גיבורי הרוח // סיפור בהמשכים

[א טב-אל]

תודה על המשוב החם! (לפני המון זמן)

פרק 1 מרדף

רעם מנועים שובר את הדממה. ררררר!!

מזנק אחורה, נחרד עד עמקי נשמתי. אופנוע מגיח היישר לכיווני. ג’ק משתחל במהירות ונעמד לפניי כדי לחסום פגיעה ישירה, אבל האופנוען החצוף מושיט את ידו, תולש מידי את תיק המסמכים ומתרחק בשעטה.

הגיל לא מונע ממני להצמיד את הכיפה אל ראשי ולקפוץ בעצמי אל פנים הרכב. ואל תשאלו כיצד גוף של אדם בן ארבעים ושמונה מסוגל לביצועים כאלה. זה לא הזמן לדבר על זה, אבל אף על פי שאני נמצא בגוף של אדם מבוגר אני רק בן שמונה עשרה.

איני ממתין לברוך שיסגור את הדלת ועושה זאת בעצמי. “סע!” מורה לנהג, משאיר אחריי מזכיר ועוזר פעורי פה. אין היגיון ברדיפת רכב אחרי אופנוע, ובכל זאת, “אני רוצה את האופנוען”.

בלי מילים מיותרות הנהג פותח במרדף, חותך את הכביש ומבצע עיקולים חדים. האופנוען נראה לרגע אחד ולפתע נעלם בצד ימין.

“הוא ימשיך דרך מפעל הבדים. תיכנס ברחוב הזה ונחכה לו בסיבוב”.

מכונית הרולס־רויס עוברת טלטלות שלא יזיקו לאיכותה, אבל בכל זאת, זה לא אופנוע.

אני מצמצם בריכוז את עיניי. “הנה הוא, מימין. סע!”

חריקה.

“שוב ימינה!”

בזמן שהנהג שלי רודף אחרי האופנוען, תנו לי לספר לכם קצת על עצמי. קוראים לי ד-“וואאאו! שים לב איך אתה נוסע!”

מי בחברה דאג להקצות לי נהג שודים?! אני אפטר אותו היום.

ובכן, שמי ד-“זהירות!”

בום! נחבט בזכוכית החלון. “אתה מפוטר!!” יורה לעבר הנהג האשם בכך ומצר את שתי עיניי.

עצירה פתאומית הודפת אותי אל ריפוד המושב בחבטה קלה. אופס… פיטורים אחר כך, אני צריך את האופנוען.

[א טב-אל]

“למה עצרת? אה, לא דיברתי אליך, אני בטלפון”, ממציא תירוץ עלוב. שידמיין אוזניה קטנה או מה שהוא רוצה.

נהג השודים ממשיך בנסיעה ואני ממשיך לרצות להקיא. אני אפטר אותו אחר כך. שולח באינסטינקט יד אל הזקן השחור הכמעט שפיצי, בודק שאף שערה סוררת לא חמקה מהצורה ההנדסית.

לאחרונה צמחו לי כמה שערות לבנות שמעטרות את הזקן בגוון חדש. זה דווקא נראה טוב מול מצלמות של עיתונאים טיפשים. כשאני באמצע, ונתן וג’ק הג’ינג’ים משני צדדיי, נוצרת אשליה של מוקד אש.

ובכן, קוראים לי- בעצם לא משנה, יש לי הרגשה שברגע שאתחיל להגות את שמי, יפרוש הרכב כנפיים ויתחיל להתעופף.

אז רק תנו לי להפתיע ולגלות לכם שבאופיי הטבעי אני עדין מאוד, והסיפור המקורי בכלל לא היה אמור להכיל מרדפים ופיטורין.

לפני כמעט שמונה עשרה שנה – לפני שהכול השתבש – הייתי אדם אחר לגמרי.

בסיפור המקורי אני אברך כולל, לומד שלושה סדרים, נשוי ואב לשני ילדים מקסימים. באותו סיפור אני שואף לגדול בתורה וביראת שמיים. סיפור פנימי כזה, בלי יותר מדי תהפוכות; רק אשתי מוריה, הילדים ואני.

אבל הסיפור סטה מזמן ממסלולו הטבעי ואיבד כיוון. זהו אינו סיפור קלאסי עם גיבור חינני, סיפור הבנוי מרצף מעשים טובים ובחירות נכונות ונצנצים.

