כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
הנרות הללו קודש הם/ סיפור קצר לחנוכה
-
הנרות הללו קודש הם/ סיפור קצר לחנוכה
“יהיה טוב”. הוא מנסה לעודד, גם את עצמו. כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן, והנר של שירי עדיין דולק…
“אין בי כוחות להכיל את המצב!” היא מוציאה עוד טישו מהחבילה. “מה יהיה יהושע?”
“אני חושב שאנחנו צריכים להתייעץ”. הוא עונה לה בכובד ראש. “זה נהיה לא פשוט..” הוא מרכין את ראשו, כמו מתגונן מפני גל שהולך להציף אותו.
כל הסיפורים שמספרים על כאלה שנשרו וירדו מהדרך, מתארים איך הם היו חסרים אהבה וחום,.. איך הם התחילו לפזול למקומות אחרים בגלל זה. איך ההורים היו צריכים לעבוד על עצמם לתת אהבה ללא תנאי, קבלה והערכה על כל צעד קטן.. נעמה ויהושע מרגישים שהמקרה של שירי שלהם הוא שונה. שירי היא האחרונה בבית, כל השאר כבר נשואים. היא קבלה ומקבלת את כל האהבה שיש. האמת שהיא לא רק מקבלת אהבה, הם פשוט אוהבים אותה בכל ליבם..
ברוב המקרים ההורים השבורים מתמודדים הרבה גם עם הסביבה. לא נעים להם שהילד שלהם קלקל את התמונה המשפחתית, ההילה שלהם נפגעת אנושות… ההורים צריכים לעבור תהליך ארוך של ניפוץ התדמית, וקבלה של הילד באשר הוא נמצא בשביל לקדם את המצב.
גם פה מרגישים יהושע ונעמה שזאת לא הנקודה, הם לא טיפוסים שוחרי תדמית, ויש להם כן משהו יותר מקבל ופתוח לשונה.
אפילו הסיבה הנוספת שמביאה לנשירה- שהילד מרגיש לחץ גדול בקיום מצוות, לא רלוונטית לגביהם. הם לא טיפוסים מלחיצים. להפך- הם אולי מידי ליברלים, נותני חופש ומרחב.
הנקודה שאולי משיקה למקרים אחרים היא הפקפוק ביכולת ההורית והחינוכית שלהם, שמתעורר בגלל המצב..
אבל הנקודה שכואבת להם באמת היא דאגה אמיתית לשירי, פחד לעתידה, וכאב גדול על המקום בו היא נמצאת כיום.
“אני מסכימה יהושע”. אומרת נעמה. “נלך ליעוץ, העיקר נתקדם במשהו..” היא מהרהרת לרגע, “אפילו לאנטרטיקה אני מסכימה לטוס אם זה יעזור..”
“קר שם”. אומר יהושע בצחוק.
“תקבע עם משה לנדמן הזה, מי שדברנו עליו…” מתעלמת נעמה, אין לה פניות לצחוק עכשיו. “שמעתי שהוא מבין גדול בעניינים של ילדים נושרים…”
“קובע”. לוקח יהושע את הפלאפון, מתקשר. תמיד היה מעשי באופן קיצוני והתקופה האחרונה חדדה את התכונה הזאת.
ללנדמן יש במקרה תור מחר והם נוסעים למחרת, חוששים.
“תדבר אתה..” מבקשת נעמה, מציצה במראה של הרכב.
“בניתי עלייך!” עושה יהושע רוורס כדי להיכנס לחניה.
“טוב טוב, נזרום..” אומרת נעמה. היא בלחץ, מי יודע אילו דובים יצאו מהפגישה הזאת. כלומר בעיקרון הם הורים בסדר והבית שלהם רגוע ונעים, אבל אי אפשר לדעת..
הם נכנסים, מנסים לשדר נעימות ונחמדות, להראות שהם הורים טובים…
הפגישה הייתה ארוכה מכפי שתכננו, וכעבור שעה וחצי הם יוצאים מוטענים ועם אופק ותקווה חדשים. מבט בשעון מכניס אותם ללחץ, עוד שעה שקיעת החמה וצריך להדליק נרות…הם לא שמו לב לזמן שהתאחר…
הדרך מלאה פקקים, והם מסתכלים בשעון מידי כמה דקות.
