הגיגים בשעת ליל
הגיגים בשעת ליל
אני אוהב ללכת בסוף יום
בין עצי הפרי שבחצרי ולחשוב.
לחשוב על העולם, ועל האנשים
ועל החיים. החיים האלה.
כמה הם מסתירים בקפלים שלהם. כמה מורכבויות.
ואיך שכל המורכבויות פתאום נעלמות, כשהבן אדם מלא.
וצצות, כשהוא חסר.
וכמה אנשים חסרים יש, שפוגשים אנשים חסרים אחרים,
ופעמים שחסר נפגש בחסר ויוצר מערבולת.
וכמה העולם רב גוונים, ומסתובבים בו אנשי שחווים את כל הגוונים
ובסופו של יום הכל שקט, והכל הולכים לישון
איש איש ומחשבותיו, דאגותיו, טרדותיו, תובנותיו,
האוצרות שהוא קנה במשך היום, ערכי הנצח, או יסורי המצפון
המוצדקים ושאינם.
ומעל הכל, אני חושב, מרגיש את ענפי העצים המרקדים מעלי
מסוככים על מחשבותי, דואגים שלא אחשוב מחשבות חסרות תוחלת,
מעל הכל, מעל כל זה יש בורא.
אוהב, מאמין, נותן אמון.
שהעולם, ומה שהוא ברא ישמשו אותי
במידה המושלמת לרווחי ולתפקידי.
Log in to reply.

