הסופרות המתחילות הורסות הכל!!

[‫איידי וייס‬‎]

אני רוצה לספר לך משהו:

יש לי חלום לערוך עיתון פנימי קהילתי. דברתי על זה עם כמה חברות, וכולן – נצצו להן העיניים. העיתון הזה יצא בעבר, הוציא 2 או 3 גליונות ונמוג. האמת? הוא לא היה ברמה גבוהה יותר מדי… הסיפורים – מליציים מדי. השירים – או נמלצים ומאולצים, או ילדותיים. אולי היו גם מאמרים? אני לא זוכרת, יתכן.

בכל מקרה, לא שמרתי לי אותם. היה לי דברים אחרים לשים במקום שאולי הם יכלו לתפוס. מה שכן – נשאר לי הטעם שלהם, סוג של טעם תעשייתי סינטטי ותו לא.

אבל כיוון שאני מכירה איכות, אני רוצה להוציא משהו עם איכות. כמובן – גם מעוצב ברמה גבוהה, כי אם לא – אין טעם להוציא. אבל מה? אני רוצה שכל הכותבות יגיעו מתוך הקהילה. כלומר, לא מוכנה לקבל כותבות מבחוץ, תהיינה מי שתהיינה. לא חוה רוזנברג, לא דבורי רנד, וגם לא רותי קפלר. אני שואפת לשלם על התוכן (וזה יקרה אם יהיו חסויות מספיק טובות, הלואי אמן), וגם אז – העיתון אמור להתהוות מבפנים ולהשאר בפנים.

למה אני מספרת לך? לא כדי לאכזב אותך מראש, אלא לספר לך: א. אולי תמצאי יוזמות כאלו בעצמך? יש היום עיתונים נשיים שונים, “החן”, “בעצמך” (או “לעצמך?), “אשת” – ועיתונים דיגיטליים שונים כמו “הפסקת קפה”, “השמורה”, ולא זוכרת מה עוד – ויש בהחלט. מה דעתך להתאחד עם עוד כמה כותבות מוכשרות ולהוציא עיתון כלשהו עם קונספט, ולהפיץ במייל? תתחילי בקטן. יהודית מ”הפסקת קפה” היתה שכירה בהייטק, אני חושבת, והתחילה את יוזמת ה”הפסקת קפה” שלה בקטנה ממש. אני חושבת שקבלתי את הלינק והתחלתי להיות מנויה החל מהגליון השני, בערך. היום? זה אימפריה ממש, היא מזמן כבר לא בהייטק – אלא מנהלת את הפסקת קפה עם צוות משל עצמו. היום יש לה את הפריווילגיה לסנן כותבות, למשל.

אז נכון שההתחלה היא חינמית, אבל היא ממוסגרת מאד ברור ומכוונת למקום מאד מאד מסויים.

[תמי אפשטיין]

עד שהבנתי מי זו יהודית 😉

דיתי, נשמה. דיתי ויינשטיין.

שבי רגע לא כ”כ מעוניינת בסיפורים, ואם אני לא טועה – על חלקם היא גם לא משלמת.

[תהילה ב]

לא משלמת בכלל. בדקתי. גם תמוה (אני לא רוצה להגיד מילים חריפות יותר) – מרוויחים עליך בלי להוציא שקל, נותנים בתמורה פרסום ובמה?

[תמי אפשטיין]

תמצית הבעייתיות.

והיא מוציאה מגזינים כסדר. איך? הנה לך התשובה….

[תהילה ב]

אני תכל’ס הייתי קוראת רק בזמן שהתפרסמו אצלה שני סיפורים בהמשכים מעניינים, אבל הפסקתי כשהם נגמרו כי לא ראיתי בהם עניין נוסף. החדש שהתחיל – לא תפס אותי.

מאד מפתיע אותי שככה דברים עובדים. בעיתונים אף פעם לא מצאתי את עצמי, אז אין לי מנוי, אבל גם בתפוצת מייל שהיא כמעט ללא עלות?

