גיבורי הרוח // סיפור בהמשכים

[א טב-אל]

תודה על המשוב החם! (לפני המון זמן)

פרק 1 מרדף

רעם מנועים שובר את הדממה. ררררר!!

מזנק אחורה, נחרד עד עמקי נשמתי. אופנוע מגיח היישר לכיווני. ג’ק משתחל במהירות ונעמד לפניי כדי לחסום פגיעה ישירה, אבל האופנוען החצוף מושיט את ידו, תולש מידי את תיק המסמכים ומתרחק בשעטה.

הגיל לא מונע ממני להצמיד את הכיפה אל ראשי ולקפוץ בעצמי אל פנים הרכב. ואל תשאלו כיצד גוף של אדם בן ארבעים ושמונה מסוגל לביצועים כאלה. זה לא הזמן לדבר על זה, אבל אף על פי שאני נמצא בגוף של אדם מבוגר אני רק בן שמונה עשרה.

איני ממתין לברוך שיסגור את הדלת ועושה זאת בעצמי. “סע!” מורה לנהג, משאיר אחריי מזכיר ועוזר פעורי פה. אין היגיון ברדיפת רכב אחרי אופנוע, ובכל זאת, “אני רוצה את האופנוען”.

בלי מילים מיותרות הנהג פותח במרדף, חותך את הכביש ומבצע עיקולים חדים. האופנוען נראה לרגע אחד ולפתע נעלם בצד ימין.

“הוא ימשיך דרך מפעל הבדים. תיכנס ברחוב הזה ונחכה לו בסיבוב”.

מכונית הרולס־רויס עוברת טלטלות שלא יזיקו לאיכותה, אבל בכל זאת, זה לא אופנוע.

אני מצמצם בריכוז את עיניי. “הנה הוא, מימין. סע!”

חריקה.

“שוב ימינה!”

בזמן שהנהג שלי רודף אחרי האופנוען, תנו לי לספר לכם קצת על עצמי. קוראים לי ד-“וואאאו! שים לב איך אתה נוסע!”

מי בחברה דאג להקצות לי נהג שודים?! אני אפטר אותו היום.

ובכן, שמי ד-“זהירות!”

בום! נחבט בזכוכית החלון. “אתה מפוטר!!” יורה לעבר הנהג האשם בכך ומצר את שתי עיניי.

עצירה פתאומית הודפת אותי אל ריפוד המושב בחבטה קלה. אופס… פיטורים אחר כך, אני צריך את האופנוען.

[א טב-אל]

“למה עצרת? אה, לא דיברתי אליך, אני בטלפון”, ממציא תירוץ עלוב. שידמיין אוזניה קטנה או מה שהוא רוצה.

נהג השודים ממשיך בנסיעה ואני ממשיך לרצות להקיא. אני אפטר אותו אחר כך. שולח באינסטינקט יד אל הזקן השחור הכמעט שפיצי, בודק שאף שערה סוררת לא חמקה מהצורה ההנדסית.

לאחרונה צמחו לי כמה שערות לבנות שמעטרות את הזקן בגוון חדש. זה דווקא נראה טוב מול מצלמות של עיתונאים טיפשים. כשאני באמצע, ונתן וג’ק הג’ינג’ים משני צדדיי, נוצרת אשליה של מוקד אש.

ובכן, קוראים לי- בעצם לא משנה, יש לי הרגשה שברגע שאתחיל להגות את שמי, יפרוש הרכב כנפיים ויתחיל להתעופף.

אז רק תנו לי להפתיע ולגלות לכם שבאופיי הטבעי אני עדין מאוד, והסיפור המקורי בכלל לא היה אמור להכיל מרדפים ופיטורין.

לפני כמעט שמונה עשרה שנה – לפני שהכול השתבש – הייתי אדם אחר לגמרי.

בסיפור המקורי אני אברך כולל, לומד שלושה סדרים, נשוי ואב לשני ילדים מקסימים. באותו סיפור אני שואף לגדול בתורה וביראת שמיים. סיפור פנימי כזה, בלי יותר מדי תהפוכות; רק אשתי מוריה, הילדים ואני.

אבל הסיפור סטה מזמן ממסלולו הטבעי ואיבד כיוון. זהו אינו סיפור קלאסי עם גיבור חינני, סיפור הבנוי מרצף מעשים טובים ובחירות נכונות ונצנצים.

בסיפור קלאסי הגיבור עומד מול מבחן מציאות, רגע שבו הוא צריך לבחור לעשות את הדבר הנכון. משהו בסגנון: האם לבחור בכסף או בתורה? או: האם למחול על כבודו או להתפרץ בצעקות? מכירים את המבחנים האלה?

בסיפורים עם הסוף הטוב בדרך כלל הגיבור יוצא שמח וטוב לב אחרי שביצע את הבחירה המרגשת שלו, וכך הסופרים מוכיחים לכולם שהבחירה בטוב הייתה הנכונה ביותר ושכדאי לכולנו ללמוד ממנה.

אני לוחץ במאמץ את ידיי אל הרקות, מנסה להרגיע את הכאב מהחבטה בחלון. אבל מה אם הגיבור לא עמד במבחן? מה אם הוא בחר בכסף? מה אם הוא בחר להתפרץ?

מהדק את הלחיצה עוד.

רק ברגעים של הארה, כאלה שהשם שולח לאדם ביום בהיר, ובהם לפתע נוצר בו רצון עז להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו – אני חוזר פתאום להיות אותו אברך, בעל טוב ואב מסור למשפחה קטנה ואוהבת.

האם בשמיים יש שער שנותר פתוח בעבורי, אולי שער תשובה?

בתפילת שמונה עשרה בבוקר, בצהריים ובערב אני מבקש במילה אחת פשוטה – לחזור.

לחזור… לחזור…

לפני שלושים שנה הייתי בחור עדין וצנוע. אח… להיזכר בנער הצעיר ההוא זה קסום – מסעיר – מרגש!

החומה המקיפה נראתה כמו מבצר שבו היו יכולים לגור לפחות מאה אנשים. השומרים שהקיפו אותה היו זקופים וערניים, מחפשים אחרי פולשים פוטנציאליים.

אבל מצידה השני של החומה, בתוך גינות שופעות צבעים וניחוחות פירות ופרחים היה הבית; בניין קטן, ממש פצפון, המתנשא לגובה ארבע קומות.

צבע השמנת שעל הקירות תמיד נראה היה טרי, ומשבצות הזהב הפזורות עליו היו מסנוורות.

ושם, בבניין הזה, אם היה מזדמן לכם להציץ, הייתם רואים את קירות הבית הגבוהים שעוצבו על פי תרשים אדריכלי מורכב למדי, כמו מבוך.

לו חלם להיכנס אדם לא רצוי, היה מאבד את דרכו עוד בפסיעותיו הראשונות.

אקדים ואומר, לפני שנתקדם: אל תימשכו יותר מדי אחר השפע. הכול תעתועי ראייה, שלא תגידו שלא הזהרתי.

נדלג על הסלון, גם כך כמעט תמיד הוא היה ריק. ריהוט משובח, ויטרינות מלאות יודאיקה. הלאה. עצרו!

ספריית קודש. היא שלי. אני היחיד כאן שהשתמש בה, ואחרי החתונה היא הועברה לביתנו.

קומה שנייה – רוב חדרי המגורים. קומה שלישית, מרפסת, ועוד מיני יוקרה וכסף שלא ממש זכו לעניין מישהו.

כאן יש צורך לשמור על שפה רשמית. בבית הזה אין מקום לפשטות, הכול מהוקצע וגרנדיוזי. נסו לעמוד ברף.

מוכנים לקומה העליונה?

דמיינו ניגון מרגיע של אורגן, כי כאן זה עולם אחר.

בקומה הרביעית גר היה לו בחור צעיר, שקט ומופנם. מעולם לא הרים את קולו, ונעים היה לשהות במחיצתו. עדיין לא מלאו לו שמונה עשרה שנים. חתימת זקן שחורה וקטנטנה עיטרה את סנטרו. יש שאמרו עליו שהוא בעל חן פנימי.

ובכן, האומרים, לא דיירי הבית היו.

הבחור הזה הוא אני. מממ… חלק אחר ממני.

לו הייתם שואלים אז מהי דעתי על עצמי – וכנראה לא הייתם שואלים זאת – תפקידי בעולם כבר היה ברור: לעבוד את השם. פשוט.