בסיפור קלאסי הגיבור עומד מול מבחן מציאות, רגע שבו הוא צריך לבחור לעשות את הדבר הנכון. משהו בסגנון: האם לבחור בכסף או בתורה? או: האם למחול על כבודו או להתפרץ בצעקות? מכירים את המבחנים האלה?

בסיפורים עם הסוף הטוב בדרך כלל הגיבור יוצא שמח וטוב לב אחרי שביצע את הבחירה המרגשת שלו, וכך הסופרים מוכיחים לכולם שהבחירה בטוב הייתה הנכונה ביותר ושכדאי לכולנו ללמוד ממנה.

אני לוחץ במאמץ את ידיי אל הרקות, מנסה להרגיע את הכאב מהחבטה בחלון. אבל מה אם הגיבור לא עמד במבחן? מה אם הוא בחר בכסף? מה אם הוא בחר להתפרץ?

מהדק את הלחיצה עוד.

רק ברגעים של הארה, כאלה שהשם שולח לאדם ביום בהיר, ובהם לפתע נוצר בו רצון עז להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו – אני חוזר פתאום להיות אותו אברך, בעל טוב ואב מסור למשפחה קטנה ואוהבת.

האם בשמיים יש שער שנותר פתוח בעבורי, אולי שער תשובה?

בתפילת שמונה עשרה בבוקר, בצהריים ובערב אני מבקש במילה אחת פשוטה – לחזור.

לחזור… לחזור…

לפני שלושים שנה הייתי בחור עדין וצנוע. אח… להיזכר בנער הצעיר ההוא זה קסום – מסעיר – מרגש!

החומה המקיפה נראתה כמו מבצר שבו היו יכולים לגור לפחות מאה אנשים. השומרים שהקיפו אותה היו זקופים וערניים, מחפשים אחרי פולשים פוטנציאליים.

אבל מצידה השני של החומה, בתוך גינות שופעות צבעים וניחוחות פירות ופרחים היה הבית; בניין קטן, ממש פצפון, המתנשא לגובה ארבע קומות.

צבע השמנת שעל הקירות תמיד נראה היה טרי, ומשבצות הזהב הפזורות עליו היו מסנוורות.

ושם, בבניין הזה, אם היה מזדמן לכם להציץ, הייתם רואים את קירות הבית הגבוהים שעוצבו על פי תרשים אדריכלי מורכב למדי, כמו מבוך.

לו חלם להיכנס אדם לא רצוי, היה מאבד את דרכו עוד בפסיעותיו הראשונות.

אקדים ואומר, לפני שנתקדם: אל תימשכו יותר מדי אחר השפע. הכול תעתועי ראייה, שלא תגידו שלא הזהרתי.

נדלג על הסלון, גם כך כמעט תמיד הוא היה ריק. ריהוט משובח, ויטרינות מלאות יודאיקה. הלאה. עצרו!

ספריית קודש. היא שלי. אני היחיד כאן שהשתמש בה, ואחרי החתונה היא הועברה לביתנו.

קומה שנייה – רוב חדרי המגורים. קומה שלישית, מרפסת, ועוד מיני יוקרה וכסף שלא ממש זכו לעניין מישהו.

כאן יש צורך לשמור על שפה רשמית. בבית הזה אין מקום לפשטות, הכול מהוקצע וגרנדיוזי. נסו לעמוד ברף.

מוכנים לקומה העליונה?

דמיינו ניגון מרגיע של אורגן, כי כאן זה עולם אחר.

בקומה הרביעית גר היה לו בחור צעיר, שקט ומופנם. מעולם לא הרים את קולו, ונעים היה לשהות במחיצתו. עדיין לא מלאו לו שמונה עשרה שנים. חתימת זקן שחורה וקטנטנה עיטרה את סנטרו. יש שאמרו עליו שהוא בעל חן פנימי.

ובכן, האומרים, לא דיירי הבית היו.

הבחור הזה הוא אני. מממ… חלק אחר ממני.

לו הייתם שואלים אז מהי דעתי על עצמי – וכנראה לא הייתם שואלים זאת – תפקידי בעולם כבר היה ברור: לעבוד את השם. פשוט.

