כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
הצנחנית | שיתוף
-
הצנחנית | שיתוף
לפעמים נראה לי שאני צנחנית.
נולדתי באוויר, בגובה מאה קילומטר מעל פני הקרקע. זו הרגשה מדהימה, משכרת. כאילו כל האופק כולו מונח בכף ידי. הרגשה כזו שכל הגלקסיה קטנה עליי.
זה לעוף ברוח, להרגיש שכבשתי את המרחב. את האין-סוף.
החיים מאתגרים לפעמים, כולם אמרו את זה. החיים לא קלים. צריך הרבה עבודה, הרבה עמל. תמיד אומרים ככה.
גם אני ידעתי את זה. נכון, יש באמת קשיים בחיים. קשה להיות הכי טוב מכולם. קשה להיות על הפסגה.
אני רוצה אתגרים, זה חסר לי. אני משיגה כל מה שאני רוצה, מיד, וזה כיף. אבל אני רוצה אתגרים. אני רוצה שיהיה לי סיפור מרתק כזה, עם מעמקים אפלים ונסיקות דרמטיות דווקא מתוך השבר. סיפור עם נקודות סיבוך, עם קליימקס עוצר נשימה. כזה שאפשר לספר על במות ולשמוע את אנקות ההתפעמות של הקהל.
קשה להיות מושלמת, ככה חשבתי, אבל שווה את זה.
אבל לאט לאט, התחלתי לאבד גובה.
בתחילה זה היה בלתי מורגש כמעט. רק הרגשות כאלו מוזרות, לא ברורות, מפעם לפעם. לא משהו שצריכים להתייחס אליו ברצינות.
התחלתי לראות את פני כדור הארץ. ראיתי הרים וגאיות, נהרות ונחלים. הרי געש קטלניים לצד אגמים כחולים, עמוקים, יפהפיים. נופים פראיים של יערות גשם ושקט בראשיתי של מדבריות קרח.
זה היה מדהים. לא חלמתי שקיים עומק כזה בעולם.
זה סחרר אותי. עד אז, כל מה שיכולתי לראות היה כדור עמום, תכול. לא חלמתי מכמה פרטים הוא מורכב.
ועדיין, כך חשבתי, הוא כולו מונח בידיי. הוא שלי. ויהיה לי נחמד לבדוק אותו ולהכיר אותו, עכשיו שגיליתי כמה יש בו.
עכשיו שחשבתי שגיליתי.
הנמכתי עוד קצת. נדהמתי מעוצמות הגילוי. פתאום ראיתי חיים על פני הכדור. ראיתי חיות וציפורים. ראיתי גם אנשים. המון המון אנשים. הם דמו מאוד זה לזה. היה נדמה כאילו הם בעצם גוף אחד, שזז כל הזמן. כמו נחיל כזה, שמתרוצץ ומתרוצץ. הם לא היו אנשים כמוני. הם היו כולם קטנים קטנים, זעירים ממש. תהיתי אם בכלל יש הבדל מאחד לשני.
אחר כך ראיתי שבעצם הם כן קצת שונים זה מזה. היו ביניהם כהים, והיו בהירים. היו גבוהים והיו נמוכים, היו שמנים והיו רזים. גם החיות היו שונות זו מזו. היו מהן גדולות והיו קטנות, היו פרוותיות והיו חלקלקות. היו צבעוניות והיו חדגוניות. נהניתי מהגיוון.
עדיין, הייתי רחוקה מהם. הייתי גדולה מהם פי אלף.
המשכתי להנמיך, ואט אט קלטתי שזה בעצם בניגוד לרצוני.
הקצב התגבר ככל שהזמן התקדם. זה היה מפחיד. מאוד.
העולם, שהיה כל כך שליו ורגוע, התקרב לכיווני בקצב מסחרר.
החיים שנגלו אליי נצבעו מול עיניי במהירות מזוויעה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הבנתי כלום. מעולם לא ראיתי גוונים רבים כל כך!
חדלתי מלהבין. המראות שדהרו לכיווני בתאוצה גוברת והולכת הבעיתו אותי, ולא ידעתי אפילו מה אני אמורה לחשוב עליהם.
ידעתי רק דבר אחד.
אני חייבת לעצור את זה. עכשיו.
כבר לא ראיתי את קו האופק. לא ראיתי את קצות הכדור. ראיתי רק משטח אדיר ממדים, אינסופי, שפשט צורה ולבש צורה מרגע לרגע.
אני חייבת לתפוס את עצמי.
לפני שאאחר את המועד.
פעלתי בתזזיתיות של חיה פצועה במלכודת. נפנפתי בידיי בכל כוחי, ניסיתי להיאחז בדבר מה. אבל לא היה שם כלום. לא היה לי במה להיאחז.
השמים היו צלולים, צחים וזכים. והצלילות הזו, המרחבים שהתמכרתי אליהם – עמדו להפוך למלכודת מוות עבורי.
