השכן מהקומה העליונה | נכתב לפני שנה

[תמר פרנקל]

וואווו כל כך מרגש,

קצר מתומצת והכי נכון שיש

😭

[תמי אפשטיין]

עצוב כל כך.

והוא גם יכול להיות בן 4 או 7, היום.

רק גאולה

[ה]

גם השכן של ההורים שלך היה פעם בן 17 או 6 או 4

רק שאת הכרת אותו כשהוא היה בן 70….

[שרה לרנר]

ודאי. ומאותו גיל צעיר הוא כמו ילד-זקן, שהילדות שלו אבדה לו אחרי מה שעבר.

וכך גם הנער שהוא נער היום, ואיבד את נערותו אחרי שראה את הוריו ואחיו הקטנים נרצחים מול עיניו, והנינים שלי יכירו אותו כזקן תמהוני שצועק בלילה.

[מרים סולובייציק]

ואני מקווה שלנינים שלו לא יהיה שכן שצועק שהיום הוא בן 19, כי בינתיים יבוא המשיח, יהיה שלום בעולם, והשם ישלח לכולם רפואת הנפש ורפואת הגוף.

[שרה לרנר]

אמן, אמן ואמן.

הכתיבה באה להביע את התחושות שלי כיום (לפני שנה, בעצם), ולא לחזות חלילה את העתיד.

אבל למען האמת – עצוב לי שזה עדיין רלוונטי היום. לפני שנה, כשכתבתי, הייתי בטוחה שזה לא יהיה.

[רעות אנסבכר]

קטע כואב ונוגע

צרמה לי ההשוואה לשואה…

הטבח בשמחת תורה היה מזעזע ובלתי נתפס, עדיין אנחנו לא מסוגלים להכיל את הזוועה

זו חוויה קשה שנחרטה בנפש – לילות של פחד, בשורות מפחידות, תיעודים מצמררים, אזעקות ובומים לא פוסקים.

יש הרבה שחוו שנה שלמה של נדודים, של בית לא יציב, של חוסר פרטיות ופינה יציבה, בלגן וחוסר וודאות. לחוויה כזו גם עלולה להיות השפעה כואבת לטווח ארוך.

יש כאלו שעוד ממשיכים לראות מול עיניהם את הדמויות הרצחניות שהיו במרחק נגיעה מהם, ממשיכים לראות את אלו שנרצחו לידם, חווים את הפציעות שספגו…

[על החטופים אין לי את העוז לדבר]

אבל אין אין אין דרך בעולם להשוות את זה

שכן שלך אולי היה במחנות חמש שנים!! ראה לא מחבל ולא שניים, אלא עולם שלם שאין בו אדם אחד שרוצה בטובתו, וכולם רק רוצים לרצוח אותו בדם קר.
אולי עוד קודם הוא היה בגטו במשך שנים, מסכן את חייו בחיפוש אחרי מזון. אולי הוא שמר לבדו על אח קטן, ניסה להשיג לו מזון ולחמם אותו, עד שהוא הלך לו בידיים?

אולי הוא שוטט ביערות בין פרטיזנים פראים, התחפר בשלג כיד לחמם את עצמו, שנה אחרי שנה אחרי שנה. תדמייני לילה אחד ביער הנורא, נביחות הכלבים הגרמניים, מארבים וחיות מאיימות… זה מספיק טראומה לחיים שלמים.

אולי אחרי המלחמה הוא מצא את עצמו בודד – אין בעולם אף אחד שמכיר אותו. אולי הוא שכח איפה הוא גר פעם. אולי הוא חזר לביתו ושיסו בו כלבים שיברח.

מי יודע כמה מכות הוא צבר מבריונים ברחוב. אין מספר לאנשים שנרצחו מול עיניו. אין דרך להבין או לתאר את הרעב האיום. מי יודע מה הוא נאלץ לעשות לאנשים סביבו כדי לשרוד…

מי יודע כמה שנים הוא לא פגש מיטה, אמבטיה, משקה חם, גרביים שלמות.

כמה הוא היה נותן בשביל להיות במלון עם המפונים? לא שנה שלמה, יום. שעה.

ואחרי שהכל נגמר, והוא ניסה להתחיל את החיים מחדש, מה חיכה לו? חיבוק – לא היה. הקשבה, הכלה, אמון – כלום.

אף אחד לא חיכה להם עם טיפולים רגשיים ופסיכולוגיים ופסיכיאטרים. אף אחד לא הבין אותם.

האמת שזה בכלל לא הגיוני, זה מופרך אפילו ונס בלתי נתפס, שבכלל היה לך את השכן הזה.

תודה לה’, בתוך ההסתר הגדול אנחנו זוכים לראות את ידו הרחומה.

