דיונים - כתיבה ספרותית |

הצלע פשוט- – – נפטרה./ שיתוף.

כתיבה ספרותית

הצלע פשוט- – – נפטרה./ שיתוף.

פורסם ע"י תמר פרנקל אומנות הבמה והפקות תוכן on 13/05/2024 ב2:37 pm

הצלע פשוט- – – נפטרה./ תמר פרנקל

ישנה.

קמה.

אוכלת.

שותה.

מדברת.

על דה ועל אה.

מסתכלת.

אבא אומר;

“אממ,

חני ויזל,

צריכה רחמי שמיים.”

כשאבא אומר את זה,

המצב ממש חמור.

אז הולכת לאמא;

“אמא מה קרה לחני?”

“היא לא קמה,

בבית חולים,

מנסים להחיות אותה.”

ומבינה,

שאין דבר כזה.

לא קמה בבוקר,

היא נפטרה.

ואף אחד,

לא פינה לבית חולים,

ולא נעליים,

שלא יעבדו עלי.

אז יושבת,

פותחת תמחשב,

וכותבת,

להתפלל,

עם שם האמא,

אבל יודעת בתוכי,

שעוד שניה זה מתחלף,

לשם האבא.

לאחר דקה,

אמא עונה לשיחה,

הולכת לחדר,

וצורחת בלחישה בוכה;

“ברוך דיין האמת.”

אז הצמדתי אני,

ידיים לאוזניים,

והרמתי צרחה,

אוי מי גאדדדדדדדדדדד.

והדמעות פרצו,

והקטנות נבהלו,

וניסיתי להרגע,

ולהרגיע,

ליטפתי את שתיהן,

ואמרתי;

“סליחה”

שבורה.

מרוסקת.

אוקי,

שבת עוד לא מתחילה להיות מוכנה,

לוויה בעוד פחות משעה.

באלעד.

מנסה לקום,

לאפס מצב.

לגמור בישולים,

כי יודעת,

לאחר הניחומים,

יהיה קשה פי מליון.

הידיים לא זזות.

הם לא מקשיבות בכלל.

מי אני,

ומה אני רוצה מהם.

אז רק מתארגנת,

ויוצאת.

ללוויה.

ראשונה.

בחיי.

לא מאחלת לאף אחד,

הגיע רכב מאלעד,

כי פחדו,

לוויה ביום שישי,

תהיה ריקה מאנשים,

והם חזרו,

כיוון שלא היה להם מקום.

היום מאות אנשים,

מאות(!)

היא היתה צדיקה,

כולם אמרו.

ביום שישי נפטרה,

לאחר חצות נקברה.

כמו צדיקה גמורה.

הם היו בנופש בצפון,

ותוך שעה וחצי הצליחו להגיע לאמצע המרכז,

אין הסבר אם זה לא קפיצת הדרך.

היה להם נס,

כי כל חייה היו נס.

אם היו מגיעים בעוד חצי שעה,

היו מלינים אותה עד מוצש,

סבל ענק לנשמה.

סבל ענק למשפחה.

אבא חסך את זה מהם,

וממנו.

לוויה קורעת דמעות היתה שם,

השאירה אותם שבורים ורצוצים,

אחים ואחיות,

חברות ובנות דודות.

היא פשוט היתה אחת הנדירות.

חזרתי הביתה,

בדקה נפרדתי מכולם.

ובבית,

אבא, אמא,

מצליחים לתפקד.

מצליחים לזוז.

אני, לא.

גם לא איבר אחד,

כדי לקרוס על המיטה.

ישנתי עד שבת.

פעם ראשונה בחיים.

של הרבה דברים בעצם,

אז זה בסדר.

בשבת,

אסור לבכות,

אסור להצטער.

אז מנסים,

לשמוח.

כמה שיותר.

אפילו זה מצווה.

ומתנה לאבא.

שנותן לנו,

כל נשימה ונשימה.

מדברים עליה,

ומעבירים נושא.

חוזרים אליה,

ומעבירים נושא.

בדיוק כמו,

אל תחשוב על פיל ורוד.

אז חשבנו על הפיל הורוד,

בדרך חיובית אבל,

בדרך הראש, ההגיון,

וזה היה בסדר מספיק.

רק כדי להחזיק,

עד מוצאי שבת.

איך שיצאה השבת,

הבדלה,

ערבית,

ויציאה.

רק להיות שם,

רק להתאבל איתם.

רק להיות.

