החיים שלי שווים סיפור!

[ברכי שלזינגר]

וואוווו כל כך עצוב לקרוא!!!!!😢

את כל כך מרגשת בעצם זה שאת משתפת!!!

מחזיקה לך אצבעות🙌

שתדעי שאתם האנשים הכי חזקים ואמיצים בעולם!!!!

(לגבי הכתיבה אני לא כל כך מבינה……אבל נראה מושלם)

המון הצלחות ותהיי חזקה!!!!!

[ריקי אבנהר]

כואב לי נורא 😢

גיבורה אחת!

מתפללת בשבילך לטוב, ומהר.

[שנית ש]

תודה רבה!

אשמח גם לקבל ביקורת על צורת הכתיבה

[טליה בן שושן]

מחזיקה לך אצבעות

זה לא קל בכלל

💞

אהבתי את הכתיבה הכנה!

[מרים סולובייציק]

דמעות עולות לי לעיניים, לא באמת,
הכדורים האלה, אין סיכוי לבכות איתם…
הכדורים האלה…

אכן זה כך, הכדורים משטחים את הרגש,

בלוויות של בעלי ושל אמא שלי הורדתי אולי שתיים וחצי דמעות (בשניהם ביחד)

גם אני לפעמים רוצה להפסיק את הכדורים כדי לחזור להרגיש

אבל אני מפחדת שיקרו דברים לא צפויים…

אני ממש מזדהה עם השיר שלך, (כל השיר, לא רק הציטוט)

הוא כתוב טוב.

היא לא רצתה להירפא,
היא רק התעייפה מלהציג
רצתה שכולם ירגישו
יש כאן נפש זועקת. לב צורב.

אפשר להבין אותה, היא סה”כ לא רצתה להיות שקופה יותר,

היא רצתה שיראו אותה ויכירו בכאב שלה.

[תמי אפשטיין]

אאוץ’

[אילה כהן]

זה כל כך כואב לקרוא
לדעתי כתוב בצורה נדירהה
כל הסגנון כתיבה החרוזים הצורה
לא יודעת איך קוראים לזה בלשון מקצועית אבל שלא מגלים ישר על מה זה מדבר
זה כזה סוג של מילים יפות ובסוף מבינים מה הייתה המשמעות של כולם

והכל כל כך מסביר ומכניס לעולם…

את מיוחדת

הרבה כוחותת

[nanylahav]

ליבי איתך צדיקה,❤

הלוואי ויכולתי לתת לך טון של טוב מושלם כזה,

אבל אני לא.

אז רק שולחת לך חיבוק דמיוני,

ואומרת עליך פרק תהילים,

שיהיה לך טוב!!!

ולגבי הכתיבה-

ממש אהבתי,

רהוט ברור ומעורר חשיבה ורגשות גם יחד,

לקחת אותי למסע של דמיון….

[שנית ש]

תודה על התהילים.

ריגשת!

[שרי הפקות אולפן]

מדהים וכובש…. אני ממש מרגישה אותך!!! יש לך יכולת הבעה של רגשות בצורה מדהימה!

מבינה אותך מאד!! מחזיקה לך אצבעות ואוהבת:)

[שנית ש]

תודה רבה על התגובות

מחזק ממש!

מעלה כאן קטע נוסף

חשוב לי לשמוע ביקורת גם על סגנון הכתיבה עצמה.

יושבת לצד חברה,

בגינה, על ספסל העץ.

מנשבת רוח קרה,

חודרת לעצמות.

ואני רוצה לבכות.

מדברות על

הבית,הילדים,העבודה

דנות בלהט,

על ההבדל התהומי בין

מטפלת לתמ”ת.

שמש נוגהת,

נוגעת בעורם

רק בתוכי קור עז.

אצלי הלב,

בפלנטה אחרת.

מעוד ביקור מעייף

אצל הפסיכי חוזרת.

אני רוצה לבכות.

מה לי עכשיו קלינאי תקשורת,

כשהפסיכיאטרית

דיני גוזרת.

מרקדת על פני תהום,

כמו פלסטיק שקוף,

נסדק ומעוך.

ואני דוממת.

רק רוצה לבכות.

מביטה בעלים הנושרים,

כמו מחשבות שחולפות,

נסחפים בערפל הזמן.

חיוך מזויף מרוח,

להסתיר סערה ורוח.

רוצה לצעוק,

לבקש עזרה,

אבל המילים נתקעות לי בגרון,

כמו אבן כבדה.

אולי אם אבכה,

אולי אשתחרר,

מהכאב הזה שמכרסם בעצמותי.

איך אוכל לאסוף רסיסים,

לאחות את השברים

כשלעולם אין לי מילים?

דמעה כלואה בקצה העין,

כעלה אחרון,

הנושר מעץ הלב.

והחברה לצידי,

נעה במבוכה.

היא לא מבינה,

אולי גם לא תבין,

מה כואב לי וצורב.

אז אני שותקת.

וגם היא.

והרוח מייללת בקול חרישי.

עדי הדממה הכבדה שבינינו.

ואני לבדי,

מול תהום שפותחת עלי פה.

ואין לי לאן לברוח.

[אילה כהן]

ואוו נגע בי עמוק

הכתיבה אחת הנדירות באמת
כל כך הרבה דימויים יפים
והיא גם מכניסה ממש לאוירה
ואוו אחד השירים המיוחדים
ממש הייתי רוצה לקרוא את הסיפור שלך ועוד הרבה קטעים כאלה…
בהצלחה ותעדכני אותנו איפה את מפרסמת שנלך לקרוא!

[blum]

אוי!

תתעודדי צדיקה

אפשר לצאת גם מכאלה תהומות..

[מרים סולובייציק]

השיר שלך עשיר בדימויים וזורם.

מאוד נהניתי לקרוא אותו, אבל גם הייתי מאוד עצובה לקרוא אותו בעת ובעונה אחת.

אני מקווה בשבילך את כל הטוב שבעולם.

שיתקיים בך ובכולנו: “שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה”. (תהילים צ’ ט”ו)

[שנית ש]

תודה חדווה. תודה מרים.

אני רוצה לפרסם את הקטעים האלה על גבי במה מסוימת

ולכן חשוב לי מאד לשמוע הערות על סגנון הכתיבה.

פליז,צריכה את עזרתכן…

[שירה]

אני כל כך מזדהה!!!

גם אני לא יכולה לבכות עם…

ובנות רואות אותי משוועת לדמעות ולא מבינות!!

אין לי אפשרות!!

כתיבה מרגשת וממש נוגעת בלב!🙂

מצדיעה לך!

אחות גיבורה!🤩