זהות משולשת – סיפור בהמשכים

[א טב-אל]

פרק 11

טעיתי

דניאל הגיבור, זמן אמת!

יזו נפילה… הכביש בטח מלא אבק, שמכתים את הבלייזר כהוגן. קצהו של הזקן המטופח נמצא עכשיו בתוך פי, דוקר כמה בלוטות ורודות, וכנראה לא נותר זכר לליטוש שעבר היום במספרה.

חשבתי על מקק הפוך? כאשר יגורתי בא לי… רק אחרי שאני מקונן על הבלייזר ועל הזקן אני מבין שהמכה כואבת מאוד. העצם שבמותן – איך שלא קוראים לה – מאותתת שהיא רוצה לראות רופא. הברך והיד גם הן חטפו, אבל אפשר להתמודד עם הכאב.

מבויש עד העצם־של־המותן־שאני־לא־יודע־את־שמה, מנסה לחשוב על הדרך הכי פחות משפילה להתרומם על רגליי, כשאני מרגיש פתאום זוג ידיים מצד ימין וזוג נוסף משמאל מרימות אותי כמו עכבר ומעבירות אותי למצב עמידה על הרגליים.

עכשיו אני אמור לרעוד, כמו בסיפורים, וליפול שוב. אבל אני לא. והעולם כולו יֵדע שדניאל שוהם עומד.

זה לא אמור להתנהל ככה, אוף! הכול בגלל רזיאל.

אם לא המשחק השתלטני שלו, נדב לא היה חוזר וכל הטירוף הזה לעולם לא היה קורה. אולי עוד הייתי נשאר בכולל… למה הוא עשה את זה? מה היה לי אם לא התורה? כלום!

אבל הוא היה צריך לקחת גם את זה. האח המוצלח והטוב…

רזיאל שוהם, לפני המון זמן

טעיתי… המחשבה צפה ומטשטשת את מראה הרחובות החולפים מבעד לזגוגית.

באופן רשמי הייתי בסדר. בכל הקשור לחברה אני יודע להיות גיבור על, בשפתם של הצעירים. אבל באופן הבלתי־רשמי – טעיתי.

אני אדם פחדן שאינו מסוגל להילחם מול מציאות. והנה, בגילי המזדקן אני מתחיל לקבל קצת אומץ. כמעט בן חמישים ומתעורר למציאות. אולי לעולם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת. אם לא ההודעה החד־משמעית של הרופא, כנראה עד היום הייתי נשאר בתרדמת…

“אדוני, הפגישה בבניין המרכזי בעוד רבע שעה”, ברוך, המזכיר הצעיר, מעיר את תשומת ליבי ומניד בראשו אל השומר. השער נפתח והרכבים נכנסים בזה אחר זה.

ברוך יוצא ומקיף את הרכב כדי לפתוח את הדלת, בעוד שומרי הראש נוטשים את רכביהם ומתמקמים סמוך אלינו.

יוצא מכלי הרכב והדלת נסגרת. אני לא חושש לשווא. אפשר להצביע על כמה חברות שיפֵרו את שיתוף הפעולה איתנו על כל צעד פזיז. עיניי עוברות על פני המתחם המחומש. לפחות שבעה אחוזים ממניות החברה נמצאים אצל בעלי עסקים שיזדעזעו מכל מעשה מהיר מדי, והנזק שייגרר מעימות פנימי ישתקף בערך המניות – שיצנח במהירות.

העבודה קוראת לי, מתחננת שאפסיק עם ההלקאה העצמית.

איפה הביטחון לעשות את הדבר הנכון?

דניאל בוודאי מאוכזב ממני.

שנינו יודעים שאת הצלקות העמוקות החקוקות בנפשו לא אני יצרתי, אבל הייתה לי אחריות מסוימת. שנינו ידענו שיום יבוא ואשנה הכול.

ולא. לא שיניתי. ישבתי רגל על רגל, מהרהר על הפסדים בחשבון קר.

אני מפתח סנטימנטים של רגישות לאחרונה, כנראה בגלל הידיעה שאחרי כל השנים – בקרוב אהיה אבא.

הרופא אומנם טוען שלא אֶשאר לחיות עד הלידה, אבל תהיה לנו המשכיות וזה יותר ממה שאני מסוגל לקוות.

“בעוד שמונה דקות תחל הפגישה”, מזכיר ברוך בזהירות.

אנשי צוות הניקיון חולפים על פנינו בדממה מתוחה. לפעמים נראה שהתלבושת התכולה שלהם נצחית על גופם, כעת מעט מוזר לגלות שהם אנושיים כמוני.

“דניאל?” אני קורא לפתע כשמגלה אותו ביניהם.

שנים עשר הגברים נעצרים מהליכתם ולאט לאט מרימים את ראשיהם אליי. אבל הוא לא נמצא ביניהם. דמיינתי.

מחשבה לא צפויה עולה וצפה בתודעתי, ובמהירות יורדת לפסים מעשיים. זה אומנם יהיה ויתור לא פשוט, אבל כנראה זו ההזדמנות האחרונה לתקן.

לא פשוט בכלל, כי תמיד חלמתי שיהיה לנו ילד שנקרא בשם יוסף חיים והוא יעמוד בראש החברה. חמישים שנה האמנתי שיהיה לי בן, וברוך השם הבשורה הגיעה.

לא פשוט. לא יהיה קל לדעת שהילד לא יקבל את הבעלות על שוהם.

במקומו דניאל יהיה זה שירוויח את מה שרציתי מאוד להעניק לבני. אבל אם לא אתקן עכשיו – אז מתי?

ברוך ממתין לצידי בסבלנות. העמידה הזאת… הוא מזכיר לי בכך את האח המרוחק.

הוא בן עשרים ושמונה, לא? האם יצליח לנהל את החברה? ואיך יקבל את העובדה שלא אהיה כאן כדי לעזור לו, לא עם החברה ולא עם יוסף חיים?

נאנח, פוסע בראש הפמליה אל הבניין המרכזי. יוסף חיים עדיין לא נולד וכבר נגזר עליו להתייתם מאב ואם. אין ספק שדניאל יגַדל אותו היטב.

לפני שאעזוב לתמיד, אוכל לקבל שלווה מהידיעה שיוסף חיים יגדל ללא עול החברה על ראשו. יש צדדים טובים לוויתור הזה. הילד לא יצטרך להתמודד בעולם הגדול והקשוח, אלא יחיה בנחת.

ודניאל יקבל את שוהם בשתי ידיים פתוחות, פיצוי על שנים של שתיקה. בעזרת השם אצא בהצהרה לציבור מחר. דניאל יירש את החברה אחריי.

יחיאל

“נו, מה?”

איך אתם מרגישים כשלא מבינים אתכם? “זו המסקנה שלי, אין לי כוח אליך”.

שאר הבחורים יצאו כבר לשבת אחרי חודש רצוף בישיבה, וברוב מזל פספסתי את האוטובוס האחרון. ועכשיו, לראות את שִיקו רוכן על הגמרא בלי למהר לשום מקום היה דבר מפתיע.

מפתיע אבל לא מאוד. ושִיקו החכם הגדול פשוט לא מצליח להבין. “על מה אתה חושב בגיל שלך? צא מזה, אתה מה’זה מגזים”, הוא מנפנף את המילים ומתמקד בקפה.

“גיל שמונה עשרה הוא גיל גדול דיו כדי להסיק מסקנות על החיים”, אני עונה לו ושולף שתי כוסות קרטון מהערמה. לעצמי לוקח את העליונה, והוא מקבל את השנייה. המפונק לא מסוגל לשתות מכוס שנחשפה לאצבעותיהם של הבחורים האחרונים שהיו פה. לי זה לא מפריע. “ואם אני חושב שאני לא אדם טוב – אני יודע על מה אני מדבר”.

גיחוך. “לא יודע לגבי טוב או רע, אבל למה אתה אומר ‘אדם’? תגיד ‘בחור'”. שיקו לוקח את הכוס בהינד ראש אופייני, מרוקן לתוכה שקית קטנה של נס קפה ומוסיף מים חמים. “יחיאל, עזוב אותך. עוד לא התחיל היום. איך תיראה ערבית אם כבר בשחרית אתה כזה פסימי?” הוא מנסה כיוון חדש, פיוטי. מדיבור רחובי עובר לשפה טהורה, עוד אחד מהמאפיינים שלו, קיצוני דו”צ.

“תקשיב, קשה לי לחשוב על זה”, אני מוסיף כפית סוכר ועוקב בריכוז אחרי הגרגירים הלבנים הנשפכים בדממה. מוזג מים חמים, בוחן את הסוכר הנמס לאיטו עד שנעלם. מכניס תמצית תה ויסוצקי קלאסי ובוהה במים הנצבעים בצורה שאני לא יודע לתאר.

זהו, סיימתי להכין את התה, אין סיבה להתעכב יותר, ואני אומר באי חשק: “שמעתי את היועץ מתנסח לאבא שלי: ‘ליחיאל יש נטייה לרוץ לעבר המטרה ובדרך לפגוע בסובבים אותו'”, אני מחייך באירוניה. “‘בלי להתכוון!'” מערבב בלי צורך את תכולת המשקה החם, יוצר מערבולת קטנה. “אתה מבין מה זה אומר?” שולח אליו את עיניי בשאלה.

שיקו מגחך שוב, ואני לא יכול שלא לפלוט נחרת צחוק בעצמי. ואז הוא מוסיף, בלי גינונים: “בטח שאני יודע מה זה אומר. מכיר אותך, לא? גם אני חושב שיש לך נטייה לדרוס את הסביבה. נו ו…? זה רק מספר שאתה לא מחושב מספיק. מה הקשר עכשיו בן אדם רע?”

הוא בוגר ממני, אבל קצת תמים. אני לא חושב שאני בן אדם רע. אבל בן אדם טוב צריך לשים לב לאנשים אחרים, לא רק לרחם עליהם בלב. זה לא עוזר לאף אחד. “לא אמרתי בן אדם רע, אמרתי ‘לא בן אדם טוב'”, מתקן לפני שקולט שהתמקדתי בחלק הטפל שבשיחה.

הוא מגלגל עיניים חומות ועמוקות ברוב רושם. “שמענו, שמענו… אתה בחור מעצבן, ואם יש לך מטרה מול העיניים, אתה מסוגל לשכוח גם את אברהם ואת דודי. גם אותי אתה שוכח לפעמים, אל תדמיין שאני לא יודע. אבל תחשוב רגע, למי מארבעתנו יש את היוזמות הכי מתחשבות?”

“לאברהם”, עונה אוטומטית.

“אופס, דוגמה לא טובה”. מחייכים יחד. “לאברהם – צודק. התכוונתי לשאול, מי מאיתנו חושב כל הזמן על אחרים, ורוצה שיהיה לכולם טוב?”