השעה 15:50, פקק ארוך אחד תוקע אותם לגמרי והם נשענים אחורה בהשלמה.
“זה מענין,” אומרת נעמה. “הוא אמר דברים מאד חכמים.. כל הקטע הזה שהוא דיבר עליו- להכניס התלהבות בשמירת המצוות מאד מדבר אלי. שים לב שאנחנו באמת קצת יבשים בענין. כנראה זה השפיע על שירי…”
“נכון. הוא באמת דיבר דברים חכמים וחשובים. אני חושב..” הוא מהרהר, “שיש לנו הזדמנות עכשיו- בחנוכה, לקפוץ למים”.
“למה אתה מתכוון?”
“אפשר להדליק נרות סתם, פשוט להדליק נרות..” צפירות של נהגים לחוצים ועצבניים נשמעים מסביב ויהושע מגביר את קולו. “ואפשר להכניס לזה יותר חיות והתלהבות, זה ענין של שימת לב בעיקר… אפשר מבחינה טכנית- להתחיל להדליק נגיד בשמן זית ולא בשמן פשוט ואפשר סתם ככה- להרגיש יותר את המשמעות של ההדלקה”.
“מהי המשמעות באמת?” שואלת נעמה, “כלומר- אני יודעת..” היא ממהרת לומר. “אבל אני רוצה לשמוע יותר..”
“נרות חנוכה מבטאות בעיקר את הרעיון של גרוש החושך, של הגדלת האור. ‘מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך’, על ידי שאנחנו מדליקים נר קטן, יש השפעה מאירה בעולם כולו…”
“אולי זה קשור גם לשירי”, מתרגשת נעמה. “על ידי שאנחנו נבעיר את הרגש בקיום מצוות- זה ישפיע עליה להימשך לאור”.
“הלוואי!” תולה יהושע עיניים מפצירות בשמים. “נעמה..” הוא ננער פתאום “נראה לי שלא נספיק לחזור לפני שקיעת החמה לבית. אפשר להדליק אחר כך כשנחזור ואפשר גם להדליק על ידי שליח מבני הבית…”
“בעקרון”, הוא ממשיך “הייתי סומך על מי שאומר להדליק בעצמי כשאחזור, אבל אם מדברים על להתחזק ולהקפיד יותר- אז רוב הפוסקים אומרים שבמקרה כזה עדיף להדליק בזמן על ידי שליח”.
“אוקי. נראה לי שאני יודעת מה אתה רוצה לומר”.
“שירי בבית”.
“נכון”.
“היא יכולה להדליק בשבילנו”.
“אתמול היא אפילו לא הגיעה כשהדלקנו נרות”.
“אז לא להתקשר אליה?”
נעמה נאנחת אנחה עמוקה. “תנסה”. היא משמיעה צחקוק קצר. “מה תפסיד?”
לאחר שלושה צלילי חיוג מרימה שירי. “כן אבא”.
“שיריל’ה..”
“כן”. מותחת שירי את המילה. אבא נשמע חשוד.
“אנחנו- אמא ואני, לא נספיק להגיע להדלקת נרות…” השפתיים של יהושע יבשות.
“אוקי”.
“הדין במקרה כזה- להדליק בזמן על ידי שליח מבני הבית”.
“אז אתה רוצה שאני אהיה השליחה?” מגחכת שירי.
“בדיוק. סומכים עליך”. הוא אומר וליבו מפרפר, אולי זה סדק שה’ פתח להם.. אולי בזכות שהם קיבלו על עצמם לקיים את המצוות פחות כ’מצוות אנשים מלומדה’, ה’ פותח להם פתח…
“אבא, הצחקת אותי. אבל סבבה, אני אעשה את זה. רק תגיד לי מה בדיוק עושים- כמה נרות וכזה..”
