ולדיון של תהילה

[ת.]

אישית, מתחברת הרבה יותר לכתיבה בלשון הווה.

מאמינה שלא יהיה על כך ויכוח:)

לגבי הרציונל שמאחורי-

חשבתי הרבה מה הגורם לכך,

לדעתי זה שילוב של היבט פסיכולוגי (בני אדם חיים כאן ועכשיו; מי שמדבר בלשון הווה מתחבר מיד לאינסטינקט הרגשי)

והיבט קוגניטיבי (גיוס של תשומת הלב למה שהיה בעבר הוא קשה יותר מלגייס תשומת לב להתרחשות בהווה שמצריכה התמודדות מיידית)

[חומי קרמינר]

להרגשתי-
בכתיבה בהווה יש מרכיב רגשי יותר חזק,
כביכול זה קורה עכשיו.

מצד שני- אצלי,
יעבור גם עבר וגם הווה בהנאה,
*בתנאי שזה רציף!*
שינויים ושגיאות תוך כדי,
העברה מהווה לעבר בטעות-
קוטעות את הרצף של החוויה.

[תהילה ב]

אני די נגועה, כי כותבת בהווה. בקריאה, כמו שציינתי, לא מפריע לי.

זה מה שאני רואה –

יתרונות הווה:

1. חלוקת עבר – הווה – קל להביא משהו מעט בעבר, זיכרונות, פלאשבקים וכדומה בלי לציין בכותרת תאריכים.

2. יותר נוגע, אפשר להעביר את החוויה, למתוח ולפרק לגורמים.

יתרונות עבר:

1. אפשר להקדים משהו שייתן מתח. בכתיבת הווה לא ניתן להקדים את המאוחר מפני שהוא עדין לא קרה (במיוחד בכתיבת גוף ראשון)

2. קל יותר לשמור על הרצף. אם הכול בעבר – אז הכול בעבר. בהווה ייתכנו חריגות, בין בטעות בין בכוונה.

[שרה ברנט]

דווקא לי קורה שאני קוראת כבר חצי ספר ורק אז אני שמה לב שזה בהווה… נכון שאני רגילה יותר לעבר אבל הווה לא מפריע לי. לדעתי בהווה יש קטע שבאמת מכניס אותך יותר לעלילה מבחינה מסוימת, אבל כל אחת ודעותיה…

[תמי אפשטיין]

זהו? אין קליינטים ללשון עבר?

[תהילה ב]

אני חושבת שזה עניין שמעניין יותר את הכותבות, בפועל מצד קוראות – אין כל כך הבדל… לא על זה ייפול ספר 🙂

[מירי]

מסכימה

כקוראת, אם אני מנסה לשחזר באיזו לשון כתוב ספר כלשהו שקראתי – זה לא יקפוץ לי מיד

אני אצטרך לשחזר משפטים מתוך הספר ולפי זה להחליט…

מאמינה שבספר הבא שאקרא, אחרי הדיון הזה, זה יקפוץ לי 😉

[פסי פישר]

אני תומכת נלהבת של לשון עבר

בתנאי שהכתיבה איכותית מאד

כל ספר בינוני ומטה- עדיף בלשון הווה, לא יודעת למה:)

(נ.ב. הדוגמא הראשונה שעלתה לי כשראיתי את הדיון- היתה ‘ארץ נוד’ של מ.זוננפלד. עבר מהסוג שאני אוהבת)

[תמר זיו]

לדעתי, בפרט כעורכת, מה שחשוב בעיקר בעיקר זה העקביות.
אני נהנית לערוך, שונאת לערוך טקסטים מעורבבים מבחינת הזמן. תחליטי…
באופן אישי, מתחברת יותר לעבר. אולי כי מרגיש לי יותר אמיתי:
כשאני מספרת לחברה משהו שקרה, אני מספרת לה בעבר, לא בהווה. (אא”כ אני באמצע
לנסוע באוטובוס ואני מתארת את הנופים… פחות קורה).
ממילא כשאני “מספרת לקוראים” – נוח לי יותר בלשון עבר.
מוסיפה הווה כתיאור מצב (מי שיודעת תחביר מבינה). אבל גם זה, צריך לדעת לעשות
אותו בטעם ובדיוק תחבירי. אחרת, כאמור, העריכה היא עבודה מעצבנת.