שאלה טובה. אני. אין לי די כוח כדי לענות על זה, ואני פורץ בצחוק לא רצוני. יש משהו משחרר בגישה המכילה של שיקו, שלא מתרגש למשמע הצחוק. “אז אתה גרוע בהוצאת הרצונות שלך לפועל, נו ו…? זה רק עניין טכני. תתגבר על זה. זה לא שבלב שלך יש מידות רעות. אחי, החיים עוד לפניך”.

יש צדק בדברים, אבל אין בהם נחמה. שיקו לא יבין. הוא בחור טוב, והדבר הכי לא טוב אצלו זה השפה. אצלי זה משהו הרבה יותר שורשי. אני לא רואה בעיניים. כשאני ממוקד – אני שועט אל המטרה כמו נץ. אבל הוא כבר בן עשרים ושלוש וחושב שכל מה שאני משמיע זה חלק מגחמות של גיל הטיפש־עשרה, שזה יעבור לי.

“זהו, הגיע הזמן ללמוד”, הוא מעיר ויוצא מהמטבח. ברגע הבא אנחנו יושבים מול הגמרות. עוד משהו על שיקו: אצלו לימוד זה לימוד, ואם הוא החליט להישאר בישיבה יום נוסף בשביל זה, הוא לא מתכוון להתבזבז על הגיגים.

אנחנו פותחים בלימוד של ‘אילן’, חברותא של בחור בוגר ובחור צעיר.

אני הצעיר.

הפזיז.

המגושם.

“אומרת הגמרא…” 

[א טב-אל]

12

נותנים לך – תברח!

דניאל

או, שלום.

מזמן לא הייתי פה.

הפסקתי לספר לכם ברגע שהבחנתי שהאש שהייתה בי כבתה… כמעט. זה היה עוד בתקופה שבה נדב ודניאל הגיבור היו מופיעים, זוכרים? אם אינני טועה הם עזרו לי לכבות אותה והלכו. הזיכרונות האלה…

וזהו. היום אני בסדר, ויחד עם אשתי ומשה היקר שכבר לומד במכינה, ובעזרת השם בשנה הבאה יעלה לכיתה א’ – הגשמנו את החלום להקים בית של תורה. ויש לי זקן, חלק שהולך טוב עם החלום.

אבל אלו דברים שלא מסתדרים עם ההצהרה של רזיאל, שלפיה אם לא יזכו לילדים אני אירש את החברה אחריו.

הוא לא מבין. אנחנו חיים היום בשני עולמות שונים.

לרגע אחד נראה שהכול ברור, וברגע הבא אני חוזר לגשש באפלה.

לאורך הסדר מצאתי את עצמי נאבק להתרכז בלימוד, וכעת, כשאני מגיע סוף סוף לבית, אני פורק את המטען המכביד.

“מה בער לו לצאת לציבור עם ההצהרה הזאת?” מנסה לקבל תשובה ממוריה שעומדת לפני הסיר ומתלבטת בין תבלין כמון לכורכום.

אישה רגילה בבית רגיל. כן, אחרי החתונה היינו משפחה רגילה, ושנינו קיבלנו באהבה את הניסיונות שהשם ניסה אותנו.

אם לא השמועות שהסתובבו על אודותיה, בת העשירים מפונקת וה… – כך השמועות המגוחכות דיווחו… מטורללת – אבי מעולם לא היה מעלה על דעתו התאמה טובה יותר.

ובכן, ‘טרלול’ זו הגדרה המשתנה, ומאחורי השמועות נמצאה כוונה לרגישות גבוהה וחוסר עמידה בקצב החיים.

אבל החיים מהירים מאוד, מי עומד בקצב? בני האדם תמיד יזיעו במרוץ הזמן.

שיקראו לזה הפרעה וייתנו שמות מקצועיים לבעיה כאוות נפשם. בעולם כזה ‘חוסר עמידה בקצב החיים’ זו ברכת שמיים, ורגישות גבוהה זו מידה נעלה.

והשמועות על המוניטין הלוקה של שנינו היו הנס שהביא אותנו יחד אל החופה.

מניח את שקית הספרים, זו ההולמת בני תורה רגילים ולא בני עשירים בעלי ירושה מאיימת.

אינני חפץ בחברה ולא בכסף. זה ברור לכולם.

לכולם, מלבד רזיאל, האח הבכור למשפחת שוהם, המאמין שהעולם כולו סובב סביבו ובטוח שהוא מבין אותי מצוין. שהדבר היחיד שחסר לי זה החברה.

הוא לא רע חלילה, רק מעט ממוקד בעצמו. כתוצאה מכך כמעט אין לנו קשר, אגב. לרזיאל לא ברור שאני רוצה לשבת בכולל. הוא אינו מאמין כנראה שיש דבר גדול יותר מעושר גשמי. אך בהחלט לא ציפיתי שיצהיר בציבור שהוא מעוניין להעניק לי את החברה.

גם אם ציפיתי שמשהו ישתנה אחרי שאבא זיכרונו לברכה נפטר, זה לא קרה. מה גרם לרזיאל להשתנות לקראת גיל חמישים?

אולי קרה משהו כשהתנתקתי?

לפעמים היו לי ניתוקים קצרים. הרגשתי שעברו רק כמה שניות, אבל כשהתעוררתי גיליתי שזמן ממושך פשוט נעלם. כשהייתי חוזר, בעיות שהיו לי נפתרו מעצמן, כאילו מישהו לקח את הרגעים הקשים שהיו לי והתמודד במקומי.

יכול להיות שכשהייתי מנותק אמרתי משהו שגרם לרזיאל להאמין שאני רוצה בעלות על החברה?

לא. התשובה אינה נמצאת בניתוקים, האינטואיציה שלי אומרת שהתשובה פה אחרת. וברור כשמש שלא אעזוב את הכולל, אז למה…

“מה בער לו לצאת לציבור עם ההצהרה הזאת?” חוזר בקול על השאלה שלא זכתה למענה. “לתת לי את מגדלי שוהם…”

“מי אם לא אתה…” היא מפנה אליי מבט וחוזרת אל התבלינים. “אין מישהו אחר שישמור לו על החברה”.

כדרכה היא מציגה את הדברים באור בהיר. לרזיאל כנראה כבר לא יהיו ילדים ושוהם תעבור אליי בכל מקרה. האם רק המחשבה על עתיד החברה היא שהובילה אותו להעניק לי אותה? אין אהבת אחים בין השורות, כלום?

ובלי כל קשר לסיבה – לקחת את שוהם? לא מתאים לי.

“תמיד ידענו שאם וחלילה לא יהיו לו ילדים, לא אעזוב את הכולל. הרצון שלי להתרחק משוהם לא היה ברור לו?”

היא אינה משיבה. אינה רואה צורך להזכיר שרזיאל אינו פנוי דיו כדי להבחין בי או ברגשותיי. כנראה רק הצורך במישהו בעל קרבת דם שיירש את החברה המשפחתית גרם לו להצהיר זאת אתמול במסיבת עיתונאים.

“ובכן, את החברה – עם כל הכבוד שהוא מייחס לה – מישהו אחר ישמח לקבל. לי יש חיי תורה, ברוך השם, ואינני מחפש חומריות”.

אשתי מעלה חיוך מאושר ומאשר ונותנת ערבוב נוסף למרק שהחליטה להמציא.

“בעזרת השם אלך מחר לשוהם”, אני מכריז ומקבל בברכה את מבטה המרחם, המשתתף בצער. “תודה על העידוד. בשביל שיחה כזאת צריך להיות שם פיזית”.

“מאה אחוז. עדכן אותי אם צריך לארגן דורון, תפילה ומלחמה”.

יחיאל, יום ראשון

חדר האוכל מתמלא בחורים צעירים ומבוגרים. שיקו, דודי, אברהם ואני מתיישבים סביב השולחן הממוקם מאחורי העמוד. שיקו טוען שהשולחן הזה הוא הנקי ובדרך כלל לאף אחד מאיתנו אין העדפה בעניין.

אתם תחשבו שזה מוזר… ביום שישי כשיצאתי לבית הוא עדיין היה בישיבה, התעכב עוד כדי ללמוד. אבל אף על פי שהוא היה הבחור האחרון שעזב, כשחזרתי לכאן אתמול הוא כבר היה בבניין.

“…המוציא לחם מן הארץ”.

“אמן”.

כזית ראשון בדממה.

“טוב, אז יש את בית האבות שאבא שלי סיפר לי עליו, הולכים בשבת. מי רוצה לשמח מבוגרים?” אברהם מניח על השולחן את הפרוסה המרוחה בקוטג’ לבן וגרגירי.

“אני”, דודי ואני עונים יחד, ושלושת הפרצופים פונים לשיקו בשאלה שקטה.

שיקו, הבוגר מבינינו, נע באי נוחות על הכיסא. “אני לא יודע”, הוא תולש בעדינות את ה’קשה’ ומגלגל לרולדה שברכתה המוציא. “זה לפי מה שיהיה בבית אצלנו. עד שבת הרבה יכול להשתנות”.

אברהם מרים את פרוסתו ולוקח ביס נוסף לפני שמצהיר: “לא נורא, זה בסדר. אני בטוח שתהיינה עוד הזדמנויות”.

“מי אמר שלא אבוא? אולי כן, אני לא יודע”, שיקו מעביר את הרולדה המשוקלדת לפני אברהם. “תשורה קטנה, אל תכעס”.

“רוב תודות. ואני לא כועס. שמעתם על הפיגוע שהיה? תפסו את המחבל”.

“זה לא היה מחבל, איזה ישראלי פגוע”, שיקו שמח לעבור נושא ומתחיל להתפלסף ולהשוויץ בידיעותיו, מספר בעיניים עמוקות ולוהטות: “בחקירות הוא סיפר אלו הורים ומחנכים רעים היו לו, כדי להצדיק את המעשים שלו. בלה־בלה מהסגנון המוכר. מוכר ונדוש, לצערנו”.

אני מהרהר לרגע בעניין לפני שמביע את דעתי. “תמיד זה ככה. יש בכל מקום כוחות ביטחון שאמורים לכאורה להביא את העולם למקום טוב יותר, אבל בעצם כל הבעיות התחילו כשהאיש היה ילד”, אני מהנהן, מסכים עם דברי עצמי. “תחשבו על זה. לילד קטן יש בעיה, למה לא לפתור אותה? למה לחכות שיגדל לחיי פשע?”

רוח הקרב של שיקו שוקטת באחת והוא מניח בעדינות את פרוסתו, הופך בדברים ומגיע למסקנה. “לכן הפשע נמצא בדרך כלל מחוץ לציבור שומרי התורה והמצוות. חינוך טוב, לפי דרך התורה, בונה את האדם”. ביס נוסף לפרוסה נטולת הקשה. “לפי התאוריה שלך אין צורך בשוטרים, אז שיעשו הסבת מקצוע לגננות!”