וכמו לכל אדם אחר, גם לי היו סיבות לעזוב הכול ולחפש את האמת.

אבל כבר מצאתי אותה.

האמת היא שאין שום צורך לעזוב הכול ולחפש. כי לעזוב זה לברוח אל השקר. אם השם רוצה שאעבוד אותו מבית הוריי, מי אני שאהרהר בדרכים אחרות למצוא את עצמי?

אני יודע להעריך את הטוב שקיבלתי מתוקף היותי ‘הבן של אבא שלי’. לא כולם היו הולכים וחוזרים מהתפילה ומקבלים מגש אוכל כסוף עד לשולחן, תרתי משמע.

החומריות של בית הולדתי לא השתוותה, ולו במעט, לרוחניות שאליה שאפתי להגיע, כמו כל בחור נורמלי אחר, לעניות… דעתי העתיקה.

באותו יום התפילין היו עוד היו בידיי, וכשאיש לא ראה, שלחתי חיוך עדין אל חלל העולם. איש לא הביט בעיניי ששלחו שירה, שקטה מאוד, כמעט בלתי נשמעת. העניבה השחורה הבוהקת לא הלמה אותי, אבל כמו בן טוב הידקתי אותה לכמעט־חנק על צווארי, והכנתי את ליבי ליום נוסף. נפרד מנרתיק התפילין ויוצא מהחדר.

באלגנטיות שהיא חובה בסיסית בביתנו ירדתי במדרגות, מעלה בזיכרוני את הסוגייה שעליה דיבר יום קודם לכן ראש הישיבה, הופך בה והופך בה. כבר בסוף הסדר הרגשתי שהצלחתי לתרץ את קושייתו, והרעיון החל לקרום עור וגידים.

“דניאל”, לפתע עצר אותי הקול.

המזכיר של אבא? הצטמררתי לראותו בקומה הרביעית שבה גרתי לבדי.

למה הוא פה?

החששות החלו לצוף. מה עשיתי? על מה אבא כועס?

“האדון רוצה לפגוש בך”.

תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

חלק 2

רוח

דניאל

אבא ורזיאל כבר אינם בחיים, אבל הם מעולם לא הפסיקו להתגשם בזיכרוני, חיים וקיימים. לא משנה כמה אני מנסה לשכוח, לא משנה כמה אני מנסה להתעלם, הם תמיד שם. אינם מרפים.

לפני 30 שנה

האחיזה במעקה היא פעולה טבעית בעת ירידה במדרגות, אך באותו הרגע היא הייתה כחבל הצלה מפני טביעה בתחושת האימה המתגברת.

“תודה”, שזרתי קול מעט רגוע, מנסה לכסות על החרדה. “ניגש?” הזמנתי אותו בנימוס להזמין אותי אל הרכב. זו הייתה הדרך שלי לשלוט ברגשותיי. לא ראיתי לי ברירה אחרת, והייתי מוכרח לשתף פעולה.

הוא חייך בקרירות והתיישב במושב הנהג. נכנסתי גם אני ולחשתי תפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום.

המכונית השחורה שייטה ברחובות העיר במסלול שהעדפתי לשכוח. כשהיא נעצרה המזכיר לא פתח את הדלת בעבורי. במקום זאת הוא מיהר להיכנס לבניין המרכזי.

כשדרכה כף רגלי על המדרכה, הזדחל קור במעלה גבי. חמשת הבניינים התנשאו מעלה. שניים מאחורה, רחוקים זה מזה; שניים קדמיים יותר, נוטים כלפי האמצע; ולפניהם הבניין המרכזי, המתנשא לגובה ארבעים קומות.

ארבעת הבניינים עמדו כשומרי ראש מאחורי הבניין המרכזי, המתגאה מעל כולם, ובו שכנו משרדיו של אבא; הראשון בקומת הכניסה והשני בקומה האחת לפני האחרונה, הקומה השלושים ותשע.

המזכיר שכבר נכנס לא פנה ימינה למשרד הראשון, אלא המשיך לעבר המעלית. ובכן, אבא נמצא במשרדו השני.

המעלית נפתחה בקומה מספר שלושים ותשע, קומה שבדרך כלל הייתי מצליח להישמר ממנה. היו בה שני חדרים בלבד: האחד של אבא והשני של רזיאל.