יהושע שואף נשימה עמוקה, מסתכל על נעמה, ומרים את אגודלו בתנועת ניצחון. “הפתילות כבר מוכנות”. הוא אומר מהר, מפחד שהיא תתחרט פתאום. “ב16:44, זה שקיעת החמה. אז את צריכה להדליק. את רק צריכה לאחוז את הנר הדלוק, לברך “ברוך אתה.. להדליק נר של חנוכה.., אחר כך לברך- “שעשה ניסים לאבותינו…” ואז להדליק שני נרות ושמש. ואם את רוצה אחר כך..” הוא שואף שוב אוויר, “לשיר ‘מעוז צור’, ו’יוונים נקבצו עלי’- את יכולה.”
“הבנתי. סבבה. אני מיד עושה תזכורת, תהיו רגועים”.
“תודה שירי”.
יהושע סוגר את השיחה, מסתכל על נעמה. מגוחך להתלות פתאום במשהו כזה, אבל מבטיהם משדרים תפילה, בלי מילים.
—
ב16:44, היא נוטלת את הנר, מדליקה אותו. מתקרבת לחנוכייה, עוצמת עיניים, מברכת ומדליקה..
היא מסתכלת על הנרות ותחושת סיפוק מזדחלת לליבה. היא הוציאה את שני הוריה במצווה…
‘מה עכשיו?’ היא שואלת את עצמה. ‘לשיר?’ האמת, למה לא?
פותחת סידור, ומתחילה לשיר ‘מעוז צור’… המנגינה המוכרת מזדמזמת על שפתיה ומשהו קטן נע בה. היא עוברת לשיר ‘יוונים יוונים..’ מגבירה את הווליום מעט.
כשהיא גומרת היא מתיישבת על הכורסא. בוהה זמן ארוך על הנרות ומרשה למחשבותיה להדהד. ‘בחרתי דרך אחרת כי רציתי להיות חופשייה, ולעשות ככל העולה על רוחי.. יכול להיות שאפשר לשלב? להיות עדיין בטרנד של שחרור וחופש, אבל לנסות כן לנשום קצת יהדות… זה יכול להיות שילוב טוב..’
יום ועוד יום חולפים.. השינוי בכל יום הוא מזערי, כמעט ולא מורגש, אבל לאחר תקופה שמנסה שירי להרגיש מתיקות במצוות, מתעורר בה חשק לקיים אותם בצורה מחויבת ואדוקה יותר.
לאט לאט מבינה שירי שהשחרור והחופש שרצתה לא ממש מסתדרים עם שמירת המצוות, ובהדרגה היא עוזבת את עיסוקיה ומתקרבת לה’ ולעבודתו.
גם יהושע ונעמה מתחילים מאז לחוות יותר את היהדות, להתרגש מהמצוות, משבתות וחגים, ולשמור אותם בצורה עמוקה ומחוברת יותר.. אבל את חג החנוכה הם אוהבים במיוחד, ומתרגשים מאד בהדלקת הנרות. הן מחיבור להבנת המצווה ולמשמעותה, והן מהידיעה שנרות החנוכה הן אלו שהתחילו לסלול את הדרך לליבה של שירי…
-
3 תגובות
-
6
4
חברה חדשה
סיפור מהמם!
כתיבה יפה!!
שימי לב שהסוף מרגיש כאילו נמאס לך לכתוב אז כתבת הכל במשפט אחד
והמסר מספיק ברור גם בלי לכתוב אותו, תסמכי על האינטלגנציה של הקורא 🙂
בכל מקרה, הסיפור כתוב מדהים! ואם הוא לנוער אז אולי אפשר גם ככה……-
125
132
פעילה בקהילה
👍
תודה שושי!
תודה על הדיוקים..
-
-
18
14
חברה חדשה
הסיפור מאוד יפה!
קצת מוזר שהיא שואלת מה עושים בהדלקת נרות,
בכל זאת היא גדלה בבית חרדי,
יותר מתאים שהיא תבקש שהוא יזכיר לה באיזה נר אוחזים ואולי את נוסח הברכות
Log in to reply.