[תמי אפשטיין]

כמדומני שעל סיפורים בהמשכים היא כן משלמת

[תהילה ב]

אבדוק שוב. אולי לא הבנתי אותה נכון.

[תהילה ב]

לצערי הבנתי יותר מדי נכון, להלן ציטוט:

כן.

את מקבלת פרסום 🙂

את התגובה שלי אני לא הולכת לפרסם, אבל היא הייתה חדה וחותכת.

[תהילה ב]

דייקו את התשובה שלהם:
יש סיפור של סופרת מוכרת בתשלום. מעבר לזה – התשלום בפרסום…

[Noa Sharabi]

עונה לסעיף ב’- בתור קוראת, לגבי השאר אין לי מושגים…

חושבת שאומנית אמיתית יכולה להתגלות רק אם מקבלים חומרים שלה לאורך זמן,

שיר יכול להיות טוב והשיר הבא פחות,

סיפור קצר כנ”ל, אסייג ואומר- שזה לא עניין של קל יותר או פחות,

זו אומנות של ממש לכתוב סיפור קצר, בנוי ומעניין, עם מסר שמשולב בצורה יפה, לאפיין דמויות וכו’, כי האורך מגביל…

גם לשיר טוב יש הרבה כללים של משקל וחריזה וצריך לשים לב שלא יפריעו לתוכן…

אבל שוב, זה רק סיפור או שיר אחד טוב, כמו שאומרים- הלך לה…

לעומת זאת בסיפור בהמשכים יש חשיפה ארוכה לסגנון הכתיבה, בניה של עלילה, קצב, אפיון הדמויות

ועוד מלא פרמטרים שאתן למנוסות ומבינות ממני לפרט…

סיפור בהמשכים מאפשר לקורא להיכנס לעניין להרגיש את הדמויות להתחבר ולתת פידבק ממקום אחר,

וגם נותן יותר אינדיקציה לגבי הרמה של הסופרת,

כי יש יותר פרמטרים לפיהם אפשר לבחון

ומצד שני יש התייחסות גם למכלול,

כלומר, גם אם פרק או שניים בפני עצמם יצאו קצת פחות, זה לא משנה-

אם המכלול, לפי הפרמטרים הנ”ל, נוטה לשלמות…

מקווה שהועלתי:)

[תהילה ב]

כותרת מבהילה! למיטב הבנתי – כל סופרת הייתה מתחילה בעבר.

אולי השאלה הטובה יותר היא: למה יש כאלה שמוכנות לעבוד בחינם או עבור פירורים? מעלה שתי אופציות:

1. זו לא העבודה שלהן, אלא תחביב. כלומר: הסכום, סמלי עד לא קיים, לא משחק אצלן. הן נהנות מהתגובות ומה”שם”.

2. עבודה, אבל מה לעשות, ככה נכנסים לשוק (גם אם יקח שנתיים – שלוש).

ייתכן שיש עוד, אלו שנמצאות בשוק ידעו לנתח טוב ממני. בכל אופן, צריך לפרק את העניין הזה לגורמים ולהבין איך תוקפים כל פרט ממנו…

[תמי אפשטיין]

באופן כללי, לכתבות יש ביקוש יותר מסיפורים, וזה גם די הגיוני. כמה סיפורים יש במגזין? וכמה כתבות?

לפעמים זו נישה שטוב להכנס דרכה.

לפעמים, כי יש מקרים שבסוף נתקעים שם ולא מתקדמים לסיפורים. חשוב לקחת את זה בחשבון.

יש עיתונים יותר קטנים, שגם משלמים פחות. אצלם בד”כ יש יותר סיכוי, כי כל מי שמתמקצעת – מחפשת חלופות יותר מתגמלות.