הנוף הנשקף מבעד לקירות הזכוכית שלאורך הפרוזדור היה מרהיב עין. סקרתי בעיניי את הגינות המטופחות למטה והרמתי את ראשי מעלה, עד לגורדי השחקים.

מהי הסיבה שבשלה הייתה הקומה ריקה ברוב ימות השנה? איני יודע. אולי מכיוון שכשאדם שוקע בענייני העולם הזה, הוא אינו פנוי כדי להבחין במנעמיו?

כעת, פרט אלינו ואל אבא, ניחשתי שאיש לא היה בקומה.

המזכיר הודיע בקשר על בואנו.

ברגע כמעט לפני האחרון נזכרתי להדק טוב יותר את העניבה שהספיקה להשתחרר מעט לאורך הנסיעה הקצרה, ולעטות על עצמי את ההבעה המתאימה למפגש עם אבי – רצינות.

כמו את דלת הרכב, גם את דלת משרדו של אבי המזכיר לא פתח, וביצעתי את הפעולה הפשוטה בעצמי.

נכנסנו אל החדר החיצוני. רשמית הוא היה שייך למזכיר עצמו, אך ברוב הזמן העדיף אבא ששניהם ישהו למטה, במשרד הראשון.

ויטרינה ובה תמונות משפחתיות עם חיוכים מפלסטיק עיטרה את קיר הבטון הגבוה מולנו. פעם הייתי מתרגש לראות את עצמי כאן. פעם.

ליד השולחן, מעט מאחור, ניצב הפתח המוביל לחדר האמצעי. ללא מילים גמענו את המרחק ונכנסנו אליו. החדר, שכרגיל היה ריק מאדם ומלא בדקורציה, הוביל אל החדר הפנימי שבו ישב אבי.

הנה זה מתחיל. ליבי הלם בפראות, מקווה להסתובב ולרוץ אחורה, לישיבה.

[א טב-אל]

נברשת הקריסטל המכובדת והנוצצת השתלשלה מהתקרה הגבוהה ושברה את קרני השמש לרסיסים צבעוניים שהשתוללו בחדר, מבריקים מעת לעת.

שוב עמדתי אל מול מדפי המתכת הקרים, התלויים על הקירות התמירים. אבא לא ישב ליד עמדת המחשב, אלא על הכורסא בפינת הספות. הוא סקר אותי במבט חמור לרגע ארוך והחווה בעיניו אל הכורסה שלשמאלו.

התיישבתי בצייתנות. שמעתי במעומעם את המזכיר שולח הודעה בקשר להגיש את הקפה. מבטיו של אבא חדרו עמוק ועלה בי דחף פתאומי להזדקף ולהתנער.

הדלת נפתחה בשנית והקפה הוגש בידיים אמונות. לא חפצנו במשקה הלוהט והכהה שבכוסות הקריסטל, והן נותרו דוממות.

אבא פתח בדיבור רשמי. “למה אתה אוכל מהאוכל שלי, משתמש בכסף שלי ואינך נותן יד לאחיך?”

המילים הדהדו שוב ושוב במוחי, מכאיבות. אם הדמעות לא היו מתייבשות מזמן, הן כנראה היו מופיעות כעת.

האם בן סורר ומורה הייתי?

ביקשתי לחסות באוהלה של תורה, להתחבר לנשמה. אבא שבשמיים, ביקשתי אז, עזור לי לעמוד בניסיון. עזור לי לקיים מצוות כיבוד אב בשלמות.

“שאלתי את הרב והוא ציווה להמשיך ללמוד”, שיננתי את משנתי במתינות, נותן משמעות לכל מילה. “אשמח לעזור בין סדר א’ לסדר ב'”.

ממילה למילה הרצינו פניו של אבא. מוטב שאמצא מוצא אחר, משהו מתאמץ יותר.

“גם לאחר סדר ב’ זמני פנוי ואוכל להועיל לרזיאל”.

כשנוכחתי לגלות שצברתי אוויר רב בריאותי, כבר לא היה ראוי לפלוט אותו באבחה אחת ונאלצתי לשמור עליו בפנים.