וכמו לכל אדם אחר, גם לי היו סיבות לעזוב הכול ולחפש את האמת.

אבל כבר מצאתי אותה.

האמת היא שאין שום צורך לעזוב הכול ולחפש. כי לעזוב זה לברוח אל השקר. אם השם רוצה שאעבוד אותו מבית הוריי, מי אני שאהרהר בדרכים אחרות למצוא את עצמי?

אני יודע להעריך את הטוב שקיבלתי מתוקף היותי ‘הבן של אבא שלי’. לא כולם היו הולכים וחוזרים מהתפילה ומקבלים מגש אוכל כסוף עד לשולחן, תרתי משמע.

החומריות של בית הולדתי לא השתוותה, ולו במעט, לרוחניות שאליה שאפתי להגיע, כמו כל בחור נורמלי אחר, לעניות… דעתי העתיקה.

באותו יום התפילין היו עוד היו בידיי, וכשאיש לא ראה, שלחתי חיוך עדין אל חלל העולם. איש לא הביט בעיניי ששלחו שירה, שקטה מאוד, כמעט בלתי נשמעת. העניבה השחורה הבוהקת לא הלמה אותי, אבל כמו בן טוב הידקתי אותה לכמעט־חנק על צווארי, והכנתי את ליבי ליום נוסף. נפרד מנרתיק התפילין ויוצא מהחדר.

באלגנטיות שהיא חובה בסיסית בביתנו ירדתי במדרגות, מעלה בזיכרוני את הסוגייה שעליה דיבר יום קודם לכן ראש הישיבה, הופך בה והופך בה. כבר בסוף הסדר הרגשתי שהצלחתי לתרץ את קושייתו, והרעיון החל לקרום עור וגידים.

“דניאל”, לפתע עצר אותי הקול.

המזכיר של אבא? הצטמררתי לראותו בקומה הרביעית שבה גרתי לבדי.

למה הוא פה?

החששות החלו לצוף. מה עשיתי? על מה אבא כועס?

“האדון רוצה לפגוש בך”.

תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

חלק 2

רוח

דניאל

אבא ורזיאל כבר אינם בחיים, אבל הם מעולם לא הפסיקו להתגשם בזיכרוני, חיים וקיימים. לא משנה כמה אני מנסה לשכוח, לא משנה כמה אני מנסה להתעלם, הם תמיד שם. אינם מרפים.

לפני 30 שנה

האחיזה במעקה היא פעולה טבעית בעת ירידה במדרגות, אך באותו הרגע היא הייתה כחבל הצלה מפני טביעה בתחושת האימה המתגברת.

“תודה”, שזרתי קול מעט רגוע, מנסה לכסות על החרדה. “ניגש?” הזמנתי אותו בנימוס להזמין אותי אל הרכב. זו הייתה הדרך שלי לשלוט ברגשותיי. לא ראיתי לי ברירה אחרת, והייתי מוכרח לשתף פעולה.

הוא חייך בקרירות והתיישב במושב הנהג. נכנסתי גם אני ולחשתי תפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום.

המכונית השחורה שייטה ברחובות העיר במסלול שהעדפתי לשכוח. כשהיא נעצרה המזכיר לא פתח את הדלת בעבורי. במקום זאת הוא מיהר להיכנס לבניין המרכזי.

כשדרכה כף רגלי על המדרכה, הזדחל קור במעלה גבי. חמשת הבניינים התנשאו מעלה. שניים מאחורה, רחוקים זה מזה; שניים קדמיים יותר, נוטים כלפי האמצע; ולפניהם הבניין המרכזי, המתנשא לגובה ארבעים קומות.

ארבעת הבניינים עמדו כשומרי ראש מאחורי הבניין המרכזי, המתגאה מעל כולם, ובו שכנו משרדיו של אבא; הראשון בקומת הכניסה והשני בקומה האחת לפני האחרונה, הקומה השלושים ותשע.

המזכיר שכבר נכנס לא פנה ימינה למשרד הראשון, אלא המשיך לעבר המעלית. ובכן, אבא נמצא במשרדו השני.

המעלית נפתחה בקומה מספר שלושים ותשע, קומה שבדרך כלל הייתי מצליח להישמר ממנה. היו בה שני חדרים בלבד: האחד של אבא והשני של רזיאל.

הנוף הנשקף מבעד לקירות הזכוכית שלאורך הפרוזדור היה מרהיב עין. סקרתי בעיניי את הגינות המטופחות למטה והרמתי את ראשי מעלה, עד לגורדי השחקים.

מהי הסיבה שבשלה הייתה הקומה ריקה ברוב ימות השנה? איני יודע. אולי מכיוון שכשאדם שוקע בענייני העולם הזה, הוא אינו פנוי כדי להבחין במנעמיו?

כעת, פרט אלינו ואל אבא, ניחשתי שאיש לא היה בקומה.

המזכיר הודיע בקשר על בואנו.

ברגע כמעט לפני האחרון נזכרתי להדק טוב יותר את העניבה שהספיקה להשתחרר מעט לאורך הנסיעה הקצרה, ולעטות על עצמי את ההבעה המתאימה למפגש עם אבי – רצינות.

כמו את דלת הרכב, גם את דלת משרדו של אבי המזכיר לא פתח, וביצעתי את הפעולה הפשוטה בעצמי.

נכנסנו אל החדר החיצוני. רשמית הוא היה שייך למזכיר עצמו, אך ברוב הזמן העדיף אבא ששניהם ישהו למטה, במשרד הראשון.

ויטרינה ובה תמונות משפחתיות עם חיוכים מפלסטיק עיטרה את קיר הבטון הגבוה מולנו. פעם הייתי מתרגש לראות את עצמי כאן. פעם.

ליד השולחן, מעט מאחור, ניצב הפתח המוביל לחדר האמצעי. ללא מילים גמענו את המרחק ונכנסנו אליו. החדר, שכרגיל היה ריק מאדם ומלא בדקורציה, הוביל אל החדר הפנימי שבו ישב אבי.

הנה זה מתחיל. ליבי הלם בפראות, מקווה להסתובב ולרוץ אחורה, לישיבה.

[א טב-אל]

נברשת הקריסטל המכובדת והנוצצת השתלשלה מהתקרה הגבוהה ושברה את קרני השמש לרסיסים צבעוניים שהשתוללו בחדר, מבריקים מעת לעת.

שוב עמדתי אל מול מדפי המתכת הקרים, התלויים על הקירות התמירים. אבא לא ישב ליד עמדת המחשב, אלא על הכורסא בפינת הספות. הוא סקר אותי במבט חמור לרגע ארוך והחווה בעיניו אל הכורסה שלשמאלו.

התיישבתי בצייתנות. שמעתי במעומעם את המזכיר שולח הודעה בקשר להגיש את הקפה. מבטיו של אבא חדרו עמוק ועלה בי דחף פתאומי להזדקף ולהתנער.

הדלת נפתחה בשנית והקפה הוגש בידיים אמונות. לא חפצנו במשקה הלוהט והכהה שבכוסות הקריסטל, והן נותרו דוממות.

אבא פתח בדיבור רשמי. “למה אתה אוכל מהאוכל שלי, משתמש בכסף שלי ואינך נותן יד לאחיך?”

המילים הדהדו שוב ושוב במוחי, מכאיבות. אם הדמעות לא היו מתייבשות מזמן, הן כנראה היו מופיעות כעת.

האם בן סורר ומורה הייתי?

ביקשתי לחסות באוהלה של תורה, להתחבר לנשמה. אבא שבשמיים, ביקשתי אז, עזור לי לעמוד בניסיון. עזור לי לקיים מצוות כיבוד אב בשלמות.

“שאלתי את הרב והוא ציווה להמשיך ללמוד”, שיננתי את משנתי במתינות, נותן משמעות לכל מילה. “אשמח לעזור בין סדר א’ לסדר ב'”.

ממילה למילה הרצינו פניו של אבא. מוטב שאמצא מוצא אחר, משהו מתאמץ יותר.

“גם לאחר סדר ב’ זמני פנוי ואוכל להועיל לרזיאל”.

כשנוכחתי לגלות שצברתי אוויר רב בריאותי, כבר לא היה ראוי לפלוט אותו באבחה אחת ונאלצתי לשמור עליו בפנים.

