דלת נעולה / מ.ברא”י

[שרה לוי]

הקטע של החרדות…..

איזה קשה!

[מירי כ.]

הווה

פוסעת בזריזות, שלא לאחר לפגישה.

“הי, רוזי, לאן את? באה היום ללוות אותי?”

רוזי מסמיקה.

“אני ממהרת. צריכה לסדר משהו…”

וכי מה תאמר? ‘יש לי תור לפסיכולוגית?’

בתקווה שרחלי לא תראה לאן היא בדיוק נכנסת…

תפילותיה נענות. ורגע אחרי שרחלי נעלמת בעיקול הרחוב,

מתגלה לה שלט “מכון רג”ש לבריאות הנפש”

מסמיקה שוב, מביטה ימין ושמאל ונכנסת פנימה.

***

עבר

“איזה חום היום…” ברכי, טטית נלהבת, “משהי רוצה חבל?”

הבנות נסחפות אחריה, רוזי לא מעוניינת להיות שונה מהן. מצטרפת במרץ.

כמה מיהרה הבוקר, השאירה את כוס הקפה מלאה, ואף וויתרה על הכנסת דבר מה לפיה..

בין הטובות היא, בחבל, מקפצת בקלילות, נהנית להראות לחברותיה החדשות את יכולותיה.

כרבע שעה חולפת לה בלא משים, עת נשמע הצלצול,

ומיד נראית המורה מטי פוסעת לכיתתן, דייקנית שכמותה,

רוזי מתיישבת במקומה, פותחת סידור.

מתנשמת ומתנשפת מתחילה להתפלל. אדומת פנים ומזיעה.

לא מעיזה להשתהות. חוששת מהמורה הקפדנית…

נעמדת לברכות מתנועעת בכוונה.

חולשה איומה ותחושה לא ברורה תוקפות אותה.

נקודות שחורות מופיעות מול עיניה, מזכירות לה לוח של שח-מט.

הבקבוק יוצא לו מהתיק, נצמד בכוח לפיה.

המים נגמאים ונגמרים במהירות, ועדיין התחושות לא עוזבות אותה.

מתווסף להן צמא נוראי…

“הכל בסדר, רוזי?” המורה נראית רכה פתאום, “את כה חיוורת…”

מלווה אותה לחדר מורות, תומכת בה לבל תיפול ותתעלף…

אחרי בקבוק מים נוסף היא מתחילה להרגיש טוב יותר.

המורה מטי בוחנת אותה בדאגה.

רוזי מרעידה. חוויה לא פשוטה חלפה עליה…

“א… אני חושבת שאלך כעת הביתה…”

חוששת כל כך שזה יקרה לה שוב…

המורה מצמידה לה את טובי. שתלווה אותה.

“תרגישי טוב” מאחלת לה.

***

המורה נכנסת לכיתה.

רוזי פותחת סידור. דז’ה וו…

גם אתמול פתחה. ומה שקרה אח”כ…

היא נרעדת. מבקשת לצאת.

לוקחת איתה את הסידור, ניגשת לברזיה, לוגמת עוד ועוד,

ואחר נעמדת להתפלל בחצר הסמינר.

מתפללת ובוכה. מרימה עיניה למעלה, ומתייפחת.

‘ד’! רק אתה יודע איזו חוויה לא פשוטה חלפה עלי אתמול,

שמור עלי, אבאלה שלי, שזה לא יקרה שוב!!!’

מליטה פנים בסידור.

אינה יודעת כי יש לה עוד הרבה על מה להתפלל…

[רעות אנסבכר]

וואו. הולך ונהיה מורכב וכאוב.. מצפה להמשך

[רעות סימינובסקי]

אוישששש הלב כואב עם רוזי.

[מרים סולובייציק]

אני מכירה את התחושה הזאת של רוזי, אני נזכרת שגם לי זה קרה באמצע התפילה בסמינר, הלכתי אז להתפלל במחסן. בכיתי להשם שאני חייבת שמשהו טוב יקרה כדי שאמשיך להיות אני ולא להיות מוצפת.

[מירי כ.]

תודה לכן על התגובות המחוברות כל כך!

נותן כוח, אך גם מחייב…🙂

[מירי כ.]

בס”ד

בסך הכל ניסתה לעלות לאוטובוס בדרך לסמינר,

כשהרגישה פתאום לא טוב. פיה יבש, נהייה לה קר

והיא פחדה שהולך לקרות לה משהו נורא.

הנהג פתח את הדלת בתחנה הקרובה, והיא שאטה מטה במהירות.