אני זוכר את המילים שנאמרו שם עד היום. האמנתי בלב שלם שאבא שבשמיים שציווה אותי לכבד את אבי מולידי. הוא טווה בעבורי את מסלול חיי ללא טעויות, וכמו שחלק מהסיפור הוא תענוגות העולם הזה, כך חלק אחר ממנו הוא גם ניסיונות. יחד פיסות אלו יוצרות את מכלול אישיותי.

השם שמַח בי ששמרתי על כבודו של אבי, ובמקום לענות, הרכנתי את ראשי בפניו.

שתקתי עד אשר עבר הגל, נותן לו לשטוף אותי עד לשד עצמותיי. יודע שברגעים ההם הכול־יכול טיהר את נשמתי.

לדרך חזרה מחדרו של אבי אל הישיבה – כמובן לא התלווה אליי איש. כשהמעלית נפתחה בקומת הכניסה עקפתי את משרדו הנוסף של אבא והמשכתי לזה של אחי היחיד.

“רזיאל”.

אחי הבכור נעצר מהליכתו המהירה, הסתובב אליי וניסה לעטות על פניו הבעה קשובה. “אתה צריך משהו, דניאל?”

רצון פשוט היה לי, לאחל לו בוקר טוב. אולי בפעם הבאה אתאם פגישה לשם כך. “בוקר טוב. המשך יום פורה”, אמרתי בטון רגיל, כאילו לא היה כאן רגע מביך.

הוא הרגיש רע. אפשר היה לראות זאת בעיניו המתחרטות. “אוי, דניאל. סליחה. אני יודע שאינני משדר שאכפת לי. אבל חשוב לי לדעת, מה אתה רוצה? יש עניין שאני יכול לעזור בו?”

הבנתי; בליבו הוא קיווה שהקשר בינינו יעמיק. אין פלא שהגיב בצורה כזאת. ובלי סיבה הגיונית הוא האמין שניסיתי להגיד דבר מה חשוב והתחרטתי כשראיתי שהוא עסוק. אך כל שרציתי באמת היה רק לאחל בוקר טוב.

תכירו, כך היה בזמנו אחי:

רזיאל, 38, נשוי, ללא ילדים. פועל מסביב לשעון תחת עינו הפקוחה של אבא. מבלה את ימיו במתחם המחומש יותר משהוא מבלה בביתו.

רזיאל היה אח טוב. בלי שרצה היה שקוע עד הצוואר בענייני החברה. הוא לא התעלם מהקיום שלי במכוון, אלא מתוקף הנסיבות.

אולי אחמיא לו על מה שאמר אתמול, חשבתי לעצמי. שמעתי שהעניין התפרסם היכן שהוא. אבל הוא יודע שלא קראתי, זה יהיה לבטח לא אמין.

“איך היה אתמול, שמעתי שהדברים שאמרת התפרסמו?” שאלתי במקום זאת.

והנה הלכה לה הבעת הידידות. רזיאל הציץ בשעון וחזר אליי כאילו שכח מקיומי. “כסף, אמרת? אני אדאג להעביר לחשבון שלך. אני חייב לרוץ”.

נאנחתי בלי להתכוון למראה אחי היחיד המתרחק, לא בטוח מי מבין שנינו סבל יותר. לפחות תמיד היה לנו זה את זה.

בסיפור קלאסי הגיבור היה ממשיך ב- גרררר! נהג השודים סוטה לשביל אבנים. אני נאחז בדלת בלפיתה מוגזמת, מנסה להעמיד פני נורמלי כשכל גופי מאיים לפצוח בריקוד לקצב צלילי הנהיגה המטורפת.

צחוק בלתי רצוני מאיים להתפרץ החוצה מהמחשבה הילדותית על ריקוד קופצני, ואני נלחם בו בשיניים. פיזית. אךךך… נשכתי את השפה. מה זה כל הקפיצות האלה?! אני אפטר את הנהג המטורף הזה!

איפה היינו? ובכן, בסיפור קלאסי הגיבור היה ממשיך בהכנעה, וביום אחד, בדרך לא צפויה, היה מוכיח לכולם שהדרך שלו הייתה הטובה והנכונה.

כאדם שלמד את סודות האש, תנו לי להמשיל לכם את הסיפור לגחלת אש קטנה.

בעולם של אז, לפני שלושים שנה, הייתי כמו גחלת חמה… רותחת… לוהטת. אבל סערות תמיד איימו על הלהבה. לפעמים היא כמעט כבתה, כשהיא נאבקת על נקודות האש שעדיין זהרו בה.

