דיונים - כתיבה ספרותית |

גוונים ~ אשמח מאד לביקורת

Tagged: גוונים, פסי פישר

כתיבה ספרותית
גוונים ~ אשמח מאד לביקורת
פורסם ע"י פסי פישר כללי on 19/03/2026 ב1:21 pm
אני יושבת לצידך על ספסל, דוממת. רוח מתערבלת בגן, מסחררת עלים יבשים על האדמה התחוחה. משחקת לך בשיער הקצר, זה שקיצצת בקוצר רוח ערב אחד, כשהבנת שאף אחד לא יעשה את זה במקומך. יצא לך עקום. לא יודעת אם היה לך אכפת, אם עיקמת שפתיים ברוגז. אולי בכלל שמחת. דווקא לך, עקום.
טיפה אחת נוחתת בינינו, משרטטת עיגול כהה על משטח העץ. חולצת התלבושת שלך מתנקדת לאט. את לא נעה. אני שואלת אם קר לך, משחררת הברות אל עולם אפלולי. הן מתערבלות באוויר, הופכות להבל. אני מחכה שתגיבי: שום, רותח לי. שרב היום.
את לא עונה.
אולי זה הרגע שבו אני מבינה שמשהו קרה. את שותקת הרבה, הרבה מאד. היום ותמיד. אבל הלשון שלך, זו החדה, המשויפת, הבוטה כל כך, שובתת כבר כמעט שעה. וזה- לא קרה בחצי שנה האחרונה.
יונה לבנה נוחתת ליד הנעל שלך, שבוטשת באדמה ללא הרף. את מפסיקה באחת. היא מנקרת גרגר זעיר. מתעופפת. את בוהה בה.
"ראיתי אתמול את שטיינפלד".
אהה.
מרצע ושק נעמדים למול עיניי. ראית. אתמול. שטיינפלד.
"מי זאת שטיינפלד?"
"אחת". את מתיזה. הרגל שלך חוזרת להתנדנד, מעמיקה עוד קצת את הפתח הקטן שפעור לה מקדימה. "גרה בשמונה. לקחו להם את הילדים לפני שבוע". מילים מידרדרות ממך, קפואות.
אני דוממת. את פורשת כף יד, לוקטת כמה טיפות. לא מסובבת אליי ראש, אישונים. מילה בודדת חוצה את סף שפתייך, חורקת;
"הרווחה".
~
לפעמים אני תוהה מה חשבתי לעצמי, כשבחרתי במקצוע הזה. איזו רוח מזוכיסטית ציוותה עליי להוסיף ידע, מכאוב. להכניס ראש עטור תלתלים עליזים אל מיטה מוכת יגון, קוקטייל אנשים-לבבות-צלקות. איזו רוח יומרנית סיפרה לי שיש לי סיכוי, להושיט יד. להביא מזור.
כשאני נפגשת איתך אני מודה על הרוח ההיא. החיים שלך ממשיכים להתערבל, להציע סופות ואש מתלקחת בברד. בכל זאת את כאן. וכשאני קובעת שעה על ספסל- את מתייצבת בזמן. פעם היית מגיעה רק לפעמים, וגם כשהיית מחכה לי, מצונפת, היית דוממת. אולי לכן אני יודעת להודות על מילים. לשון נושקת לחיך, מדרדרת הברות חתוכות, מתערבלות באד דקיק של לעג. אני מקשיבה להן, מבודדת בוז, פלפל והומור שחור. מציעה לב לכל מה שרוחש מתחת.
רק אחר כך מנסה להציע לחשוב ביחד, מה אפשר לעשות כדי שיהיה טוב, יותר. קצת.
אבל היום את לא כאן. רבע שעה לפני את מתקשרת, מעדכנת שלא תגיעי. אני לא שואלת למה, זוכרת את שטיינפלד, והילדים. והרווחה. אני מודה לך על העדכון, יודעת שהיית מעדיפה לשתוק. זה רק שלא רצית שאטרח לחינם. אני מעריכה את זה, יודעת כמה קשה לדבר כשלב חושק שפתיים.
בכל זאת צועדת אל גן, מבתרת שקט בנקישות עקבים, מתיישבת לאט על ספסל עץ ריקני.
את לא יודעת כלום, ילדה. אני שומטת עפעפיים על אישונים שראו הרבה, מידי. נתונים לא מצטופפים במוחך, מרכיבים תמונה, ואמת. זאת רק פיסה אחת שנמרחת לך מול עיניים: אמא של שטיינפלד בפנים מוכות צער, געגוע.
את יודעת מהו געגוע. מכירה מקרוב. רק לכן נחה לך לשון סכין דוממת, ארוזה בצבת לסתות חשוקות. רק לכן את שותקת לי בטלפון. הלומת זכרונות. נעדרת אמון.