נושמת אוויר של שחרור.

רצה הביתה.

הדלת נעולה. ‘נס שלקחתי מפתח’ היא חושבת.

הבית ריק. רגליה רועדות מחולשה.

מצלצלת לאביה.

לוחשת לו על התקף ועל חרדה. מבקשת נוחם והרגעה.

שומעת את אימה ברקע:

“נהג הרכב ממול לא נראה קצת שתוי?”

“אולי…

אז רוזי, נסי להירגע, אולי תצלצלי לפסיכולוגית שלך? אנחנו עכשיו- –

“אוי, לא!!!”

בום. קראש.

“טי טי טי…”

הטלפון ביד הרועדת. מנסה לחייג שוב ושוב,

שבילי מים חמימים על לחייה.

נזכרת פתאום באחד ויחיד.

‘אבאל’ה! שמור על הורי. וגם עלי!

אני לא יכולה להישאר לבד.

לפחות יש לי אותך.

אני פוחדת. מאוד!!!

מה קרה להם?

הם חיים?

אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!’

שק של דמעות נפרץ. מרטיב פנים. מספיג ידיים.

כדור הרגעה נדחף לפה. לאחר מלמול קצר ‘שעסק זה יהיה לי לרפואה’…

‘אני. אני גרמתי לתאונה. אבא לא היה מרוכז בגללי…

אני לא אשרוד אם קרה להם משהו איום ונורא…’

צלצול טלפון מקפיץ אותה

“אבא, אמא?!”

“לא. זאת טובי. אחות של אמא. אז אמא לא בבית עכשיו?”

בכי. יללה. סוף סוף יש מבוגר שאולי יידע מה עושים עכשיו…

“דבר ראשון, אינך אשמה. הכל מאת ד’. דבר שני, יש לך מושג איפה בערך הם היו כשדיברו אתך?”

נשימה עמוקה. כל הפרטים הידועים נשפכים. מועברים לידיים בוגרות. לראש צלול.

“אני אצלצל לאן שצריך. ואת -חכי לי. אני תכף באה אליכם הביתה.”

רק שלא תשאל למה איני בסמינר…

ספר תהילים יוצא מן הארון, נרטב דף אחר דף.

‘ד’, אם לא מגיע לי, לפחות רחם על אחי. מה יהא עליהם? נס שהם בלימודים עכשיו ולא מעורבים בדרמה…

הם לא יסלחו לי אם ידעו כי אני היא האשמה…’

דפיקה על הדלת, לחיצה. והנה היא. טובי.

רוזי מבועתת. “לא! אל תגידי לי! אני לא רוצה לשמוע!!! אני פוחדת…”

ושוב היא מתייפחת. בוכה את הכאב. את הפחד. את האשמה.

בוכה מעומק הנשמה…

טובי עוטפת אותה בחיבוק. מלטפת את גבה.

“הם בסדר. זה רק כמה שברים שיתאחו אי”ה…”

קשה לה להאמין. היא רועדת כולה.

טובי לוחצת אותה חזק. מנסה להרגיע.

החיבוק מחמם אותה. נותן לה תחושה אימהית.

מהנה אותה. היא לא זזה.

מניחה את ראשה על כתף בטוחה.

מרפה סוף סוף, ושוב בוכה… הפעם מהקלה.

[רעות סימינובסקי]

אין מילים!

[שרה רוזנבך]

וואו!!!

אין לי מילים!

מדהים!

מרגש ולא סוחט!

[מרים סולובייציק]

גם אני הרגשתי אשמה במחלה של אמי, אבל בעזרת טיפול אצל אשת מקצוע, התחלתי להבין שמדובר במחשבת שווא.

[מירי כ.]

עוברת לאישי

[מירי כ.]

7.

“רוזי, קחי את אבא לקופת חולים, בבקשה. הוא צריך לעבור צילום על הרגליים”

אבא יושב בכיסא הגלגלים. רגליו מגובסות ועיניו נבוכות.

לא רגיל הוא לחוש נזקק.

‘והכל באשמתי!’ היא נושכת שפתיים בכאב.

10 חפיסות שוקולד מוכנסות לתיק.

על הצד שמא תחוש ברע… שוקולד מעלה את הסוכר בדם. עוזר למנוע התעלפות.

וסתם כך, מעלה את מצב הרוח. למה עשר? כי אם תרגיש ממש לא טוב, והיא תאכל עוד ועוד וזה לא יעזור לה?