ולבכות.

להתאבל גם.

להיות איתם.

אז הייתי,

במשך כמה שעות,

עד האוטובוס האחרון,

עד סגירת הדלתות.

כי גם הם צריכים,

קצת לישון.

לפחות את זמן השינה.

לעצמם…

אז יצאתי,

לבית חזרתי.

בבוקר נסעתי,

ללימודים כמו גדולה.

עם כוחות של סמרטוט ספונג’ה.

למה אני לא צריכה,

להיות באבל עליה גם?

מי אמר שדרגה שניה,

לא מחויבת בהלכות אבלות???

לא יודעת מי אמר,

אבל הגעתי,

ישר מהלימודים לשם.

והייתי שם,

עד הלילה.

וכשאני שם,

אני מתאחה.

אני מתאבלת,

כמו בתוך משפחה.

יושבים,

מדברים,

מספידים,

בוכים,

צוחקים,

ומדברים ומדברים ומדברים.

וזהו,

מגיע שעת סגירה.

בודקת מתי יש לי אוטובוס חזרה,

ונוסעת,

ומרגישה רע.

כאילו עזבתי את המקום,

שעושה לי כל כך טוב.

כאילו עזבתי את המקום,

שאפשר פשוט להתאבל ולכאוב.

וחזרתי לעולם,

שהמשיך כרגיל.

כאילו לא לפני רגע,

שלי נעצר כליל.

ממשיכה להתכתב,

כאילו הכל טוב.

אבל מבט חתום,

פוקר פייס זה הכי טוב.

לעכשיו,

בשביל להעביר את הזמן,

עד לקבלת החמצן,

לחזור ולהיות שם.

אבל זה לא אפשרי,

כי יש לנו חיים,

מעבר.

ויש התחיבויות שהיו קודם.

לצערי.

אז זה פשוט,

לחזור לבית,

ללכת לישון.

ולא לבכות,

כי אין למה.

ולא לבכות,

כי אין למי.

אין פה מישהו,

שבאמת יבין.

על מי אני מדברת,

שהיתה כמו אישה בת 80.

כשאני שם,

אין לי קשר לאף אחד.

אבל יש לי קשר לכולם.

הייתי חברה שלה,

לא של עוד אחד מהמשפחה.

אז אני מגיעה על תקן העזרה.

שזה גם ממש לטובה,

ואני אלופה.

בסדר.

אבל אני רוצה אותה,

להתפרק איתה בחדר.

אני רק רוצה,

לשלוף איזה בגד.

שלה.

ולישון איתו.

ולספוג בו את הדמעות.

אבל אין,

זה לא יקרה.

הם לא ידעו על הקשר.

הם גם לא יפתחו ויביאו עכשיו,

שום בגד,

שלה.

אז זה לא יקרה.

ואני נמצאת שם,

על תקן עזרה.

ואף אחד לא מבין,

למה אני ממש מתקשה,

להגיד “שלום, אני הולכת”

ביציאה.

כי אני לא רוצה ללכת.

אני רוצה להישאר,

להתאבל.

כי אני חלק מהמשפחה.

אבל,

הצלע שחיברה אותי למשפחה,

עכשיו פשוט,

נפטרה.

CHANCE הגיבה לפני 6 חודשים, 2 שבועות 3 חברות · 2 תגובות
2 תגובות

מירי כ.
צילום ומולטימדיה
חברה
14/05/2024 ב9:59 am

אי. אח. כואב…

לפעמים את מרגישה קרובה כל כך

ואחרים אפילו לא מתחילים להבין…

יש משהו בהתאבלות בשבעה שנותנת, שמרפאה.

זה מרגיש כאילו את עושה משהו ולא יושבת ריקם.

זה ממלא. גם אם בכאב ודמע.

המקום ינחם… גם אותך, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
CHANCE
הוראה רכזות וחינוך
חברה
14/05/2024 ב10:16 am

גם אני התחברתי לקטע הזה,
של התנחמות של דרגה שניה או דומה לה
בהשתתפות בשבעה.
קשה כל כך לעבד את הכאב
כשאינך יושבת ומתנחמת
ושומעת, בוכה וגם צוחקת.

יחד עם זאת,
תני לעצמך להתאבל
ותראי שעם הזמן את חיה את החיים כרגיל.
אולי זה מנחם; אולי להיפך…
אך לא סתם מצוה על הנפטר להשכח.

בשורות טובות, ישועות ושמחות!