כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
היא והם זה כל הסיפור (סיפור בלי שם עדיין…)
-
היא והם זה כל הסיפור (סיפור בלי שם עדיין…)
בס”ד
פרק א
כל המרצפות כאן אפורות עוד אחת ועוד אחת קטנות מנומרות מגעילות.
טור ישר ישר ,מסודר ארוך.
אני הולכת עליו נזהרת לא לצאת מהמשבצת לא מצליחה,
זה טור ממש ארוך הוא מתחיל מהכניסה ומגיע עד הכיתה שלי, כבר מהכניסה למסדרון אני שומעת אותה.
היא עומדת שם לייד הדלת נואמת בהתלהבות על הנעלים החדשות שקנתה אתמול.
והם עומדות מולה פעורות פה מכווצות מצח מרוכזות מהופנטות כאילו זה הנושא ה-כ-י מרתק בעולם.
אני קוראת להם -בוקר טוב -אבל הם לא מסתכלות עלי.
יש להם דברים יותר מענינים להביט בהם ,פה גדול, וידיים מתנפנפות.
אני מגיעה לדלת מסתכלת על הנעליים, הם דומות לשלי אני שמה את הרגל שלי ליד הרגל שלה בודקת.
אופס הנעל שלה כבר לא לבנה בוהקת “בדיוק כמו האלפים” לפי טענתה
והיא יודעת מה היא אומרת.
היא נושפת עלי בכעס, אני מרגישה את זה בא מעל הראש שלי היא גבוהה ממנו בשתיים.
אני לא עוצרת ממשיכה ללכת בטור ישר ישר אפור עד המקום שלי.
“תרגעי!”
היא קוראת מאחורי הם אחריה.
לא אכפת לי בכלל מה הם אומרות
גם לי יש נעליים חדשות.
המורה נכנסת לכיתה כולם עומדות במקומות בשקט.
אבל היא לא מוותרת מחכה שגם אני אעמד, אני לא יכולה, יש לי אבן בנעל והיא מציקה לי,
ואז אני שומעת אותה מלחששת ממש לא בשקט מאחורי “איך תמיד האבנים רודפות רק אחריה”?!
הרגשתי איך הלחיים שלי נהיות ורודות אז הרמתי את האבן וממש לא התכוונתי להכאיב לה אבל זה פגע לה ביד והיא כזאת דרמטית תמיד תפקיד ראשי גנבה לי אותו גם עכשיו.
בחדר של המנהל הדמעות עמדו לי בעינים אבל לא יכולתי לתת לא לראות אותם ניסיתי לשמור אותם בתוך העין צעקתי חזק שיחשוב שאני כועסת ולכן הלחיים שלי כאלו ורודות.
אז הוא קרא לאמא, אמא לא יכלה לבוא הייתה עסוקה בעבודה ,היא תמיד מסיימת מאוחר נורא אחרי שהשמיים כבר חשוכים.
אז אבא הגיע הוא לא אמר כלום רק נתן לי יד כאילו עדיין לא עליתי לכיתה ד כבר,
זה כאב לי והציק ,הרגשתי איך נהיה לי חם כזה בפנים.
אז ניסיתי למשוך אותה החוצה אבל הוא לא נתן לי ככה הלכנו הביתה שותקים.
בבית הוא אמר לי להכנס לחדר ולחשוב טוב טוב על מה שעשיתי
בערב כשאמא חזרה ואני עדיין הייתי בחדר היא נכנסה ושאלה אותי מה קרה אמרתי לה שאני עדיין חושבת.
אז במקום לילה טוב היא אמרה לי שחבל שאני כזאת חצופה והיא לא יודעת מה יצא ממני
אני חושבת שאני רוצה להיות מנהלת.
-
4 תגובות
-
נעמי דחוף המשך!
אוטנטי ברמות. הפשטות, הכאב הזה שמבינים רק מתאורים אגביים – פשוט אהבתי.
רק שימי לב ל’אתם‘ שצריך להיות ‘אתן‘, שקצת הציק,
מחכה בקוצר רוח לפרק ב’
-
תודה רחל זה מחמם את הלב
צודקת לגבי הם
תודה על הדיוק החשוב:)
-
מעניין וכתוב בצורה בצורה מאוד אמינה.
אני חושבת שאת לא צריכה להדגיש את “היא” ו”הן”, כי עצם זה שאת משתמשת בכינויי גוף במקום שמות, כבר מושך את תשומת לב הקורא. מה אומרות?
-
נוגע ללב.
אהבתי את הזווית ממנה הסיפור נכתב. “סוג של תיקון”. את מתארת ילדה שאין לה “קול” ונראות, וכאן נתת לה הזדמנות להביא את הסיפור שקורה בגוף ראשון שלה, מנקודת המבט שלה. הבאת את ה”קול” שלה.
Log in to reply.
