כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
התחלה מסיפור בהמשכים לילדים
-
התחלה מסיפור בהמשכים לילדים
שלום לכולן, אני מצרפת שלושה פרקים ראשונים מתוך ספר ילדים שאני מתכוונת להוציא לאור. זהו סיפור דמיוני שעוסק בנושא חברתי. ילדה בת עשר ששולטת בכיתתה ביד רמה מגיעה לארץ דמיונית ועוברת שם תהליך של מודעות לעצמה. אשמח לתגובותיכן.
ליביגא
לִיבִיגָא.
הַמַּלְכָּה לִיבִיגָא.
פַּעַם בִּקַּרְתִּי אוֹתָהּ.
פַּעַם שׂוֹחַחְתִּי אִתָּהּ.
פַּעַם הִתְהַלַּכְתִּי בְּמִסְדְּרוֹנוֹת אַרְמוֹנָהּ.
פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת סוֹדָהּ הַכָּמוּס בְּיוֹתֵר.
זֶה הִתְחִיל בַּיּוֹם הַהוּא…
אוֹתוֹ יוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁבְתִּי בַּכִּתָּה לְבַדִּי וְכָתַבְתִּי סִפּוּר.
פֶּרֶק א’-סִפּוּר
יָשַׁבְתִּי בַּכִּתָּה לְבַדִּי וְכָתַבְתִּי סִפּוּר.
כָּל הַבָּנוֹת יָצְאוּ לְשִׁעוּר שֶׁמֶשׁ וְרַק אֲנִי נֶעֱנַשְׁתִּי.
“אֲבִיגַיִל,” אָמְרָה לִי הַמּוֹרָה שָׂרָה, “אַתְּ לֹא יוֹצֵאת לְשִׁעוּר שֶׁמֶשׁ. אַתְּ נִשְׁאֶרֶת בַּכִּתָּה וְכוֹתֶבֶת סִפּוּר.”
“מָה???” נִדְהַמְתִּי, “אֲבָל הַמּוֹרָה…”
“בְּלִי אֲבָל,” אָמְרָה הַמּוֹרָה שָׂרָה, “אַתְּ כּוֹתֶבֶת סִפּוּר בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהַמּוֹרָה שׁוּלַמִּית בִּקְּשָׁה.”
הַמּוֹרָה שׁוּלַמִּית נִכְנְסָה לַכִּתָּה בִּתְחִלַּת שִׁעוּר בֵּאוּרֵי תְּפִלָּה שֶׁאוֹתוֹ צְרִיכָה הַמּוֹרָה שָׂרָה הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁלָּנוּ לְלַמֵּד.
“הַמּוֹרָה שָׂרָה בִּקְּשָׁה שֶׁאֶכָּנֵס בִּמְקוֹמָהּ,” הִיא הִסְבִּירָה.
הַמּוֹרָה שׁוּלַמִּית שֶׁהִיא הַמּוֹרָה לְהַבָּעָה בִּקְּשָׁה שֶׁנִּכְתֹּב סִפּוּר עַל הָעִיר מָלְחָה.
“מָלְחָה?” תָּהִינוּ, “מָה זֶה מָלְחָה?”
“מָלְחָה בְּהִפּוּךְ אוֹתִיּוֹת זֶה חָלְמָה,” הִסְבִּירָה הַמּוֹרָה שׁוּלַמִּית, “וְחָלְמָה זֶה חֲלוֹם בַּאֲרָמִית. עֲלֵיכֶן לִכְתֹּב סִפּוּר עַל עִיר הַחֲלוֹם.”
“אֲבָל כְּבָר הָיָה לָנוּ שִׁעוּר הַבָּעָה הַיּוֹם,” רָטַנְתִּי, “כַּמָּה שִׁעוּרֵי הַבָּעָה יִהְיוּ לָנוּ בְּיוֹם אֶחָד? לָמָּה אַף פַּעַם לֹא עוֹשִׂים לָנוּ חִידוֹן מֻשְׁקָע אוֹ הַפְעָלָה מְעַנְיֶנֶת?”
כָּל הַבָּנוֹת פָּרְצוּ בִּצְחוֹק וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִכְנְסָה הַמּוֹרָה שָׂרָה לַכִּתָּה.
“אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה לְמִשְׁמַע אָזְנַי,” הִיא קָרְאָה בְּתַדְהֵמָה.
