המשך יבוא… סיפור בהמשכים שאנחנו יוצרות, הקודמת זוכה!!!

[מירי רוט]

”בואי תהילה תחזרי לכאן ועכשיו”

קולה היציב של ריקי מחזיר אותי למציאות , אני קמה למזוג לי כוס מים קרים, חשה את פני לוהטות למרות שגופי רועד מקור. אני עוד שם, מול אבא שדרש ממני לצאת כך בגשם כי הוא לא יכול לסחוב שישיה של קולה ולא יכול לסחוב 10 ק”ג של אבקת כביסה יש לו בעיות עם הגב ואסור לו לסחוב. רק תהילה יכולה, תהילה צעירה וחזקה ולא צריכה לבזבז את הכח בהתעמלות , אבא יחליט מה היא תעשה עם הכח שלה, היא הבת שלו לא? אז מי היא שתחליט? ומה זה קשור שאין לה נעליים או מעיל בקור הזה?

מברכת ולוגמת , המים בטעם דמעות, ריקי מתבוננת בי , מרגיש לי שהמבט שלה מגן עלי שלא אלך לאיבוד בסבך הרגשות שהציפו אותי

”בעצם דבר לא השתנה בחיים שלך, תהילה, רק הדמויות הן שהתחלפו”

אני מעבדת בתדהמה את הנתונים, כמה נכון ,כמה נורא

שמוליק לא מקבל את זה שאני עייפה אחרי יום עבודה ואם אני לא מסדרת את הבית כשאני חוזרת הוא לא יעזור לי בבוקר לשלוח את הילדים או שהוא יחביא לי את הרב-קו ואני אצטרך ללכת חצי שעה כל דרך

ואם הוא החליט שעכשיו צריך ללכת לחתום בבנק אז גם ביום שישי בבוקר באמצע שאני מבשלת ולא יכולה לצאת בכלל אני ילך בסוף, ויחזור ביחד עם הילדים ולא יהיה לי מה לתת להם לאכול, כל הבוקר היקר ילך לאיבוד ואני יגיע לשבת טרופת נשימה ,ושמוליק ? יישן עמוק כי הוא צריך כח לשבת

וואו, איך לא הבנתי את זה?

שוב עולה בי הבכי

איך? ריקי, איך קרה לי דבר כזה? אני מרגישה כאילו השטן רודף אחרי

ריקי מכילה את התסכול והאין אונים שלי, גם לה יש דמעות בעיניים .מסבירה לי על חוק התהודה, על זה שאנחנו מושכים לעצמינו דמויות שמשכפלות את ההתנהגות אותו הכרנו. וכן, על פי הסטטיסטיקות ילדה שחוותה אלימות בילדותה תחווה אלימות בזוגיות, לא חייב אבל מצוי מאד

החיים לא פיירים אני מיבבת בשקט

אמת תהילה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לצאת מזה, זה תהליך ארוך, את זקוקה להמון כח

התרגלת להיות קרבן ולתת לשני דברים שלא רצית לתת וזה נורא להיות במקום הזה, זה כלא

האם את רוצה לצאת מהכלא הזה? האם את מאמינה שאת ראויה לחיים מאושרים? חיי חרות ובחירה חופשית?

[N M]

המילים של ריקי לא הפסיקו להדהד בי.

הסתחררו מסביבי, בישלו, קילחו, האכילו, נישקו, סיפרו סיפורי לילה טוב לכולם. לא נתנו מנוח.

רק בשעת לילה מאוחרת התפניתי אליהן. הכנתי לי כוס קפה רותחת, והתיישבתי על הספה מכורבלת בשמיכה עבה. שואלת את עצמי מה ההמשך.

אני לא רוצה לפרק את הבית. זה ברור לי.

ולהמשיך את החיים כמו שהם לא בא בחשבון.

לקחתי סידור, והתחלתי לדבר איתו..

סיפרתי לו על הצער האיום והנורא. בכיתי את המחשבה לאן אני לוקחת את הדברים של ריקי הלאה. חזרתי בראש אחורה, ליום החופה שלי, לידי בחיר ליבי, וכל האושר והתקווה שבעולם צפונים בערב הזה, התקווה ששמתי במפלט מאבא. בעתיד שנראה ורוד ומבטיח.

לא הייתי מאמינה שאחזור לאותו מקום שוב. אבל הפעם, עם הבעל שבחרתי לי. לעצמי.

נזכרת, במשפט אותו אמרה לי מדריכת הכלות. אישה פשוטה ונעימה שמורה מהסמינר המליצה לי עליה “עם רצון טוב, גם הניגודים הכי גדולים יכולים לחיות”

אני רוצה, אמרתי לעצמי. רוצה, משתוקקת, ומאמינה בעצמי שאוכל לעשות את הדבר הנכון.

אבל איך? ד’ אלוקים. איך נפלתי שוב למקום הזה. התסכול כמו שוטף אותי שוב. אני הודפת אותו, מנסה להחזיר לעצמי את המחשבה החיובית. המאמינה–

[חני .]

ב”ה

לילה. 12:30. אני מתהפכת עוד סיבוב. שוב הייתי היום אצל ריקי. שברתי את חיי לפיסות. ניסיתי לאחד אותם שוב.