דודי, החברותא של שיקו לסדר א’, תורם מעט בשקט את חלקו לשיחה. “זה הגיוני מאוד, יחיאל. אם לטענתם הם חוו סבל בילדות, סבל שהם מאשימים בו הורים ומחנכים, אז למה לחכות?” הוא מסביר לאט: “כשהם עוד ילדים, עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. ומי שמתעסק עם ילדים אלו הגננות. סיכוי גבוה שאם ההשקעה המדינית הייתה מופנית יותר כלפי הגננות – היה יורד באופן משמעותי, כדבריך, צורך בשוטרים”, מסיים דודי את נאומו.

אברהם גומר את הפרוסה שלו ומצהיר: “נס שנולדנו להורים שומרי תורה ומצוות. יחיאל, אתה מתעניין בחינוך?”

הקנה מקדים לוושט ואני משתנק בצלילים צורמניים. חתיכה קטנה של לחם מרוח בקטשופ נתקעה לה ולא רוצה לצאת. אברהם נחלץ לעזרתי, טופח לי על הגב כאילו הייתי אויב שלו. כואב.

שיקו מתחיל לדובב אותי. זה לא ממש מתאים למצב ואני צוחק מלוא גרוני, מה שמשחרר את החתיכונת ומחזיר אותי לעצמי. “תודה”, מנסה להגיד, אבל הלחישה השקטה כמעט אינה נשמעת. דודי מניח לפניי כוס מים קרים ואני מהנהן נמרצות, כמו פודל.

שותה, נרגע, מגלה שתי דמעות מאמץ שכנראה הופיעו בשעת ההתקפה, מנגב בטישו, שני שיעולים להדרן, והנה חזרתי. השם, תודה. אני אוהב להיות חי.

וחוץ מזה, אני צריך לחיות כדי ללמוד עוד, לערוך לאמא קניות לשבת, לשמור על כל האחיינים, לבקר את סבתא יונה… מי יתקן את הדלת כשהיא תעשה בעיות? מי יסדר את חידושי התורה של אבא?

קשה לחשוב על כל האנשים שימצאו את עצמם אבודים בלעדיי. השם, תן לי לחיות כדי לעזור לכל אלו, נושא תחינה שקטה.

מלא אנרגיות חיוביות אני מוריד את עיניי לשותפיי לשולחן ומגלה את מבטיהם השואלים, רוצים תשובה, והם אינם מתכוונים לוותר. אוי, לא!

תודה לכן! אשמח לקבל את תגובותיכן כאן

[א טב-אל]

פרק 13

אינטרס

דניאל

משה אינו מתרגש כשרגלינו דורכות על מפתן הכניסה. עיניו העמוקות עסוקות בעדש הצהוב, הוא מכניס ומוציא אותו עד שהממתק הזעיר מעניק גוון חדש לאצבעותיו הקטנות.

אני לעומת זאת איני מצליח להסתיר את הטירוף שאופף אותי. עוטף בידי את הזקן, כביכול בריכוז. שולח מבטים חוששים לכל עבר, מקווה להספיק להגיע למשרדו של רזיאל לפני שיבחינו בי עובדים ותיקים שמכירים אותי עוד מלפני שאבא נפטר.

מקווה שזה לא היה רעיון גרוע להגיע לכאן. עוד לא חשבתי איך להנחית על רזיאל את המהלומה: אין ממשיך בעל קרבת דם לחברה.

איך אגיד לו את זה?

רזיאל בא לקראתנו, דבר שלא קרה קודם. הוא מוקף בשלושה עובדים ובשני שומרי ראש, ונוסף להם גם מזכיר צמוד. אני נפרד מהמחשבות. כשנגיע לגשר, נחצה אותו.

“ברוכים הבאים!” רזיאל פותח את ידיו במחווה שבמשפחתנו מקובלת מאוד, מחווה שאינה מסתיימת בחיבוק אלא נעצרת, כאילו מחכה למצלמה שתופיע ותנציח את התנועה. משהו קפוא בה, מלוטש וענייני. “הודיעו לי לפני רגע בקשר שאתם פה. למה לא אמרת קודם? הייתי מתכונן”, חיוך עולה על שפתיו.

כשאני מושיט יד ללחיצה רזיאל בדיוק מתכופף למשה שלי, והיד נשארת באוויר. “שלום, נסיך קטן”, הוא מברך ונושא אותו בידיו. משה העסוק בעדש אינו מחונן את רזיאל במבט או בתגובה כלשהי. המבטים העמוקים שלו שמורים רק לי. רזיאל מוריד את ילדי. “ניכנס למשרד”. כשידו של משה בידו הוא מתחיל לפסוע. “זה… נחמד, לא? עכשיו נוכל להתראות יותר”.

אני לא מצליח למצוא בעצמי רגשות חמים לאור הצהרתו זו. אם היה רוצה, היה יכול. מילים לחוד ומעשים לחוד.

הפמליה הקטנה מתקדמת בעקבות רזיאל, ורק כאשר הם מתרחקים אני פולט נשימה מאומצת. אולי זו כן הייתה טעות להגיע לכאן.

מדחיק את המחשבה האחרונה פנימה. הרי היא נובעת מתחושת הפחד האישית שלי. אין כאן איום ממשי. מתייצב ומושך את כתפיי לאחור במטרה לשדר ביטחון לתודעתי, ופוסע.

הרבה זמן לא הייתי במשרד של אחי, והוא לא השתנה כלל מכפי שאני זוכר אותו. ספריות בצבע קרם מקיפות את פנים החדר ובין ספריהן הרבים אין אף לא גמרא אחת, גם לא כרך בודד. הוא חרדי ירא שמיים… ועסוק.

הנברשת המחוברת לתקרה מצוחצחת ובוהקת ואת הנרות הדליק אדם שלבטח צחק על העובדה שהוא מקבל כסף על פעולה חסרת תכלית. מרצפות השיש בעלות הדיגום המוזהב זהות לאלו שבבית ילדותינו, זה שהפך לביתם של רזיאל ואשתו לאחר פטירתם של הורינו.

אנחנו מדלגים על החדר האמצעי ונכנסים אל הפנימי, שבקצהו ניצב השולחן המשמש את רזיאל.

או אולי… השולחן שרזיאל משמש.

“תרגיש בבית”, הוא מתיישב על כיסא המנהלים ומחפש דבר מה לתת למשה. כשלא מוצא הוא כאילו נזכר במשהו ושולח מבט קצר למזכיר העומד לצידו. המזכיר שולף, כמו קוסם, סוכרייה על מקל בעטיפה אדומה.

סוכרייה?

למה המזכיר של רזיאל מחזיק אצלו דבר כזה?

ההבנה מבזיקה לפתע ונותנת אור חדש לעניין, יחד עם בעיה חדשה: עדיין לא הבהרתי לרזיאל שאיני מעוניין לקחת את החברה, והוא כבר התכונן היטב להכין אותי לתפקיד.

נאנח בליבי. רזיאל עומד להתאכזב. השיחה לא תהיה קלה.

גורר, בצורה קצת לא מכובדת, כיסא אחד מעט הצידה, כדי שאוכל לשבת בדיוק מולו. “רזיאל”, אני הוגה בעדינות, מכין אותו לקראת המכה. “עדיין לא הסברתי שום דבר. חכה קצת, נדבר על הכול”.

ידיו הלא־אמונות שמתאמצות לפתוח את עטיפת הסוכרייה נעצרות מפעולתן, ובהיסח הדעת הוא מושיט את הסוכרייה העטופה לבן החמש. “לדבר על מה?” הוא משחרר מעט את עניבתו באי נוחות מופגנת. “הסברתי הכול במסיבת העיתונאים”.

כן. כמובן.

הוא הסביר הכול במסיבת העיתונאים. אי לכך ובהתאם לזאת, אין כל צורך בחוות דעתי או בהתחשבות ברצונותיי.

צר לי לאכזב.

אני מדבר לאט ובשקט. מניח את הפצצה ושם את מבטחי במנהל העולם. “רזיאל. אני לא אקח את שוהם”.

ברגע הראשון הוא כאילו אינו קולט את הדברים, ושולח לעברי חיוך מקצועי. ברגע הבא הוא מרכין את ראשו, אולי מחבר פיסות מידע ומסיק בשעה טובה את המסקנה המתבקשת: אינני מחפש קשר עם החברה.

“אז למה הגעת?”

כך, בצורה עניינית, שאין בה כל מטרה לפגוע, הוא שואל את שאלתו.

אני אוחז את שני מרפקיי במעין שילוב ידיים. למה לא תכננתי מראש באיזו דרך להעלות את הדברים?

יושב על הכיסא, פניי דרוכות, מסדר בראשי חלקי משפטים שמאיימים להתפזר לארבע כנפות הארץ. לוקחים לי כמה רגעים ארוכים למצוא שבריר קטן ממה שתכננתי לומר.

“זה לא בשבילי”.

רזיאל

למה?

למה הוא לא רוצה?

הוא לא הגיע לכאן כדי ללמוד על מקום העבודה שיאמץ אותו בקרוב?

משה מנסה לפתוח את עטיפת הסוכרייה בשיניו ואני מתקשה להכיל את העובדה שיוסף חיים כן יזכה בחברה. למה קשה לי לשמוח בזה עכשיו?

אם זה מה שדניאל רוצה, אכבד זאת.

דניאל

רזיאל אינו מתנגד.

זה מוזר, לא הגיוני. ציפיתי שינסה לשכנע.

מה האינטרס שלו? מה הוא מסתיר?

רזיאל

מניח בעדינות יד ימין על שמאל ויוצר לחץ כדי למנוע את הרעד. לא ברור מה עושים בכזאת סיטואציה.

לכאורה הרווחתי, יוסף חיים יירש את החברה.

אבל הפסדתי את ההזדמנות האחרונה לתקן.

ראשו של דניאל מורכן. אולי הוא פשוט אינו יודע את המשמעות. אולי אם יבין מה יש לו ביד, הוא דווקא ישמח על המציאה שנפלה בחלקו. הגיוני.

לא?

ברגע שירגיש את הכסף זורם בדמו ויתחיל לחוש את המנהיגות, הוא ישנה את דעתו הנחרצת.

כל מה שצריך זה לגרום לו להיכנס לחברה, גם אם הוא חושש, ולתת לו את מה שמגיע לו.

דניאל

השקט מעמיק ועורפי מעקצץ.

רזיאל מדבר סוף סוף. “אני מבין ומכבד את החלטתך”, קלילות זרה בקולו. “נסדיר את העניין עם עורך הדין בכמה פגישות ונגמור את הסיפור”.