אני זוכר את המילים שנאמרו שם עד היום. האמנתי בלב שלם שאבא שבשמיים שציווה אותי לכבד את אבי מולידי. הוא טווה בעבורי את מסלול חיי ללא טעויות, וכמו שחלק מהסיפור הוא תענוגות העולם הזה, כך חלק אחר ממנו הוא גם ניסיונות. יחד פיסות אלו יוצרות את מכלול אישיותי.

השם שמַח בי ששמרתי על כבודו של אבי, ובמקום לענות, הרכנתי את ראשי בפניו.

שתקתי עד אשר עבר הגל, נותן לו לשטוף אותי עד לשד עצמותיי. יודע שברגעים ההם הכול־יכול טיהר את נשמתי.

לדרך חזרה מחדרו של אבי אל הישיבה – כמובן לא התלווה אליי איש. כשהמעלית נפתחה בקומת הכניסה עקפתי את משרדו הנוסף של אבא והמשכתי לזה של אחי היחיד.

“רזיאל”.

אחי הבכור נעצר מהליכתו המהירה, הסתובב אליי וניסה לעטות על פניו הבעה קשובה. “אתה צריך משהו, דניאל?”

רצון פשוט היה לי, לאחל לו בוקר טוב. אולי בפעם הבאה אתאם פגישה לשם כך. “בוקר טוב. המשך יום פורה”, אמרתי בטון רגיל, כאילו לא היה כאן רגע מביך.

הוא הרגיש רע. אפשר היה לראות זאת בעיניו המתחרטות. “אוי, דניאל. סליחה. אני יודע שאינני משדר שאכפת לי. אבל חשוב לי לדעת, מה אתה רוצה? יש עניין שאני יכול לעזור בו?”

הבנתי; בליבו הוא קיווה שהקשר בינינו יעמיק. אין פלא שהגיב בצורה כזאת. ובלי סיבה הגיונית הוא האמין שניסיתי להגיד דבר מה חשוב והתחרטתי כשראיתי שהוא עסוק. אך כל שרציתי באמת היה רק לאחל בוקר טוב.

תכירו, כך היה בזמנו אחי:

רזיאל, 38, נשוי, ללא ילדים. פועל מסביב לשעון תחת עינו הפקוחה של אבא. מבלה את ימיו במתחם המחומש יותר משהוא מבלה בביתו.

רזיאל היה אח טוב. בלי שרצה היה שקוע עד הצוואר בענייני החברה. הוא לא התעלם מהקיום שלי במכוון, אלא מתוקף הנסיבות.

אולי אחמיא לו על מה שאמר אתמול, חשבתי לעצמי. שמעתי שהעניין התפרסם היכן שהוא. אבל הוא יודע שלא קראתי, זה יהיה לבטח לא אמין.

“איך היה אתמול, שמעתי שהדברים שאמרת התפרסמו?” שאלתי במקום זאת.

והנה הלכה לה הבעת הידידות. רזיאל הציץ בשעון וחזר אליי כאילו שכח מקיומי. “כסף, אמרת? אני אדאג להעביר לחשבון שלך. אני חייב לרוץ”.

נאנחתי בלי להתכוון למראה אחי היחיד המתרחק, לא בטוח מי מבין שנינו סבל יותר. לפחות תמיד היה לנו זה את זה.

בסיפור קלאסי הגיבור היה ממשיך ב- גרררר! נהג השודים סוטה לשביל אבנים. אני נאחז בדלת בלפיתה מוגזמת, מנסה להעמיד פני נורמלי כשכל גופי מאיים לפצוח בריקוד לקצב צלילי הנהיגה המטורפת.

צחוק בלתי רצוני מאיים להתפרץ החוצה מהמחשבה הילדותית על ריקוד קופצני, ואני נלחם בו בשיניים. פיזית. אךךך… נשכתי את השפה. מה זה כל הקפיצות האלה?! אני אפטר את הנהג המטורף הזה!

איפה היינו? ובכן, בסיפור קלאסי הגיבור היה ממשיך בהכנעה, וביום אחד, בדרך לא צפויה, היה מוכיח לכולם שהדרך שלו הייתה הטובה והנכונה.

כאדם שלמד את סודות האש, תנו לי להמשיל לכם את הסיפור לגחלת אש קטנה.

בעולם של אז, לפני שלושים שנה, הייתי כמו גחלת חמה… רותחת… לוהטת. אבל סערות תמיד איימו על הלהבה. לפעמים היא כמעט כבתה, כשהיא נאבקת על נקודות האש שעדיין זהרו בה.

רוח.

רק רוח חזקה הייתה מסוגלת לשמור על הגחלת דולקת. רוח שמנפנפת על מקור האש הקטן ומפיחה בו חיים.

את הרוח הזאת מצאתי בין דפי הגמרא. רוח פרצים גועשת, חודרת פנימה אל הלב, מרפרפת בעדינות על הצלקות. מחטאת אותן, מרפאת, נותנת תקווה רכה.

החומות סביב הבית מנעו כמעט לגמרי מהרוח להיכנס ולחדור פנימה.

הגחלת נאבקה. המלחמה הייתה קשה וכואבת. הרוח עזרה לה שלא תדעך ולא הפסיקה לנשוף לעברה. הגחלת בערה חלושות, כל כך רצתה לעלות, להתלקח באור ענק.

טיפת דם מהשפה התחתונה נכנסת אל פי ואני נרתע מהטעם שמזכיר חלודה.

הנה האופנוען, בצד ימין. איך הוא עדיין לא נעלם משדה הראייה? אופנוען מקצועי היה מתרחק כבר מזמן.

נראה כאילו אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, והנוף לא ממש אומר לי משהו. איפה אנחנו בכלל?

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

3

התעוררות

טוב, חבל למתוח אתכם. רוצים לדעת מה פשר השינוי הדרסטי שעברתי? איך מנער חמד, שגדל להיות אברך טוב, הגעתי למה שאני היום?

מממ… אם הייתי יכול להצביע על גורם מרכזי – היה זה נדב.

נדב הוא קרוב משפחה רחוק שלנו, בגילי, גר קרוב לביתנו. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה כשהייתי בן שש, בחתונה של אמְזַלג. אבא שלו שיחק איתו תופסת. תופסת! הוא פסיכיאטר והוא משחק תופסת!

אביו רץ וניסה להשיג אותו. הילד התרוצץ בין העצים שסביב אולם האירועים. אביו ארב לו מאחורי שולחן והקטן המשיך בשיכרון חושים קדימה בלי להבחין ו… הופ, נכנס לתוך הידיים של אביו שהניפו אותו באוויר. נחמד מאוד, כן, אני יודע. הם צחקו והתנשפו, והיו נראים מאושרים.

‘הלוואי שאני הייתי אותו נדב, הבן של הפסיכיאטר’, אלו היו מחשבותיי לאורך כל החתונה. נדב, הבן של הפסיכיאטר… נדב, הבן של הפסיכיאטר. הוא לא יצא לי מהראש, גם שכבר התרחקו השניים ואני נותרתי תקוע בין שני שומרי ראש, מחויב לקבל בברכה אנשי צמרת שונים שאבא הוביל אליי.

אימא התקשרה למזכיר של אבא ודרשה שאחזור לבית. “מחר יום רגיל”, הסבירה. אני לא יודע מה היה שם, אבל כמה רגעים אחרי שעזבנו את האולם, ידיים גדולות גררו אותי בפראות, ידיהם של שומרי הראש שהיו אמורים להגן עליי! הם החזיקו בי חזק ולא יכולתי לברוח.

הייתי בטוח שזה חלום. הם חייגו לאבא, אמרו לו להכין עשרה מיליון דולר. אבל אבא לא פחד מהם. לפי הפרצופים שהחליפו ביניהם נראה שהוא טרק להם את השיחה בפנים.

“הוא לוקח את ההימור שנפגע בו, או…” קולו של ניקולוס, שומר הראש, ירד. הוא היה בטוח שאני לא מסוגל לשמוע כשהמשיך, “או נהרוג אותו”.

לא הבנתי ברגעים ההם למה הם התכוונו, זיהיתי רק את המילה ‘להרוג’. אני זוכר עד היום את הפחד שהשתלט עליי ו… וזהו. ואז הייתי בבית.

