הייתי שם / סיפור קצר

[שני מילר]

המשך יבוא, בעז”ה

אשמח לקבל ביקורת… תודה.

[ת. עקבי]

הכתיבה יפה וזורמת, אבל לא היה לי ברור כל כך מה הלך שם…

בעצם הקטע מתחיל בבכי של X (אני) על רגעים מסוימים שהזכירו לה את אתמול.

אתמול קרה משהו עם מלי שבסופו של מאורע X יצאה בהרגשה שאין לה חברות (או שהמילה האחרונה הייתה אמורה להיות שלה, ולא שלי)

מה קרה היום שX נזכרה בכאב הבגידה? (אפשר לפרש שלא קרה כלום והיא סתם נזכרה, אבל הקטע שידר לי שקרה משהו)

כך אני הבנתי את הקטע, הצגתי את התמיהות שעלו לי. (או שהן ייפתרו בהמשך. קביל לחלוטין 🙂)

ייתכן ואני עייפה, מודה. ישנתי מאוחר מדי, קמתי מוקדם מדי.

[שני מילר]

המשך. מקווה שיסביר את התהיות

עיני נפגשו בעיניה של יעל. היא הסיטה את מבטה ונשכה את שפתיה.

“הייתן אתמול בבריכה?” התקרבתי אליה, היא החזירה לי מבט נואש.

עיני בערו. צבטתי את עצמי, מחניקה את הדמעות. “אני… אסביר לך. באמת” היא התגמגמה.

רחלי התלחשה עם הדס. שרה העיפה בי מבטים בוחנים. הסוד התגלה. הן הלכו לבריכה, אתמול, בלעדי.

לא ידעתי על מה להסתכל, איפה לשים את עצמי.

פחדתי ללכת הביתה. להשאיר אותן לרכל עלי, לסתום את הגולל על החברות שלי בקבוצה. לצאת פגועה, חלשה.

פחדתי להישאר. לא ידעתי מי אני, מה נשאר ממני. איך אני נראית כשאני מקולפת, כשהדם שלי שותת.

נשארתי. מנסה לשדר חוזק בעצם היותי. לא חושבת שהצלחתי.

בסוף הגעתי הביתה. מתחתי חיוך, מנסה לשדר ‘הכל בסדר’.

“איך היה?” אמא התעניינה, מרימה עיניים מהמגהץ.

“ממש כיף, אני גמורה…” פלטתי בחיוך, “אני הולכת לישון” יצאתי מהסלון, התארגנתי לשינה.

צחצחתי שיניים. עיני הביטו בי מהמראה, פגיעות. מפוכחות מכאב.

נכנסתי למיטה, משקיעה את ראשי בכרית. סוף סוף אפשר לבכות.

בכיתי. נחתכת שוב ושוב, מדממת ודומעת. ליבי ירק דם, ביקש שאפסיק לשחזר, אלך לישון.

לא הייתי מסוגלת. כמו סרט בלופ אינסופי, חורץ בי כל פעם חור חדש, פתח לאינסוף דמעות.

[ת. עקבי]

הו! זה מה שהיה חסר לי!

בהחלט מסביר הרבה.

ומתואר מעולה.

לגבי המשפט הזה –

נשארתי. מנסה לשדר חוזק בעצם היותי. לא חושבת שהצלחתי.

אני מתלבטת אם הוא מסתדר עם הפתיחה –

יצאתי מהכיתה. זרם רטוב זלג על לחיי, לא מחיתי אותו. הבגידה היתה כואבת מדי, אין לי מה להפסיד.

או שחסר לי משהו נוסף… 🤔

ופה –

רק אני שתקתי. מעיפה מבט הלום ביניהן. יעל. הדס. שרה. רחלי. אף אחת לא באמת חברה שלי?

צריך להוסיף את מלי. היא גם חלק מהחבורה… וזה הופך את הסיפור ליותר כואב.

[שני מילר]

תודה!

היא משחזרת את הסיפור למחרת בכיתה ואז היא יוצאת.

בבית של יעל היא נשארה.

כל האירוע שפגע בה לקח דקות ספורות

מלי היתה במרפסת עד שיקראו לה למשחק.

זה מובן מהסיפור? או שצריך לחדד?

[ת. עקבי]

מובן. אולי רק חידוד קטן, כי אני חשבתי שהדמעות עלו בה לאזכור מסוים של מה שקרה אתמול. אולי:

יצאתי מהכיתה. זרם רטוב זלג על לחיי, לא מחיתי אותו. הבגידה היתה כואבת מדי, אין לי מה להפסיד.

מולן, הרגעים האיומים ההם עלו בי שוב, מבישים כמו אז. מחזירים אותי לאתמול.

חושבת שזה מסביר שכשהיא נפגשה בהן למחרת (או כל הסבר אחר הגיוני) – עלו בה הדמעות.

היה חסר לי הטריגר שהיא בכתה. הרי באותה מידה יכולת לפתוח את הסיפור בזה שהיא בוכה לתוך הכרית, נכון?