בְּנוֹת הַכִּתָּה הִשְׁפִּילוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן בִּמְבוּכָה וְרַק אֲנִי אָמַרְתִּי:
“הַמּוֹרָה, כְּבָר הָיָה לָנוּ שִׁעוּר הַבָּעָה הַיּוֹם, רָצִינוּ מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר מְעַנְיֵן וּמְקוֹרִי.”
“אַל תִּתְחַצְּפִי, אֲבִיגַיִל,” הִזְהִירָה הַמּוֹרָה שָׂרָה וּפָנְתָה לִבְנוֹת הַכִּתָּה.
“הֵכַנְתִּי לָכֵן שִׁעוּר שֶׁמֶשׁ,” הִיא אָמְרָה, “לָכֵן הִתְעַכַּבְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַמּוֹרָה שׁוּלַמִּית בִּמְקוֹמִי.”
הַמּוֹרָה שָׂרָה בִּקְּשָׁה שֶׁנַּעֲמֹד בְּטוּר, הוֹרְתָה לְשׁוֹשִׁי לְהוֹבִיל אוֹתָנוּ לֶחָצֵר וְאָמְרָה לִי בְּשֶׁקֶט:
“אֲבִיגַיִל, אַתְּ נִשְׁאֶרֶת בַּכִּתָּה. אַתְּ לֹא יוֹצֵאת לְשִׁעוּר שֶׁמֶשׁ יַחַד עִם כֻּלָּן.”
מָה??? נִדְהַמְתִּי.
לְהִשָּׁאֵר בַּכִּתָּה לְבַדִּי?
אֲנִי לֹא רְגִילָה לִהְיוֹת לְבַדִּי!
תָּמִיד אֲנִי מֻקֶּפֶת בַּחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי שֶׁיּוֹצְאוֹת אִתִּי לְהַפְסָקוֹת, רָבוֹת בֵּינֵיהֶן עַל הַזְּכוּת לָתֵת לִי לִקְפֹּץ רִאשׁוֹנָה בְּחֶבֶל וּמְלַוּוֹת אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כָּל אַחַת מֵהַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי רוֹצָה לִזְכּוֹת לִהְיוֹת הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי, אֲפִלּוּ לִזְמַן קָצָר, כִּי אֲנִי מַחְלִיפָה חֲבֵרָה טוֹבָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת.
הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי עַכְשָׁו הִיא אֵתִי וּלְפָנֶיהָ הָיְתָה שִׁירָה שְׁוַרְץ וּלְפָנֶיהָ צִיפִּי…
אוֹ שִׁיפִי?!
לֹא זוֹכֶרֶת!
אוּלַי זֹאת בִּכְלָל הָיְתָה לֵייקִי.
תָּמִיד אֲנִי מֻקֶּפֶת בַּחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי שֶׁהֵן כֻּלָּן יְלָדוֹת שְׂמֵחוֹת וְעַלִּיזוֹת.
אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת יְלָדוֹת שְׁקֵטוֹת וּרְצִינִיּוֹת. גִּיטִי שֶׁהִיא יַלְדָּה שְׁקֵטָה וּרְצִינִית נִסְּתָה מִסְפַּר פְּעָמִים לְהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אֲבָל לֹא הִתְיַחַסְנוּ אֵלֶיהָ וְהִיא הִפְסִיקָה.
מֵעוֹלָם לֹא נִהְיֵיתִי חֲבֵרָה שֶׁל יַלְדָּה שְׁקֵטָה וּרְצִינִית.
רֶגַע…
בְּעֶצֶם כֵּן…
כֵּן נִהְיֵיתִי פַּעַם חֲבֵרָה שֶׁל יַלְדָּה כָּזֹאת, כִּי הָיִיתִי מֻכְרָחָה.
זֶה קָרָה לִפְנֵי הַמִּבְחָן בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַחֹמֶר לַמִּבְחָן וְרָצִיתִי שֶׁמִּירִי, שֶׁהִיא מַבְרִיקָה בְּחֶשְׁבּוֹן תִּלְמַד אִתִּי לַמִּבְחָן.
מִירִי הִצִּיעָה שֶׁנְּצָרֵף לַלִּמּוּד גַּם אֶת שׁוּלִי חֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה, אֲבָל אֲנִי סֵרַבְתִּי.