או שמא תיתקע היכנשהו…

“רוזי!!!” טון של פלפל חריף… (יש דבר כזה?…)

עיני אש בוערות.

“מה זה?!” הצבעה על הפריט הנידון, יותר נכון על הפריטים הבוערים כעת בידיה של רוזי.

“רק אל תגידי לי שזה עוד משהו שקשור לחרדות שלך…” טון כועס מעורבב בייאוש וחוסר אונים.

“זה בטח לכל האחיות במרפאה, לשחד אותן שתטפלנה בי יפה…”

‘אבא הצדיק. שמבין אותי כל כך… מה הייתי עושה בלעדיו…’

הדלת נפתחת, רוזי מובילה את הכיסא במורד השביל של עגלות הילדים.

“הי, מה קרה לאבא שלך, רוזינקה?” מנופפת מור השכנה במקלה, נוטפת צוף ולבונה. פני רוזי מוסלקות, עיניה בצמחים שבקצה השביל, “תאונה…” היא מוצאת מילה אחת לצאת ידי חובה.

“ככה? ככה. שמעתי משהו… ולמה את נראית כאילו את גרמת לתאונה? אה? תקשיבי לי רוזינקה. אין עשן בלי אש.” מטקטקת במקלה, בלי כל טקט בלשונה.

מבטים מתגנבים כלפי הצמד, רוזי מעדיפה הייתה לשבת בכיסא, ולהחליף את אביה.

אבן של אשמה יושבת לה בלב. רוצה לצעוק בקול “אני האשמה! בגללי אבא יושב פה מגובס ונזקק לעזרה”

אך היא שותקת.

רגילה היא לדמום. לדמוע. לדמם.

מפלצת מחניקה עומדת מוכנה להסיע אותם לקומה ראשונה.

“אבא, אני יעלה במדרגות… בסדר?”

הוא מלטף לה את היד. תעלי מתוקה. אני אסתדר..

היא מכניסה את כיסא הגלגלים למעלית, לוחצת ובורחת החוצה.

עולה בלי נשימה לקומה ראשונה. מספיקה להגיע לפניו.

עיגולים מרצדים מול עיניה. ליבה מפרפר, ‘אני עומדת להתעלף!’

“את מרגישה טוב, ילדה?” אחות נחמדה שואלת בדאגה,

מכניסה אותה לחדר אחות, משכיבה על מיטה, מגביהה רגליים.

מודדת לחץ דם, סוכר, חום,

ההרגשה הרעה לא עוזבת. היא מתגברת והולכת…

“חמודה’לה, את חווה כרגע התקף חרדה”

“אבל אני מרגישה שאני עומדת למות!” האחות מהנהנת.

“את באמת מרגישה נורא. אבל לא יקרה לך כלום.” נותנת לה יד. מנסה להחזיר למציאות.

“החרדה מטפסת עד גבול היכולת, ואז שוככת. מתגלשת לה ומשאירה את האדם חלש וחסר כח.”

רוזי מתחילה להירגע, ההסבר מתיישב על ליבה.

רגליה מתחילות לרעוד מחולשה, וכל כולה מרוקנת.

“רגע, איפה אבא שלי?!”

[רעות סימינובסקי]

😢

[מרים סולובייציק]

אוי כמה נורא, התקף חרדה זו חרדה מפני המוות,

אמנם זה קשה אבל אפשר להתגבר, ואם לא לבד

אז עם איש מקצוע.

[מירי כ.]

רעות סימונובסקי ומרים סולובייציק,

תודה על התגובות!

מרים, את מוסיפה המון עם התגובות שלך, תודה!

ואכן, התקף חרדה הוא פחד עצום

שאפשר בס”ד לצלוח אותו, כמו שמרים כבר כתבה.

אם לבד, ואם בתחילה בעזרת אנשי מקצוע.

צריכים לכך המון כוחות ואומץ.

כי לרוב זה נראה כמו אירוע רפואי אמיתי כל כך…

[מירי כ.]

8

פרפורים בבטן, תחושה של מכונת כביסה על מצב סחיטה מהירה…

“נו, רוזי! קומי… את מאחרת לעינת!”

“כואבת לי הבטן…” הקול לא יוצא מספיק חלוש ומסכן.

רוזי נאנחת.

שוכבת במיטה. מנסה לחוש את הכאב, מצפה שיתעצם.

“רוזי!” כעס. חוסר אונים. תסכול. “את חייבת לקום עכשיו! את חייבת לטפל בחרדות שלך…”

דחיפות. לחץ.