וכמו שציינתי קודם – הפריעה לי הסתירה בין הניסיון שלה להיות כ”כ יציבה אתמול, לשבירה של היום (אלא אם תוסיפי ‘כבר’ לפני אין לי מה להפסיד וכדומה)

[שני מילר]

צודקת. מעריכה מאוד את הביקורת.

בסיפור היא משחזרת את מה שקרה

חשבתי להביא אותה עד לכיתה – בזכרונות (בפרק הבא)

ושם לתת לה סיבה לצאת ככה…

איזשהוא משפט מאחת מהן או יחס שונה.

אבל ההוספה שלך תורמת להבנה. עידכנתי אצלי 🙂

[רחל פישביין]

לדעתי הסדר של הדברים לא היה מספיק מובן, לא הבנתי מה קרה אתמול ומה עכשיו.

[שני מילר]

המשך

מכניסה כאן את הכל אשמח לקבל ביקורת ולשמוע ממכן האם זה מובן

יצאתי מהכיתה. זרם רטוב זלג על לחיי, לא מחיתי אותו. הבגידה היתה כואבת מדי, אין לי מה להפסיד. הרגעים האיומים

ההם עלו בי שוב, מבישים כמו אז. מחזירים אותי לאתמול.

ישבנו על הספות בבית של יעל. על השולחן עמדו קופסת גלידה ובקבוק אייס קפה. קולות צחוק ופטפוטים.

“אמת או חובה!” הכריזה הדס, מושכת את מלי מהספה, “מה את בוחרת?”

“למה דווקא אני?” מלי עיקמה את אפה.

“מלי! מלי! ” הדס צעקה, מוחאת כפיים לפי הקצב. רחלי ושרה הצטרפו בתרועות.

מלי נעמדה ליד השולחן “נכנעתי. אמת”

“כנסי למרפסת” יעל הובילה אותה. שלא תשמע. הצטופפנו כולנו על ספת השלישיה.

“מה היא השתחנשה עם אשלג” שרה הציעה “היא תהיה חייבת לגלות!” פניה הנזופות של מלי לאחר השיחה עם

המחנכת עמדו מולי. מסכנה. מיהרתי להציע תחליף, “מה היא התכתבה היום עם ציפי” הדס פרצה בצחוק, “מה זה

מעניין? שתי משועממות…”

“אני יודעת!” רחלי נעמדה, לחייה היו סמוקות, “למה היא בכתה אתמול, כשיצאנו מהבריכה!” הדס הניפה אגודל מנצח,

שרה נשענה עליה, רוטטת מצחוק, יעל הניחה את אצבעה על שפתיה, “רק שמלי לא תשמע…”

רק אני שתקתי. מעיפה מבט הלום ביניהן. יעל. רחלי. שרה. הדס. אף אחת לא באמת חברה שלי?

עיני נפגשו בעיניה של יעל. היא הסיטה את מבטה ונשכה את שפתיה.

“הייתן אתמול בבריכה?” התקרבתי אליה, היא החזירה לי מבט נואש.

עיני בערו. צבטתי את עצמי, מחניקה את הדמעות. “אני… אסביר לך. באמת” היא התגמגמה.

רחלי התלחשה עם הדס. שרה העיפה בי מבטים בוחנים. הסוד התגלה. הן הלכו לבריכה, אתמול, בלעדי.

לא ידעתי על מה להסתכל, איפה לשים את עצמי.

פחדתי ללכת הביתה. להשאיר אותן לרכל עלי, לסתום את הגולל על החברות שלי בקבוצה. לצאת פגועה, חלשה.

פחדתי להישאר. לא ידעתי מי אני, מה נשאר ממני. איך אני נראית כשאני מקולפת, כשהדם שלי שותת.

נשארתי. מנסה לשדר חוזק בעצם היותי. לא חושבת שהצלחתי.

בסוף הגעתי הביתה. מתחתי חיוך, מנסה לשדר ‘הכל בסדר’.

“איך היה?” אמא התעניינה, מרימה עיניים מהמגהץ.

“ממש כיף, אני גמורה…” פלטתי בחיוך, “אני הולכת לישון” יצאתי מהסלון, התארגנתי לשינה.

צחצחתי שיניים. עיני הביטו בי מהמראה, פגיעות. מפוכחות מכאב.

נכנסתי למיטה, משקיעה את ראשי בכרית. סוף סוף אפשר לבכות.

בכיתי. נחתכת שוב ושוב, מדממת ודומעת. ליבי ירק דם, ביקש שאפסיק לשחזר, אלך לישון.

לא הייתי מסוגלת. כמו סרט בלופ אינסופי, חורץ בי כל פעם חור חדש, פתח לאינסוף דמעות.