הוא מוותר בקלות, וזה תמוה מאוד. מה הוא מסתיר?

“בתקופה הקרובה תצטרך להגיע כמה פעמים בשביל לזרז תהליכים, ואז אשחרר אותך מעול החברה”.

[א טב-אל]

פרק 14

החומר לא ינצח את הרוח!

דניאל הגיבור, זמן אמת!

סיפור, אתם מבקשים? קצת קשה לבצע את זה כששני ג’בארים בלתי נראים לופתים לי את הכתפיים. הם לא באמת בלתי נראים, כן? מטפחת על העיניים, זוכרים?

לא היה קל להגיע אל החברה. רזיאל טען ששתיים־שלוש פגישות ועניין ירושת בעלות החברה מאחורינו. היום אני יודע לזהות שלא היה מדובר ביותר ממשחק. הוא סובב אותי בלי צורך בין בעלי מקצוע שונים כדי להטעים אותי בכסף ובכוח.

הלך לו? לא הלך לו? מה אתם חושבים?

מבחינתי, בכל אופן, זה היה סיוט מתמשך. חייתי בשקט כדניאל הגיבור במשך שנים, ובלי התחכומים של רזיאל הייתי ממשיך כך עד היום. נדב ואני לא היינו אמורים להיות חלק מהתמונה של דניאל המקורי.

אז זהו, דניאל נכנס לחברה כמה פעמים, הוא רק רצה לסגור עניין ולחזור לחיי השלווה שהיו לו.

אבל הוא לא עמד באלימות המילולית. הוא התנתק שוב ושוב והותיר את נדב להתמודד. ומה אתם חושבים שזה עשה לנדב? אתם יודעים מה זה לחיות בתרדמת למשך כמעט עשרים שנה ולהגיח אל העולם רק כדי לספוג השפלות?

זה כמו לחיות עם פצצה מתקתקת בתוך הלב.

נדב

בזמן האחרון זה הופך להיות רציני. מרגע שדניאל המקורי התחיל להופיע במגדלי שוהם, אני מוצא את עצמי יוצא כמעט בכל יום לעזרתו. האיש מתמודד מול הרבה צרי עין.

בכנות, לא הוא מתמודד, אלא אני. כשהוא מתנתק אני מופיע: מוריד את הראש, שותק, בולע והולך. דניאל מוגן.

מוגן במקום העצום הזה, שבו המטבח לבד גדול יותר מהקליניקה של אבא, וכוס הזכוכית שאחוזה בידי ואמורה להכיל בעוד רגע את התה – מבריקה כמו בשמחת חג. מלטף את זקני ומשתדל לא לפרוע אותו.

בחברה, כרגיל, דניאל ואני איננו מתקבלים באהדה. אבל אבא, הפסיכיאטר, לימד אותי להתמודד בסיטואציות קשות מאלו.

ואם שוב להיות כנים, חשבתי שרזיאל, אחיו של דניאל, יעשה משהו בנידון.

אבל הוא לא. לא נורא.

לא נורא ששמעתי: “יורש את אחיו בעודו חי”, ולא נורא ששמעתי ש:”גם ה’תלמיד חכם’ מסתנוור בסוף”, ו”גם הוא כמונו, מזדנב אחרי החור בשק המטבעות ומלקט מן ההפקר”.

זהו רק ניסיון, הזכרתי לעצמי שוב ושוב. אבל מביקור לביקור בחברה אני מבחין בכך שרגשותיי משתנים. אני לא שקוף עוד. לפתע מתעצמת אצלי התחושה שמתייחסים אליי באופן לא הוגן. האם זו גאווה?

והאם הגיוני להגיד שזו גאווה, לבטל אותה, ולתת למצב להמשיך?

כפית סוכר אחת, כרגיל, נותנת לתה שלי מתיקות מעודנת. שופך את תכולתה לכוס. בעוד רגע תסיים התמצית לצבוע את המים במידה החביבה עליי.

אם חושבים על זה לעומק, עד לרגע זה הצלחתי להתגבר יפה, אבל עכשיו אינני מסוגל יותר.

אילו רק נתן היה פה…

נתן? מי זה? נראה לי שהוא החבר של דניאל. שברירי זיכרונות צפים לתודעתי. אני מכיר ולא מכיר אותו. הוא מסוגל לעזור לי, נתן ההוא, כי אחד הגורמים להפרעה של דניאל הוא ההתמודדות עם הטראומה לבד. אם נתן היה כאן, אולי דניאל היה מצליח להתמודד.

אבל הוא לא, ואני צריך לעזור לעצמי! רק אני! מחשבותיי מהדהדות בראשי במהירות ואני מתנשף כאילו סיימתי כעת מסלול ריצה סביב כדור הארץ, כשקצה ההבנה מבליח פתאום…

הגיוני? יכול להיות שאני מקווה להיות בעצמי הבעלים של החברה, על אף שלא המקצוע ולא העושר הם אלו שמושכים אותי, אלא הרצון להיות נחשב?

מוריק כפית סוכר נוספת בהיסח הדעת. פיסות רגש מכל אורך חיי הנסתרים יוצרות אצלי את הרצון להשתחרר, ולשחרר גם את דניאל מכלוב הפחד. אבל מי כמוני יודע שכסף וכוח לא ייתנו לי או לו כלום, חוץ מאשליה של ביטחון. ביטחון שרק אבא שבשמיים יכול להעניק. בסוף הכול חומר, ולמה להתאמץ אם בסופו של דבר התולעים תאכלנה את הגוף?

המילים לוקחות שליטה ויוצרות לעצמן משמעות שלא ביקשתי להקנות להן: ‘למה להתאמץ אם בסופו של דבר התולעים תאכלנה את הגוף?’

פתאום קשה לי העובדה שאעזוב את העולם במצב הזה, בלי לעשות מעשה לטובתי. בלי להילחם. רק לתת לכולם לפגוע בי, לוותר ולקום. האמת היא שהגב שלי כואב, כאילו באמת היה לי הצורך לקום מהרצפה כל כך הרבה פעמים.

לא עוד!

כפית סוכר נוספת עושה את דרכה אל כוס התה המסכנה.

בעדינות מטיח אגרוף על השיש. ובכן, יפה. אני מודה שאני רוצה להיות הבעלים. נעים מאוד: נדב, בנו של הפסיכיאטר, לומד שלושה סדרים, לא מכיר או מחבב את תחומי הכלכלה והעסקים – ומתאווה לקחת את החברה. אולי אפילו אלמד את העסק? אולי ואולי ואולי.

אבל בעצם… למה לא?

אני אוהב את לימוד התורה. אלמד חצי יום, אני חושב שגם נתן התחיל כך ועכשיו הוא מנכ”ל בעצמו.

תמצית התה נשכחת בתוך הכוס והמים מתחילים להשחיר. חיוך מסוג לא אופייני עולה על פניי, חיוך גאה, ריקני. נתן ודניאל חברים עוד מגיל ילדות, ועכשיו שנינו ננהל עסקים? הרעיון נשמע קסום. אולי אוכל גם להביא אותו אל החברה, או אפילו להשתלט על רשת הצעצועים שבה הוא עובד, שלטובתה נטש את דניאל ועבר לנתניה. ‘הצעצועים של בלאק’, אם אני לא טועה.

נתן יעמוד לצידי, והשאר תחתיי. אוכיח לכולם שאני הרבה יותר מסתם מישהו שהם יכולים לשפוך את דמו!

אני אקח את החברה.

זה לא יהיה קשה כי בפועל נתן ינהל אותה. נמצא פתרון בעזרת השם. לא, תיקון טעות: בעזרת השם נמצא פתרון.

תחושת חמימות מתפשטת עכשיו באוויר. אני שולח אצבע לעקוב אחר מקור החום ומכניס אותה בלי להבחין לכוס התה. נרתע ומושך לאחור בבהלה.

נכוויתי. נכנסתי למקום הלא־נכון וזו התוצאה…

להתראות חלומות, לעולם לא אקח את החברה משחיתת המידות הזאת. מוותר על תענוג החומר. בוחר בחיי רוח!

מצנן את השתייה במעט מים קרים, מברך ולוגם. לגימה מרירה. כשתמצית החומר אינה יודעת מעצורים, לסוכר אין כל יכולת להמתיק.

קשה לי לזהות את הקול החושב בתוך ראשי. המילים שבהן הוא משתמש לתוכניותיו מרחיקות הלכת אינן מוכרות לי, ומעוררות בי תחושת תיעוב.

השם, אל תעמיד אותי בניסיון הזה. כמעט נפלתי.

מגדלי שוהם, להתראות. לא משנה כמה פגישות עם עורכי דין נדרשות כדי לסיים את נושא ירושת הבעלות, אני יוצא מכאן היום.

לא ציפיתי שרזיאל יופתע מכך. “חשבתי שהזמן יעשה את שלו, שביום מן הימים אולי אתה בעצמך תרצה לרשת את החברה”, הוא מודה, אינו מהסס לדבר על התקופה לאחר שיעלה לישיבה של מעלה.

“אני…” מה אגיד לאח המניח יד אחת כדי להסתיר את הרעד העובר ברעותה? לא ינחם אותו לדעת שבאמת חשבתי לרשת את החברה.

ובטח שלא יחמיא לו לשמוע שהסיבה שגורמת לי לברוח היא כי החברה היא סכנה לנפש ולכל הקניינים הרוחניים שאפשר לזכות בהם בעולם הזה.

“אני מצטער, זה לא מתאים”, התירוץ נפלט. “אני פוחד על העתיד של משה במקום הגדול הזה”. מילים מהסוג הזה תפגענה בדיוק במטרה, אין צורך להגיד יותר. רזיאל יודע היטב מה פירוש הדבר לחסות בחברה עם התואר הלא־נכון.

מן הסתם הוא כואב את העבר יותר ממני. ככה זה כשאתה מאמין שאתה חי את העולם הזה ואינך מתמקד בזכויות המצטברות לעולם הבא.

מה המניע של רזיאל? לא נראה שמדובר במתנה מאח לאח. האם הוא רוצה לתת לי את החברה, או לתת לחברה אותי?

“דניאל…” הוא פותח ומכריח אותי להתנתק מסדרת המחשבות. “אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אני יודע שאבא היה… ממוקד במטרה. אבל הוא אהב אותך”, הוא מצהיר בכמעט תחינה. “אהב אותך ולא נתן לעצמו אישור להגיע אליך. אבא הרגיש שכבר אין לאן לחזור. אם יש דבר אחד בעולם שאוכל לתת לאבא, זה לרשום את הבעלות על שמך”.

האם הוא מאמין במילים שהוא משמיע?

נראה שכן.