רוח.

רק רוח חזקה הייתה מסוגלת לשמור על הגחלת דולקת. רוח שמנפנפת על מקור האש הקטן ומפיחה בו חיים.

את הרוח הזאת מצאתי בין דפי הגמרא. רוח פרצים גועשת, חודרת פנימה אל הלב, מרפרפת בעדינות על הצלקות. מחטאת אותן, מרפאת, נותנת תקווה רכה.

החומות סביב הבית מנעו כמעט לגמרי מהרוח להיכנס ולחדור פנימה.

הגחלת נאבקה. המלחמה הייתה קשה וכואבת. הרוח עזרה לה שלא תדעך ולא הפסיקה לנשוף לעברה. הגחלת בערה חלושות, כל כך רצתה לעלות, להתלקח באור ענק.

טיפת דם מהשפה התחתונה נכנסת אל פי ואני נרתע מהטעם שמזכיר חלודה.

הנה האופנוען, בצד ימין. איך הוא עדיין לא נעלם משדה הראייה? אופנוען מקצועי היה מתרחק כבר מזמן.

נראה כאילו אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, והנוף לא ממש אומר לי משהו. איפה אנחנו בכלל?

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

3

התעוררות

טוב, חבל למתוח אתכם. רוצים לדעת מה פשר השינוי הדרסטי שעברתי? איך מנער חמד, שגדל להיות אברך טוב, הגעתי למה שאני היום?

מממ… אם הייתי יכול להצביע על גורם מרכזי – היה זה נדב.

נדב הוא קרוב משפחה רחוק שלנו, בגילי, גר קרוב לביתנו. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה כשהייתי בן שש, בחתונה של אמְזַלג. אבא שלו שיחק איתו תופסת. תופסת! הוא פסיכיאטר והוא משחק תופסת!

אביו רץ וניסה להשיג אותו. הילד התרוצץ בין העצים שסביב אולם האירועים. אביו ארב לו מאחורי שולחן והקטן המשיך בשיכרון חושים קדימה בלי להבחין ו… הופ, נכנס לתוך הידיים של אביו שהניפו אותו באוויר. נחמד מאוד, כן, אני יודע. הם צחקו והתנשפו, והיו נראים מאושרים.

‘הלוואי שאני הייתי אותו נדב, הבן של הפסיכיאטר’, אלו היו מחשבותיי לאורך כל החתונה. נדב, הבן של הפסיכיאטר… נדב, הבן של הפסיכיאטר. הוא לא יצא לי מהראש, גם שכבר התרחקו השניים ואני נותרתי תקוע בין שני שומרי ראש, מחויב לקבל בברכה אנשי צמרת שונים שאבא הוביל אליי.

אימא התקשרה למזכיר של אבא ודרשה שאחזור לבית. “מחר יום רגיל”, הסבירה. אני לא יודע מה היה שם, אבל כמה רגעים אחרי שעזבנו את האולם, ידיים גדולות גררו אותי בפראות, ידיהם של שומרי הראש שהיו אמורים להגן עליי! הם החזיקו בי חזק ולא יכולתי לברוח.

הייתי בטוח שזה חלום. הם חייגו לאבא, אמרו לו להכין עשרה מיליון דולר. אבל אבא לא פחד מהם. לפי הפרצופים שהחליפו ביניהם נראה שהוא טרק להם את השיחה בפנים.

“הוא לוקח את ההימור שנפגע בו, או…” קולו של ניקולוס, שומר הראש, ירד. הוא היה בטוח שאני לא מסוגל לשמוע כשהמשיך, “או נהרוג אותו”.

לא הבנתי ברגעים ההם למה הם התכוונו, זיהיתי רק את המילה ‘להרוג’. אני זוכר עד היום את הפחד שהשתלט עליי ו… וזהו. ואז הייתי בבית.

כשהייתי בן 6

“חזרתי! אני בסדר! אל תפחדו, הם לא עשו לי כלום”, מתנשם ומתנשף, שמח כל כך לחזור לבית. אימא מרפרפת על עמודי הקטלוג של מותג ריהוט חדש ואבא יושב על עיתון כלכלי. הם פונים אליי שניהם.