כשהייתי בן 6

“חזרתי! אני בסדר! אל תפחדו, הם לא עשו לי כלום”, מתנשם ומתנשף, שמח כל כך לחזור לבית. אימא מרפרפת על עמודי הקטלוג של מותג ריהוט חדש ואבא יושב על עיתון כלכלי. הם פונים אליי שניהם.

“אני רואה שהסתדרת לבד. התלבטתי אם לערב גורמים נוספים”, אבא סוגר את העיתון, פותח שוב, מעיין בחוסר ריכוז וממלמל, “חברת אבטחה בזויה, לא מסוגלת להגן על הלקוחות. לא טורחת להעמיד תחתיה עובדים אמינים! הם עוד ישמעו ממני…”

אבא חוזר אל העיתון ואימא מיישירה אליי מבט. “אתה כולך מלוכלך, זה לא מתאים. מה אם יראו אותך ככה? לך להתרחץ”.

אסור לגרור רגליים בבית שלנו ואני הולך יפה. אסור גם לבכות אבל אני לא מצליח. אף אחד לא דאג לי?! הם לא שמחים שחזרתי?

מטפס את גרם המדרגות כמו גדול, הדמעות בורחות ואני מתבייש שיראו. בחדר על המיטה מחכה לי סט בגדי לילה שהעוזרת הניחה, לצד מגבת מקופלת. אני צריך להיות נקי כדי שאימא תרשה לי לאכול. כשאהיה גדול, אתם עוד תראו, אעבור לגור הכי למעלה, בקומה הרביעית. לבד לבד. ואף אחד לא ישאל אותי אם אני בסדר, ואף אחד לא ידאג לי. וזהו.

אחרי ארוחת הערב אבא יוצא אל העבודה. אימא לא שואלת אותי מה קרה היום, רק מתעסקת בענייניה.

למה אף אחד לא שואל כלום, אולי חלמתי? אולי שומרי הראש שלי לא חטפו אותי?! אבל ראיתי!

אבל אף אחד לא נבהל… אולי זה כן היה חלום?

כשאהיה גדול לא יהיו לי שומרי ראש, אני אהיה גיבור ואשמור על עצמי.

כל כך פחדתי כשהם גררו אותי, והתקשרו לאבא. כמעט בכיתי כשהם אמרו ‘להרוג’ ואז… ואז…

טיפות זיעה קטנות ממלאות את מצחי ואני אפילו רועד. אחרי שהם אמרו ‘להרוג’, פתאום הייתי בבית. כמו קסם.

[א טב-אל]

נדב

כמה שעות קודם לכן

ידיים גדולות גררו אותנו בפראות, החזיקו בנו חזק ולא יכולנו לברוח.

החוטפים התקשרו לאבא של דניאל, הם אמרו לו שיכין עשרה מיליון דולר. אבל הוא לא פחד מהם ולא שיתף פעולה. הם אמרו שהוא לוקח את ההימור שהם עלולים לפגוע בנו, או אולי להרוג אותנו.

דניאל לא הבין לְמה הם מתכוונים, הוא זיהה רק את המילה ‘להרוג’. הוא פחד כל כך… ונעלם.

אף אחד לא יודע שדניאל נעלם. שומרי הראש מסתכלים עלי וחושבים שאני הוא. אבל אני נדב, הבן של הפסיכיאטר.

אני לבד.

דניאל לא מסוגל להילחם בשני החוטפים הגדולים האלה. אני לבד לבד. הם רוצים עשרה מיליון דולר, סכום שלא יהיה קשה לאבא של דניאל להוציא. הוא מסוגל להביא אותו אם הוא רוצה.

‘אם הוא רוצה’.

כואב לדעת שהוא לא.

רגע. מותר לי לתת לחוטפים פרטים של אחד מחשבונות הבנק שלו?

אבל אם אפעל בפזיזות הם יפרצו לחשבון ובכל זאת לא ישחררו אותנו.

מה אבא היה עושה עכשיו?

אולי הם יסכימו לקבל את פרטי הבנק של קופת החיסכון ששייכת לדניאל בעצמו? יש בה פחות ממאה אלף שקלים… אבל אבא היה לוקח את ההימור.

דניאל לא מסוגל לזכור את רצפי המספרים, אבל ברוך השם בשבילי זו משימה פשוטה.

זוקף את גבי בביטחון. “אתן לכם כעת חצי מפרטי קופת החיסכון של דניאל, זאת אומרת שלי. את החצי השני תקבלו כשאהיה במקום בטוח”.

זה עובד! הם מבינים שלא יקבלו דבר מאביו, ובמצב כזה הזמן עומד לרעתם. ההצעה מתקבלת עליהם בטוב, והם מוסיפים לה איום חסר בסיס שאם אברח יתפסו אותי. מכאן אנחנו מתקדמים לניהול המשא והמתן עד לשחרור.

אני חוזר ברגל לבית שלנו, דירת הקרקע הראשונה ברחוב. שולח יד ומצלצל בפעמון. חולפים כמה רגעים לפני שהדלת נפתחת. זה לא אבא שעומד עכשיו מעברו השני של השער; זה ילד אחר. אני לא מכיר אותו.

מי האורח הזה?

הוא מסתכל עלי לרגע ארוך. “שלום, ילד”, הוא מברך בנימוס. “אני יכול לעזור לך?” הוא לא פותח את השער.

אני לא עונה. מאחוריו נפתחת שוב הדלת ואבא יוצא אליי בחיוך, מבט מעט משתומם על פניו ואני כבר רוצה לספר לו מה קרה לי היום.

“דניאל?” הוא קורא בשמו של הילד אבל מביט לעברי. “בוא, תיכנס פנימה”.

הילד מסתובב ונכנס לביתנו.

אבא פותח את השער לרווחה. “בוא, בוא, תיכנס”.

לא מחכה עוד, וברגע שאני עובר את המפתן מעדכן אותו: “אני צריך לדבר איתך, אבא. בלי שישמעו”.

המשפט גורם לו להיעצר ולהביט בי. “מה אמרת?”

אני מסתכל סביב, מוודא שהילד אינו מקשיב מהפתח, מוריד את קולי ומספר,: “נחטפתי היום”. רעד קור עובר בי לזיכרון החוויה.

אבא רוכן לעברי, נחרד ושקט. “ניגש למשרד. ספר לי הכול”.

הוא נכנס לבית להודיע לאורחים שאנחנו עוזבים לרגע. פתאום מטרידה אותי המחשבה שאולי האורח יגיע מאחוריו, אני נרגע כשאבא סוגר את הדלת.

שנינו יוצאים מהשער ועוברים למשרד הפרטי של אבא הנמצא סמוך לבית. הוא שולח מבטים חפוזים ימינה ושמאלה לפני ששולף את המפתח ומכניס לחור המנעול. במקום להדליק את מנורת התקרה הוא משתמש בנורה צהובה קטנה בודדת.

ידיו מניחות צנצנת עוגיות חמאה ביתיות על השולחן תוך כדי שהוא מתיישב על כיסא המטפל ומניח עוגייה קטנה בצבע קרם לפניי. אני מתיישב מולו.

ברגע הבא הוא רוכן קדימה ושואל: “עוקבים אחריך?”

זמן אמת!

המכונית דוהרת לאורך שורה של חנויות ומזגזגת בין הרכבים. נהג השודים מבצע עיקופים מימין כאילו הוא מלך הכביש. בטח הוא משחית את הרכבים שלי כשאין עליו עין פקוחה… הנסיעה הזאת משבשת אותי.

נדב

באותו הזמן ובאותו הרכב

הנהג שדניאל מכנה במחשבתו ‘נהג שודים’ דולק בפראות אחרי האופנוען – מסע אבוד מראש. איך אני גורם לדניאל להבחין בי בלי שהנהג ירגיש?

איך הוא לא שם לב שהנהג חשוד?

ואני לא אומר זאת כי הנסיעה המחרידה שלו מאיימת להעלות לי בחילה. תסתכלו על הנהג, אתם מכירים אותו? מעולם לא ראיתי את פניו קודם, ובטח שהוא לא הסיע אותנו בשנים האחרונות. מיהו?

היכולות שלו הן בלתי נתפסות. איך הוא מצליח להתקרב אל האופנוען שוב ושוב? כלי רכב דקיק כמו אופנוע מסוגל ליצור פער מרחק משמעותי מרכב ברגעים ספורים. אז איך…

אוי ואבוי.