אֵין שׁוּם סִבָּה שֶׁמִּירִי תַּמְשִׁיךְ לִהְיוֹת הַחֲבֵרָה הַטּוֹבָה שֶׁל שׁוּלִי, חָשַׁבְתִּי אָז, מִירִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מַתְאִימָה לִהְיוֹת הַחֲבֵרָה הַטּוֹבָה שֶׁלִּי.
כֵּן, הָרָצוֹן שֶׁלִּי לְהַצְלִיחַ בַּמִּבְחָן גָּרַם לִי לַחְשֹׁב שֶׁמַּתְאִים לִי לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל יַלְדָּה שְׁקֵטָה וּרְצִינִית.
“שׁוּלִי,” אָמַרְתִּי, “זֶה מְאוֹד יַעֲזֹר לִי לִלְמֹד עִם מִירִי לַמִּבְחָן. נָכוֹן שֶׁלֹּא אִכְפַּת לָךְ לִלְמֹד עִם יַלְדָּה אַחֶרֶת?”
שׁוּלִי שֶׁפִּנְּתָה לִי קֹדֶם לָכֵן אֶת מְקוֹמָהּ כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָשֶׁבֶת לְיַד מִירִי הִתְחִילָה לְגַמְגֵּם.
“אֶ…” הִיא אָמְרָה, “אֶ… לֹא… אֶ…”
“אַתְּ רוֹאָה?” פָּנִיתִי לְמִירִי, “לְשׁוּלִי בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לִלְמֹד עִם יַלְדָּה אַחֶרֶת.”
וְכָךְ לָמַדְנוּ רַק שְׁתֵּינוּ יוֹם יוֹם בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הִצְלַחְתִּי מְאוֹד בַּמִּבְחָן.
בְּמֶשֶׁךְ אוֹתוֹ שָׁבוּעַ מִירִי לִוְּתָה אוֹתִי הַבַּיְתָה יַחַד עִם כָּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי, וְהִתְנַהַגְנוּ אֵלֶיהָ מַמָּשׁ יָפֶה. אֲפִלּוּ בִּקַּשְׁתִּי מִשִּׁיפִי שֶׁתִּתֵּן לָהּ לִקְפֹּץ רִאשׁוֹנָה בַּחֶבֶל.
“אֲבָל אַתְּ תָּמִיד קוֹפֶצֶת רִאשׁוֹנָה בַּחֶבֶל שֶׁלִּי, אֲבִיגַיִל,” אָמְרָה לִי שִׁיפִי.
“אֲנִי אֶקְפֹּץ שְׁנִיָּה,” אָמַרְתִּי, “וּמִירִי תִּקְפֹּץ רִאשׁוֹנָה כִּי מִירִי הִיא הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.”
וְאָז, מִיָּד אַחֲרֵי הַמִּבְחָן הֵבַנְתִּי פִּתְאוֹם שֶׁמִּירִי בִּכְלָל לֹא מַתְאִימָה לִהְיוֹת הַחֲבֵרָה הַטּוֹבָה שֶׁלִּי. הַבְּעָיָה הָיְתָה שֶׁמִּירִי לֹא הֵבִינָה אֶת זֶה, וְהִיא הִמְשִׁיכָה לָלֶכֶת אַחֲרַי וּלְנַסּוֹת לְשׂוֹחֵחַ אִתִּי וּלְלַוּוֹת אוֹתִי הַבַּיְתָה עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד נֶאֱלַצְתִּי לִבְרֹחַ לָהּ יַחַד עִם כָּל הַחֲבֵרוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁלִּי.
אֲבָל מָה קוֹרֶה לִי? לָמָּה הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב עַל מִירִי בְּדִיּוּק עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַמּוֹרָה שָׂרָה מַעֲנִישָׁה אוֹתִי?
“אַתְּ לֹא יוֹצֵאת לְשִׁעוּר שֶׁמֶשׁ, אֲבִיגַיִל,” הִיא אוֹמֶרֶת, “אַתְּ נִשְׁאֶרֶת בַּכִּתָּה וְכוֹתֶבֶת סִפּוּר עַל הָעִיר מָלְחָה וְכֵיוָן שֶׁמְּקוֹרִיּוּת חֲשׁוּבָה לָךְ כָּל-כָּךְ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁהַסִּפּוּר יִהְיֶה מְעַנְיֵן וּמְקוֹרִי.”
פֶּרֶק ב’- הָעִיר מָלְחָה
לֹא תָּמִיד נָעִים לִי עִם הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי.
לִפְעָמִים הֵן מַמָּשׁ מַרְגִּיזוֹת.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁהֵן מִתְוַכְּחוֹת בֵּינֵיהֶן מִי תְּגַלְגֵּל אֶת הַחֶבֶל אוֹ כְּשֶׁהֵן לֹא מַסְכִּימוֹת לָקַחַת אוֹתוֹ אַחֲרֵי שֶׁהֵן דָּרְכוּ עָלָיו.
“כָּל הַהַפְסָקָה מִתְבַּזְבֶּזֶת,” אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶן, עוֹזֶבֶת אֶת הַחֶבֶל שֶׁל שִׁיפִי וְעוֹבֶרֶת לִקְפֹּץ בַּחֶבֶל שֶׁל שׁוֹשִׁי וְחַנִּי, שֶׁרוֹצוֹת מְאוֹד לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי וְנוֹתְנוֹת לִי מִיָּד לִהְיוֹת רִאשׁוֹנָה בַּחֶבֶל שֶׁלָּהֶן.
וּרְאוּ זֶה פֶּלֶא.
כָּל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי מַגִּיעוֹת אַחֲרַי לִקְפֹּץ בַּחֶבֶל שֶׁל שׁוֹשִׁי וְחַנִּי גַּם הֵן.
אֲפִלּוּ שִׁיפִי מִצְטָרֶפֶת, עַל אַף שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֶבֶל מִשֶּׁלָּהּ.
לִפְעָמִים אַיָּלָה רוֹצָה לְשַׂחֵק אִתָּנוּ, וַאֲנִי מַסְבִּירָה לָהּ שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מִדַּי יְלָדוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת בַּחֶבֶל הַזֶּה.
“אַתְּ מַסְכִּימָה לְגַלְגֵּל בְּלִי לִקְפֹּץ?” אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וְאַיָּלָה מַסְכִּימָה תָּמִיד.
זֶה מוּזָר מְאוֹד.
לָמָּה אַיָּלָה מַסְכִּימָה לְגַלְגֵּל בְּלִי לִקְפֹּץ?
אֲנִי לְעוֹלָם לֹא הָיִיתִי מַסְכִּימָה.
בְּרָכִי אָמְרָה לִי פַּעַם שֶׁאֲנִי לֹא מִתְנַהֶגֶת יָפֶה עִם חַבְרוֹתַי.
זֶה קָרָה אַחֲרֵי שֶׁשִּׁירָה כֹּהֵן הִרְגִּיזָה אוֹתִי, וַאֲנִי הוֹדַעְתִּי לִבְנוֹת הַכִּתָּה שֶׁאַף אַחַת לֹא מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ יוֹתֵר.
בְּרָכִי, שֶׁהָיְתָה אָז הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי, סֵרְבָה וְהִמְשִׁיכָה לְדַבֵּר עִם שִׁירָה כֹּהֵן.
“מָה שֶׁאַתְּ מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת זֶה חֵרֶם,” הִיא אָמְרָה לִי, “וַאֲנִי לֹא מַסְכִּימָה לְהַחְרִים אַף יַלְדָּה בַּכִּתָּה.”
כָּל-כָּךְ כָּעַסְתִּי עַל בְּרָכִי, שֶׁהִפְסַקְתִּי לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁלָּהּ וְגַם הַחֲבֵרוֹת שֶׁלִּי, אֵתִי, טוֹבִי, תְּהִלָּה, צִיפִּי, שִׁיפִי, לֵיְקִי וְשִׁירָה שְׁוַרְץ הִפְסִיקוּ לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת שֶׁלָּהּ.
אֲבָל לָמָּה הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב עַל בְּרָכִי פִּתְאוֹם?
אֲנִי הֲרֵי צְרִיכָה לִכְתֹּב סִפּוּר כִּי נֶעֱנַשְׁתִּי.
כָּל-כָּךְ מַרְגִּיז, לֹא דַּי שֶׁהִפְסַדְתִּי שִׁעוּר שֶׁמֶשׁ, אֲנִי גַּם חַיֶּבֶת לִכְתֹּב סִפּוּר מְעַנְיֵן וּמְקוֹרִי עַל הָעִיר מָלְחָה.
מָה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל עִיר דִּמְיוֹנִית? עַל עִיר שֶׁל חֲלוֹם?
אוּלַי אֶכְתֹּב עַל מַלְכָּה שֶׁמּוֹלֶכֶת בָּהּ?
מַלְכָּה זֶה רַעֲיוֹן טוֹב, אֲבָל לֹא מְקוֹרִי, כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה מְלָכוֹת. אֶכְתֹּב אִם כֵּן עַל מַלְכָּה שֶׁהִיא יַלְדָּה, כָּךְ יִהְיֶה הַסִּפּוּר מְיֻחָד הַרְבֵּה יוֹתֵר.
כָּתַבְתִּי:
‘מַלְכָּתָהּ שֶׁל הָעִיר מָלְחָה הִיא יַלְדָּה בַּת עֶשֶׂר. הִיא חוֹבֶשֶׁת כֶּתֶר לְרֹאשָׁהּ וְלוֹבֶשֶׁת שְׂמָלוֹת מְהֻדָּרוֹת וְהִיא הַשַּׁלִּיטָה הַיְּחִידָה שֶׁל הַמַּמְלָכָה.’
מְצֻיָּן, זֹאת פְּתִיחָה מְעַנְיֶנֶת וּמְקוֹרִית, חָשַׁבְתִּי, אֲבָל לָמָּה יַלְדָּה בַּת עֶשֶׂר הָפְכָה לְמַלְכָּה?
כָּתַבְתִּי:
‘הוֹרֶיהָ שֶׁל הַמַּלְכָּה נִפְטְרוּ. אִמָּהּ נֶהֶרְגָה בִּתְאוּנַת דְּרָכִים וְאָבִיהָ נִפְטַר מִמַּחֲלָה קָשָׁה, וְכָךְ הִגִּיעָה הַיַּלְדָּה בַּת הָעֶשֶׂר לִמְלֹךְ.’
בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמַע הַצִּלְצוּל וְהַמּוֹרָה שָׂרָה נִכְנְסָה לַכִּתָּה, נָטְלָה אֶת הַדַּף שֶׁהוֹשַׁטְתִּי לָהּ וְרִפְרְפָה בְּעֵינֶיהָ עַל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי.
“זֹאת הַתְחָלָה מְעַנְיֶנֶת,” הִיא אָמְרָה, “נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לָךְ כִּשָּׁרוֹן לָזֶה, וְטוֹב שֶׁתַּעֲסִיקִי אֶת עַצְמֵךְ בִּכְתִיבָה וּתְשַׁפְּרִי אֶת הִתְנַהֲגוּתֵךְ.”
הַמּוֹרָה שָׂרָה אָמְרָה לִי מִסְפַּר פְּעָמִים שֶׁעָלַי לְשַׁפֵּר אֶת הִתְנַהֲגוּתִי.
“אַתְּ לֹא מִתְנַהֶגֶת יָפֶה עִם חַבְרוֹתַיִךְ,” הִיא אָמְרָה לִי.
נֶעֱלַבְתִּי מְאוֹד.
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מִתְנַהֶגֶת יָפֶה עִם חַבְרוֹתַי, חָשַׁבְתִּי.
אִם לֹא הָיִיתִי מִתְנַהֶגֶת יָפֶה עִם חַבְרוֹתַי אַף אַחַת לֹא הָיְתָה רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁלִּי.
אֲבָל זֶה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.
כָּל בְּנוֹת הַכִּתָּה אוֹהֲבוֹת אוֹתִי וְכֻלָּן רוֹצוֹת לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת שֶׁלִּי, אָז כַּנִּרְאֶה אֲנִי כֵּן מִתְנַהֶגֶת אִתָּן יָפֶה, נָכוֹן?
הַמּוֹרָה שָׂרָה פָּשׁוּט לֹא שָׂמָה לֵב לַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה.
הַמּוֹרָה שָׂרָה יָצְאָה מֵהַכִּתָּה וַאֲנִי הִכְנַסְתִּי אֶת הַדַּף לַתִּיק, אַךְ לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת הַסִּפּוּר, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם מִלְּאוּ אֶת רֹאשִׁי מַחְשָׁבוֹת עַל הָעִיר מָלְחָה וְעַל הַמַּלְכָּה.
בַּלַּיְלָה לֹא הִצְלַחְתִּי לְהֵרָדֵם. יָרַדְתִּי מֵהַמִּטָּה, הִתְיַשַּׁבְתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן, הֶעֱבַרְתִּי אֶת בְּגָדֶיהָ שֶׁל יָעֵלִי אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים עָלָיו, אֶל הַמִּטָּה שֶׁלִּי וְהִמְשַׁכְתִּי לִכְתֹּב.
כָּתַבְתִּי:
‘מַלְכָּתָהּ שֶׁל הָעִיר מָלְחָה אוֹהֶבֶת לִרְאוֹת אֶת הַיָּם מֵחַלּוֹנוֹת אַרְמוֹנָהּ וְלָכֵן הִיא צִוְּתָה לִבְנוֹת לָהּ אַרְמוֹן עַל פִּסְגָּתוֹ שֶׁל הָר. סְבִיב הָאַרְמוֹן נִבְנוּ בָּתֵּיהֶם שֶׁל יוֹעֲצֶיהָ וּמְקֹרָבֶיהָ. מַדְרֵגוֹת מוֹבִילוֹת אֶל פִּסְגַּת הָהָר וּבָהֶן מְטַפְּסִים תּוֹשָׁבֵי הָעִיר הַתַּחְתִּית, שֶׁגָּרִים לְמַרְגְּלוֹת הָהָר וְתוֹשָׁבֵי הַכְּפָרִים שֶׁמִּסָּבִיב, כְּדֵי לְסַפֵּק לַמַּלְכָּה אֶת כָּל צְרָכֶיהָ.’
כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת מַלְכָּה כָּזֹאת שֶׁכֻּלָּם אוֹהֲבִים, חָשַׁבְתִּי, אֲבָל מָה אִם לֹא כֻּלָּם אוֹהֲבִים אֶת הַמַּלְכָּה? מָה אִם יֵשׁ מוֹרְדִים אוֹ אֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְרִים עַל חֻקֵּי הַמַּלְכָּה?
כָּתַבְתִּי:
‘בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַחֲדָשָׁה שֶׁנִּבְנְתָה בְּצִוּוּיָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, נִצָּב מִבְצָר גָּדוֹל, אָפֹר וּמְאַיֵּם. הַמִּבְצָר מְשַׁמֵּשׁ כְּבֵית סֹהַר לַמּוֹרְדִים וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר עַל חֻקֵּי הַמַּלְכָּה נִכְלָא בּוֹ.’
אַחַר-כָּךְ חָשַׁבְתִּי עַל הַיָּם שֶׁהָעִיר מָלְחָה בְּנוּיָה לְחוֹפוֹ.
נַגִּיד שֶׁאֲנִי מְטַיֶּלֶת עַכְשָׁו עַל חוֹף הַיָּם, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.
דִּמְיַנְתִּי אֶת הַגַּלִּים, וְאֶת הַקֶּצֶף.
אֶת כְּחוֹל הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּשְׁקָף בַּמַּיִם.
הָרוּחַ בְּוַדַּאי נוֹשֶׁבֶת עַכְשָׁו עַל חוֹף הַיָּם, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי וּמִהַרְתִּי לִנְעֹל נַעֲלַיִם וְלִלְבֹּשׁ סְוֵדֶר עַל הֶחָלוּק.
וּלְפֶתַע חַשְׁתִּי שֶׁשַּׂעֲרוֹתַי מִתְבַּדְּרוֹת…
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, חָשַׁבְתִּי, זֶה לֹא יִתָּכֵן. אֵין רוּחַ בַּחֶדֶר. הַחַלּוֹן סָגוּר וְהָרוּחַ לֹא יְכוֹלָה לַחְדֹּר.
הֲרֵי רַק דִּמְיַנְתִּי אֶת הָרוּחַ.
וּבְכָל זֹאת, נִגַּשְׁתִּי לַחַלּוֹן וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן מִשַּׁשְׁתִּי אוֹתוֹ.
סָגוּר לְגַמְרֵי.
זֶה הָיָה רַק דִּמְיוֹן.
פֶּרֶק ג’- לְאָן הִגַּעְתִּי?!
הַשָּׁעָה כְּבָר הָיְתָה מְאֻחֶרֶת וְיָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לַחְזֹר לַמִּטָּה.
נָטַלְתִּי אֶת הַבְּגָדִים שֶׁל יָעֵלִי אֲחוֹתִי וְהִתְכַּוַּנְתִּי לְהַנִּיחַ אוֹתָם בַּחֲזָרָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל אָז, פִּתְאוֹם, הִתְחַלְתִּי לְדַמְיֵן אֶת מַלְכַּת הָעִיר מָלְחָה יוֹרֶדֶת אֶל שְׂפַת הַיָּם.
“כַּמָּה טוֹב לְטַיֵּל עַל הַחוֹף,” אוֹמֶרֶת הַמַּלְכָּה וְכָל אֲנָשֶׁיהָ מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁיהֶם לְעֻמָּתָהּ.
אֲבָל לֹא רַק הֵם מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁיהֶם לְעֻמָּתָהּ.
כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁנִּתְקָלִים בְּתַהֲלוּכַת הַמַּלְכָּה מְהַנְהֲנִים בְּרָאשֵׁיהֶם, מְבָרְכִים אוֹתָהּ לְשָׁלוֹם וּמְאַחֲלִים לָהּ אִחוּלֵי בְּרִיאוּת וְאֹשֶׁר.
כֻּלָּם אוֹהֲבִים אֶת הַמַּלְכָּה.
הִנֵּה אִשָּׁה לְבוּשָׁה בִּבְגָדִים מְהֻדָּרִים, מְבָרֶכֶת אֶת הַמַּלְכָּה:
“הוֹ, מַלְכָּתִי הַטּוֹבָה, הַלְּוַאי שֶׁתַּאֲרִיכִי לִמְלֹךְ עַל עִירֵנוּ.”
“הַלְוַאי,” “הַלְוַאי,” קוֹרְאִים אֲנָשִׁים נוֹסָפִים.
הַמַּלְכָּה מְנוֹפֶפֶת לָהֶם לְשָׁלוֹם, וּמַמְשִׁיכָה לְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם.
“הוֹ, מַלְכָּתִי הַטּוֹבָה,” קוֹרֵאת עוֹד אִשָּׁה.
זֹאת אִשָּׁה שֶׁלְּבוּשָׁה בִּבְגָדִים מְרֻפָּטִים וּמְחֹרָרִים. הִיא מְנַסָּה לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, אֲבָל הַמַּלְכָּה לֹא מַבִּיטָה בָּהּ בִּכְלָל.
“הוֹ, מַלְכָּתִי הַטּוֹבָה,” קוֹרֵאת שׁוּב הָאִשָּׁה.
אֲבָל הַמַּלְכָּה מִתְעַלֶּמֶת.
“תְּחִי הַמַּלְכָּה,” “תְּחִי הַמַּלְכָּה,” קוֹרְאִים הָאֲנָשִׁים, וְגַם אֲנִי קוֹרֵאת פִּתְאוֹם:
“תְּחִי הַמַּלְכָּה.”
“יוֹתֵר בְּקוֹל,” לוֹחֶשֶׁת לִי אִשָּׁה שֶׁעוֹמֶדֶת לְיָדִי.
אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ בִּפְלִיאָה.
הַאִם הִיא שָׁמְעָה אוֹתִי?
לֹא, זֶה לֹא יִתָּכֵן, הֲרֵי אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת הַכֹּל, אֶת הַיָּם, אֶת הַחוֹף, אֶת תַּהֲלוּכַת הַמַּלְכָּה וְאֶת הַמַּלְכָּה עַצְמָהּ.
גַּם אֶת הָאִשָּׁה שֶׁלּוֹחֶשֶׁת לִי אֲנִי מְדַמְיֶנֶת. אוֹתָהּ וְאֶת הַבְּגָדִים הַמְּטֻלָּאִים שֶׁלָּהּ, וְגַם אֶת הַבַּת שֶׁלָּהּ, שֶׁנִּרְאֵית יַלְדָּה בְּגִילִי וּלְבוּשָׁה גַּם הִיא בִּבְגָדִים מְרֻפָּטִים.
הַיַּלְדָּה הַזֹּאת עוֹמֶדֶת לְיַד אִמָּא שֶׁלָּהּ, וּמְנַסָּה גַּם הִיא לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה.
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת הַכֹּל, זֶה בָּרוּר.
אֶלָּא שֶׁפִּתְאוֹם… פִּתְאוֹם לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה.
הַכֹּל נִרְאָה אֲמִתִּי כָּל-כָּךְ.
הַטְּלָאִים בְּבִגְדֵיהֶן שֶׁל הָאִשָּׁה וּבִתָּהּ, הַפְּרָחִים הָרְקוּמִים עַל חֲצָאִיתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַמְּהֻדֶּרֶת, הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת בְּכִתְרָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה…
הַמַּלְכָּה נִגְּשָׁה לָאִשָּׁה הַמְּהֻדֶּרֶת וּלְבִתָּהּ שֶׁהָיְתָה לְבוּשָׁה גַּם הִיא בְּטוּב טַעַם וּבֵרְכָה אוֹתָן לְשָׁלוֹם:
“בִּיטוֹ,” הִיא אָמְרָה לַיַּלְדָּה, “מָה שְׁלוֹמֵךְ?”
“הוֹד מַלְכוּתֵךְ,” אָמְרָה בִּיטוֹ, “טוֹב לַחֲזוֹת בְּזִיו פָּנַיִךְ.”
“הַלְּוַאי שֶׁתַּאֲרִיכִי לִמְלֹךְ עַל מַמְלַכְתֵּךְ,” אִחֲלָה לַמַּלְכָּה אִמָּהּ שֶׁל בִּיטוֹ.
מָה קוֹרֶה כָּאן? שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, הַאִם הַכֹּל אֲמִתִּי?
הַמַּלְכָּה, הַתַּהֲלוּכָה, הָאִשָּׁה הַמְּהֻדֶּרֶת וּבִתָּהּ, הָאִשָּׁה בַּבְּגָדִים הַמְּרֻפָּטִים וּבִתָּהּ…
הִבַּטְתִּי סְבִיבִי בְּבֶהָלָה.
אֵיךְ אוּכַל לָדַעַת אִם זֶהוּ דִּמְיוֹן אוֹ מְצִיאוּת?
הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל סֶלַע וְנָגַעְתִּי בַּחוֹל.
הָיָה זֶה חוֹל יָם וְהַגַּרְגְּרִים נִשְׁפְּכוּ בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי, בְּדִיּוּק כְּמוֹ גַּרְגְּרִים אֲמִתִּיִּים.
זֶה אֲמִתִּי, אִם כֵּן? שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, הַאִם אֲנִי נִמְצֵאת עַל חוֹף הַיָּם? אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן?
“קוּמִי,” אָמְרָה לִי הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִירָה לִי קֹדֶם. דְּחִיפוּת נִשְׁמְעָה בְּקוֹלָהּ:
“אָסוּר לָשֶׁבֶת כְּשֶׁרוֹאִים אֶת הַמַּלְכָּה.”
הִבַּטְתִּי בָּאִשָּׁה בְּבִלְבּוּל.
הַאִם הִיא אֲמִתִּית?
לֹא, זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת.
כָּל זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת.
לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְפֶתַע עַל שְׂפַת הַיָּם.
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי בְּחָזְקָה וּפָקַחְתִּי אוֹתָן בִּזְהִירוּת בְּצִפִּיָּה לִרְאוֹת אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּי וְאֶת שְׁתֵּי אַחְיוֹתַי נָמוֹת בְּשַׁלְוָה בְּמִטּוֹתֵיהֶן.
אֲבָל גַּם לְאַחַר שֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי רָאִיתִי עֲדַיִן אֶת הַיָּם מִשְׂתָּרֵעַ לְפָנַי עַד לָאֹפֶק.
חַשְׁתִּי אֶת הָרוּחַ, הֵרַחְתִּי אֶת הַמֶּלַח, רָאִיתִי אֶת הַגַּלִּים וְאֶת הַקֶּצֶף, אֶת סִירוֹת הַדַּיִג הַקְּטַנּוֹת וְאֶת הַסְּפִינָה.
הַאִם אֲנִי חוֹלֶמֶת?
כֵּן, בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת, כִּי אִם לֹא, אֵיךְ הִגַּעְתִּי פִּתְאוֹם לְחוֹף הַיָּם?
מָה זֶה?
אֵיפֹה אֲנִי?
לְאָן הִגַּעְתִּי?
-
4 תגובות
-
הוי זה חמוד כל כך
מסקרן לקרוא את ההמשך
(אני אוהבת נורא ספרי ילדים, לפעמים גם יותר מספרי מבוגרים…)
-
תודה
-
-
הי, יפה מאוד
רק הערה קטנטנה- נכון שבספרים צריכים משלב גבוה, אבל אם המספרת היא בגוף ראשון לא הגיוני לי שהיא תכתוב “אך”. נסי “אבל”. סתם בשביל הדוגמה, כן? וגם בכללי… “שערותי מתבדרות”- יש בנות בנות 20 שלא יבינו את המילה הזו…
-
תודה על התגובה.
אחשוב על זה
-
Log in to reply.