קרן שמש נשברה על החלון, מעירה אותי ליום חדש. קמתי באנחה, התארגנתי בחוסר חשק. הלוואי שיכולתי להישאר

בבית. השריטות עדיין טריות, פוערות פיות כואבים. הרגשתי רע. פחדתי כשחשבתי על החברות שאפגוש. צנחתי על

הספה, עצמתי עיניים. “איילוש, מה קרה? לא מרגישה טוב?” עיניה של אמא חדרו את אישוני, חששתי שהם יסגירו אותי.

“כן, אמא” עניתי אחרי דקה ארוכה. “מה קרה?” היא ליטפה את גבי.

כואב לי הלב. “כואב לי הראש” פלטתי. “אני לא יכולה להישאר בבית, יש היום מבחן” נזכרתי. ריח חביתה טריה עלה

באפי. אמא ניגשה למטבח, הופכת במיומנות. מכינה לי סנדויץ מגרה.

“תודה אמא!” התרוממתי מהספה והכנסתי את הכריך לתיק. “להתראות, יום טוב!” יצאתי לדרך.

הלכתי לבד, מקווה לא לפגוש אף אחת. מתכננת שיחה עם יעל, כמה שאלות נוקבות. היו לנו כל כך הרבה שעות יפות

ביחד! לא יכול להיות שהיא עשתה לי את זה בכוונה. אבל היא התחמקה אתמול. הרגישה לא נעים ממני. היא בגדה בי,

הלמה במוחי ההכרה, שוב, למרות כל הדרך שהלכנו ביחד.

הגעתי. נכנסתי לכיתה, הסתכלתי על הרצפה. לא רוצה לראות אף אחת. התיישבתי במקום, הוצאתי סידור מהתיק.

טפיחה על הגב. ואחר כך: “אילה?” יעל הגתה את שמי באיטיות. החזקתי את עצמי בכוח, לא להסתכל עליה. לא מגיע

לה. “אני רוצה לדבר איתך” היא התיישבה בכיסא לידי. התחלתי למלמל. מה טובו, ברכות השחר. בסוף היא תבין שאני

מתפללת, תעזוב אותי. היא הלכה. שמעתי אותה מפטפטת עם הדס, צוחקת עם שרה. הלב שלי נצבט.

אני צריכה אותה, אותן. אין לי מקום אחר בכיתה.

הדקות חלפו, שיעור מחנכת, בהיתי בה, מנותקת. צלצול. הפסקה. יעל ורחלי ניגשו אלי, “אילה, אנחנו רוצות להסביר

לך”. נרעדתי. הסטתי את הכיסא אחורה. “תביני, הלכנו לבריכה, התארגנו פתאום בלי תכנון” יעל ניסתה להסביר,

מבטה מתחנן. “פשוט לא הספקנו לקרוא לך” רחלי המשיכה. שתקתי. לא מנסה להפריך את התירוצים שלהן.

“אילה…” יעל הסתכלה עלי, ולחשה “אני באמת חברה שלך. מצטערת שציערתי אותך”,

“את אפילו לא מבינה כמה נפגעתי” עניתי לה, לא מחזירה מבט. “חושבת שאפשר בכמה מילים לשכוח הכל?”

הן שתקו. “ואולי מחר תעשו לי את זה עוד פעם.” כל העלבון התנקז למילים שלי, מערבב אותן, טובל בדמעות.

הן המשיכו לשתוק. לא מבטיחות על מחר. יצאתי מהכיתה, משחזרת איך התחיל הכל. נעצרת. ההווה מייסר,

שותק. לא מבטיח עתיד.

[sarabar]

העלילה מעניינת, אבל משהו בתיאור מרגיש לי מורכב מידי.
בהתחלה הפוקוס הוא על מלי שיצאה החוצה ב”אמת או חובה”, ופתאום מתברר שהגיבורה היא בעצם אילה.
האם התיאור על מלי חשוב להמשך?
אם לא- כדאי למצוא דרך אחרת לגלות לאילה שהחברות יצאו בלעדיה.
אולי היא בעצמה יצאה החוצה, ומשם היא שומעת את החברות מדברות?

[נעמי – מלטשת מילים]

דווקא חושבת שהתיאור על מלי מוסיף הרבה, הוא מדגיש את חוסר הנאמנות של בנות החבורה הזו.

[sarabar]

נכון,

אבל העיתוי שבו התיאור מגיע- קצת קוטע את הרצף.

וזה גם סותר קצת את הפגיעה העמוקה שלה. אם היא יודעת כבר שהקבוצה לא מלוכדת- היא לא אמורה להרגיש כ”כ נבגדת.

[שושי ו.]

למה זה הראה לך שהקבוצה לא מלוכדת?

לא הרבה שנים חלפו מאז הייתי בעצמי בסמינר… והיינו משחקות אמת או חובה

ומחפשות שאלות חפרניות למי שיצאה…

מי שלא היתה חברה שלנו בכלל לא הגיעה למפגש.

בעיני, זו סיטואציית משחק קלאסית של בנות עשרה, במיטבה.

[מירי]

מרתק!! מחכה להמשך..