דניאל אינו תופס את המצב? זה שקוף; האופנוען מאפשר לנהג להתקרב אליו. הכול מבוים. הם משתפים פעולה.

הסיוט חוזר על עצמו. רק דניאל מסוגל להיקלע למצב כזה פעמיים.

זה לא מרדף, זו חטיפה.

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

4

דניאל צריך לחזור

נדב

ידי נעצרת ומתרחקת מהעוגייה. “לא… לא יודע”.

אני קטן, לא בדקתי אם החוטפים עוקבים אחריי, המשכתי לבית. אולי הבאתי אותם ישר אלינו? “אבא, אני… מצטער. רציתי כבר לספר ובאתי מייד לבית. חששתי להדאיג אותך”.

מצחו מתכווץ לרגע ולפתע פניו מתרככות. “הבית מוגן, מתוק, הם לא יתקרבו. זה בסדר”. הוא מוציא עוגייה ומגלגל הלוך־חזור באצבע ובאגודל כמו מטבע. “קראת לי עכשיו אבא”, הוא מעדכן.

“כן, אבא”, מאשר בביטחון.

הוא נעצר לרגע ובוחן אותי מחדש. מניח את העוגייה המתפוררת, מנקה את אצבעותיו במטלית ושולף משקפיים מהמגירה. “איך אמרת שקוראים לך?”

אבא לא נוטה להתבדח בדרך כלל. “נדב”, אני עונה, מנסה לחזור לנושא החטיפה.

“נדב? כמו הבן שלי?” הוא חוקר.

“כן. אני הבן שלך”.

הוא מהרהר לרגע ואחר כך מהנהן לעצמו, מסתובב על כיסא המטפל אל המגירה שלימינו, שולף מחברת צהובה ועט מוזהב. “בוא נתחיל מההתחלה”, הוא מציע.

“טוב”. אני מתעודד מעט. לאבא יש זמן בלתי מוגבל בשבילי. “דניאל ואני יצאנו יחד מאולם, הוא היה צריך לחזור הביתה. שני השומרים ליוו אותנו בדרך, אבל פתאום הגיע אוטו גדול והם תפסו אותנו חזק וזרקו אותנו לתוכו. פחדתי אבל התגברתי”. לא מספר לאבא שאני עדיין פוחד. קצת.

“אחר כך הם גררו אותנו והתקשרו לאבא של דניאל”. אבא כותב במהירות את המילים על גבי המחברת. “הם אמרו לו לשלם עשרה מיליון דולר, אבל הוא לא הסכים. בסוף גילתי להם את פרטי קופת החיסכון של דניאל והם שחררו אותנו”.

אני מסיים את הסיפור ואבא מברר: “הם… חטפו אתכם, כן? שומרי הראש. הכניסו לרכב ודרשו כופר, עשרה מיליון דולר. הוא לא שילם, ואתה נתת את פרטי קופת החיסכון של דניאל?” את המשפט האחרון הוא הוגה כאילו מדובר בפנטזיה.

“כן אבא, בדיוק”, מהנהן נמרצות וחוזר לעוגייה, מברך בורא מיני מזונות וטועם. מוזר, בדרך כלל אמא ממעיטה במלח. בוחן את העוגייה במבט חדש.

קולו של אבא רך. “יש לנו הרבה על מה לדבר, דניאל היקר”.

“קוראים לי נדב”.

“כן, כמובן. נדב”, אבא מתקן בלי להתרגש. “בתור התחלה אומר לך שיכולת התפיסה שלך גבוהה מאוד”. ואז הוא מדבר לעצמו: “בהזדמנות אציע לאביך לשלוח אותך לאבחון IQ, אני חושב שאתה מחונן”. הוא סוקר אותי במבט חוקר. “רמת משכל גבוהה בהחלט”, הוא מדבר כאילו לעצמו לרגע נוסף לפני שממשיך בקול: “הוכחת תושייה בזמן אמת ולא פחדת לנהל משא ומתן עם החוטפים”.

אצבעותיי הופכות את העוגייה כדי להסתיר את ההתרגשות שאני חש לשמע המחמאות של אבא. “אה-הה”, מאשר באדישות.

“עכשיו, האם אתה מסוגל לענות על כמה שאלות? היית עם דניאל כשנחטפתם, כן?”

“כן”.

“בסדר”. רושם. “אחרי ששוחררתם, אתה באת לכאן ו… לאן דניאל הלך?”

“הוא לא נעלם, רק הלך לישון”, מעדכן את אבא. “דניאל נמצא כאן, איתי?”

עיניו של אבא מחפשות את דניאל, אבל אי אפשר לראות אותו.

“אני יודע שהוא כאן, אני מרגיש אותו”.

“מממ… אני מבין”. אבא מוריד את עיניו אל המחברת ומהמהם לעצמו בריכוז, ואז מוודא: “באיזה רגע בדיוק דניאל הלך לישון?”

אני זוכר היטב מתי זה קרה. ברגע שהחוטפים אמרו ‘להרוג’, דניאל קפא על מקומו. הוא רעד והתחיל להזיע, ואז נרדם. “כשהוא הבין שהוא בסכנת חיים”. מניח את העוגייה ומסתיר את ידיי מתחת לשולחן, עכשיו גם אני רועד. אבא רושם עוד מילים במחברת. “הם אמרו שאביו של דניאל לוקח את ההימור שאולי הם יפגעו בנו, או יהרגו אותנו”.

אבא מניח את העט על המחברת ומכוון אליי מבט ארוך. “להרוג? שומרי הראש אמרו את זה?”

מהנהן לאישור. “אבל ברוך השם הם לא עשו את זה”.

אבא ממשיך לשאול עוד ועוד שאלות ואני משיב במעט עייפות אבל גם בשמחה. אני יכול להישאר כך שעות. אף על פי שהוא אבא שלי, זו הפעם הראשונה שאני זוכה לשבת כאן.

“דניאל – או שמא אתה מעדיף שהיום נקרא לך נדב – מה אתה יודע על החיבור ביניכם?”

[א טב-אל]

נדב – המשך ישיר

“אני יודע שעד היום דניאל היה לבד, וברגע שהוא הלך לישון הגעתי כדי לעזור לו”.

נראה שאבא מרגיש הקלה מהדברים, אז אני ממשיך. “אני יודע שדניאל ואני חיים בגוף אחד, ו-” אני נעצר מייד כשאני מבחין בפניו של אבא שהולכות והופכות המומות יותר ויותר.

“אתה… יודע על הפיצול?” מבט התדהמה אינו עוזב את פניו. “מפוצלים בדרך כלל מתקשים להבין את זה”. הוא מזיז את העט, סוגר את המחברת ונעמד. “בוא נצא להליכה קצרה. נדבר עם אבא שלך, תוכל לבוא לסדרה של מפגשים-“

“למה צריך סדרה?” נעמד בעצמי. “אם אתה רוצה ללמד אותי לאט על הפיצול, אתה לא חייב. אני רוצה שתגיד לי למה זה קרה ומה צריך לעשות”.

הוא פונה ממני, עוקף את השולחן ופותח את הדלת. לרגע הוא נושם את משב הרוח מבחוץ. “זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה, וזה לא הזמן לדבר על כך”.

“כל בני האדם מפוצלים?” אני שואל למרות הכול.

ראשו מסתובב, שולח אליי מבט קצר וחוזר. “לא, זו תופעה נדירה מאוד”.

“ולמה דווקא אנחנו?”

כשהתשובה אינה מגיעה אני כבר מסוגל לנחש בעצמי. “כי דניאל היה צריך אותי. הגעתי כדי לעזור לו”. מקווה שלא התחצפתי עכשיו.

רגליו נטועות בקרקע. אפשר כאילו לראות את סחרחורת המחשבות המתרוצצת בראשו.

“זה נכון, אבא?”

הלב שלי שולח אזהרה, אינו רוצה לשמוע את המילים. אבל המוח מבין שאם לא אדע, אולי אעשה טעויות.

“אתה מסוגל לשמוע את האמת?” הוא נראה רציני. יוצא מהקליניקה ואני אחריו. בשניות שהוא נועל את הדלת אני מתרכז בלאסוף את עצמי ולהתכונן לשמוע את ההסבר על הפיצול.