יש דרך הפוכה – פרסום ספר ואז את הופכת למוכרת. מיה מצדדת בדרך הזו, אני קצת חולקת עליה (אם יותר לי). הסופרות שהתחילו כך (היא עצמה, אסתי קווין, ועוד) עשו את זה לפני הרבה מאד שנים, והשוק השתנה מאד מאז. עלויות הוצאת ספר גבוהות מאד, ואין תגמול על שעות הכתיבה הרבות. בד”כ צריך יותר מספר אחד כדי להכנס לראש וללב של מערכות עיתונים באופן הזה.

ליבי קליין היא היחידה מהשנים האחרונות (גם לא האחרונות ממש, אבל יחסית הרבה אחרי מיה, קווין ושות’) שהצליחה באופן הזה. לדעתי זה בשל הטרגדיות הסוחפות שלה.

[‫איידי וייס‬‎]

אני בהלם לגבי הפסקת קפה.

מה עם “שבי רגע”?

אני לא מאמינה ששרי ולך כותבת כבר סיפור שני, בחינם.

[תהילה ב]

מה שכתבתי היה לגבי שבי רגע. היא מקבלת תשלום (מוּכרת)

[תמי אפשטיין]

הפסקת קפה משלמת. לי, בכ”א

[גלי יצחקוב יצחקוב]

עצוב שמתווכחים פה אם בכלל משלמים או לא. אני מדברת על תשלום שיהיה שווה את
הזמן שהקדשת לעורכת ששכרה את שירותייך ו’הואילה’ ברוב טוב ליבה הרחב, לזרוק לך
כמה שקלים.
אם אנחנו רוצות להעלות את קרנה של הכתיבה, אי אפשר לתת לעיתונים, בכל פלטפורמה
שהיא, לתת שכר מביש.
ואני לא מדברת על מישהי שלא שווה את הכתיבה, אלא על מישהי שקיבלו עליה המלצות,
ראו תוצרים ורוצים אותה – אבל במחיר שלהם….
וזה מביש. מביש מאוד.

[קוסקוס מתובל]

אהבתי ממש את הרעיון של פותחת הדיון!

רק רוצה לדייק שאולי לא נפלח את הכותבות ל״מתחילה״ ו״מקצועית״

אלא יש כאן קהילה שלומדת זו מנסיונה של זו

זו יכולה להיות הקהילה הזאת בקדם, רק בלי ללהג כל היום,

אלא לעדכן מהשטח בכל הנקודות הנכונות שהעלת!

זאת משום שלדעתי כותבת אף פעם לא מסיימת להיות מתחילה

ואם היא מתחילה אז זה היה בכיתה ב׳, כשסיימה ללמוד לכתוב והתחילה ללהג למגירה ולכל אוהבותיה

כי מי שכותבת – כותבת בנשמה, לא מתחילה ולא גומרת אף פעם להשתכלל

וגם אני, שעוסקת בתחום מאז שהחזקתי עיפרון

ובאופן מקצועי – 9 שנים

ומשקיעה כ1000 ש״ח בחודש בלמידה פרטנית אצל הטובות בתחום

לא מפסיקה ללמוד ועוד יש לי הרבה מה

ממש מרגישה מתחילה!

העולם ממשיך להתקדם ויש עדכונים וצרכים וז׳אנרים חדשים לבקרים ודרישות חדשות

שאני לא ממש מעודכנת!!! ולקוחות רוכבים על זה!!! ומבקשים עבודה תמורת פרסום או תיק עבודות…

עד שעשיתי סוויטש והחלטתי – אני לא מתחילה!

אני מקצועית שמתפתחת כל הזמן!!

(וזה נכון, אגב, לעוד מקצועות)

הנזק נוצר מכותבות חובבניות שלא חושבות להתמקצע

רוכבות על השוק שלוקח כל אחת וחושבות לעשות כסף (ח ח ח)

האמת אני לא מבינה בשוק העיתונים כי מזמן החלטתי שהוא לא מתגמל

אבל גם בשוק ההפקות הדבר קיים וחבל ממש!!

כי הציבור לא מקבל מה שהוא רוצה באמת והוא רעבבבב

[מירי ירום]

וואו, אהבתי מאוד את הרעיון של להוציא עיתון.