רוב הילדים הבוכים והפוחדים מקבלים חיבוק.

אפילו כאלו שאיבדו אנשים קרובים – יש עוד קרובים. ומי שיתמוך ויעזור.

איזו זכות מדהימה שבתוך הצרות אנחנו זוכים להיות יחד עם כל כך הרבה אחים יהודיים. בארץ שרובה יהודים.

ארגוני החסד והתמיכה שופעים כל טוב, ומיטה חמה מחכה לכל אחד באיזה שהוא מקום. יש מה לאכול, יש הרבה מה לאכול, ואפילו ארטיק בטעם המועדף…

קווי ייעוץ ותמיכה מעניקים אוזן קשבת, סיוע נפשי ורגשי זמין ונגיש לכל אחד.

הכאב גדול גדול, היה כאן הסתר פנים, אבל חסדי ה’ ניכרים בתוך החושך, ואנחנו זוכים להרגיש את ידו הרחומה.

השואה הייתה הסתר פנים אדיר שאין לנו יכולת לתפוס אותו.

מי שנשאר בחיים זה נס עצום. מי שנשאר שפוי זה נס בלתי נתפס. מי שמשאר מאמין – זה נס גדול ונחמה גדולה.

בעזרת ה’ שלא נדע לעד מה הם חוו.

הלוואי שתבוא כבר הגאולה השלמה בקרוב, שאף ילד יהודי לא יצעק מפחד האויבים, ולילה כיום יאיר.

[ליאל פורת]

אי אפשר להשוות ברמת הסבל

וזה לא מה שהיא באה להביע

הקטע מביע משהו אחר בסוף

[מלכי גרינפלד]

והוא?

[שירה]

לא יכולה לדבר בשמה,

אבל מתארת לעצמי שזה לא בא להשוות את העוצמה של האירועים,

אלא לדבר על זה שאנשים עברו זוועות אימים בשואה,

ולא ייאמן שגם עכשיו אנחנו חיים עם אנשים שעוברים זוועות,

ושעוד בעתיד ידברו על איך אנשים עברו את הדברים הנוראים האלה, כמו שמדברים על השואה (שוב, בלי להשוות סבל, בתור רדיפה קשה שעברנו עקב היותנו יהודים)

בכל זאת, זה הדבר הכי קשה שעבר העם שלנו מאז השואה, גם בהיקף הנרצחים.

מי שרוצה עוד לשמוע על עניין השואה ולמה ברור שאי אפשר להשוות את מה שהיה בשמחת תורה, הרב נויגרשל מדבר על זה ממה שידוע לי (לא מכירה הרצאה ספציפית)

[א ש]

עם כל העזרה הנפשית והתמיכה שיש היום

ברור לי שאדם שחווה טראומות כאלו לא נרפא כ”כ מהר

ויכול להיות שהשכן הזה שלה הוא אדם שחווה את השואה רק שנה אחת

ובכל זאת הוא סובל מחרדות עד עצם היום הזה

ותנסי לזכור שיש אנשים שגם סובלים בשבי כבר שנה שלמה לבד

אין להם שם שום תמיכה ומשפחה

ותוסיפי את הנקודה הכי משמעותית

שהיום הדור שלנו הרבה יותר חלש מהדור של האנשים שחיו בשוואה!

[מלכי גרינפלד]

הערת אגב, אנשים חלשים יותר בדורנו זה תירוץ לא נכון.

בן אדם לא מקבל ניסיון שאינו יכול לעמוד בו ועוצמת הנסיונות בימינו מוכיחה כמה כח יש לנו!

[שרה לרנר]

תודה לכולכן על התגובות.

מטרת הקטע לא הייתה לערוך השוואה עובדתית בין השואה לבין הטבח בשנה שעברה (אם זו הייתה המטרה הייתי אולי בוחרת בפרעות ת”ח ות”ט, שמזעזעות אותנו פחות פשוט בגלל מרחק הזמן), אלא יותר בכיוון של מה ששירה כתבה. ועוד יותר בכיוון של מה שתמי כתבה – אנחנו צריכים משיח, ורק משיח. זה הדבר היחיד שיוכל לעזור לנו. אף אחד לא ערב לנו שלא תהיה שואה נוספת.

רק משהו אחד: ארטיקים, ולא משנה באיזה טעם, לא יעזרו למי ראה את הוריו, אשתו או ילדיו נרצחים בצורה המזעזעת ביותר, התחבא בארון עשר שעות ביודעו שהוא כנראה הבא בתור, וניצל אחרי שאיבד רק יד ורגל. כנ”ל טיפולים רגשיים.

[מלכי גרינפלד]

עצוב כמה שזה נכון…

[ריקי אבנהר]

כואב נוראות.

ושד’ ירפא לשבורי לב בקרוב

💔