יד. הוא יושב על הספה בסלון ומרצה את טענותיו, אפשר לחשוב! מיהו בכלל שיתלונן! במקום להקשיב לדוד שלו, וליהנות מה"ייחוס" שלו, שהוא האחיין של המג"ש, שהוא יכול לפגוש אותו מחוץ לזמנים של הישיבה ולדבר איתו בלימוד, להגיד דברי תורה בשולחן שבת, הוא מתלונן. יאללה שישתוק כבר! כמה אני יכול לשמוע על זה שאבא שלו כלומניק, בטלן, שלומיאל וכו', שיתבייש לו!!! זה מה שיש לו להגיד על האבא המקסים שיש לו?! אבל אני כבר לא מעז להחטיף לו כי אחרי שהחטפתי כבר לפלדחי, יש לי תיק פתוח במשטרה, ועוד רק אירוע אחד של קטטה, המשטרה מפעילה עלי את המאסר על תנאי, ואני נזרק באופן ממשי למאסר. עד כאן דבריו של גלעד שכולם מכירים אותו בכינוי "יגר סהדותא".

זה אחד מהדברים היפים שהוציאה ממני המלחמה.

במקום ללכת לעבודה, או לחילופין – לנקות את הבית לפסח, זה מה שאני עושה. יושבת וכותבת. כותבת את עצמי לדעת. הבית זועק לישועה, ואני בשלי.

וכי תשאלו אותי איפה הילדים, זה עוד סיפור עצוב. הם לא בבית. וזה כבר היסטוריה. ברור שאם הם היו כאן, הם היו נכנסים לתוך הספר. נתקעים שם ללא יכולת תזוזה.

אחד המתוקים שלי מתעניין בפגישות שלנו בספר שאני כותבת בזמן האחרון, ומעשיר לו אותו בבדיחות וטשיקאווים שמכניסים פלפל ועסיסיות לתוך הסיפור.

אמנם הוא לא נמצא בבית, אבל הוא כן נמצא בתמונה.

[תמי אפשטיין]

אין כמו אזעקה. היא מלחימה מחדש את מערכת היחסים היריבה בין דיירי הבית. היא מגשרת על פערי דעות ומסקנות. היא עוצרת ירי של ידיים ורגליים, משיכה בשערות ובעיטות. היא קוטעת שיעמום ובלגן.

ברגע אחד ניצבים כל הלוחמים הקטנים החזית אחידה. "אזעקה", הם מיידעים את הקירות, כאילו שאלו לא שמעו בעצמם. "התראה", הם פולשים לחדר העבודה ומיידעים אותי, כאילו לא נאנחתי. יחד אנחנו מושיטים ידיים, המפגינים והיריבים, הלוחמים והנמלטים, יוצאים במעגל רחב לכיוון הממ"ד. המעמד, כפי שמתעקשת בת החמש לכנות אותו.

יחד אנחנו חוזרים שוב על פרק קכ"א, מוסיפים את ק"ל. שואבים תקווה ועידוד. נהנים מהפוגה קלה מהמלחמות שהשעימום מנפיק.

כשנהנים, הזמן עובר מהר. גם החזרה לשגרה, בשפה מדוברת: למריבה.

מי אמר שאזעקה כל כך גרועה? כך זה, בנוהל חירום. סליחה, שגרה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שירי ז]

"אתם טובים, ימים כאלו?" אני שואלת את היום שמולי, ואת זה שלפניו.

"בטח! אנחנו הכנה לגאולה, מה זה לא שקוף?" הם עונים לי ביתר ביטחון. מעליהם שמיים תכולים עם עננים קסומים, כאילו לא הבריקו בהם יירוטים עזים. טיל אחד נחת ממש, כמה רחובות מכאן.

"שקוף" אני עונה בחצי קול. כי אין לי סבלנות לילדים שקופצים לי על הראש. וגם לא לבלגן שמפיל אותי על הראש. ובכלל הלב שלי אטום. אז מה שקוף עכשיו? לא שקוף לי.

"אני רק שאלה, מתי? מתי זה יגמר?"