***

עינת. שמלה אדומה מכסה את רוב השומן הנוטף מהצדדים. שיער יבש מתפרע על הראש. וחיוך מתקתק מוסיף לחגיגה…

“רוזי, את איתי? אני רוצה שתשחזרי שוב את הפחד שלך, את רגעי החרדה כשאת כמעט מתעלפת.”

רוזי מבועתת. קשה לה לנשום. האויר בחדר איננו. הראש מסתחרר, ותכף ואוזניה צוללות אף הן.

מוציאה מהר חפיסת שוקולד, מברכת במהירות ונוגסת. הערפל מתפזר אט אט.

“תוכלי אולי לפתוח את החלון? אין לי אויר…” היא מתנשמת. החלון נפתח. כלום לא משתנה.

הבטה בשעון מעודדת אותה “נראה שאנחנו כבר צריכות לסיים…” התשלום מועבר במלואו.

האויר שבחוץ קורץ לה, לרוזי. מרגיש לה גן עדן.

‘אני לא חוזרת אליה יותר’ מבטיחה בליבה.

***

“רוזי??? את עדיין במיטה?!” ידיים על מותניים. כעס וחוסר הבנה.

“א..אני לא רוצה לחזור אליה יותר.”

“למה???” תדהמה. דממה.

לא יודעת להסביר לעצמה. “אני לא אוהבת אותה. היא מעצבנת כזו…”

“את לא צריכה לאהוב אותה. את צריכה לטפל בעצמך! מה יהיה איתך?!”

היא מסתובבת ויוצאת מחביאה דמעה קטנה שמעזה לגלוש.

***

אבא חוזר מהכולל, מתנייד בעזרת החברותא.

“שמעתי מאמא שלא היית היום אצל הפסיכולוגית. אני ממש כועס” מבטו רחום אך החלטי.

“את לא יכולה ככה להפסיד פגישה. את יודעת שזה עולה לנו כסף? אי אפשר לבטל מהרגע להרגע.”

“אני אשלם לכם על הפגישה הזו! יש לי כסף מהקייטנה שעשיתי בחופש. אפילו שתכננתי לקנות לי משהו עם זה…” עצב. “לא איכפת לי. ממש לא אכפת…” ועוד איך שאכפת… כואב. צורב…

“לא רק זה העניין. רוזי. את צריכה להתמיד בפגישות. לא יכולה לזלזל…”

‘אוף. לא מבינים אותי.’ צער. בדידות.

“די. אני לא רוצה יותר לחזור אליה. היא מעצבנת אותי.”

“מה מפריע לך בה?” מתעניין. “היא לא מספיק צנועה. יש לה אף גדול ומוזר כזה…”

היא לא ברורה עם עצמה. מנסה לשיים את תחושותיה.

[א ק]

נראה לי שהתקפי חרדה הם התקפים, כלומר באים פעם כן פעם לא, רק לפעמים, הם לא תחושה קבועה של בנ”א,
תנסי ואלי להכניס בזיפור רגעים יפים של רוזי, נראה לי שזה יעורר אמינות לענין,
חוץ מזה שהתקפי חרדה מטופלים למיטב ידיעתי קודם כל בטיפול תרופתי ורק אחרי שיש איזון ניתן לטפל בשיחות, לא נראה שרוזי בשלב הזה בכלל….

[מירי כ.]

תודה על תגובתך,

אקח אותה לתשומת ליבי.

אנסה לחשוב איך לסדר את הסיפור שיראה אמין יותר.

ושוב תודה!

[מירי כ.]

קראתי שוב את שכתבת.

ורציתי להגיב.

התקפי חרדה- אכן נחווים לעיתים.

רוזי נמצאת בחרדה קיומית, ואולי לכן נראה כאילו אלו התקפים.

היא אכן חווה התקפים מפעם לפעם,

אך הרוב- זוהי בעצם חרדה לבד, אמנם חזקה- אך עדיין לא התקף.

אולי מתקרב לשם, אך לא באמת שם…

מקווה שהובנתי.

[אדל גרינוולד]

לא מדויק תלוי במינון הופעת ההתקפים ובאופי ההתקף

[דינה ש]

לא, אל תסדרי🙏

זה כל הפואנטה, שהיא מבוהלת מעצמה עד כדי כך שזה משתלט לה על המצב רוח לא?

היא מפחדת מהמוזרה שהיא נהייתה, והיא עוד לא הבינה שזה משהו מבחוץ שמשתלט עליה?