רק אחרי שאנחנו עוברים ארבעה עצים, אבא מוריד אליי את מבטו. עיניו מלאות אהדה.

“כשקורה למישהו דבר קשה, קשה מאוד, דבר שנקרא ‘טראומה’, והוא לא מצליח להתמודד עימה…” אבא נעצר לרגע. כנראה חושב שמפני שאני רק ילד, אני צריך הסבר נוסף. “בוא נתחיל שוב. דניאל חווה טראומה, שזו…”

“חוויה קשה, חטפו אותו”, אני מוכיח לאבא שאני גדול ומסוגל להבין. נזכר בפחד של דניאל. “הוא הרגיש שהוא עומד למות”.

אבא מסכים בהנהון. “דניאל חווה טראומה ולא הצליח להציל את עצמו”.

“וברגע הזה הגעתי כדי לעזור לו”.

נראה שאבא כבר מקבל את העובדה שאני מבין את הדברים שהוא אומר. לפתע הוא מושיט לי את ידו, מסמן לי ללחוץ אותה ואני עושה זאת.

“תקשיב, דניאל”, ידו הנוספת מונחת על שלי. “כמו שאמרתי, יש לנו הרבה על מה לדבר. אבל לא כך, אלא באופן מסודר, בתיאום מראש. קודם אתה צריך לחזור לבית. ההורים שלך דואגים מאוד. אתה יודע איך לחזור?”

שוב אבא קרא לי דניאל ולא נדב. והוא לא אמר ‘אמא ואני’, הוא השתמש במילים ‘ההורים שלך’. עוד רגע נגיע אל הבית של דניאל, ברור שאני יודע איך לחזור. אנחנו נלך יחד; לא צריך לשאול בכלל אם אני יודע את הדרך.

הוא רואה שאני לא מצליח לענות ושם יד רכה על כתפי. “התכוונתי: האם אתה יודע לחזור להיות דניאל?” צרידות קלה מלווה את מילותיו.

אני מבין, אבל לא רוצה להסכים.

אבא אינו מרפה. “אני מניח שדניאל אינו מסוגל להתחלף איתך בכוחות עצמו. הוא צריך את העזרה שלך”. לא רוצה לשמוע, לא רוצה. אבל אבא לא מפסיק. “הוא צריך להגיע לבית כדי שההורים… שלו… לא ידאגו”. ידו חמה על כתפי. “תרשה לי לשאול אותך שוב, נדב: האם אתה יודע איך לחזור?”

מחפש בעיניים של אבא רמז. רוצה שהוא יסכים לי להיות הבן שלו, ולא יבקש ממני להֵעלם. אבל אבא אינו מדבר, הוא אינו מתכוון לתת לי להיות הבן שלו. נשימה עמוקה נפלטת מפי בלי כוונה. “אני… אני יכול לנסות לחזור”. 

וזהו. אני נכנס אל הבית של דניאל ונעלם. נותן לו לצאת. אבל לא הולך לגמרי, אני עוד מסוגל לראות. הכול.

נדב, שידור חוזר

“חזרתי! אני בסדר! אל תפחדו, הם לא עשו לי כלום”, דניאל מתנשם ומתנשף, הוא שמח כל כך לחזור לבית. אימו מרפרפת בחוברת צבעונית ואביו מעיין בעיתון כלכלי. הם פונים אליו שניהם. לרגע אני נבהל, כשהם מסתכלים עליו אני מרגיש כאילו הם מסתכלים עליי.

“אני רואה שהסתדרת לבד. התלבטתי אם לערב גורמים נוספים”, אביו סוגר את העיתון, פותח שוב, מעיין בחוסר ריכוז וממלמל: “חברת אבטחה בזויה, לא מסוגלת להגן על הלקוחות. לא טורחת להעמיד תחתיה עובדים אמינים! הם עוד ישמעו ממני”.

הוא חוזר אל העיתון ואמא של דניאל מיישירה אליו מבט. “אתה כולך מלוכלך, זה לא מתאים. מה אם יראו אותך ככה? לך להתרחץ”.

אני עומד לספר לו הכל. עכשיו אני נזכר שלא שאלתי את אבא מה צריך לומר ומה לא.

דניאל מנסה לחנוק את הדמעות כשהוא פוסע במדרגות, אבל הוא לא מצליח. הוא חושב שבכי זה הוכחה לאפסות.

הוא צריך לדעת עליי. עכשיו.

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

5

התפצלות

נדב, כשהייתי בן 6. שעתיים אחרי החטיפה

דניאל מסיר את נעלי הבית ולוקח מהמדף ‘קריאת שמע’ עם ציורים.

זה הרגע שלי.

מאז נכנסתי לבית חיכיתי לרגע שאף אחד לא יראה אותנו. אסור שיֵדעו עליי.

“דניאל”.

הוא קופץ ונעמד ליד המיטה, מחפש סביב. קולו רועד, עדין ומפוחד כשהוא שואל בחרדה: “מי כאן?”

“אתה לא יכול לראות אותי”, לוחש בקול מרגיע. “קוראים לי נדב”.

דניאל לא עונה, אולי חושב שהוא מדמיין? רגע, מה זה? הוא לוקח עכשיו ספר ומחזיק ככלי מלחמה. ידיו אינן פוסקות מלרעוד. “אתה לא בן דוד שלי. אתה איש רע?”

“לא, לא, בטח שלא!” מזדרז להצהיר. “אני נדב אחר, ואני רוצה להיות החבר שלך”.

החשד אינו נעלם מעיניו. “חבר שלי? למה?”

“למה? כי… כי אתה נחמד!”

בצעד חושש הוא מוריד את הספר, שולח עיניים לארבע פינות החדר ומתיישב בזהירות. “נדב?”

אני מופתע מהתפנית וממהר לענות, נכון להשיב לכל השאלות שישאל. “כן, דניאל”.

“למה באמת אתה רוצה להיות החבר שלי?” הוא מהרהר לרגע, לוקח שוב את ה’קריאת שמע’ ומתיישב על המיטה. “בעצם אני לא רוצה לדעת”.

“דניאל… אני צריך לספר לך משהו”. מכין את המילים בצורה מסודרת וכשהוא מהנהן בהסכמה אני מתחיל להסביר: “היום שומרי הראש חטפו אותך. הם אמרו ‘להרוג’ ואתה פחדת נורא, נכון?”

מכווץ כולו הוא מהנהן שוב. “אבל זה היה רק חלום”, מילותיו חששניות וחלושות והוא משפשף את קצה אפו.

“אתה יודע מה קרה באותו הרגע? אני הגעתי כדי לעזור לך. רציתי שהשומרים ישחררו אותך”. אני נעצר משטף הדיבור כמו שאבא עשה היום, ונותן לדניאל זמן לעבד. “הסתדרתי עם החוטפים. הכול בסדר עכשיו. וזהו. זה התפקיד שלי, להתמודד במקומך”. נותן לו רגע נוסף לפני שממשיך. “אתה חושב שזה חלום כי אבא ואמא שלך לא הזכירו את העניין, נכון?”

דניאל אינו ממהר לענות. “אתה חכם, או שאתה סתם אומר?”

“אני…”

“ואני בכלל לא מבין שום דבר. איך אתה יודע את כל זה?”

הוא לא יודע כמה השאלה הזאת מכאיבה לי. אבא לימד אותי, לפני שביקש ממני להיעלם ולתת לדניאל לצאת.

“אבא שלי הוא פסיכיאטר”, אומר יותר בשביל עצמי. “הוא הסביר לי מה קרה לנו. קוראים לזה ‘התפצלות’. אתה עברת טראומה קשה ולכן קיבלת את ההפרעה, ואז אני… הגעתי”.

ככה אני מתחיל לספר לדניאל על כל מה שאבא לימד אותי. דניאל מקשיב ושואל שאלות מהוססות. רק אחרי כמה דקות של שקט אני מגלה שהוא נרדם, ה’קריאת שמע’ עוד בידו.

הוא שוב נעלם, בלי שהספיק לקרוא.

מותר לי להגיד במקומו.

כי אני הוא.

דניאל, למחרת

הרב מלמד על הניקוד חיריק, אבל אני לא מצליח להתרכז. חלמתי אתמול שני חלומות מוזרים:

בחלום הראשון שומרי הראש שלי חטפו אותי, ובחלום השני הופיע נדב, הבן של הפסיכיאטר, הילד שהיה אתמול בחתונה של אמזלג. בחלום נדב סיפר שאבא שלו לימד אותו דברים של גדולים, על הנפש.