"מהר!" עונים לי הימים. מצלצלות ההתרעות, מקפיצות האזעקות. "זה חייב להיות הסוף של הסוף של כל הסופים"

אני נושמת עמוק. אנחנו בסוף. זה חייב להיות הסוף. זה חייב. הימים אומרים. האזעקות קוראות. וההתרעות עם הצליל הזה שעושה לי צמרמורת עזה מקפיצות כל פעם מחדש. סוף. סוף. סוף.

אז למה דרוך ומתוח ובלגן לי?

ככה נראית אישה על סף גאולה?

מסתבר שכן.

אז אם הכל נורמלי, אפשר לתת חיוך.

ענוות, הגיע זמן גאולתנו! תנו חיוך!

[מאיה]

בס"ד

בסוף זה קורה.

אחרי תקופה של בלבול וחוסר סדר, של 'לא להכניס לכאן חמץ' ו'לא להניח כאן את השקיות של הקנייה לפסח'. אחרי עבודה אינטנסיבית, של מאמץ להגדיר את הגבולות ולשמור עליהם – סוף סוף מגיע הרגע. הרגע שבו מבינים שהמאמץ היה משתלם. הזמן הזה שבו כל החמץ מבוער, מכור ומושבת, ובכל שולט הכשר לפסח.

בסוף זה קורה.

אחרי תקופה של מאבקים ומלחמות, של 'עשו שונא ליעקב' בכל הווריאציות המודרניות שלו, של אזעקות והתרעות ושל התקפות ומתקפות, מתברר סוף סוף לעולם כולו שהעולם נברא בשביל עם ישראל, והרשעה כולה תכלה מן הארץ.

בסוף זה קורה.

אחרי אלפי שנים שבהן העולם היווה העלם על האור האלוקי. אחרי אינספור מעשים שקידמו את התהליך של הורדת השכינה לעולם הזה. אחרי תקופות ארוכות של בלבול וחוסר בהירות, של גבולות מיטשטשים בין טוב לרע – הכל סוף סוף ברור. פתאום מתבררת המטרה של כל הקושי והסבל, המטרה של כל העבודה. כל הרע מבוער ומושבת, והטוב האלוקי שולט בכל. גאולה.

[חומי קרמינר]

אני רואה ששוב לא עולות תגובות שנשלחו דרך המייל @taliashwartz

[צוות קדם]

שלום חומי, אכן היתה שם הודעה מוזרה ששיבשה את התהליך תודה שהרמת דגל, כעת זורם

[חומי קרמינר]

רחלי, בת חמש, תלמידת גן חובה, לוקחת את הטלפון ומסתגרת איתו בחשיבות במרפסת
הקטנה נסגרה לחצי חדר ונקראת בפי העם, חדר הבלאגן.

טלפון: כמה שאני מתגעגעת לשחק איתכן, ללמד אתכן פרשת שבוע, מה הפרשה היום?
נכון….

אמא עוברת ליד הדלת הסגורה, מכניסה ראש פנימה

אמא: רחלוש, מה את שומעת?

רחלי נאנחת כבושות

רחלי: משהו. מה זה משנה? איפה הכביסות שלך? הוצאתי אותן מהמכונה כדי שתתעסקי
איתן ולא כדי שתבואי להפריע לי.

אמא: רחלי, תעני לי כמו שצריך. זו הגננת שלך? את שומעת פרשת שבוע?

רחלי: אוף…. אי אפשר להתרכז חצי דקה בבית הזה. לכי תקחי משהו מהמשלוחי מנות,
כשאני אגמור אני אדבר איתך על כל מה שאת רוצה.

אמא שולחת ברחלי מבט נוזף ומשועשע וסוגרת את הדלת, אחרי רגע נשמע קול מאחורי
הדלת הסגורה.

רחליOFF: אמא? אממממא. תביאי לי דחוף כוס מים.

אמא (קוראת מרחוק): תלכי ותקחי לך.

רחליOFF: סליחה?! ככה לא מדברים! גם את רוצה הרבה פעמים שאני אביא לך דברים,
נכון? אז בבקשה תעשי מה שאני מבקשת ממך עכשיו.