או שהיא כבר יודעת מה היא חווה?(לא רק בשם של “התקף חרדה”)

אם כן אז אולי א.ק. צודקת שזה לא אמין. (למרות שלא חשבתי על זה לפני שהיא אמרה…)

אמור להיות לה גם רגעים בסדר אם היא לא מבוהלת מידי לא?

או שזה עניין של אופי לחוץ כזה…

אגב או לא אגב:

התחברתי לסיפור הזה רגשית!!!!

משהו תלותי:)

אני פותחת קדם כדי לבדוק אם העלת כבר…

העיניים נשואות לעט (או למקלדת) שלך…:)

[מירי כ.]

תודה על התגובה המחממת לב!

ריגשת אותי…😍

רוזי אכן מבוהלת, מצד אחד מודעת לעצמה מאד.

ומצד שני מבולבלת ולא קולטת מה בדיוק קורה לה,

בפרט עם חוסר האונים של הסביבה שמבלבלת ולוחצת אותה…

גורמת לה שלא להאמין לעצמה. 🙁

[מירי כ.]

9

רבקה אור.

אולי תביא לה קצת אור בתוך החושך בו היא נמצאת…

אמה מספרת בקווים כלליים על חרדות ופחדים, על חוסר פעילות, וכאב גדול.

“ומה את מספרת, רוזה?” קול אנושי, רגיש, מצפה לתגובה.

רוזי יושבת חתומה. לא מסוגלת להוציא הגה. משהו חוסם אותה…

“את מעוניינת לספר לי איך התחיל הכל?” התחשבות. רכות. הכלה.

ופתאום נפרץ לו סכר. לא של מילים. כי אם סכר של דמע. שטפון פורץ מעיניה.

היא מופנית לחדר האמבט, נועלת אחריה דלת. ופורקת צרורות של דמע ובכי.

לא חושבת על כלום. רק בוכה ובוכה. לא יכולה לעצור. לא מנסה.

הבכי זורק אתו החוצה ים של כאב. של פחד, של אין אונים, של בדידות.

הן יוצאות החוצה, אמא ובת. רחוקות כל כך. אוקיינוס של חוסר הבנה ביניהן. ושל כאב. ושל דאגה.

ושתיקה ממלאת את המרחב. ריק שם. ולבד…

ימים שורדים. בוכים, מתמודדים. כואבים, בוערים.

מוח אחד.

שרים עליו הלל.

מזמרים נפלאות.

שואלים את הרב, ומקבלים אישור ספציפי.

נסיעה ארוכה ושותקת עוברת עליהן.

בית דו קומתי, מוקף צמחיה.

דלת עץ עתיקה, ומקוש.

היא נפתחת, הדלת, בקול חריקה שקט.

מיטל, רזה וחביבה עומדת, מביטה, מחייכת.

“אפשר להיכנס” מבטא לא ברור.

שטיחים מקיר לקיר, עציצים, וריח.

ריח חזק של טיפות מרפא של צמחים.

שאלות על גיל והולדת, על החרדות, ועל עבר.

ידיה של רוזי מושטות קדימה.

נלחצות מעט מטה

מיטל מלחשת מילים ומשפטים,

נראית כמו קוסמת או יותר כמעשה כשפים…

שואלת עוד כמה שאלות,

אחר מוציאה בקבוקון “עץ התה” כתוב עליו.

נותנת הוראות. קובעת פגישה נוספת ולוקחת תמורה.

רוזי יוצאת מבולבלת מעט. מקווה הרבה.

‘הלוואי ואפשר לטפל בבעיה בצורה הזו ללא התערבותי..’

שמים מתכהים ומתבהרים,

לוח מדפדף לו דף ועוד אחד.

ושינוי אין.

מטבע לצדקה.

תפילה חרישית עולה.

רוזי מגלגלת כיסא לחניון,

פותחת דלת וממתינה.

אחר סוגרת ועוברת להיכנס אף היא, מתיישבת לצד אביה.

חוגרת, ונוסעים…

רעד קל בלב.

היא ממששת חפיסות שוקולד בשקית שלידה, נושמת מעט לרווחה.

אינה שואלת למי ולאן. סומכת. או בעצם- מעדיפה שלא לדעת…

[ריקי אבנהר]

כתיבה ממש יפה,
עם רגש ומלאת עניין.

תודה!

[מירי כ.]

תודה יקרה!

כל מילה- מוסיפה לי כח להמשיך!