עשיתי את זה בשנה האחרונה עם חברות שלי, העיתון היה חמוד ונחמד, רק שהאחזקה שלו קשה. עריכה, גרפיקה, הדפסות, למרות שרוב ההפצה הייתה במייל. עכשיו אנחנו ככה מחשבות מסלול מחדש.

הייתי רוצה מאוד להרים איתכן יחד עיתון, אבל אני חושבת שחשוב מאוד להתחיל עם מישהי שמוכנה לערוך אותו ולדאוג לו, ואז, אני יכולה להצטרף ולכתוב. לצערי, אין לי אופציה עכשיו לקחת עריכה.

בוודאי שבעיתון מתחיל הכול בחינם, אבל זה שווה לנו.

אז מי רוצה לקחת עריכה?

[אלישבע חניה]

סליחה על ההתפרצות לדיון שלכן, אבל, בא לי לכתוב תגובה מעולם הפרסום.
ואם לא הבנתי נכון את כותרת הדיון, אז תמחקו את התגובה שלי.
הסופרות המתחילות כותבות לא טוב כי הן מתחילות, ככה גם בגרפיקה
גרפיקאית לא מעצבת טוב כשהיא בהתחלה. גם אינסטלטור לא פותח סתימה עד הסוף כשהוא בהתחלה
גם תופרת לא מכירה את הטכניקות כשהיא מתחילה.
לא מבינה על מה הסער?
כל אחד צריך לעבור תהליך, תשאלו את המומחים והם יודו בפה מלא ואפילו בגאווה מסויימת
“עשינו המון טעויות בדרך, אבל רק ככה למדנו”
אז מה בעצם הדיון רוצה לאמר, שאין מקום למתחילות?
אני חושבת שיש כאן תקיפה של שוק הכתיבה מהכיוון שיורה לעצמו ברגליים.
יום אחד המתחילה שעשתה כאלה בושות בכתיבה הבוסרית שלה,
תהיה זו שתפתח בית ספר לכתיבה.
אז איך נמנע את זה ממנה עכשיו?

אני מנסה לפתוח פתח למחשבות מקדמות יותר.
אם הסופרות הטובות יחליטו,’אני לא כותבת בעיתון תמורת פרוטות’,
אחת ועוד אחת ועוד אחת והמוכרות ביותר, בסוף העיתון שלהם ירד פלאים
וזהו, לבד הם יבינו, זה תהליך, אבל ברור שזה יקרא.
אם הסופרות הטובות ילכו למו”ל ויגידו להם, שאם הספרים של הכותבות המתחילות ימכרו בפרוטות (מה שמושך את הציבור) ולא יעלו את המחיר לפחות לעלות של 60% מעלות ספר של כותבת מעולה, (מה שוודאי יגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם רוכשים כל ספר) אז אנחנו לא נוציא את הספרים שלנו דרככם.
במקביל לחשוב,

איך מעלים את המודעות לכתיבה ברמה אצל הקורא החרדי?
או- איך יוצרים שכבות ברורות בעולם הספרות?
צריך פה מוחות גאוניים כדי לפתור את החידה הזאת

ויש לי עוד נקודה קטנה, אתן יוצאות הרבה על סופרות מתחילות, ועל השוק החרדי שלא מעריך
יש לי שאלה- יצא לכן לקרא ספר מעולמות אחרים? בתקווה שלא, אבל יצא לי לקרא ספרונים לפעוטות
(הם משקיעים הון על החוויה שבספר, רעיונות להמחשה, חיתוכים מיוחדים, אז אני אוהבת להסתכל וללמוד מזה)
אבל התוכן- נורא, נורא ואיום, ממבחינת הרדידות, עם איזה משג יצא הילד? מושג רדוד, בוסרי ולא בשל
משפט אחד בעמוד, משפטים חוזרים, קיצער, כלום באמת, אצלינו זה לא עד כדי כך, בואו

כנראה שמה שחסר זה מודעות לכתיבה עוד יותר ברמה.

אז איך עושים את זה?