ואם ננטוש לרגע את עניין האמינות שבדברים – לשמח את אבא? ובכן, אין בעיה. דניאל כבר אינו נוטר טינה – לא הוא ולא אני, על אף שהוא אינו אבא שלי. אני אומר עליו קדיש – משהו שרזיאל בטח כבר הפסיק מזמן, מדליק נר לזכרו, מכוון בלב שלם בלילה בשמע ישראל כשאומר “הריני מוחל וסולח”… אבל להחריב לעצמי את העתיד הרוחני? לא בא בחשבון.

“רזיאל, אני…”

למה כל כך קשה להגיד ‘אשמח לעזור בכל דבר אחר חוץ מזה’?

האם אני מקווה לא לאכזב אותו? האם אני שוב משתדל להיות בסדר? למה? למה בסופו של דבר תמיד אני אהיה בסדר? למה רזיאל אינו עושה מאמץ לשם שינוי, פעם אחת? למה הוא אינו מנסה לתקן?

אני משתדל לשכוח את הרגעים שבהם רזיאל לא עמד לצידי או לצד דניאל, ולא לחם בעובדים. מתאמץ לא לצבור לו חובות בליבי. אבל הלב שלי, מה איתו? למה לפגוע בו? מה נשאר לי אם לא התורה הקדושה? מה נשאר ממני?

כל נימי הלב צועקים עכשיו, רק אלוקים שומע. החומר לא ינצח את הרוח! 

[א טב-אל]

פרק 15

צעקה דוממת

יחיאל

נולדתי למשפחה ברוכה וחייכנית, וכבר מגיל אפס למדתי לתת. אבא ואמא משננים תמיד בבית:

שק האושר שלנו מתמלא בשלוש דרכים:

אחת, השם ממלא את השק באושר דרך אירועים או אנשים שונים, ותפקידנו הוא להכיל את האושר הזה. דרך נוספת היא לשמח את עצמנו, והדרך האחרונה והחביבה היא למלא את השק של מישהו אחר. על ידי זה שאנחנו ממלאים שקים של אחרים באושר, השק שלנו מתמלא!

“יש לך עיניים גדולות”, הייתי שומע לא פעם. העיניים רצו להעניק, וככל שגדלתי כך רציתי לתת יותר.

בהתחלה הייתי שוטף כלים בלי רשות. אחרי שנשברו תשע צלחות, אמא החליטה לעשות לזה סוף.

תקופה קצרה אחר כך ניקיתי את המדרגות: רוקנתי עליהן מְכל נוזל לשטיפת רצפות והוספתי דלי מים. לקח לאמא יותר משעה לנסות להיפטר מהחומר, עד שהתייאשה ואבא המשיך במקומה.

אה, והיה העניין ההוא עם הכסף – אבא אמר שצריך לאסוף מצוות לפני ראש השנה, אז לקחתי את הכסף שהיה לו בארנק ותרמתי לצדקה, לזכותו של אבא. כשהגיעה השבת אכלנו דג מקופסת שימורים.

עזבו, בעצם מעדיף לא לספר.

דניאל

מה קורה לי? איפה אני? לאן רזיאל מלווה אותי עכשיו?

“דניאל?” הוא מסתובב, קולו מהוסס. “אתה בטוח שלא תיקח את החברה… למרות הכול? ולמרות מה שאמרת מקודם?”

מה אמרתי לפני רגע?

כמה הרחקתי לכת בלשוני כשהתנתקתי? איך הגענו למצב שבו רזיאל מנסה לשכנע אותי לקחת את חרדת חיי לעצמי?

ראש ועד העובדים, כהנא, מופיע לפתע, ועל אף שמבחין ברזיאל, הוא זורק לעברי מילים לא ראויות.

רגע של דממה עמוקה. רזיאל כמו תמיד אינו מגיע לעזרתי. ברגע הראשון נראה שאיש אינו מתרגש. ההרגל הקהה את רגשותיי והעלבון מדלג על התודעה ומתיישב על הלב.

אבל מאחוריי נשמע פתאום קולו של רזיאל, כמעט לוחש לכהנא: “ארוז את חפציך”.

וזהו. לא הייתי צריך יותר מזה.

עכשיו הוא מסוגל לבוא לקראתי? כשלא יהיה עתיד לחברה?! איפה הוא היה עד היום? עכשיו הוא מתעורר? נאבד לי לרגע הקול יחד עם היכולת לנשום. כאן הלב שלו מונח?

אתם מבינים?

כבר לפני שנים ידעתי שהוא בוחר בחברה ולא בי, אבל הדקירה שחודרת ללב בדמיוני היא כמעט מוחשית. כאב מפלח אותי, רווי שנים של תקוות ליום שבו יעזוב רזיאל את הכול ויתקן את המעוות, יקום ויעמיד את כל העובדים בשורה ארוכה כחשודים בפשע, יזמין אותי להצביע על ה’פושעים’ ויגזור את דינם אחת לפיטורין.

טראח…

רזיאל

עשיתי את זה.

נלחמתי. בשביל דניאל. בקרוב אצטרך להתמודד מול התקשורת שתשאל שאלות, אֵאלץ להוכיח לשותפים שונים של שוהם שלא השתגעתי, אבל רעד קל של התרגשות עובר בי לפני ש-

“דניאל!!!” לנגד עיניי נופל אחי הצעיר ארצה. נשימתי נעתקת, אבל בטרם אני מספיק לרכון לעברו הוא פוקח את עיניו.

נדב

ראיתי הכול.

רזיאל החליט לתמוך באחיו בתזמון האנוכי ביותר, כשמצא את עצמו ללא יורש. כעס מכה בי, מרתיח ומתסיס את הדם בעורקים. אני אעזור לו.

האמת, קיבלתי מכה כואבת בשתי רגליי כשדניאל נפל על הרצפה. הוא לא הצליח לעמוד מול המציאות. הסכין שראה בעיני רוחו ננעצת בליבו כמעט הרגה אותו. הוא נכנע לה.

ברוך השם אני כבר יודע היטב כיצד התמודד במצבים נפשיים מעין אלו. אני אעזור לדניאל.

אני נעמד על שתי רגליי וממלמל: “אני בסדר, זו נפילת סוכר”. מסתובב ומתרחק ללא יעד מוגדר.

רזיאל, אחיו הבכור של דניאל, אינו מודע לעובדה שדניאל נכנס לתרדמת.

באשמתו.

הוא משיג אותי, קולו נעים. “דניאל”, האח מניח יד על כתפי. “זה לא יקרה שוב”, הוא מבטיח.

באמירת מילים אלו הוא מאמין שתביא ישועה.

קור הרוח שהחזיק אותי עד לרגע זה הופך לכפור. אני מרגיש כאילו מתוך גופי מתפרץ קרחון ענק וחד שירמוס את כל הבא עימו במגע.

זה לא יקרה שוב? ברור. כי ברגע שאקח את החברה, לא יישאר ממנה כלום! אף לא אחד שמסוגל להתנפח בגלל קשרים ותארים, ולרמוס נפשות, לא יישאר כאן. אף אחד!

דניאל התייאש, אבל אני כאן. ואעשה סדר בעניינים.

אבא לא ישמח בי. הוא תמיד היה אומר שברגעי משבר יש לנו הזדמנות וחובה להתעלות מעל הניסיון. טעם חמוץ עולה בי כשהזיכרונות על אבא עולים בסיטואציה שלילית כמו זו.

הוא היה מדבר לפעמים על משברים. בזמנים כאלה, כמו בעת שרפה, צריך לשמור על הבניין יותר מתמיד. אופטימיות, מידות טובות והרגלים טובים הם אבני הבניין של עבודת החיים. התכונות שהצלחנו לבסס והעקרונות שעליהם נלחמנו בידיים חשופות, הם כל מה שיש לנו באמת. מלבדם הכול אשליה.

אבא לא ישמח, ואני לא רוצה להעציב אותו בשמי מרומים.

מה דניאל היה עושה במצב הזה? שאלה חסרת טעם. הוא לא כאן ואני צריך להתמודד בכוחות עצמי.

לציית לדבריו של אבא ולנטוש את דניאל? מה יקרה אז? האם גם אני אֵעלם?

לעזור לדניאל? להמרות את פיו של אבא?

זיעה מתחילה להצטבר באגלים על המצח וחום מתפשט בכל גופי.

רזיאל, אחיו של דניאל, עומד מולי בעיניים מתחננות. הייתי מאמין להצגה הזאת אם היא לא הייתה ממוטטת את דניאל. הוא רוצה לתת לו את החברה, למה לא? בוא תראה מה יקרה אז…

מעסה את גרוני בשתי אצבעות, מחייך בהערצה מזויפת, חיוך רחב של אדם מדושן עונג. “תודה”.

מעולם לא התחנפתי. זה חדש ולא מחמיא. האש שהייתה בתוך דניאל, שכמעט כבתה, הוצתה מחדש.

יצאה הרוח מהמפרשים ונותר רק הגוף. ריק מאוויר, מלא בחומר.

אנונימי

תמונה.

פיסת נייר.

זו הייתה להבה קטנה, לא מזיקה. אבל היה צריך לכבות אותה. כי היא, הלהבה הקטנה, לא ידעה מעצורים.

בלי שאיש חש בכך, היא אכלה את המסמך שהיה על השולחן. לא שבעה, גם לא אחרי שהזינה את עצמה והגדילה את ממדיה. היעד הבא שלה היה הווילון. הוא נתן לה דחיפה משמעותית והיא הצליחה לטרוף את כל השולחן המשרדי.

החמצן הלך ואזל, ובלעדיו האש כמעט דעכה.

זהו. הסיפור היה כמעט מאחורינו. ואם לא היו מפריעים לתהליך, היא הייתה מתנדפת.

אבל אני הגעתי…

פתחתי את הדלת והיא כאילו שאבה את כל החמצן שהיה בפרוזדור. הדלת נעקרה ממקומה ואם לא הייתי נהדף למרחק, היא הייתה מוטחת בעוצמה על גופי ורק השם יודע איך זה היה מסתיים.

אבל זה לא משנה בשלב הזה, כי התוצאה זהה. גופי חלש מכדי להילחם באדים הרעילים המרקדים בחדר ומאיימים לחדור לריאות.

תודה שקראת! אם את רוצה לכתוב משהו… הדף כאן

[א טב-אל]

16

התפצלות

פרץ אנרגיה לא בריא מתחיל לפעום בעורקיי. התוכניות המדומיינות שביקרו במוחי לאחרונה באופן תמידי נשמעות לפתע הגיוניות מאוד; לקחת את החברה, לנהל אותה, לעשות חיל, והחשוב מכול: להרחיק ממנה את העובדים הוותיקים – לנקש את העשבים השוטים – לפטר את כולם על אתר.