[דיני נחמני]

איזה סיפור יפה,וכתיבה יפיפיה

רק עכשיו ראיתי את הסיפור

ממש התחברתי לרוזי🫣

ככה ילדה שמתמודדת,כל הכבוד לה😀

המשיכי מירי

המון הצלחה

[מרים סולובייציק]

מעניין ומרגש מאוד.

תמיד כשאני רואה את הכותרת שלך בין שורות הנושאים שעלו לדיון, אני קוראת את זה מיד.

[מירי כ.]

תודה רבה על התגובות!

מחממות לב,

מחזקות ונותנות כח.

תמשכנה!

[מרים אלמליח]

אוהבת את הכתיבה שלך ממש.

מרגישים שאין שם שיפוטיות בכלל…(מצידך),

כאילו את מבינה כל אחד במקומו נכון?

זה לא כתוב כועס כזה, וזה יפה ממש!!

[מירי כ.]

וואו!

איזה צל”ש קיבלתי פה!!!

אף אל פי שלעיתים אני כן מרגישה שיפוטית מעט כלפי הסובבים את רוזי,

מנסה מאוד להבין אותם, ולדון לזכות.

תודה על המחמאה!

היא ענקית עבורי!!!

[מירי כ.]

10

“בתפילה את חוזרת על פסוקים מסוימים מספר פעמים?” הנהון

“מוצאת את עצמך נוטלת ידיים שוב ושוב?” ‘ריבונו של עולם, איך הוא יודע?!…’

“יש עוד דברים שאת מוצאת את עצמך חוזרת עליהן שוב ושוב?” הנהון חוזר.

נזכרת איך בשיחות טלפון פוסעת הלוך ושוב על המרצפות, מרצפת, דילוג, מרצפת, ושוב דילוג.

ובשעמום- עוברת עם האצבע על ציפורניה אחת אחת לפי הסדר…

“האבחנה שלך היא “כפייתיות” והתרופה לכך פשוטה ממש” נשען אחורה בארשת חשיבות,

“מהיום תיקחי כל יום כדור אחד של פלוטין, זה יעזור לך גם עם המחשבות הכפייתיות והחרדות. נתראה בעוד חודשיים”.

קמה. מגלגלת כיסא. ילדה טובה של אבא.

“אבל לא פחות חשוב- שיחות!”

למראה פיה המתעגל כלפי מטה של רוזי, מוסיף:

קודם נחכה לראות שהתרופה משפיעה.”

‘מעניין איך תרופה יכולה לשנות מחשבות…’ רוזי מהורהרת,

הדרך לביתם עוברת דרך בית המרקחת,

רוזי עומדת בקופה מתפללת שהאנשים מאחוריה לא ישמעו ולא יראו מה היא קונה…

הרוקחת שואלת “הפלוטין עבורך, ילדה?” רוזי מסמיקה, מהנהנת חלש,

“פעם ראשונה שאת משתמשת בזה?” הנהון קל נוסף. הסבר קצר.

השקית בידיה סוף סוף הרגליים אצות החוצה מרגישה כגנבת…

***

“שלום רוזי, מה שלומך?”

גילה, חייכנית ומזמינה. נראית בשנות ה60 לחייה.

“ברוך ד’, הרבה יותר טוב. אני מרגישה שמאז שהתחלתי עם הפלוטין, משהו השתנה בי. לטובה.”

חיוך עולה על פני גילה. “איזה יופי!, אני ממש שמחה לשמוע.”

שתיקה קלה. של מחשבה. של נעימות. של רוגע.

“קשה לי עם חוסר הניידות במעליות” רוזי. מצח מקומט מעט. חשש. חוסר נוחות.

גילה מהנהנת. שומעת.

“אני צריכה להוביל את אבא שלי הרבה למכוני פיזיותרפיה, כמו שסיפרתי לך על התאונה שאני אשמה בה…”

“אני שומעת, רוזי, אך לא מסכימה איתך. יש לי שני דברים לומר לך. מוכנה לשמוע?” התעניינות.

הנהון מסכים. מצפה,

“תדעי לך שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה- עד שמכריזין עליו מלמעלה. על ההורים שלך נגזר לעבור את התאונה הזו. ודבר נוסף, כפי שאת בעצמך אמרת לי- הנהג הפוגע היה שיכור…”

“לא יכולה לעמוד מול העובדות שלך..” רוזי, מעט קל לה יותר בלב.

[ג .]

מירי את כותבת מהמם

מרגש מאוד

ממש מחברת למצוקה של רוזי

ולתהליך של החיפוש אחרי הפתרון