הוא ילד חכם, נדב, ומבין מה שמדברים איתו. הוא אפילו יודע את מה שאני לא מספר. הוא הגיע כדי לעזור לי. הוא מסוגל. הוא יודע להתמודד עם ה-כול, אפילו שהוא לא פסיכיאטר בעצמו.

אבל נדב אמר דברים מוזרים מאוד בחלום. הוא חושב שאנחנו אדם אחד, שהוא ואני חיים בגוף אחד. זה מוזר, נכון?

הוא הסביר שכשנחטפתי הוא נוצר בתוכי כדי לעזור לי להתמודד, שהפרדתי את הזיכרונות של החטיפה והעברתי אותם אליו, כדי שלא אישבר.

אני בכלל לא נחטפתי, זה היה רק חלום. למה הוא המשיך להגיד את זה?

שני ילדים חיים בתוך גוף אחד? אין דבר כזה.

אבל הוא התעקש שזה נכון, שאנחנו אחד.

דניאל הגיבור, זמן אמת!

לא מתאים לי. לא מוצא חן בעיניי.

איפה ג’ק וברוך, למה הם מחכים? זה ממש, אבל ממש לא התפקיד שלי לרדוף אחרי האופנוען המרגיז. מבט חטוף אל השעון-

שש?!

עברו שעתיים?!

בעוד ארבעים דקות מיכאל יגיע. לא טוב. חייבים לעשות לזה סטופ. ועכשיו.

אבל המסמכים בתוך התיק שאצל האופנוען! אין צורך בפגישה בלי המסמכים… אני רוצה לצרוח על נהג השודים הזה, שיתפוס כבר את בעל האופנוע.

טעם הדם מהשפה מתריע שנית על נוכחותו. האופנוען שוב פונה פנייה חדה ימינה ונעלם לגמרי משדה הראייה. נראה שהנהג ממשיך להמציא מסלול משל עצמו. הוא פונה עכשיו שמאלה ומגביר מהירות.

דניאל, שבוע לאחר החטיפה

אני כבר לא יודע אם הכול היה חלום או מציאות. שומרי הראש שלי לא הגיעו לעבוד יותר ומאשה ויזדרוב עכשיו פה במקומם. אבא ואמא לא מדברים על החטיפה ונדב ממשיך להופיע, לא רק בלילה.

והוא מאוד מוזר. וטוב.

לפעמים הוא יודע שמישהו רוצה להעליב אותי. אתם יודעים מה הוא עושה ברגע כזה? הוא מייד מגיע כדי לשמור עליי!

“אל תפחד. הכול יהיה בסדר”, הוא מרגיע. “אני כאן. לך לישון…” זה מה שהוא אומר לי.

אז אני הולך לישון. וזהו. כשאני מתעורר, פתאום… פתאום הבעיות נעלמות.

ככה נדב שומר עליי. הוא משמיע לי מילים טובות עד שכבר לא עצוב לי בלב. מרוב שהוא אומר לי כל כך הרבה מילים כאלה, אני כמעט מפסיק להיות חלש.

כשנדב לידי אני לא פוחד, כי הוא מתמודד במקומי. זה התפקיד שלו.

דניאל הגיבור, זמן אמת!

שולח עיניים למראה הקטנה וסוקר את הופעתי החיצונית – מקצה הבלורית שאינה תואמת אדם בגיל ארבעים ושמונה, ועד לזקן השחור עם נגיעות הלבן.

מעביר עין בוחנת אל החולצה הצחורה הבוהקת מתוך חליפת הבלייזר כשהאופנוען מזגזג ונעלם לתוך רחוב צדדי. “ימינה, הוא פנה הרגע!”

אך הנהג רק ממלמל בנחת: “ימינה? אני בטוח שהוא לקח שמאלה”.

“תחזור, אמרתי ימינה!”

אבל הנהג החצוף מעז לקחת את ההחלטה לידיים ומביע את דעתו בקול: “אל תדאג, אדוני, אנחנו נתפוס אותו”.

הדם שלי רותח וכעס ממלא אותי. הוא לא מבצע את העבודה כראוי. למה הוא לא מקשיב? זו חוצפה! אמרתי משהו אז הוא צריך לבצע, נקודה.

אני לא אגיד שוב ‘ימינה’. הוא הפסיד את ההזדמנות האחרונה שלו לעבוד אצלי. מי זה הנהג הזה?! היום עוד אדבר עם כוח־אדם. אין מקום לאנשים לא יוצלחים בחברה שלנו.

משגר מבט ממוקד לפניו של נהג השודים דרך המראה וקופא. הוא אדם זר. מה קורה פה?

אימה מציפה אותי עד חנק ומסתחררת סביבי במעגל סמיך כשאני מבין את המציאות:

הוא מתחזה.

זו מלכודת. 

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן

[א טב-אל]

6

גלאֵי העשן

אף אחד לא הרגיש שמשהו קורה לי, גם לא החבר היחיד שאי פעם היה לי, נתן. איש לא הבחין ברמזים. אם היה מישהו, אדם אחד שהיה מבין את המצב, אולי כל זה לא היה קורה. אבל בני אדם הם לא גלאי עשן; הם לא תמיד חשים כשמשהו לא בסדר.

לפעמים, כשהם מזהים את העשן, השרֵפה כבר פרצה.

אנונימי

אף אחד לא הרגיש שמשהו קורה. איש לא הריח את העשן ולא הבחין ברמזים. אם היה מישהו, אדם אחד שהיה מבין את המצב, אולי כל זה לא היה קורה. אבל גלאי העשן היו תקולים, החיישנים לא זיהו את הלהבה הקטנה ולא התריעו על משהו לא בסדר.

עכשיו כולם יודעים על השרפה, אבל אני כבר לכוד בתוך החדר, מרגיש שההכרה הולכת ואוזלת ממני.

“ה… צי… לו…”

דניאל, כשהייתי בן 9

הרב נעמד ליד השולחן ומוריד מבט חמור. “נתן, איפה החומש שלך?”

נתן, היושב לצידי, משפיל את עיניו מאלו השואלות של הרב. הוא חיפש את החומש כבר פעמיים, אבל עכשיו שוב מרים את הילקוט על השולחן ומחפש. ולא מוצא.

הרב מעביר את מבטו אליי ומורה: “הנח את החומש במרכז השולחן, דניאל”.

אבל כבר עשיתי זאת בתחילת השיעור בעצמי, כשגיליתי ששוב נתן שכח את ה’ויקרא’ שלו.

הצלצול כאילו לא צפוי, והשולחן שלנו הופך ברגע אחד למרכז העניינים. מנשה ושמעון הם הראשונים שמוציאים את ה’גוגואים’.

מתרומם שַקט ובלי שאף אחד מבחין נוטש את השולחן. שני שומרי הראש העומדים סמוך לדלת מתלווים אליי. כמו בכל שאר ההפסקות אנחנו מבלים את זמן ההפסקה הזאת בחדר המורים.

סאשה, אחד משני שומרי הראש, מניח לפניי נתח בשר שהוכנס בבוקר לתוך שתי פרוסות באגט צרפתי. הרב פרחי של כיתה א’ שולח לעברי חיוך מרחם ומסתלק. בעוד סאשה מכין את השולחן לארוחה, יזדרוב מלווה אותי לאורך ארבע הפסיעות המביאות אל כיור נטילת הידיים.

ראשו של רפי מבצבץ מהכניסה והוא סוקר את המחזה. אוי… עכשיו הוא ילך לספר לכולם. יזדרוב שולח יד זריזה אל נרתיק האקדח. רפי, שאינו מבין את חומרת העניין, שולח לעברי חיוך מנצח ונעלם.

זהו, המבט הזה אמר הכול. נחתמתי להיות הקורבן הבא שלו.

בושות! בושות! בושות! ואף אחד לא יכול לעזור לי. לסאשה וליזדרוב אין חושים מחודדים לרגשות של בני אדם והם אינם מבחינים באיתותי המצוקה. ניצוצות ראשונים של אש בוערים בתוכי. לאט ובשקט.

*

הרב מגיש למאיר את המבחן ופוסע לעבר אוריאל.

“יש, קיבלתי תשעים!”