מעביר מחשבה לדיבור ובמקום להמשיך לעבר היציאה מהבניין, מצהיר באוזניו של רזיאל: “אני אקח את החברה”. אפילו איני בודק את תגובתו. “אני כבר לא יכול לחכות ללמוד את המקצוע”. אין צורך להבליג יותר. אני חייב לדאוג לדניאל ולי. ומול מי שיעמוד בדרכי – אֶלָחם.

כפור מסתובב סביבי ולרגע אני תוהה אם עוד מישהו רואה את פתיתי השלג המתרוצצים וחודרים לגופי מבעד לבגדיי. מתכווץ פנימה, ידיי עולות באינסטינקט ואוחזות במרפקים הקפואים. נדרש מאמץ להיחלץ משכבת השלג ולפלס את דרכי קדימה. מתנער כדי להסיר מהזקן את פתיתי הכפור האחרונים.

“אני אקח את החברה”, הפעם אני נשמע פחות בטוח בעצמי. כובד משקלן של המילים עוד רגע ימוטט את נפשי ואצטרך לאסוף את חלקיקיה לפני שאשתלט על מגדלי שוהם.

הקור מתחלף בחום, באש. אני כמו הבניין מהסיפורים של אבא, ששרפה דבקה בו במשך לילה שלם. אבני הבניין פריכות והמבנה אינו מסוגל להחזיק עוד את עצמו, קורס ברעם.

האמון שלי כלפי העולם הולך ונשרף. איני מוצא בעצמי רגע של בהירות מחשבה שאולי יש דברים בגו, שאולי רזיאל רק רוצה לעזור. הכול מתפורר.

כועס, רותח, נזעם! אני אקח את החברה! צורח בתוך ראשי. משבר עצים ואבנים בכעסי. מחריב יסודות של בניינים עתיקים, יסודות של בנייה פנימית רבת שנים. ממוטט, מנתץ, משמיד. והכול. בתוך. ראשי.

בפנים זועק בלחש, כמו שאגותיו הראשונות של הר געש שאותן איש אינו שומע. איש אינו מבחין בלבה הרותחת המבעבעת, שעתידה להתפרץ ולהחריב הרים וגבעות.

*

כאשר אני גומע את הפסיעה על הגבול המפריד בין הפנים אל החוץ, האש מתעמעמת ונכבית בקלות. כשאין ללהבה צורך להגן על עצמה היא מוכנה לוותר. ברגע הזה אני מבטיח לעצמי שעוד היום אגלה למוריה את הסוד. רגע אחרי שמשה נכנס למיטה אני ממהר לקיים את הבטחתי.

אבל… לא כל כך קל לספר למישהו שיש לך…

“התפצלות? מה מתפצל?”

‘התודעה מתפצלת. דניאל מפוצל לשלושה אנשים’. הלוואי שהיה פשוט כל כך לומר את הדברים.

היא מערבבת בכפית המתכת את תכולת הקפה, מניחה את הכוס וניגשת להוציא בקבוק קטן של לימונדה, מושיטה לעברי.

“האמת שאשמח לכוס תה קמומיל”. לרגע נראה שהבקשה הצמידה את רגליה אל הרצפה, אבל ברגע הבא היא מהנהנת לעצמה, כאילו חיברה חלקי מידע שונים והגיעה למסקנה כלשהי. שופכת מים רותחים ותמצית לכוס.

“הלימונדה שאתה לא רוצה לשתות קשורה לפיצול?”

פולט נחרת צחוק ועובר מהמטבח אל הסלון. מתיישב בקצה השולחן.

מוריה מתיישבת גם היא, בראש השולחן, מולי. “אז…?”

גיחוך קל ומתוח. משחק בקצה הזקן ונעצר כשנזכר שלדניאל המקורי חשוב להראות כמו בן תורה אמיתי בכל מקום. “אהמ…” המילים שגורות על פי ומסודרות היטב, אבל משום מה אני מושך זמן ככל האפשר. “תחשבי על חוויות שחווית פעם. אם מישהו היה מציע לך שייקח אחת מהן ויחווה אותה במקומך, איזו היית נותנת לו?”

עיניה נפערות לעיגולים, אבל ברגע הבא היא מעלה חיוך קטן. “אולי את שיעורי הנדסה? לא, בעצם עדיף את שיעור זמרה, החליל תמיד החליק לי מהיד. הייתי הורסת שיעורים סדרתית”. האם היא בחרה בכוונה חוויה קלילה יחסית, כדי להקל עליי את המשך השיחה?

בואו נהיה כנים, זו אינה שיחה פשוטה, ובוודאי לא קלילה כמו שהיא נשמעת כעת. אז למה בדיוק אני לא מצליח להפסיק לצחוק? “שיעורי זמרה, את בוחרת? אם הייתה מישהי, שקוראים לה מוריה, שהייתה מופיעה לכל שיעורי זמרה במקומך, מה היית אומרת?”

“בשמחה ובשמחות!” היא מצהירה באושר, נכונה להעביר למוריה עלומה את סדרת השיעורים שהרסה, למה לא.

“אבל המורה לזמרה תזהה שאת לא נמצאת בכיתה. מוריה האחרת תצטרך להתחפש אלייך כדי שיוותרו לך על השיעור”.

“חופשי. האישור ניתן”. למה זה נשמע מלהיב כל כך?

רגלי הימנית רוטטת בלי סוף מתחת לשולחן. “ואם מוריה תהיה את? תחיו באותו הגוף, ובכל פעם שיתחיל שיעור זמרה את תלכי לישון ומוריה תלמד במקומך. מה תגידי אז?”

היא פולטת אנחה קצרה. “אני אשמח לישון בשיעורים, לא זכיתי לתענוג הזה אף פעם. אבל… מוריה בתוך הגוף שלי? זה לא יפריע לי לישון?”

צחוק לא מתוכנן בוקע שוב מגרוני, לא מסתדר עם הסצנה הכללית. נשמע כאילו אנחנו באתר בילוי. “מוריה לא תפריע לך לישון”, ממשיך ומנסה להתרכז. “אפשר להיכנס לשינה עמוקה שאפילו תזמורת תופים לא תהיה מסוגלת להפר, אה? איך זה נשמע?” אוחז את הכוס בשתי ידיי, התה הגיע לחום הרצוי. מברך שהכל נהיה בדברו ולוגם.

“אמן”. חיוך של נחת מקדים את התשובה. “בהחלט עונה על כל הציפיות. אתה מסוגל לייצר לי מוריה כזאת?” היא שואלת בזיק חלומי.

הכוס עוצרת באוויר, עיניי מתרחבות בתדהמה, ולפני שאני מספיק להגיב לגימה קטנה מחליקה הצידה. פולט שיעול קל, מנסה להירגע ולשמור על ארשת רצינית. מניח את הכוס על השולחן, שולח יד למטפחת, אויש, אין לי אחת כזאת בכיס כדי לנגב את שפתיי.

מוריה ממקומה נתקפת בבהלה. “רותח?” וכבר מזדרזת לעבר המטבח.

“ל…” פולט במאמץ. “לא, זה בסדר, תודה”. לאט נרגע וחוזר לעצמי. קצת הגזמתי כאן. “נחזור לעניין”. מהר, חושש שבעוד רגע ינדוף ממני האומץ לחשוף את ההפרעה לנצח. “דיברנו על ההתפצלות, כן?”

היא מסתובבת כמו על ציר ומתיישבת באותה מהירות שבה היא קמה. “כן, כן”. מהנהנת נמרצות, מגנה על חוט המחשבה שלי.

“זו הפרעה מוכרת אבל לא נפוצה, תחשבי על אדם שעובר טראומה. לא כמו שיעורי מוזיקה, כן? אלא התנסות נפשית קשה שיכולה להשאיר צלקת”. חדורת מטרה היא ממשיכה להנהן.

“ובדיוק כמו שאת היית שמחה לנדב את ה’טראומה’ למישהי אחרת, גם אם זה אומר שהיא תיראה כמוך ואפילו תחיה בתוך הגוף שלך…”

לרגע היא מתלבטת, ואז משחררת הנהון איטי וארוך.

“ואם פתאום תחליטי שגם שיעורי הנדסה מיותרים, וגם אנגלית. מוריה האחרת יכולה לקחת עוד ועוד שיעורים. עד ש…” שנים של שתיקה שנעצרת מדי פעם בשביל השפלות עומדות מול עיניי. “עד שנמאס לה. היא לא רוצה לחיות בשקט יותר ולהגיח רק כדי לקחת את הסבל שלך. היא רוצה לחיות”.

היא מאמצת את מוחה בביטוי של קווים־קווים המצטיירים על המצח, מנסה לראות לאן זה מוביל.

“אני… היא… המוריה האחרת רוצה גם ללכת לבית, להורים, למשפחה”. פניו של אבא מחייכות אליי מרחוק בדמיוני. “אבל אין לה משפחה, היא חלק ממך. היא חיה כל כך הרבה זמן בשקט, ראתה חיים שלמים של מישהי אחרת לנגד עיניה, וכל מה שיכלה לעשות זה לצאת כדי ללמוד כמה שיעורים במקומה”. מרוקן מאוויר אני מניח שתי ידיים רועדות על השולחן.

מוריה קוברת את ראשה בין שתי ידיה, ההבנה חודרת עוד לפני שאני אומר את הדברים במפורש. כשפניה מכוסות היא שואפת ארוכות אוויר לריאותיה.

הדקות חולפות. צליל מחוג השעון מתקתק ברקע. תיק. תק. תיק. תק. שנינו זקוקים לזמן כדי להתאושש.

האם זו הבעיה שקרוביה סברו שהיא לוקה בה, ‘רגישות ברמה גבוהה’? האם היא זו שגורמת למוריה להכיל, לבלוע את הגלולה ולהביט פנים אל פנים בהפרעה, לא לוותר על השמחה? אינני מוצא סיבה אחרת לחיוך החלוש שהיא מפיקה עכשיו, שוברת את השתיקה.

“אז-” קולה נצרד, ונראה כאילו אבד לה לרגע. היא מכחכחת קצרות ומנסה שוב. “אז הבדיחה הייתה נכונה?” שואלת בהבעה שקשה לי להגדיר.

“בדיחה?” גם הגרון שלי נדרש לטיהור.

וכצפוי, היא אומרת את הדבר הכי לא צפוי. “בן אדם הולך לרופא, אומר לו, ‘יש לי פיצול אישיות’. מכיר את הבדיחה?”

אני יושב כמו מוכה הלם, איני מצליח להוציא מילה.

היא ממשיכה. “הרופא מופתע: ‘יש לך פיצול אישיות?’ הוא שואל. אבל האיש כועס: ‘פיצול אישיות? לי? מה פתאום!'” היא מצטחקקת ואני לא יכול שלא לגחך בעצמי לשמע הבדיחה הממוחזרת.