רעשים מכיוון הדלת, אני נדרכת. קמה בזהירות, שוקלת מה לעשות. להעיר את שמוליק כמובן לא בא בחשבון, ובחדרים ישנים אוצרות בשלווה. בביטחון.

הדלת נפתחת למול עיני החרדות ובפתח עומדת נערה צעירה. שערה סתור ודבוק לפנים ומהמעיל שלה נוטף מים.

“אמא?” היא אומרת בלחש שהיא מבחינה בי, ומשפילה מבט. עומדת כעניה בפתח.

אני עומדת שם, מתבוננת בבכורתי. משוש חיי. במבט המושפל שלה יש ניצוץ זר. אני מפנה לה את הדרך פנימה, שותקת. מפחדת שאם אפתח את פי, יבבה תפרוץ ממני. אמא כבר לא לביאה שכמוני.

“מאיפה את חוזרת?” קול רועם מאחורי. אנחנו קופצות בבהלה.

“אני.. זה לא מה שאתה חושב.. זה לא” היא רועדת שם על המפתן, מיוסרת.

“ואת באמת חושבת שנאמין לך? יצאת מהבית בלי רשות, ותראי איך את נראית, כמו השייגץ של השכנים” הוא מצליף. לא מוותר. “אצלנו בבית אנחנו לא נרשה לזה. ילד שלא עומד בכללים לא יהיה פה”

“אז לא” היא שוברת את השתיקה. באומץ שרק הגיל הפיח בה, פותחת את הדלת ויוצאת.

“שרי!!” אני קוראת אחריה.

“אל תלכי אחריה, היא כבר תחזור” פוקד האדם שענד לי טבעת, קידש אותי לאישה.

ואני עומדת שם, מתבוננת בגבה המתרחק, בילדה שהריתי וילדתי, הילדה שלי שהתרחקה ממני, צועדת בגשם לבדה.

והבדידות שלי ושלה נושקות. ילדה שלי, אל תלכי רחוק.

[צ. ג.]

עדיין עומדת שם, רועדת מקור, טיפות קטנות מתחילות לרדת, מנקדות את בגדי מתמזגות עם הדמעות השקופות שזורמות על לחיי.

בוכה על עצמי, כן על עצמי, על הילדה הקטנה שהבטיחה לעצמה חיים טובים, טוותה חלומות מתוקים מתחת לשמיכה, על בית שמח ועליז, ילדים שרוקדים עם אמא אחה”צ לצלילי הטייפ ורצים לחלון לראות את אבא חוזר הביתה,.

לא כך תיארתי את הבכורה שלי אז בלילות הארוכים.

ציירתי לי בכורה מתוקה ובוגרת, שחולקת איתי את עולמה, פעם יושבת איתי על כוס קפה ועוגה, פעם מצטרפת למסע קניות ופעם שתינו חותכות סלט. אבל תמיד, תמיד היו בחלומות האלו חיוכים וצחוק עליז, משוחרר ובעיקר אוהב…

שפשפתי עיניים אדומות וכאובות מחניקה יפחת בכי…

על שרי שלי בכורתי המתוקה, על יוסי, אלי ורחלי שיום אחד אולי גם הם ירימו ראש ויציצו החוצה, לראות אם יש עולם יפה יותר בחוץ.

אולי יש חיים נעימים יותר בחוץ, ששם אמא לא סוגרת את המטבח שלא ישמעו שהיא בוכה, בלי אבא שמחנך חזק חזק, עד ששורפות העיניים מלבכות.

בוכה גם עליו על בעלי, שפצעי הילדות שבו לא הגלידו, אלא ההיפך מדממים מורסה עד זוב דם.

איך לא ראית כלום? עלה קול רע בתוכי כיצד לא שמת לב לתמורות שחלו בשרי לאחרונה,

בגוו הזקוף בהתרסה, בחצאית שהתקצרה קמעה,בהעלמויות המסתוריות.

“איזו אמא את” המשיך הקול להצליף, “אותה גברת בשינוי אדרת, “שרי חווה את חייך בתסריט חוזר ואת לא עושה כלום”.. סיים בלעג וקיפל את זנבו, עד, עד הפעם הבאה.

שנאתי אותו את הקול ההוא, שנים הוא מלווה אותי, שורט ופוצע ואני נכנעת לו, מרכינה את הראש ומקבלת את דינו….

צנחתי על הספסל מתחת לבית, מקפידה להסתתר בצל העץ הסוכך עליו, . שלא יראו שלא יבחינו בי. “ככה זה טוב”… הוא עלה מהאוב שוב “לא טוב שכולם רואים אותך, לא טוב” צקצק בלשונו, שמעתי לו שוב והצטנפתי עוד, עוד קצת.מנסה להתמזג עם הספסל הזקן שפגעי הזמן חרצו בו את עקביהם.

“תהילה” קול רך הקפיץ אותי ממקומי,

זו היתה הרבנית, הרבנית הן אשת הרב.

[צ. ג.]

במחשבה שניה משמיטה את השורה האחרונה בקטע הקודם משאירה לדמיונכן הפורה, מי היא הדמות…