הבא שמקבל את הדף הוא רפי היושב לפניי, ובעוד רגע יגיע הרב אליי.

רפי מקבל את הדף ומנופף בו לעיני כולם. ’89’, רשום עליו בעט ירוק. הרב מניח את המבחן שלי לפניי ועובר הלאה.

“תראו מה דניאל קיבל”, מגחך רפי ומסתובב לעבר השולחן שלי.

בום!

נדב

אני אגן על דניאל!

רפי מציץ לעבר הציון. “ארבעים ושש! כל הכבוד, דניאל. כפול מפעם קודמת. אולי יום אחד תקבל חמישים”.

גל צחקוקים ממלא את הכיתה. אם דניאל היה כאן עכשיו הוא בוודאי היה מתכווץ מבושה, אף על פי שהוא לא עשה שום דבר רע.

רפי מקבל גערה בתוספת הורדה בציון, רוטן קצת והשיעור מתחיל. זהו, הכול בסדר עכשיו. דניאל יכול להתעורר ולחזור.

נפרד בלי מילים מהגוף ומאפשר לדניאל לחזור.

דניאל

“בשבוע שעבר סיימנו ללמוד את פרשת צו”, הרב ניגש לארון ומוציא חומש. “היום בעזרת השם נתחיל ללמוד את פרשת שמיני. משה קרא לאהרון, לבניו ולזקני ישראל ואמר להם להקריב קרבן להשם…”

מוזר, חשבתי שרפי צחק עליי מקודם, אבל הוא מקשיב לשיעור ולא מסתובב אליי. כנראה דמיינתי. זה קורה לי הרבה.

נדב, סוף יום הלימודים

שומרי הראש של דניאל מתלווים אלינו ביציאתנו משטח תלמוד התורה. הם לבושים כאזרחים חרדים מן השורה ואינם מושכים עיניים.

מאז החטיפה, אמא של דניאל מתעקשת למזער את הסיכון סביבו. כלפי חוץ נראה שהיא לא נתנה חשיבות לכל העניין, אבל שמעתי אותה מצווה על ראש ועד העובדים ששומרי ראשו של בנה יהיו אמינים ומוסווים.

יום הלימודים היה ארוך. רפי נטפל לדניאל עוד פעמיים ובאחת מהן אפילו צעק. אבל הגעתי בזמן ודניאל לא שמע כלום, אז הכול בסדר.

היום בעזרת השם איאלץ ‘להשאיל’ מדניאל את הגוף. יש לי פגישה עם אבא במשרד שליד הבית. מלבד העובדה שאנחנו שלושה ילדים נפרדים שחיים בגוף אחד, אבא הסביר לי עוד על הפרעת ההתפצלות והכשיר אותי לעזור לעצמי. הוא גילה לי טכניקות להתמודד עם מצבים קשים מסוגים שונים.

הוא אמר משהו שהטריד אותי מאוד לאחרונה: הבדידות עלולה להחריף את הפרעת ההתפצלות.

הפיצול השלישי הופיע כדי להיות החבר של דניאל, ומאז לא היה בי צורך.

הלכתי, אבל לא נעלמתי לגמרי. דניאל לא יודע שנשארתי כדי להקשיב, לספוג את העלבונות במקומו, וכשהוא מוריד את הראש – לחזק אותו.

אלו הפער שלו בלימודים ותחושת הנחיתות שלא נותנים לו כוחות למצוא חברים. יש לו רק את נתן מתלמוד התורה.

ויש דבר נוסף שאתם לא יודעים: עכשיו אבא של דניאל הוא גם אבא שלי. אבל רציתי לראות את האבא האחר שלי. ביקשתי רשות לפגוש את קרוב המשפחה שלנו. בכוונה לא אמרתי ‘הפסיכיאטר’, ולא גיליתי שאני הבן שלו, כדי שאבא לא יכעס על דניאל. אסור שידע שהוא פיתח הפרעת התפצלות, שהזהות שלו מחולקת בין שלושתנו.

חוץ מזה שאנחנו קרובי משפחה, הבית שלו גם ממוגן, אז אבא הסכים שניפגש בלי להתייחס יותר מדי לעניין. כך יצא שהתחלנו להיפגש בתדירות גבוהה.

סאשה ויזדרוב נעמדים מימין ומשמאל לדלת, נותרים בחוץ ומאפשרים לנו איזושהי פרטיות כשאני פותח אותה.

דניאל הגיבור, זמן אמת!

מה עושים כשמגלים שהנהג שקראת לו בדמיונך ‘נהג שודים’, מוביל אותך אל תוך מלכודת?

אולי מבקשים יפה סליחה ודואגים לסגור חשבונות אחרי שמגיעים למקום מבטחים? מוחקים כליל את המחשבה על פיטורין ומבצעים אותם רק בסוף היום?

בנשימה עצורה מניח יד על הידית, מנסה את מזלי ו… היא נעולה.

בן אדם נורמלי היה צועק אל השם, אבל אני בטיפשותי מחפש אחר דרכי מילוט. דחף סוער עולה בי. אני רוצה לקרוע את החגורה, לשבור את הדלת ולקפוץ החוצה. גם אם הייתי יודע לעשות דברים כאלה, זה יהיה כנראה מעשה טיפשי לקפוץ עכשיו. נהג השודים מזגזג בצורה שעלולה להעיף אותי אם אנסה לברוח.

מפעיל את הג’י פי אס שבשעון היד. עכשיו צריך להרוויח זמן. מחייג לנתן דרך השעון החכם. כשיענה אדאג להשאיר את הקו פתוח. באילו מילים אני צריך לרמוז לו שנחטפתי בלי לעורר את חשדו של נהג השודים?

‘אתה זוכר איזה נהג יש לי היום? הוא נהג מצוין’.

לא, שקוף מדי.

בושה. אני מנהל עסקים, זה לא חלק מהגדרת התפקיד שלי.

רגע, אולי הוא בכלל לא חוטף? אולי הוא נהג שודים פשוט וחף מפשע? אני באמת לא מזהה אותו, אבל לא נורא, כנראה עד היום לא התעמקתי בו יותר מדי. הייתי עסוק, לגיטימי.

אני לא מפלצת, אבל רוב העובדים בחברה משתדלים לשמור ממני מרחק בטיחות. יש עובדים שאני בכלל לא זוכר את שמם, ויש כאלה שאני אפילו לא מכיר. הגיוני מאוד שהפנים אינן מוכרות לי. נהג שודים תמים שרק מנסה לעזור לי ואני ככה חושד בו… ואולי מפני שהנסיעה שלו כל כך קופצנית ומטלטלת אני רוצה להאמין שהוא אדם נורא? לא יפה.

אני אפטר אותו אחר כך, אבל לעת עתה אשתדל לא לחשוד בכשרים. לא צריך להתקשר לנתן. בקרוב נתפוס את האופנוען ונמשיך לפגישה עם מיכאל.

מעודד מעט אני מיישר את חליפת הבלייזר השחורה שרכשתי אגב לפני יומיים, ובודק שמצב צווארון החולצה תקין. נשיכת השפה אינה נראית כלפי חוץ, הכיפה מחזיקה מעמד יפה והבלורית הקטנטנה שאשתי מוריה מתעבת לא נמרחת לי על המצח אלא עומדת יציבה ‘כמו הקרן של ושתי’, בשפתו של נתן.

מנתק את השיחה אל נתן לפני שבודק אם היא נענתה וממשיך הלאה. בקרוב נערוך את הפגישה עם מיכאל. הוא יציג את התנור, יוסף חיים יעלה דרכי שיפור שחקר לאחרונה ומיכאל יהיה מרוצה, כמובן. אני אציג את האישורים ממשרד הבריאות הנמצאים בתיק אצל האופנוען – שעומד להתחרט עד יומו האחרון על שבחר להתעסק איתי – ועורך הדין שנתן הביא, ההוא עם המבטא הצרפתי, ינסח את החוזה וידאג לעניין החתימות.

כמו שאתם יכולים לראות, החלק שלי בפגישה משמעותי ואני מוכרח להופיע. ובכן, לפחות המסמכים שבתיק אמורים להופיע, לא?

עין שמאל קופצת במבט לא רצוני אל חגורתו של הנהג. הוא נושא נשק.

שוב תודה שהגעתן עד לכאן! אשמח לתגובות שלכן כאן