“אתה סובל?” היא משנה פתאום כיוון. לא עומד בקצב החלפת הרגשות.

“אני… לכולם יש רגעי משבר. אבל בכנות, זו מתנה”.

“נכון”. היא מאשרת מייד. “חסל שיעורי זמרה, הנדסה ואנגלית”, מוחאת בידיה. “במקום שהטראומה תלווה את האדם לכל החיים ותביא לו סבל, השם עושה לו נס, נותן לו אפשרות להעביר למישהו אחר את החוויה”.

“אז…”

“אני צריכה לחשוב”, היא ממהרת לומר ומתנשפת. “אני צריכה… זמן, זמן עם עצמי”. היא מותירה את כוס הקפה על השולחן, קמה ממקומה ונעלמת בקצה המדרגות של קומת המגורים.

תודה שקראת! אם את רוצה לכתוב משהו… הדף כאן

[א טב-אל]

17

מוריסוב

נדב

בשבוע הבא בעזרת השם מוריה ואני נלך לראות את הפסיכיאטר שעוזר לי להתמודד עם הפרעת ההתפצלות. גל מתח רב גוני ממלא אותי.

הרבה זמן לא ראיתי את אבא. טכנית אבי הוא אביו של דניאל, אבל הפסיכיאטר תמיד היה ויהיה אבא שלי.

ולענייני חברת שוהם, שאותם לא זנחתי מהמחשבה, היום אני מתחיל.

פותח במרתון לימודים על חשבון סדר ב’ וג’. מהר מאוד מגיע למסקנה שאני לא אוהב את המקצוע או מבין אותו בכלל, אבל הגאווה הפגועה שלי מטעינה בי אנרגיות ממקורות כוח שליליים ואני מצליח להפתיע את המרצים שוב ושוב.

דניאל ישן בתוכי, מפוחד עד מוות ואינו מצליח להתעורר.

אני נמצא יותר ויותר בחברה, הולך צמוד לרזיאל. פוחד באמת מהעובדים. סופג כמה עלבונות שרק מחזקים את החלטתי: להרוס! דניאל הגיבור טוען שיש פצצה מתקתקת בתוך הלב שלי. מי יודע מתי יאזלו דקות החסד בטרם נתפוצץ כולנו.

אולי זה יקרה עכשיו, כשטירון לא מוכר שלא הבחין ברזיאל או בי מסביר לעובד חדש את כללי המשחק בצורה פשוטה: “רזיאל הוא הבוס, דניאל הוא כלום”?

רזיאל שומע, אבל שלא כמו הפעם הקודמת שבה פיטר את כהנא, הפעם הוא נותן למקרה לעבור. מזווית העין הוא בוחן לראות כמה משמעותית הייתה הפגיעה בעבורי.

המסר ברור: רזיאל רוצה שאקח את החברה ואתמודד עם המצב. הוא אינו מעוניין להרוס את מה שבנו אבות אבותינו, והוא אינו יכול להילחם בכל העובדים.

אבל הפעם זה כבר מוגזם. הוא רוצה שאמשיך את דרכו אבל רומס בעצמו את הסיכוי לכך?

נכון, לא הוא זה שאמר את המילים הפוגעניות, אבל זה עדיין לא מחפה על העובדה שלא בא לעזרתי. הוא מקווה שאנשים יקשיבו לי אבל לא עושה דבר כשהם מתנכלים. רוצה שאנהל את החברה כשאני פוחד להראות את פניי? זה כבר עובר כל גבול, הם יאכלו אותי בלי מלח…

בלילה עוד מהרהר בכך. האם זה יהיה העתיד של הבן שלי? ככה הוא יחיה? יפחד מהצל של עצמו?

לא.

זה לא יקרה.

אבל איך אוכל להפסיק עכשיו? כבר אינני מסוגל ללמוד שלושה סדרים כמו פעם, לא מסוגל.

הפעם אני אנהל את העניינים.

מוריסוב

מוריסוב יושב במשרדו שבקומה הראשונה בבניין המרכזי, רכון על שולחן העץ הכהה והרחב. רק במשרדו מאפילה החשכה, נמוגה מעט מאוד לאור מנורת השולחן המטילה על הקיר לידו צללים ירוקים. הוא נשען לאחור, ידיו מונחות על מסעדי הכיסא כמו טפרים עצלים.

מוריסוב הוא גבר בן חמישים ושלוש בדיוק. בגדיו הבוהקים – החל מחליפת המקטורן בסגנון שנות השישים וכלה בנעליים המבריקות מלקה – אינם מחפים על תחושת החרדה ואפילו האימה שהמביטים בו חשים. זהו אינו שערו האפור והדליל המשוך לאחור בצורה המבליטה את קרקפתו, אלא עיניו שנוטות להתכווץ כאילו הוא בוחן כל פרט בניסיון למצוא בו פגם.

על שולחן העבודה שלפניו מונח תיק מסמכים פתוח. בפנים יש רשימת שמות ששווה לו כחייו – רשימת בעלי מניות קטנים הפזורים בכל רחבי הארץ. עיניו של מוריסוב חולפות באיטיות על פני הדפים, אצבעו הארוכה והדקה מטיילת על השורות כמו עכביש הזומם ללכוד את טרפו.

“זה זה”, הוא פולט בקול חורקני ויבש, שולח מבט לעורך דינו שכמעט אינו מצליח להסתיר את הרתיעה הקבועה שחש לידו. כשמוריסוב מדבר, קולו דק וצורם. הדיבור האיטי שלו יכול לשגע את שומעיו. כל משפט אצלו נמתח כאילו הוא בוחן את המילים אחת־אחת. הוא מעולם אינו ממהר. התנהלותו כבדה, כמעט עייפה, אך יש בה משהו מאיים – כמו נחש שמתקרב לאט לאט, בטוח שהטרף שלו לא יצליח לברוח.

“הבן של שוהם, רזיאל, הוא המכשול האחרון. כמה מניות יש לו, לפי המידע שהשגת?”

הקרבה למוריסוב גורמת לאנשים להתאבן, להרגיש גמלוניים וכבדים, כאילו האנרגיה נשאבת מהם. “בערך עשרים אחוז”, משיב עורך הדין בקול מהוסס, נזהר לא להוציא מילה שתגרום למוריסוב להוסיף אותו לרשימה השחורה.

מוריסוב ממצמץ לאט, מניח את הדפים על השולחן ברפיון מדוד, כאילו כל תנועה חייבת להיות מתוכננת מראש. “עשרים אחוז… מספיק לי רק עוד שמונה כדי להפוך אותו ללא רלוונטי. יש שם אנשים שימכרו לי. חלק אולי יזדקקו… לעידוד קל”.

הוא מדבר על מספרים ועל עסקאות במנגינה שמדיפה ריח מאיים, כמו טורף המשחר לטרף, אבל אין בו ברק של השראה או חזון, רק תאווה קהה לצבור עוד.

עורך הדין אינו אומר דבר, אבל ידיו נתקפות ברעד בלתי נשלט והמסמכים נשמטים מידיו. אבוי לו אם מוריסוב יתאכזב ממנו. אבוי לו ולמשפחתו. הוא מתקפל במהירות ומעלים את המסמכים לתוך תיקו. מוריסוב מביט בו במבט בלתי אפשרי של שילוב עייף־מרוכז.

“אם יש מי שלא רוצה למכור”, ממשיך מוריסוב בלחישה חורקת, “תדאג שהם ישנו את דעתם. ואל תתעסק איתי באתיקה עכשיו”.

סנטרו של העומד מולו נרעד בכניעות מלאה.

“אני רוצה שכל זה ייגמר לפני סוף החודש. אין לי סבלנות למשחקים עם הילד הזה”.

עורך הדין מהנהן ומתחיל לסגת, אבל מוריסוב עוצר אותו בתנועת יד איטית. “ועוד דבר”, קולו נמתח כמו גומי. “איזו מתנה מתאים להביא לילד? אולי בלון הליום? תדאג להביא לי אחד כזה למחר”.

אנונימי

זה הסוף.

כבר כשראיתי את הפשע מתבצע הייתי צריך להבין שזו דרך אל־חזור. אבל איך יכולתי לשבת בשקט?

זו הייתה החובה שלי.

מצחיק שרגע לפני הסוף אני חושב על מה שאמרו הרבנים בישיבה, שהכול לטובה. אני אמור להאמין, לשאוב מזה כוחות, אבל העשן שחודר לריאותיי מערבל הכול לסערה פנימית חונקת.

רגע לפני שאולי אעצום את העיניים לנצח, אני מחליט לדבוק במילים ההן:

זה לטובה.

עכשיו אני מבין למה, כי ברגע האמת קיבלתי הזדמנות לבחור.

יחיאל

כשהיו שואלים אותי ‘מה תרצה להיות כשתהיה גדול?’ הייתי עונה בגאווה: ‘ראש הממשלה!’ ידעתי שאם אני רוצה לעזור כל כך הרבה, אני צריך להצטרף לאנשים הטובים בממשלה ולהילחם באנשים הרעים. ככה אצליח לעזור הכי הרבה, ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.

כשגדלתי הבנתי שהעולם אינו מחולק לשחור ולבן, ושהאנשים ‘הטובים’ העומדים בצמרת האוכלוסייה אינם טובים יותר מאלו שהם מרבים להשמיץ. רציתי לעזור, אפילו יותר מלפני כן, אבל כבר הייתי בוגר דיי כדי לא להיכנס לגוב האריות. אז ברוב פקחותי החלטתי לא להיות ראש הממשלה. המדינה פשוט הפסידה…

לפני רגע שיקו הגיע למסקנה שהשוטרים צריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות גננות. אבל כדי להיות גננת צריך כשרון מיוחד וחושים חדים, הרבה יותר משצריך מול פושעים. כי עם חושים חדים של גננת לא יהיו פושעים…

שוטרים אינם יכולים להיות גננות. צריך רכּוּת בשביל זה, צריך להבין את הילד, להכיל אותו. כדי לחנך ילד צריך לדבר בשפה שלו, לא בשפה של החוק. טוב, עליתם עליי, אני רוצה להיות גננת- זאת אומרת מלמד, מחנך.

לפני חצי שנה, כשהבנתי בעצמי שהפשע בבגרות נובע מקשיים בילדות, התשובה לשאלת חיי ריחפה באוויר: אהיה מחנך. ‘תודה השם! תודה, תודה! ידעתי שיש לי תפקיד גדול בעולם!’ כך הכרזתי בזמנו בליבי, והוספתי לאחר סדר ג’ שעת לימוד נוספת: חינוך ילדים.

