• כתיבה ספרותית

  דמעות של תשרי | סיפור בריח של סתיו

  פורסם ע"י מרים גלבוע  כללי on 28/09/2025 ב8:27 pm

  היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: ‘בהצלחה’. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

  משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

  זה קרה בכיתה י’, ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

  היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.

  מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.

  בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

  כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

  “הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – “.

  “חטא”, מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.

  וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי ‘גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר’, לפי טענתה.

  אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.

  ****

  באלול תשע”ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

  זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: “וואי, איך היא השתנתה!”.

  אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

  הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.

  ****

  בתחילת תשרי של י”א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

  בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב”ה, איך לחוות אהבת ה’ אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.

  ****

  שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.

  אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

  הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.

  ****

  יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

  לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

  חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: “אבל למה?”

  עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

  השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

  “הם ביטלו”, היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: “זה קשור לתקופה של… הירידה”.

  ****

  היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
  רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
  עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.

  למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

  לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.

  “אי אפשר לדעת”, אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. “אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-“.

  “זה לא נכון!!”, התפרצה עליה. “אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב”ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!”

  את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: ‘משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך’, אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.

  ****

  אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

  הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.

  ****

  עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

  ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

  פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: “אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?”. היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

  עזר לך? 👍

  מרים גלבוע  הגיבה לפני 1 שעה, 16 דקות 1 חברה · 0 תגובות
• 0 תגובות

התחברי כדי להגיב