כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
בסוף הוא בא.
-
בסוף הוא בא.
פרק ההמשך לאמא לשעה- https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%9c%d7%a9%d7%a2%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3/
בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.דפיקות בדלת.
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן."אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
"אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו." -
1 תגובה
-
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?אהבתי ממש!! מכניס לאווירה, נוגע ללב. הבאת מאד יפה את המנעד הזה שבין תקווה לייאוש, בין הכמיהה והגעגוע לבין ההשלמה הלא אפשרית שאפילו לא מרימה אותה מהכיסא. והמוח שצדק למרות שהלב חפש את הדפיקות שלו- כל כך.
Log in to reply.