השפלתי את מבטי. הכדור היה כעת קרוב להחריד. ראיתי את האנשים שעליו. הם היו כמעט בגודל שלי. והם היו שונים זה מזה. מאוד. כל אחד מהם היה כאילו יצור אחר לחלוטין, כאילו אינם שייכים כלל לאותו עולם.
האם באמת הם אותם אלו שהיו נראים לי אך לפני שנייה זהים זה לזה?
כבר לא ראיתי את האופק. וידעתי שההתנגשות היא בלתי נמנעת.
אני זוכרת שצרחתי. צרחה מחרידה, של הרגע הכי נואש שיכול להיות. של סף המוות.
אבל העולם לא שמע.
אף אחד לא שם לב כשהתרסקתי.
שכבתי שם, לבד, על האדמה הלחה.
בפעם הראשונה בחיי, בכיתי.
איך יכול להיות שאני בכלל מרגישה עכשיו?
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ניסיתי לדאות, כמו שעשיתי עד היום. אבל הגוף שלי היה כבד. הוא סירב להתרומם עם הרוח.
קמתי לאיטי. מעולם, לפני כן, לא עמדתי על רגליי. תמיד ריחפתי באוויר, בלי מאמץ.
משהו בתוכי לחש לי שהמושג “בלי מאמץ” עבר מן העולם.
תינוק שפוסע את צעדיו הראשונים, נופל בתחילת דרכו. זה היה צפוי, אבל כאב לי מאוד.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתאמצתי. לא יכולתי להצליח?
לפחות בפעם הראשונה?
הנפילה הזו כאבה לי עוד יותר מההתרסקות.
“אמרנו לך”, שמעתי קול עמום מאחוריי.
לא היה בי כח עוד לקום. סובבתי את ראשי, באיטיות, אל עבר מקור הקול.
האישה שעמדה שם הייתה גבוהה ממני.
“החיים קשים”, אמרה, מבטה תמה, “חשבתי שכבר ידעת את זה”.
גם אני חשבתי שכבר ידעתי את זה.
אבל לא לזה התכוונתי כשרציתי אתגרים.
היא כרעה לידי, בוחנת את פציעותיי.
“זה יעבור”, אמרה באדישות, “קומי”.
“אני-” קיוויתי שהיא לא שומעת את הרעד שבקולי. “אני לא יכולה. כבר ניסיתי”.
“קומי, נו”, היא לא ניסתה אפילו להסתיר את קוצר רוחה. “ככה זה. תנסי שוב”.
לא רציתי להרגיז אותה, אבל הפחד מהנפילה שיתק.
“א-אני לא יכולה”.
“מאיפה את?” שאלה פתאום.
“משם”, לא היה בי כח אפילו להצביע. אבל היא הבינה את כוונתי.
היא נתנה בי מבט ארוך, ושותק. היה נדמה לי שבזווית עיניה התגנב איזשהו צל של רחמים.
“משם”, חזרה לבסוף, “אני מבינה”.
שוב שתקנו.
אצבעותיה נגעו בעדינות בסנטרי. הן היו מחוספסות בהרבה משלי. היא הניעה את ראשי אט אט לכיוון השמים התכולים.
“את רואה אותן, שם?”
אימצתי את עיניי. כן, ראיתי אותן.
נקודות קטנות, רחוקות, פזורות במרחבי הרקיע.
“מה זה?” שאלתי אותה.
“את היית אחת מהן”, ענתה לי. “עד לפני חמש דקות”.
לא ידעתי מה לומר.
“גם הן תגענה לכאן, כל אחת בתורה”. היא הביטה אל על, אל הנקודות הפזורות בשמים.
ואז הרגשתי משהו לח פוגע בידי.
הפעם לא אני הייתי זו שבכיתי.
היא הפנתה אליי את פניה. לא יכולתי לראות בדמעותיה.
“גם אני הייתי פעם אחת מהן”, לחשה.
“את-?” בהיתי בה בתדהמה. “אבל-“
“לא רואים עליי, נכון?” חייכה חיוך אירוני, “אבל כן, גם אני פעם חשבתי שאני מושלמת”.
“ולא היית באמת?” זו הייתה השאלה שבערה בי מהרגע שנחתתי לראשונה, אבל לא העזתי לשאול.
“מה שאני הייתי לא נוגע אלייך”, לסתותיה התהדקו, “וחוץ מזה, את לא באמת שואלת עליי. את שואלת על עצמך”.
עפעפתי. “נכון”.
היא שוב שתקה.
“בואי לא נשתמש במילה ‘מושלמת'”, ביקשה לבסוף, “אבל אומר לך רק ככה – את תהיי עכשיו גדולה הרבה יותר משהיית אז”.
“אבל אז-” עיניי נעו אל אותן נקודות בשמיים, “מעולם לא נפלתי”.