*אצלכן זה ככה?*

*אצלי הפוך…*

[חוי שטיגל]

ליד זר הפרחים שאשלח לדוד מאמריקה, אכתוב:

תודה על התזמון בזמן של ניסים

תודה שאין בין פורים לפסח מבחנים

תודה שאין בתי ספר וגנים

תודה על קייטנות מאולתרות בכל הבניינים

תודה על אפשרות לגמול חסדים

עם הסבתות והדודים

תודה על מפגשי השכנים

תודה על פינוי המחסנים

תודה על הלילות הלבנים

תודה על שאנחנו מתכוננים

יותר מבכל השנים

להקריב קורבן פסח- מנויים

רק פליז, אם אפשר, כשתבוא לבקש שכר

תזכור שלא באמת היה אפשר

תזכור כל עובדת שלא עמדה בלוז

תזכור כל עצמאית שהרגישה בזבוז

תזכור כל אם שהתמודדה עם גדוד מורעב

תזכור כל שמנה שהספיקה דיאטה עכשיו

תזכור כל עקרת שנזכרה שאבק זה לא חמץ

ומכרה חצי בית לגוי בלי למצמץ

אז באמת תודה על ההתגייסות והמאמץ

מכל הלב- טנקיו ורי מאץ

[ליבי איימר]

היי הזדהתי מאוד וכתבתי משהו בנושא:

[תמר זיו]

וזה שלי: – אילוסטרציה בלבד, כמו שאומרים. אין קשר בין המציאות לדמיונות.
(טוב, יש. קשר קלוש) –
לא סופרת. לא.
חלף זאת, מנסה לדלל. אחרי הכל, גם מוח-מחשב לא מסוגל להתפצל לכל-כך הרבה
משימות בו-זמנית, ועשר תיקיות, עשרים קובצי וורד וארבע כתובות מייל הם קצת
יותר מדי בשבילו.
אולי המספרים אינם מדויקים. אנ'לא סופרת.
תיקיות אפשר יחסית לדלל. כל מי שנמצאת בגישה מהירה כי נכנסתי אליה לאחרונה
הרבה, יכולה להיסגר. זה כלום לפתוח אותה.
תיקיית גרפיקה ועריכת לשון אינן חייבות להיות פתוחות במקביל. ננסה להתמקד
בקבצים הראשוניים, כדי לקדם אותם הלאה.
יום אחד העיתון הזה צריך לרדת לדפוס, אחרי הגרפיקה. אחרי הגהה.
נמאס. כל מה שלא דחוף – יכול להמתין למחר.
כל מה שלא נדנד בשעה האחרונה – לא דחוף.
סוגרת שלושה קבצים ושתי תיקיות שקשורות לספר.
סוגרת עוד כמה, של המגזין של פסח. הוא נדנד לי במייל לפני שעתיים, אז זה יכול
לחכות למחר. או לעוד שעתיים.
סוגרת את הסיפור שאני באמצע. אולי הוא יסתיים יום אחד, אולי לילה אחד. הדדליין
בכל מקרה כבר עבר.
התראה.
אזעקה.
אוף.
ועוד אוף.

זהו, נגמר. אפשר לחזור לעבודה.
די, נמאס כבר מהכל.
סוגרת מיילים, וורד, סייר הקבצים.
פותחת מחדש: סייר קבצים.
יצירותי.
סיפורים.
שוקעת בקריאה, מתנתקת מהעולם. לא סופרת אותו.