[מירי]

לגבי זה שהעבר מרגיש יותר אמיתי – חושבת שזו בדיוק המטרה בכתיבת הווה –

להעביר את הקורא מעין “חווית צפיה” בלייב

[שושי ו.]

קטע בתחילה חשבתי שהדיון משווה בין סיפורים על תקופת העבר ובין סיפורים על ההווה (ויש גם על העתיד)

אח”כ קלטתי שאתן מדברות על הכתיבה. (ואולי אפשר לפתוח על זה דיון נוסף 🙂 )

יש משהו מחבר מאוד בהווה, לדעתי

[מרים סולובייציק]

שניהם טובים, רק צריך לדעת איך לשלב ביניהם בצורה נכונה מצד הדקדוק.

עדיף אולי רק בלשון עבר, כי זה יותר קל, ויותר בטוח שיצא נכון.

[חיה]

כתיבה בלשון הווה סוחפת יותר כיוון שהקוראים יכולים בקלות רבה יותר לחוש כיצד הדברים מתרחשים ברגע זה.

כתיבה בלשון עבר היא משהו מרוחק יותר, קצת נוסטלגי אולי.

מצד שני בכתיבה בלשון הווה הקצב מהיר יותר ובכתיבה בלשון עבר הקצב איטי יותר כך שצריך לקחת את זה בחשבון ולהתאים לסגנון הכתיבה.

למשל בכתיבת מותחן שרוצים שיהיה קצבי כמה שיותר מתאים שיהיה בלשון הווה (וגם כתוב במשפטים תמציתיים ופחות תיאורים ומחשבות- קצב מהיר) ובכתיבת סיפור היסטורי יותר או דרמות מסויימות יכול להתאים לשון עבר.

כמובן שום דבר לא מוחלט והכל מכלול של פרטים.

[גלי יצחקוב]

מבחינת כתיבה, לי יותר קל לכתוב בזמן עבר.

בפרט אם כותבים בגוף ראשון. מאתגר לכתוב אותו בהווה, בלי לחזור על המילה ‘אני’ עשרות אלפי פעמים…

וגם אם יש לכך פתרונות וטריקים, הם דורשים שפשוף ותרגול.

כתיבה בגוף אחר בזמן הווה קלה יותר.

[תהילה ב]

צודקת. ה’אני’ זה החלק הכי קשה בהווה, אבל כמו שאמרת – יש טריקים.

אני משום מה לא מצליחה לכתוב בעבר, רק אם באמת אני מתכוונת לעבר. מבחינתי הכול קורה באותו הרגע 🙂

[chanitzefanya]

אני חושבת שזה לא משנה עבר או הווה.

משנה איך כותבים.

אישית, רציתי לבדוק בעצמי לפני כמה שבועות אחרי כמה הערות שקיבלתי מה עדיף. פתחתי את המדריך הראשי שלי – מהללאל של מיה קינן, ובדקתי מה קורה שם. וראיתי – שהכל כמעט לשון עבר. אבל לפעמים היא מזגזגת. ומזה הבנתי שלא משנה איך כותבים – צריך לשמור על עקביות, על דיוק. היגיון.

אז אני לא אומרת – חבר’ה, מיה קינן אמרה אז עושים העתק הדבק. אבל אם הסופרות הגדולות מרתקות קהלים עם הכתיבה שלהן בשימוש בלשון עבר – כנראה בהחלט יש בו משהו. אני חושבת שיש יותר מק לתמרון כשמשחקים עבר. יותר תחכום, יותר מרחב, כמו שאמרו כאן – שמי שכותבת לשון הווה צריכה להתמודד עם מרחב קצת מצומצם.

ואם צריך לתת תשובה חד משמעית – אני נוטה לעבר, אבל עם זאת מסתייגת ואומרת שלכל סיפור מתאים סגנון כתיבה אחר. וצריך לדעת באיזה כלי להשתמש, ומתי. לא להתקבע על אחד.

[תהילה ב]

המרחב של לשון הווה הוא חד-משמעית לא מצומצם, הוא רק מאלץ אותנו לחשוב על דרכי יציאה שונות, שלרוב משביחות את הכתיבה (כמו כל אתגר כתיבה).

כמו שאמרת – אין הבדל. צריך פשוט להתנהל נכון עם כל סגנון. אותי עניין לדעת מה גורם לסופרת לכתוב בעבר כשהסיפור טכנית מתרחש באותה העת ולא מדובר בהבזקים, זכרונות או הקדמה של קטעים.