“נכון”, היא הביטה לתוך עיניי, “אבל מעולם גם לא קמת. ולא הלכת”.
היא ליטפה את פניי, ולפתע חשתי חמימות במגעה.
“קומי”, אמרה לי שוב, קולה רך.
היא הושיטה לי את ידה.
קמתי.
“אני חייבת ללכת עכשיו”, אמרה לי, ידה עדיין אוחזת בידי. “יש לי הרבה לעשות כאן. גם לך. אבל אני רוצה להבהיר לך משהו אחד”.
היא לקחה פיסת ענף שהיה זרוק על האדמה בסמוך, ותקעה אותו בסמוך לרגליי.
“כאן התחיל המסע שלך”, מבטה שוב חדר לתוך עיניי, “כאן התחלת לגדול”.
היא עזבה את ידי והתחילה ללכת בצעדים מהירים.
הבטתי רגע ארוך בדמותה המתרחקת.
הסתובבתי והעפתי מבט אל עבר הענף שתקעה באדמה.
ואז התחלתי בעצמי ללכת.
אל עבר אני האמיתית.
-
13 תגובות
-
וואו וואו וואו,
נדיר!!!!
כתוב מאוד יפה, וזה גם עמוק!!!
מאוד אהבתי את הקטע של “את לא באמת מתכוונת אליי – את שואלת עלייך” (או איך ששזה לא מנוסח….)
זה כ”כ נכון! -
כ”כ יפה!!
מרתק
ונכון
הכתיבה שלך מיוחדת ממש -
אפשר לומר שזה אחד הנדירים שקראתי 🙂
עומק ובנוי כל כך…
🙏
-
וואוו וואוו וואוו,
זה כל מה שיש לי לומר.
איזה עומק וכתוב כלכך כן וחם אהבתי ממש!!!
-
זה לא נורמלי!!!!
אני משותקת…… -
אליגוריה מיוחדת במינה!
-
וואלה, זו אליגוריה?
כשניסיתי לכתוב אליגוריה – לא הלך. והנה מה שיצא כשאפילו לא חשבתי שאני כותבת אליגוריה…
עולם הפוך ראיתי.
-
-
תודה לכולכן על התגובות החמות.
כיף לפרסם כאן.
-
תארי לעצמך… לפעמים כשמרפים, נוצרים הדברים הכי טובים.
זה לא משל, זה כן משל. זה משהו שנותן לך המון נקודות לחשוב כי אם את מכוונת לפרשנות מאד מאד ספציפית – מגיעים צמתים שזה מבלבל לחלוטין, ההמשך סותר את הפרשנות.
יש לך עולם עקבי, יצירתיות עקבית, סוג של עלילה אליגורית ממש.
אהבתי מאד! המסר, זה דבר ראשון, וצורת ההגשה – דבר שני. מיוחד מכל כיוון.
-
שרה, קראתי ברתק.
אין מילים, כפשוטו.
ובכל אופן אנסה למצוא אותן (יש הרבה בארסנל, לצורך הענין):
חד משמעית – זו אלגוריה. יפהפייה. לא מושלמת, כי אין שלמות בעולם (בעיקר לא
בקטע שזה המסר שלו), אבל ממש יפהפייה! נהניתי מכל אות ותו. (כן, גם מהרווחים).
המסר מיוחד ומובע בצורה חכמה, הניסוח קולח-זורם-מושך… ועוד ועוד. נגמרו לי
המילים 🤭-
תודה, רות!
-
-
מתואר ממש בציוריות מדהימה.
אני כבר מדמיינת את זה כאנימציה יפיפייה!
רק שהשם של הקטע לא כ”כ מתאים מבחינתי… היא לא התכוונה לצנוח לפי מה שהבנתי…
היא בעצם אהבה לשייט שם למעלה ולפי מה שהדמות שפגשה אותה אמרה לה היא נראתה כמו כוכב בשמיים.
וכשמישהו מתחיל לחיות את הזולת זה לא נקרא לצנוח אלא לצמוח!
אז אולי אפשר לראות את זה כ”כוכב נולד” או “לצמוח מהנפילה”
בכל אופן אהבתי את הקטע מאוד. נושא עמוק עם תפאורה של גלקסיות וגרמי שמיים עד שמגיעים אל כדור הארץ ממבט לווייני! מדהים פשוט! מעורר את הרגשות הכי כמוסים שבלב!
-
תודה, רחל.
אני חושבת שהדימוי של הצנחן דווקא מתאים פה מאוד – הקטע שנראה מגניב יותר הוא למעלה, אבל העבודה האמיתית היא בשטח, אחרי הצניחה, על האדמה. למרות שהגיבורה לא ראתה את זה כך מלכתחילה, בסוף היא הגיעה להבנה הזו, דרך תהליך כואב – אבל אמיתי.
-
Log in to reply.