[ריאלית בצניחה]

ישןןןןן ישןןןן שלייי…. [בזמנים שעוד הייתי כותבת ככה]

באלי
לשבור את הכלים
ולצרוח
לאבד את הצפון.
באלי
לשבור את הכללים
ולברוח
לאבד את המצפון.
הבלגן שלא נגמר
הסדר שלא מתחיל
המטבח שלא נשמר
הסל שכבר לא מכיל .
וכל הצבע מסביב
ופסח בא עם האביב.
הסלון –
סילון של מיים
החלון-
בחוץ יומיים
הספה –
כבר שלוש
אני קודחת
חום בראש
ביחד עם המקדחה
שתולה קצת מסמרים
הלחץ הזה
שכולם ממהרים.
פסח בא חג המצות
איפה אני עם המצוות
רק צורחת
רק רותחת
כמו קומקום
מעירים אותי לקום
שש בבוקר אפשר חמש
ואין למה להתלבש
מפיגמה לקפוצון עם אותה הגרב
עם או בלי רצון מהבוקר עד הערב
חג הפסח חג חירות
מרגישה יותר נער שירות
להטביל לקנות להחליף
לגרד לערבב להקציף
ובאלי
לשבור את הכלים
ולצרוח
לאבד את הצפון.

ובאלי להתבגר
להתגבר
עם המברגה
וההגברה
של השירים
לשמור את המילים
לא לצאת מהכלים
כי אבק הוא לא חמץ
אבל כעס הוא חוצץ
ביני-
לבין בת חורין.

[יוכבד גרינבוים]

ארצית מארץ מצרים / יוכבד גרינבוים

אבא, אתה איתי?

זה לא אמיתי

זה לא אמיתי מה שהולך פה בבית

נראה שהייתה פה פגיעה ישירה

הרים של כביסה נושקים לתקרה

ואריזות ריקות של חטיפים

מושלכות לצד ילדים יחפים, עייפים

וכולם מדברים… מדברים…

שמהלכים גדולים נרקמים

מנהיגים נופלים וקמים

בעיקר נופלים…

וגם הילדים נופלים

מהספה, מהמיטה, מהטרמפולינה

ושוב אני מורחת מרגרינה

ושוב אני מורחת פרוסה עם שוקולד

לילדה שגווועת- – –

ושוב נוברת למצוא חצאית נורמלית

לילדה שגובהת- – –

ולא,

לא שמעו פה בבית שום מרחב קולי

מקוצר רוח ומעבודה קשה

ומי, למען השם, הדליק פה מוזיקה כזאת מחרישה?

ולמה נגעת? הרסת? קשקשת?

ולמה פשוט לא ביקשת?

ובאישון ליל,

ברגע של שפיות אני לוחשת

אבא, בינינו – אני מה-זה מתביישת

אתה הופך עולמות להחיש לנו גאולה

ממיט לבבות מלכים ושרים

ואני משוטטת לי באתרים

מעמיסה סלים וירטואליים

קוראת ציטוטים לא אקטואליים

ועוד פרסום של חיסול מבוקש

ועוד סרטון AI מטופש

ושוב מרפרשת אתר חדשות

איך יתפוס אותי משיח? בושות!

וחולפת לי מחשבה בין נים לנים;

האם אי שם במצרים, נניח במכת כינים

האם הייתה שם עוד אישה כמוני, מותשת

שרק לשתות קפה בשקט מבקשת

והאם היא כמוני התעסקה בזוטות

כשמטה אהרן בלע את כל המטות

האם היא השכילה להבין שהיא חלק ממשהו גדול

או שכמוני המשיכה לקטר ולאכול?

ומוחי הרדום עוד ממשיך להזות

ומצייר לו סיטואציה שכזאת

איך אז, כשהגיעה עת הגאולה

בשעה ההירואית והגדולה

כשבחצות ליל יצאו בחיפזון

האם גם היא נזכרה ששכחה לברך ברכת המזון?

והאם היא מצאה בחושך גרביון??

והאם עניין אותה מה תגיד השכנה?

והאם היא הספיקה לצלם איזו תמונה?

האם היא הלבישה סט לכל השישיות?

האם ידעה שארבעים שנה באותו הבגד –

זה מה שהולך להיות???

כי בליל הסדר אף אחד לא מספר

שחיכו לה עד שתגמור להתאפר…

האם היא הייתה פשוט כמוני, אישה

שרצתה לצאת דווקא עם השמלה החדשה?

ואולי זו השאלה שתרכז את כל התהיות:

האם גם לה היו אז מחשבות כה ארציות???