הבנתי גם שהיום הופך להיות מקובל יותר לכתוב בהווה, סתם נקודה שמעלה כי הזכרת סגנון של סופרת וותיקה.

[שרי שבדרון]

בציבור הכללי נפוץ משמעותית יותר לשון הווה.
ויש לזה סיבה –
ספרים בלשון הווה הם בדרך כלל יותר קלילים, פחות מלאים בתיאורים ובמחשבות
ויותר באירועים או דיאלוגים.
ספרים היסטוריים או כבדים יותר ייכתבו כמעט תמיד בלשון עבר.

אבל התעלמתן מנקודה חשובה –
הגוף!
לא דומה ספר בעבר נסתר לעבר נוכח…
או הווה נוכח, הגוף השנוא על עורכים למיניהם 🙂

[תהילה ב]

נוכח? יש לך דוגמא לספר שנכתב בצורה כזו? זה נשמע לי נוראי לקריאה…

[שרה לרנר]

יש ספר כזה של חווה רוזנברג, נדמה לי שקוראים לו “אל תשכחו את השמיר”. ספר ישן.

אכן, קשה מאוד לקרוא כך… נראה לי יש סיבה למה לא עושים את זה הרבה.

[תהילה ב]

יצא לי עד עכשיו לכתוב ב:

עבר נסתר

עבר מדבר

הווה נסתר

הווה מדבר

נוכח – יצא לי רק במכתב 🙂 די הגיוני, לא?

[חיה]

הספר “רציתי בת” של שפרה גליק כתוב כולו בנוכח, כל פעם למישהו אחר.

[תהילה ב]

אין פרק דוגמא, חבל.

אין גוף מדבר ביחד עם הנוכח? מעניין אותי לראות את ההיתכנות של זה.

[חיה]

קראתי את זה מזמן, כשהתפרסם במרווה, וזכור לי שממש הכל בנוכח.

האמת בזמנו לא כל כך אהבתי את זה, אבל עכשיו כשאני נזכרת בסיפור אני יותר זוכרת את הדמויות והעלילה, ולא שהדבר הראשון שקופץ לי זה סוג הכתיבה בנוכח. אז כנראה שהיא עשתה את זה טוב….

אני אישית מעדיפה שזה לא יהפוך לסגנון מקובל, כי יש בזה משהו מעצבן

[מירי]

בדיוק קוראת אותו עכשיו

בנוי בצורה של מכתבים שהיא שולחת עכשיו לכל מיני אנשים

[מאיה]

הדוגמה הכי טובה שיש לי לספר כתוב בהווה ובכל זאת עם עומק – זה הספרים של ליבי קליין. הם כתובים בהווה, בהלי שום סטיות. אין בהם בכלל תיאורים עמוקים והגיגים – והיא מצליחה להכניס בהם המון עומק ורגש. זו אמנות.

[שושי ו.]

נכון הרבה חלקים בסיפור הם מכתבים אחת לשניה אבל לא מכתבים שבאמת נשלחו

ויש שם גם חלקים של מכתב כביכול לעצמן

[מאיה]

במכתב זה הגיוני ומתבקש לכתוב בנוכחי, לכן אם הספר כתוב בצורה של מכתבים זה מובן. לעומת זאת הספר הנ”ל של חוה רוזנברג כתוב בנוכח בצורה של סיפור, כאילו בתור משהו ייחודי. אישית ממש לא אהבתי את זה.

[שרי שבדרון]

ספר כזה זה באמת די קשוח.
אבל יצא לי לכתוב ולראות סיפורים קצרים שכתובים בהווה נוכחת, ודווקא נהניתי
מזה.
כשזה עשוי בטעם, יש לזה הרגשה טיפה מרוחקת – ולכן יותר אומנותית…
סיפור שכתוב ככה מרגיש קצת כמו שירה.

[אסתר פת]

אני אוהבת גם עבר וגם הווה, לכל אחד מהם יש את היופי והייחודיות שלו

לדעתי זה מאד קשור למה שהספר רוצה להעביר ומה הנושא שלו ואיזו תחושה הוא רוצה לעורר בקוראים…

אני חושבת שאין שאלה מה יותר יפה, אלא מה יותר מתאים לאיזו עלילה. אפשר לדמות את זה ל’גוון’ מסוים שצובע את כל הסיפור.

את אותו סיפור אני אוכל לכתוב כך או כך, תלוי איזו תחושה אני רוצה להעביר לקוראים ועל מה הדגש שלי.