אני לא אסביר לך את זה, ילדה. לב קשיש כלוא בגוף של ילד. מכירה אותך מקטלגת אנשים למחלקות. הכל ברור. הכל תחום. הכל ידוע. נדמה לך.
אמא שלך רעה. היא נטשה אותך לפני שלוש שנים, זורקת אותך אל עולם סערה חסר רחמים. לא מוודאת את שלומך, והאם נשארת כאן בכלל, להיות.
אבא שלך טוב, הוא לא רצה שזה יקרה. ניסה בכל כוחו למנוע, לא הצליח. כשל אל תהום של צער. אבאל'ה הטוב שלך.
אחות שלך רעה; נעלמה אל תוך ערפילי החיים. אפילו לא נופפה לשלום. הותירה אדמה סדוקה, צמאה כל כך.
דודה שלך טובה; ברגעים של געגוע חורך היא שולחת מילים אל מעבר אוקיינוס. חיבוק ווירטואלי. מנסה, לפחות. לא תמיד את מאפשרת. בדרך כלל לא.
ואני?
אני עובדת סוציאלית, מהרווחה. הרווחה, זאת שדאגה לך לבית, אי אז, כששלך הפך פיסות זעירות של אבק, נזרה לכל רוח. זאת שדאגה כשנעלמת בלילות קרים, ליוותה אותך למיון כשחטפת דלקת ריאות איומה. זאת שהיתה בקשר עם המחנכת שלך, עם המנהלת, הגיעה להסכמות. לא סילקו אותך בסוף.
וזאת שלקחה לאמא שטיינפלד את הילדים.
חושבת עלייך, ילדה בת שלוש עשרה. חיים כהים. עולם מקוטלג למחלקות. רואה אותך בעיני רוחי, יושבת על מיטה לא לך בבית לא שלך. מנסה לשייך. ואולי לראשונה בחייך, לא מצליחה.
אני לא אסביר לך מאום. כי אני יודעת; זאת ההזדמנות שלך. אולי תבליח בך תובנה, תעניק לך מפתח אל עתיד. אולי, הלוואי. אני אתפלל.
~
חמישה ימים אחרי ספסל ריקני את עוזבת את באום.
לפני שבועיים דיברנו. זאת אומרת, דיברתי. אלייך. סיפרתי בשקט על אישה צעירה, חודשיים אחרי חתונה, שכנראה חוזרת הביתה. את תחבת ידיים בכיסים וחשקת שפתיים. אולי לא הבנת, אולי לא רצית להבין. היא חוזרת אל הבית של ההורים שלה, אמרתי לאט. אל החדר שהיה פעם שלה. חדר קטן, חלון מעל מיטה. אחת.
ידעתי שהסערה תבוא, עצומה ואימתנית. ראיתי אותה מתקרבת במהירות, מתמקמת על פנייך, מוחקת מהן צבע. מאפירה בקצוות. את שתקת. גם אני. הגן המה סביבנו, רוח ריחשה בו קלות. דשא רענן וגבוה אוושש בשלווה. ציפורים זמררו שיר נעים. כאילו לא נחרב לך בית. שוב.
רק בדרך חזור פערת פה, הנעת לשון בוערת. צעקת. זאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך צועקת, ואולי באמת הגיע הזמן. לטשת בי אישוני להבות, הפנים שלך הפכו כתמי דם. אף פעם לא ראיתי אותך ככה. אף פעם.
הם אנשים רעים! רעים! רעים! מה מעניין אותי מה קרה לבת שלהם! זה הבית שלי, אין לי בית אחר!!
הקול שלך נצרד, ואולי רק דימיתי לשמוע בו את צלילו של הבכי. את לא בוכה. אף פעם לא. לא כשאני רואה, בכל אופן.
ככה מחקת שנתיים של בית ומיטה, סנדוויץ' של ערב ומים חמים באמבטיה. עוקרת שמות ממחלקת טוב, מעבירה אל מחלקת רע. סדר שיהיה פה.
ועכשיו את כאן, לצידי. מזוודה מאחור וכביש מתפתל מלפנים. אני מחזיקה בהגה, את פוקקת אצבעות. אין מילים בינינו. רק הרוח חודרת מבעד לחלון הפעור אל השמים. מיללת. וזו המנגינה שמלווה אותנו כל הדרך אל הפנימייה: עדכוני ווייז בקול מתכתי, אצבעות מתפקקות ורוח נושאת קינה.