[תמי אפשטיין]

זו אחת הבעיות, כי אין שום גבול שאומר: עד כאן את מתחילה, מכאן את מקצועית. זה לא *רק* עניין של מס’ שנות לימוד או כתיבה. זה גם. אבל זה גם הרבה כישרון וחיכוך ואישיות ועוד כמה פרמטרים.

אז שוב, שכאת עצמאית ונותנת שירות לפרטיים (גם עסק או פרטיים, לצורך העניין) – יש לך את היכולת להחליט על מחירים ותנאים בהתאם לשלב שבו את נמצאת. כשאת כפופה לגופים – הכל יותר מסורבל.

שימי לב שזה גם הרבה עניין של טעם. יש סופרות שאת אוהבת את הכתיבה, ואחרת תטען שהיא רדודה. כך שאין פה אמת מוחלטת….

[תהילה ב]

את ההבדלים האלו יש בכל מקצוע, גם בהייטק, מניחה שגם בגרפיקה, צילום וכו’.

יש מישהי מוכשרת יותר, שתלמד מהר ותעפיל לגבהים ויש כאלו שלא. אז נכון שצילום וגרפיקה הם יותר לעצמאיות, אבל הייטק הרוב שכירות וכשכירות – לא הכישרון הוא זה שקובע אלא בעיקר שנות הניסיון…

[תמי אפשטיין]

בהחלט, רק שבכל התחומים הנ”ל החוזה הוא פרטני, ולרוב יש יכולת לעצמאית (המוכשרת והמוצלחת) לקבוע סף תשלום. בעיתונות וסיפורת זה לא כך.

[א ק]

לא יכול להיות, אם את מתלוננת שעיתון משלם פרוטות ואת אומרת שהעיתון קובע את המחיר, לא הייתי מצפה לראות בעיתון כתבות של סופרות שאני יודעת שהם לא מנוצלות, אני מתכוונת לשמות הגדולים.

גם הדיון הזה וגם קודמו בנושא מדגישים כמה כתיבה היא תחום ככל התחומים שהמתחילות יכולות לפשוט את עורן כדי להכנס לשוק, וכן, גם אם מדובר במערכת עיתון ולא בלקוח פרטי.

מסתבר שהמסקנה הכמעט חד משמעית היא שזה בידיים של הסופרת.

[תמי אפשטיין]

השמות הגדולים מאד (בדגש על המאד) בד”כ מקבלים סכום שונה.

וזהו.

כלומר, יש שתי רמות תשלום. לא שלוש (לפחות) כפי שמצופה.

[א ק]

זה כנראה גם בידיים של הסופרת,
אם את עדיין לא מהשמות הגדולים ואת כבר ממש ממש לא מהקטנים ובטוח יש כמוך עוד כמות מכובדת של כותבות אז בבקשה לדרוש מחיר ביניים (את יכולה להתאגד עם סופרות מהרמה שלך ולעשות את זה עוד יותר אפקטיבי, כי לבקש מסופרת מתחילה שתבקש סכום גבוה מהמערכת זה לא הגיוני, איך היא תכנס לשוק)
מאמינה שעיתון בעבור כזו דרישה לא יתבזה ויקח מישהי חדשה ממש כי רק היא מסכימה למחיר, באופן חד פעמי אולי כן, אבל על בסיס קבוע הוא לא יכול לוותר על זה, חוץ מזה שעיתון צריך שמות גדולים הוא בסופו ששל דבר צריך סיפורים טובים, ואל תגידי שהקוראים לא מבינים כי יש תגובות למערכת, ועיתון שיקבל ריקושטים על סופרת לא יעסיק אותה שוב כ”כ מהר וגם לא ירצה לקחת סיכון נוסף כ”כ מהר.

[תהילה ב]

אני לא חושבת שסיפור מקבל תגובות של: הסיפור לא מעניין! הכתיבה לא איכותית! או משהו דומה.