“אני רואה שהסתדרת לבד. התלבטתי אם לערב גורמים נוספים”, אבא סוגר את העיתון, פותח שוב, מעיין בחוסר ריכוז וממלמל, “חברת אבטחה בזויה, לא מסוגלת להגן על הלקוחות. לא טורחת להעמיד תחתיה עובדים אמינים! הם עוד ישמעו ממני…”

אבא חוזר אל העיתון ואימא מיישירה אליי מבט. “אתה כולך מלוכלך, זה לא מתאים. מה אם יראו אותך ככה? לך להתרחץ”.

אסור לגרור רגליים בבית שלנו ואני הולך יפה. אסור גם לבכות אבל אני לא מצליח. אף אחד לא דאג לי?! הם לא שמחים שחזרתי?

מטפס את גרם המדרגות כמו גדול, הדמעות בורחות ואני מתבייש שיראו. בחדר על המיטה מחכה לי סט בגדי לילה שהעוזרת הניחה, לצד מגבת מקופלת. אני צריך להיות נקי כדי שאימא תרשה לי לאכול. כשאהיה גדול, אתם עוד תראו, אעבור לגור הכי למעלה, בקומה הרביעית. לבד לבד. ואף אחד לא ישאל אותי אם אני בסדר, ואף אחד לא ידאג לי. וזהו.

אחרי ארוחת הערב אבא יוצא אל העבודה. אימא לא שואלת אותי מה קרה היום, רק מתעסקת בענייניה.

למה אף אחד לא שואל כלום, אולי חלמתי? אולי שומרי הראש שלי לא חטפו אותי?! אבל ראיתי!

אבל אף אחד לא נבהל… אולי זה כן היה חלום?

כשאהיה גדול לא יהיו לי שומרי ראש, אני אהיה גיבור ואשמור על עצמי.

כל כך פחדתי כשהם גררו אותי, והתקשרו לאבא. כמעט בכיתי כשהם אמרו ‘להרוג’ ואז… ואז…

טיפות זיעה קטנות ממלאות את מצחי ואני אפילו רועד. אחרי שהם אמרו ‘להרוג’, פתאום הייתי בבית. כמו קסם.

[א טב-אל]

נדב

כמה שעות קודם לכן

ידיים גדולות גררו אותנו בפראות, החזיקו בנו חזק ולא יכולנו לברוח.

החוטפים התקשרו לאבא של דניאל, הם אמרו לו שיכין עשרה מיליון דולר. אבל הוא לא פחד מהם ולא שיתף פעולה. הם אמרו שהוא לוקח את ההימור שהם עלולים לפגוע בנו, או אולי להרוג אותנו.

דניאל לא הבין לְמה הם מתכוונים, הוא זיהה רק את המילה ‘להרוג’. הוא פחד כל כך… ונעלם.

אף אחד לא יודע שדניאל נעלם. שומרי הראש מסתכלים עלי וחושבים שאני הוא. אבל אני נדב, הבן של הפסיכיאטר.

אני לבד.

דניאל לא מסוגל להילחם בשני החוטפים הגדולים האלה. אני לבד לבד. הם רוצים עשרה מיליון דולר, סכום שלא יהיה קשה לאבא של דניאל להוציא. הוא מסוגל להביא אותו אם הוא רוצה.

‘אם הוא רוצה’.

כואב לדעת שהוא לא.

רגע. מותר לי לתת לחוטפים פרטים של אחד מחשבונות הבנק שלו?

אבל אם אפעל בפזיזות הם יפרצו לחשבון ובכל זאת לא ישחררו אותנו.

מה אבא היה עושה עכשיו?

אולי הם יסכימו לקבל את פרטי הבנק של קופת החיסכון ששייכת לדניאל בעצמו? יש בה פחות ממאה אלף שקלים… אבל אבא היה לוקח את ההימור.

דניאל לא מסוגל לזכור את רצפי המספרים, אבל ברוך השם בשבילי זו משימה פשוטה.

זוקף את גבי בביטחון. “אתן לכם כעת חצי מפרטי קופת החיסכון של דניאל, זאת אומרת שלי. את החצי השני תקבלו כשאהיה במקום בטוח”.