בכניסה לפנימייה אני מרגישה דחף עצום להושיט לך יד. את לא נראית שברירית, אבל את ילדה. קטנה כל כך. משתיקה דחף, פוסעת לצידך בשקט. הגב שלך זקוף זקוף, ואת גוררת אחרייך מזוודה שהיא בית. מדריכה חייכנית מכירה לך ארון, מדפים ריקים. את מתעלמת. בועטת מזוודה אל מתחת מיטה, מרימה אליי עיני תהום. אומרת: את יכולה ללכת.
אני שותקת. את מתיישבת על קצה מיטה, תולה אישונים בקיר שמולך. מישהי תלתה שם תמונה בודדת; אבא ואמא ואהבה בעיניים. שמיים נושקים לאדמה. שמש. אני מסתכלת לך בעיניים. אין שם שמש.
אחר כך אני הולכת.
משאירה אותך לבד. לבד.
אני יודעת שאת צריכה את הזמן שלך, לעכל. להתאבל. להרגיש. כל כך הייתי רוצה להיות איתך קצת, שתרגישי קצת פחות לבד. טיפונת. אבל אני לא יכולה. לא עכשיו, כשאמא של שטיינפלד יושבת בדד על קצה מיטה בבית דומם.
הדבר הכי נורא בעולם: אמא נפרדת מילדים. זו הרי תמצית הטרגדיה, שלך. זה הרי כל השחור של חייך.
שחור. הכי שחור שיש. הכי רע.
~
שלושה שבועות אחר כך אני מתקשרת, קובעת שעה לספסל בגן נעדר מתקנים, פינות מוצלות. זה שאימצנו לעצמינו לפני שלוש שנים. את מקמצת במילים, אני מצפה לטלפון, חצי שעה לפני; לא אוכל לבוא. מצטערת. ככה כמו תמיד, מאז אמא שטיינפלד ופנים מוכות יגון.
חצי שעה לפני אני יורדת לאוטו, מתיישבת מול הגה, משאירה דלת פעורה אל רחוב, רגל אחת על מדרכה. טלפון לצידי, ממתינה.
את לא מתקשרת.
עשר דקות לפני אני מתנערת, קולטת פתאום שאולי לא שכחת לעדכן. אולי, פשוט, את מתכננת לבוא. אני חוגרת כמעט בפראות, משתדלת להיות זהירה על הכביש, להאט. לא רוצה לאחר. לא. לא. לא.
כשאני מגיעה, הספסל שלנו ריק. מאחוריו, במקום בו נוף נושק לדשא, אני רואה דמות. מרפקים שעונים על גדר, שיער כהה מתבדר ברוח. חולצה דקיקה.
אני נעמדת לידך, מעדכנת: אני כאן. את מהנהנת קלושות. עינייך נעוצות באופק. אין אנשים בגן הקטן שבקצה השכונה, זה רק את, ואני.
אחר כך אנחנו שותקות. לא יודעת כמה זמן, אולי נצח. אולי שניים. עד שאני נכנעת, או אולי- תופסת אומץ. מתעניינת: על מה את חושבת?
את שואפת אופק אל ריאות: על הכל.
אני מניחה יד על גדר אבן קרירה. רוח חולפת בינותינו, מלטפת. עצים מתנועעים בגן, דקיקים. שבריריים. בכל זאת צולחים כל סערה, נטועים עמוק עמוק בלב אדמה.
אני לא שואלת שוב על מה את חושבת. תחשבי, ילדה. תחשבי. העולם הזה שווה שיחשבו עליו. מבטיחה לך.
ככה אנחנו עומדות ושותקות. ואין בינינו כלום, ויש בינינו הכל. את אורחת בעולם הזה כמה עשורים פחות ממני, אבל יודעת עליו פי כמה. העור שלך חלק, הלב קמוט. והעיניים.
גם ילד קטן רואה כך בתחילה. שחור. לבן. צללים. יום יבוא ותפקחנה לו עיניים, פתאום יבואו וורוד וכחול וחום וכתום, ייצבעו את העולם בגוונים עזים, חיים.
אני רואה את עינייך נפקחות לאט, מסתנוורות. את ממצמצת. ככה גדלים, ילדונת. בדיוק ככה.
ככה?
ופתאום מיטשטש נוף למולי. עצים נמרחים אל שמיים, ציפורים הופכות כתמים של צבע. אמא שלך, אמא שטיינפלד ואמא באום מתאיידות אל אופק תכול. פתאום נשפכים אל אדמת הגן כל השחור והלבן של חיי, מכסים על הדשא הירוק.
וככה אנחנו שותקות. ממצמצות. ויש בו באופק, מקום לגדול. לנצל הזדמנות, מפתח אל עתיד בהיר יותר.
אולי, הלוואי. אני אתפלל.
עלינו.
יהודית במברגר הגיבה לפני 9 שעות, 45 דקות 2 חברות · 1 תגובה
- גוונים
- פסי פישר
1 תגובה