נניח, יש משהו בעבר שנותן תחושה נוסטלגית מתוקה-מרירה, ופרספקטיבה רחבה יותר של זמן ותהליך, מה שאין בהווה. ואם אני רוצה להעביר בעלילה תהליך או מסר שנבחן רק בפרספקטיבה של שנים-אני אשתמש בזמן עבר.

לעומת זה בהווה יש איזה מתח של משהו שאתה חווה אותו ברגע שזה, ואם זה כתוב טוב-הוא מאד מעורר הזדהות ומחבר לדמות, אתה כאילו חווה איתה ביחד את מה שעובר עליה ומזדהה ברגע זה עם הרגשות שחולפים בה. אני יעדיף את זה למשל לתיאור של גיבור שמתמודד עם ניסיונות בני ימינו, אם זה משהו שאני רוצה שהקוראים שלי יזדהו איתו וכאילו יעברו יחד איתו את התהליך וההתמודדות והלבטים וכו’.

שלא לדבר על סיפורים שמעצם היותם סוג מסוים כמו רומן היסטורי נניח, יותר יתאים להם עבר.

פעם יותר אהבתי לשון עבר, היום יותר ויותר מתחברת ללשון הווה, אבל משהו מהטעם הנוסטלגי המתוק מריר הזה של עלילה בלשון עבר-אין לו תחליף בעיני. מכניס אותי לעולם אחר.

[chanitzefanya]

הכל עניין של התאמת ז’אנר למטרת הסיפור.

לדעתי, בכתיבה, כל דבר הוא כלי. הווה, עבר, נוכח, נסתר, מדבר – כולם כלים, שצריך לדעת איך להשתמש בהם.

יש שיטענו שדעתי מיושנת. אבל אני עומדת מאחוריה בתוקף. כתיבה היא אומנות. לא רק דמיון, ולהוציא ספר מהר. ספר שמוצא לאור – צריך להיות אומנותי. לא רק סיפור מגניב, עלילה שעוד לא עלתה על הבמה, ויאללה, לסגור.

כתיבה היא אומנות מיוחדת, שישנם כאלו שמשתמשים בו באופן קליל – פה ושם, לא משקיעים יותר מידי, כותבים למגירה או לחברות. ויש כאלו – שמשתמשים בכל היכולת שלה. מבינים מה הם רוצים להעביר, בוחרים בכלי הנכון להעביר את הרעיון. כל סוג של כתיבה מעביר רגש מסוים.

נ.ב. – אני לא יודעת על איזו ספרות כללית מדובר בו משתמשים יותר בהווה, אבל בספרים הנחשבים הטובים ביותר בספרות שאני קראתי – השתמשו הרבה בעבר. אה, ואלו סופרים חדשניים. אז כנראה שזה באמת עניין של בחירת ז’אנר.

[שרי שבדרון]

קלאסיקות, סיפורים על רקע היסטורי, רבי מכר – כולם בלשון עבר.
ספרים קלילים ופופולריים יותר – רק בלשון הווה. בדרך כלל גם מדבר.

[תהילה ב]

להבנתי אין קשר מחייב בין הז’אנר לשפת הכתיבה. ולא זה מה שיהפוך את העלילה לאומנותית.

לעבר יש הקסם שלו, להווה יש הקסם שלו. כדי לכתוב ‘אומנותית’ צריך ללמוד את הכללים הנוגעים לכל כתיבה.

דוגמא – כחלק מעריכת הספר שפורסם פה – שינתה לי העורכת קטע מסוים שהתחיל בעבר ומנקודה מסוימת התהפך להווה כך שיהיה כתוב כולו בשפת עבר. השינוי לא הסתדר לי. לא כל אומר אפשר להפוך לאמר, לא כל עושה אפשר להפוך לעשה. אז ‘פשוט’ שכתבתי את הקטע מחדש לשפת עבר.

חושבת שבסופו של יום – הכתיבה הכי יפה היא הכתיבה הטבעית, הזורמת והאהובה על הסופר. שבאותה מידה הופכת לזורמת וטבעית בקריאה.

זו אומנות בפני עצמה, כמובן. אבל התוצאה – בין אם כתובה בעבר או בהווה, לא תלויה בז’אנר כזה או אחר. ובדיוק כמו שלא אכתוב סיפור עתידני בשפת עתיד, אין חיוב לכתוב סיפור היסטורי בשפת עבר.

זו דעתי.