כלומר אנשים אלופים בלהעיר אחרי שהם נכנסו לעניין, אחרי פרק שניים משהו לא מוצא חן בעיניהם אז הם יטרחו להגיד את זה, אבל אם קראתי שורה והבנתי שזה לא בשבילי? אני הייתי מדפדפת הלאה, אלא אם כל הסיפורים היו לא לעניין ואז כנראה הייתי שולחת איזה פידבק שדורש שיפור, אחרת אני מבטלת מנוי…

[א ק]

לפני שהדיון הופך לדשדוש…
דברי פעם עם עיתון, הוא מצפה לקבל כמות מסוימת של פידבקים על סיפור,
סיפור שלא עניין מספיק, לא גרר מספיק תגובות הוא לא סיפור מספיק טוב.

[תהילה ב]

בתור מחפשת עבודה אני יכולה לבוא ולהגיד: אני דורשת X והמגייסת תגיד לי בחזרה: לא מתאים. ואני אקבל את זה ואמשיך לחפש גם אם אני לא עובדת (כרגע עובדת, אבל כמו כולם – היו תקופות). מצד שני אני יכולה לבוא ולהתגמש, זה לגמרי החלטה שלי.

מה שכן – ההחלטה תשפיע על הכיס, לפחות בהתחלה. כי אחר כך, אולי אחרי חצי שנה, אולי יותר, אני בע”ה אמצא עבודה בשכר שהרגשתי שנכון לי לקבל ואשכח מהימים בהם לא עבדתי…

כנשואה זה קשה יותר, מובן וברור, אבל אין מה לעשות – רק אגרופים עובדים ולפעמים צריך לחשוב על הטווח הרחוק.

נקודה למחשבה: המשכורת בהייטק בד”כ אומרת על הניסיון של המתכנת – ללא ניסיון/ג’וניור/סניור וכו’ (מחריגה חברות חרדיות או כאלה שלמדו לנצל אותן), ובאותה מידה שמעסיק לא יקבל אותי אם דרישות השכר שלי נראות לו עצומות מדי, הוא לא יקבל אותי אם דרישות השכר נשמעות לו עלובות מדי, כי אם אני לא מעריכה את הניסיון שלי – איזו סיבה יש לו להעריך?

כך עובד עולם ההייטק, אני מבינה שעולם הספרות שונה, אבל תמיד יש אפשרות להפגיש בו נקודות מסוימות.

[אלישבע חניה]

אני מוצאת לזה רק תשובה אחת
תעריכי את עצמך, תשדרי שאת מעריכה את העבודה שלך
תדברי על המעלות שלך ותצפי לתמורה הולמת- עד כאן מה שאת עושה
התוצאה- השכר- זה בידיים שלו

ובד”כ זה יבא בענק.

(ואני לא כותבת את זה אלייך דווקא, אלא לכל אחת בכל תחום שהיא מוצאת את החוסר הערכה)

[שורי קרייזמן]

רוצה לשתף במשהו,

כחובבת קריאה מושבעת,

פרגנתי לעצמי עיתון לחג, לא עיתון חינמי, מגזין נשי שנחשב בציבור…

(באופן אישי, אני אוהבת כתבות, וכרגע בנתוני החיים שלי, כאמא לילדים יותר מתאים לי כתבות וסיפורים קצרים מאשר ספר עב כרס…)

בכל אופן, פתחתי את העיתון והתאכזבתי,
כמעט 50% היה פרסומות, מצאתי את עצמי מדפדפת בעיתון, וכמעט לא מוצאת מה לקרא…

אה, וזה היה מגזין עבה…

הכתבות היו יפות, אבל בקושי היו, ודי תסכל אותי לשלם כסף על עלון פרסומות / לוח מודעות שמקבלים בלי סוף בחינם בדואר…

אולי לכן כל הרמה יורדת, לא אכפת לי לשלם על מגזין / עיתון מושקע שיכתבו בו סופרות ברמה, אבל לשלם ולקבל קובץ פרסומות…

אז מסתפקים בחומר חינמי, ספר ספרי, או במגזין שהשכנה קונה…