זה עובד! הם מבינים שלא יקבלו דבר מאביו, ובמצב כזה הזמן עומד לרעתם. ההצעה מתקבלת עליהם בטוב, והם מוסיפים לה איום חסר בסיס שאם אברח יתפסו אותי. מכאן אנחנו מתקדמים לניהול המשא והמתן עד לשחרור.

אני חוזר ברגל לבית שלנו, דירת הקרקע הראשונה ברחוב. שולח יד ומצלצל בפעמון. חולפים כמה רגעים לפני שהדלת נפתחת. זה לא אבא שעומד עכשיו מעברו השני של השער; זה ילד אחר. אני לא מכיר אותו.

מי האורח הזה?

הוא מסתכל עלי לרגע ארוך. “שלום, ילד”, הוא מברך בנימוס. “אני יכול לעזור לך?” הוא לא פותח את השער.

אני לא עונה. מאחוריו נפתחת שוב הדלת ואבא יוצא אליי בחיוך, מבט מעט משתומם על פניו ואני כבר רוצה לספר לו מה קרה לי היום.

“דניאל?” הוא קורא בשמו של הילד אבל מביט לעברי. “בוא, תיכנס פנימה”.

הילד מסתובב ונכנס לביתנו.

אבא פותח את השער לרווחה. “בוא, בוא, תיכנס”.

לא מחכה עוד, וברגע שאני עובר את המפתן מעדכן אותו: “אני צריך לדבר איתך, אבא. בלי שישמעו”.

המשפט גורם לו להיעצר ולהביט בי. “מה אמרת?”

אני מסתכל סביב, מוודא שהילד אינו מקשיב מהפתח, מוריד את קולי ומספר,: “נחטפתי היום”. רעד קור עובר בי לזיכרון החוויה.

אבא רוכן לעברי, נחרד ושקט. “ניגש למשרד. ספר לי הכול”.

הוא נכנס לבית להודיע לאורחים שאנחנו עוזבים לרגע. פתאום מטרידה אותי המחשבה שאולי האורח יגיע מאחוריו, אני נרגע כשאבא סוגר את הדלת.

שנינו יוצאים מהשער ועוברים למשרד הפרטי של אבא הנמצא סמוך לבית. הוא שולח מבטים חפוזים ימינה ושמאלה לפני ששולף את המפתח ומכניס לחור המנעול. במקום להדליק את מנורת התקרה הוא משתמש בנורה צהובה קטנה בודדת.

ידיו מניחות צנצנת עוגיות חמאה ביתיות על השולחן תוך כדי שהוא מתיישב על כיסא המטפל ומניח עוגייה קטנה בצבע קרם לפניי. אני מתיישב מולו.

ברגע הבא הוא רוכן קדימה ושואל: “עוקבים אחריך?”

זמן אמת!

המכונית דוהרת לאורך שורה של חנויות ומזגזגת בין הרכבים. נהג השודים מבצע עיקופים מימין כאילו הוא מלך הכביש. בטח הוא משחית את הרכבים שלי כשאין עליו עין פקוחה… הנסיעה הזאת משבשת אותי.

נדב

באותו הזמן ובאותו הרכב

הנהג שדניאל מכנה במחשבתו ‘נהג שודים’ דולק בפראות אחרי האופנוען – מסע אבוד מראש. איך אני גורם לדניאל להבחין בי בלי שהנהג ירגיש?

איך הוא לא שם לב שהנהג חשוד?

ואני לא אומר זאת כי הנסיעה המחרידה שלו מאיימת להעלות לי בחילה. תסתכלו על הנהג, אתם מכירים אותו? מעולם לא ראיתי את פניו קודם, ובטח שהוא לא הסיע אותנו בשנים האחרונות. מיהו?

היכולות שלו הן בלתי נתפסות. איך הוא מצליח להתקרב אל האופנוען שוב ושוב? כלי רכב דקיק כמו אופנוע מסוגל ליצור פער מרחק משמעותי מרכב ברגעים ספורים. אז איך…

אוי ואבוי.

דניאל אינו תופס את המצב? זה שקוף; האופנוען מאפשר לנהג להתקרב אליו. הכול מבוים. הם משתפים פעולה.

הסיוט חוזר על עצמו. רק דניאל מסוגל להיקלע למצב כזה פעמיים.

זה לא מרדף, זו חטיפה.

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן