בחירות.
שושו עוצר שניה לפני שהוא נופל. מה זה? מי חפר פה כזה בור? הוא מתרגז, חופן בידיו תלולית עפר ומכסה במאמץ את הבור.
הוא ממשיך ללכת, מחשבותיו רדופות. לומר לאמא שלו, לא לומר? הדילמה כמעט מוציאה אותו מדעתו, לא כמעט, בטוח. הרי בסוף היא תדע, ואם לא יאמר לה עכשיו- היא תתרגז אחר כך יותר, מצד שני- כל עוד היא לא יודעת- הוא יכול עדין להיות בבית…
הוא אפילו לא שם לב שהגיע לחנות, בוהה שניה בפתח החנות ואז מתנער, מגחך.
—
“אתה יכול להסביר לי מה זה”? שואלת ירדנה את עוז, מחזיקה בידה זוג פמוטות.
“שושו יוכל להסביר לך יותר טוב”. מפטיר עוז במרירות, מקלף שכבת עור משפתיו.
“גם כן הוא. אם הוא ממשיך להתקרב ליהדות אני לא אמא שלו יותר”. רוקעת ירדנה ברגלה.
“לפחות הוא ממשיך את הלימודים” מנחם אותה עוז. “תחשבי ש…” הוא לא גומר את המשפט, שושו נכנס הביתה, מתנשף.
ירדנה מנגבת את הידיים, ניגשת אליו, מביטה בעיניו.
“הי אמא”. הוא אומר בקלילות, לחץ כבד חונק את גרונו.
“הי” היא מביטה בעיניו. מה עוד הספיק לעשות היום?
“איך היה המבחן?” היא מתעניינת.
הצילו. מזה הוא פחד.
הרב אמר לו שאסור לכתוב בשבת, כך שלא היה לו היתר לכתוב את המבחן.
מה גם שכל המקצוע שהוא לומד, נופל עכשיו בדמיונו כמגדל קלפים בגלל הדרך החדשה.
“היה בסדר”. שיעול פתאומי כאילו תוקף אותו והוא ממהר להביא את המשאף, לטפל ב’אסטמה’ החוזרת.
—
“מה אני עושה הרב”. הוא כמעט בוכה. “אמא שלי תזרוק אותי מהבית אם אני אפסיק ללמוד. לא יהיה לי איפה לגור..”
“שושו, אתה רוצה לשבת וללמוד תורה, המקצוע הזה כרגע לא בשבילך. יש לך שני נתיבים, כל אחת פונה לכוון מאד ברור. בדיוק על מקרים כאלה אנחנו משליכים את ביטחוננו על ה’, שיוביל ויוליך אותנו בהתאם לבחירות שעשינו בשביל לעשות את רצונו”.
—
הבחירה היתה קורעת, כואבת, שותתת דם.
שושו- כיום שאול, אברך שיושב ולומד, מרגיש אותה על בשרו כל יום.
אבל יודע ומרגיש שהוא בחר בטוב.