כנראה שכן…

כי המורה ברכה אז סיפרה

איך היו במ"ט שערי טומאה

של גילולים וזוהמה

זוכרת איך דמיינתי אז את שער החמישים

והתחשק לי לצעוק: היי, אנשים!

תיזהרו, אל תיכנסו אליו! מסוכן!

איפה המתוקה הזאת שתצעק את זה כאן?

ואני יושבת פה שפוכה

ליד קופסת קפלה הפוכה

ובוכה… בוכה…

כי פתאום נופלת לי ההבנה

שיש לנו הבטחה ישנה:

"וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם

ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם"

אני בוכה

בכי של הקלה ושמחה

כי עם כזו הבטחה

ללב כבר יש ארוכה

ואפשר כבר לגלוש לשינה מתוקה….

אופס… יש אזעקה.

[‫איידי וייס‬‎]

קבלתי היום במייל 🙂

אחד השירים שקראתי ולא הצלחתי לעזוב עד הסוף. שיר כל כך טוב, עסיסי ואמיתי.

אהבתי את הקצב, החריזה, והאמירה שיוצאת מבין השורות. זה לא שיר קלאסי, זה אולי יותר בכיוון הספוקן – אבל הוא מוגש בצורה כל כך גאונית, מתוקה ומחברת.

[תמי אפשטיין]

וואו!

בדרך כלל לא קוראת שירים ארוכים. אין לי סבלנות. אבל פשוט נשאבתי. מיוחד ומתוק.

שיר מנחם

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרה לרנר]

וואו.

זו אומנות לכתוב שיר שמעלה דמעות, בלי שהוא בכלל טראגי או משהו – פשוט כי הוא כל כך, כל כך רואה אותנו, את המקום הכי כן, הכי מתאמץ והכי משתוקק שלנו.

[צהלה]

וואו נוגע

אהבתי את הספוקן שכ"כ כ"כ מתאים

תודה על זה

[חוי שטיגל]

כמה טוב לפתוח את הבוקר עם שיר כל כך עוצמתי ומרגש,

כנה אמתי ונוגע בכאב הכי עמוק.

חושבת שכל אישה במצרים כמו היום נגאלה רק בתנאי אחד-

שאם היא רצתה. כי מי שלא רוצה לא נגאל (ואכן רק חמישית זכו להיגאל)

מה פירוש לרצות?

יש מישהי שם במצרים שרצתה להמשיך את השיעבוד?

יש שם מישהי שרצתה להמשיך ללדת בפחד איום ונורא שישליכו את הבן שלה ליאור

מה פירוש לרצות ולא לרצות?

(יש מי שכתב שהם היו חברים של המצרים ועזרו להם, אילו שלא נגאלו, וכמובן מי שלא האמין בגאולה)

אבל מה זה לרצות?

חושבת שהעניין הוא שיש הבדל בין מכורים- (פחות משנה סוג ההתמכרות)

האחד- טוב לו עם ההתמכרות, הוא אוהב אותה, לא יכול בלעדיה

ואם אין לו למה לו חיים

ויש שני, שרוצה לצאת מההתמכרות, לא מצליח

ועדיין מנסה ולפעמים קצת זמן כן מצליח

הוא נגעל מעצמו ולא רוצה את זה ורק רוצה שיקחו את זה ממנו

כרגע זה גדול עליו והוא נופל שוב ושוב.

חושבת שזה ההבדל

מי שרוצה לצאת. להתחבר לרוחניות לקב"ה

מבין שכשיבוא המשיח יהיו חיים רוחניים, אחרים, קרובים לקב"ה

ובתוך ים של שלמות כל הזוטות פשוט לא יעניינו

והוא רק מחכה לרגע הזה של ההיטהרות, הוא יזכה.

והשיר שלך מלא כמיהה ומחבר כל כך לנקודה היהודית שיש בכל אחת, שכל כך רוצה מתפללת ומקווה.

[מאיה]

כנ"ל… גם אני לא קוראת את רוב השירים עד הסוף, אבל זה היה מיוחד, קולע וקולח