המילים בספרים שגמעו עיניי בלילות עוררו בי את ניצני החינוך. הסתחררתי מעונג להבין כמה כוח יש לי בידיים, כמה אני מסוגל להעניק. כשהייתה לי כבר צורה מוחשית לעתיד, ויתרתי בקלות על מקצועות הגאווה. המחנך עושה את העבודה האמיתית! אורות הזרקורים נמצאים בעולם הבא והם הרבה יותר זוהרים.

זה סוד. רק אבא, אמא והרב יודעים על זה. עם כל הכבוד, אני בגיל ההתבגרות ואין לי אומץ או חשק שיתגלגלו בישיבה שמועות על גננת חדשה בשם יחיאל שמחי.

אבל כששיקו הגיע למסקנה שלו על כך ששוטרים צריכים להסב מקצוע לגננות, אברהם שאל אותי – בלי שום סיבה נראית לעין – אם אני מתעניין בחינוך.

הנשימה ששאפתי, מופתע, תוך כדי לעיסת המזון, עשתה שמות בגרוני והשאר היסטוריה. מעדיף לא לחשוב על הטפיחות הכואבות של אברהם, או על הניסיון של שיקו לדובב אותי על סף חנק… הנה אני חושב על זה.

אבל ברוך השם זה נגמר. השם הציל אותי. עכשיו נוצרה בעיה חדשה: שיקו, אברהם, ואפילו דודי נותנים לי את המבט של ‘יש לנו על מה לדבר… אתה יכול לשכוח מחיים תקינים לפני שתשפוך את המידע החוצה’.

כשגזר דין כמו זה מרחף על ראשך, קח עצה ממני: בְּרַח. אני רוכן קדימה, כממתיק סוד. הם מתקרבים בזה אחר זה, ובלי התראה מוקדמת אני לוקח את הרגליים ונמלט כל עוד נפשי בי.

תודה שקראת! אשמח לקבל את חוות הדעת שלכן כאן

תודה

[א טב-אל]

18

גִמגום בשניים

נדב

כשאנשים יוצאים מפגישה עם הפסיכיאטר ומקבלים אישור לכך שבן הזוג שלהם לוקה בהפרעת התפצלות, הם בדרך כלל עמוסים בשאלות הטורדות את שלוותם הנפשית. אבל הם בדרך כלל לא שואלים…

“קראת לו אבא, לפסיכיאטר?” עיניה לא ממוקדות והיא פוסעת באיטיות במעלה שביל הפרחים.

“אני?!” זיעה מצטברת מהר מתחת לזקני. ‘כן, הוא אבא שלי. למען האמת קוראים לי נדב’. למרות הדחף לומר זאת, אני לא הוגה את המילים בקול. יש גבול כמה אפשר להבהיל אדם אנושי.

למזלי היא אינה מחכה לתשובה. “ו… לכל אדם שחווה טראומה יש התפצלות?” היא כמו חוששת לדרוך על הנקודה, הולכת מסביב לנושא.

אוסף את עצמי ומתמקד בשאלה. “זה הרבה יותר מסובך. אפשר להשתקם אחרי טראומה בדרכים שונות; לשתף מישהו בחוויה, לעבור טיפול אצל מומחה… ואפשר גם להתגבר. יש אנשים שהתגברו בעצמם על טראומה”.

“אז… מי בעצם לוקה בהתפצלות?”

מחייך, מעט בעצבנות. “אני לא חושב שמצאו לשאלה הזאת תשובה מדויקת עדיין. אבל באופן רעיוני, אדם שחווה טראומה או התנסות נפשית קשה-“

היא נעצרת ונכנסת לדבריי במהירות. “רגע, אתה בא להגיד לי שאתה לא דניאל?”

חששתי עד עכשיו מהרגע הזה שבו היא תעכל סוף סוף את הדברים. רגליה נעוצות ברצפה ונראה שהיא לא מתכוונת להתקדם.

“אני…” מחפש את המילים הנכונות להתגונן. “אני הוא, אבל אני לא הוא”.

“אז אתה אומר שאתה לא בעלי?” היא לוקחת פסיעה אחורה.

“כן… זאת אומרת לא”. מסתבך בתוך עצמי. “דניאל ואני לא היינו בהפרדה מלאה. חייתי בתוכו, פשוט… שתקתי”.

הבעה לא ברורה מתפשטת על פניה וציפייה ממלאת אותי, מעורבת בגוון של חשש. “מאמינה או לא?”

היא כאילו מתעוררת פתאום. “אהמ… לא יודעת, הייתה לי הרגשה כזאת. עכשיו מה שאתה אומר כאילו עונה על כל השאלות שהיו לי”.

“שאלות?”

“כן, כאילו לא, א…” עכשיו מגיע התור שלה להתגמגם. “לא שאלות שאלות. היה שינוי בזמן האחרון. לא הצלחתי להצביע על משהו מסוים, אבל הרגשתי שמשהו בך השתנה”, היא פולטת את המילים אלו בתוך אלו

אבן כבדה יורדת מליבי. מעכל לאט את העובדה שזהו, הסוד גלוי. החלק הזה, לפחות, מאחורינו. כעת יש בי אנרגיה להתייצב מול החיים, להחזיר לדניאל את הביטחון, להשתלט על החברה.

היא מתכוונת להמשיך לצעוד קדימה, ורגע לפני כן נעצרת ובצליל לא מוכר מבקשת: “אני לא רוצה לנחש. תן לי תמיד לדעת איזה דניאל עומד מולי”.

*

לאורך הלילה אני בקושי מצליח לעצום עין, וכשהשינה המבורכת עוטפת אותי סוף סוף השעון המעורר מחריד את כל עולמי.

אני נכנס לחברה, גאה כמו טווס, צועד מאחורי בני כשומר ראש. נראה מי יעז להתעסק איתי.

הייתי מפטר את כהנא אם היה חוק המאפשר לפטר אדם פעמיים.

מצמצם עיניים, מחפש טרף.

הנה, מישהו מתקרב אלינו. הוא ממחלקת פיתוח, אני חושב. בידו הוא מחזיק בלון הליום. מה הוא מתכוון לעשות? מייצב את עמידתי, מתכונן לשלוף את המילים ‘אתה מפוטר’ לאחר שהאיש ישמיע מילות גנאי כלשהן.

אבל האיש רק מחייך למשה, רוכן אליו ונותן לו את הבלון. “חמודי, בן כמה אתה?”

משה מקבל את הבלון בעיניים בורקות. “אני בן חמש”, מודיע הקטן. וזהו. הלך האיש.

דקות נוספות של המתנה אינן מביאות פרי. אף אחד אינו מגיע כדי לשסות בי מילים חריפות. האם רזיאל עשה שיעורי בית? העמיד אותם במקום?

זה לא מצליח לשמח אותי. עכשיו הוא יכול לעשות הכול. למדתי כבר מה מעניין אותו, וזה לא אני.

בום!

בדמיוני אני משתרע על הרצפה, משה מוגן תחת גופי. אבל זו לא הייתה ירייה, רק הבלון של משה שריחף קרוב מדי לעט של מוריסוב ונפח את הגז שהזין אותו.

משה מסתכל עליי, רואה אותי מחזיק מרפקים בהצלבה, בתנועה אדישה כלפי חוץ. למראית עין שולט בעצמי. פחד מזדחל אליי, כאילו כדי להזהיר אותי מפני הצעד שאני עומד לבצע. אני רוצה להקשיב לו, אבל אף דניאל אינו מגיע לעזרתי. אני לבד. משחרר בפתאומיות את האחיזה במרפקים.

זו ההזדמנות שלי. נושא את משה בידיי ומפרט בטון מעשי: “הוא פוצץ לך את הבלון, הוא לא יכול לעבוד פה יותר. לך אליו ותגיד לו שהוא מפוטר”.

תחושת תיעוב עצמי גואה בתוכי ושדה הראייה כאילו מתעמעם.

משה מבין היטב את המילים ואינו יכול לעצור בעדי. רזיאל, גם אם ישמע אותי, לא יוכל לבלום אותי עכשיו. לא מפני שהוא מכיר את ההיסטוריה הלא־הוגנת שלי עם העובדים, אלא מהסיבה הפשוטה: הוא רוצה נצר משפחתי שימשיך לנהל את החברה, לא? בשביל זה הוא היה מסוגל לפטר את כהנא, נכון? בשביל זה העז לדרוש מהעובדים להתנהג אליי בצורה הולמת.

אז הוא יתמודד גם עם פיטורים של עובד מזדמן.

בשביל עתיד החברה.

בן החמש מתחנן. “אבא, הוא לא התכוון, אני לא רוצה בכלל בלון”. קולו הילדותי והמים הזולגים מבין ריסיו אינם מצליחים לכבות את האש.

לא אכפת למשה, גם לי לא. אבל אף אחד לא יפוצץ לבן שלי את הבלון בלי לשלם על כך את המחיר!

“לך עכשיו”, מצווה קצרות.

והוא הולך.

וחוזר, דמעות על לחייו.

אבל אחרי כמה פעמים המבט בעיניו מתקהה. ואני הולך לפינה להקיא את נשמתי.

לא לזה שאפתי כשרציתי את החברה. התכוונתי לטוב.

אז למה הבן שלי מתרחק? למה אני מרגיש שהוא כבר אינו אוהב אותי?

צחוק אירוני ומריר נפלט מפי. אני יודע שהיָגון הוא חסר תכלית: הוא מתנהג בעצם בדיוק כמוני.

יחיאל

השם, קודם כול תודה. תודה שבכלל הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות מחנך. תודה שאני מצליח ללמוד ולהבין את המקצוע. תודה שאבא תומך בי כל כך ותודה… פשוט תודה. “אבא, אתה שם?”

אבי כבר סב לנכדים מבוגרים ממני, אבל לא שכח את גיל ההתבגרות. יש לו סבלנות בשפע לשמוע את דבריי והגיגיי. “לא הלכתי לשום מקום, זה אתה שנעלמת”. הוא לא מוסיף ‘ואני חיכיתי בסבלנות עד שתיזכר שאני על הקו’.

“אבא, מה עושים?” רוטן כמו בן שמונה עשר- נכון, אני בן שמונה עשרה.

“תיכנס לרב, תגיד לו: ‘שלום כבוד הרב, קוראים לי יחיאל, אני בחור ישיבה. יש לי שאיפות גדולות. רציתי להיות ראש ממשלה, רציתי לעשות טוב למדינה ולכולם. כשגדלתי גיליתי שהכול תעתוע ראייה, ואני חושב שהתפקיד שהשם נתן לי בעולם הוא לחנך את ילדי ישראל לאהבה את השם וללכת בדרכיו’. תוסיף גם: ‘אני רואה שהרבה אנשים מבוגרים עושים מעשים שליליים ומשתמשים בסבל הילדות שלהם כהצדקה, והייתי רוצה לשנות את זה בשלב מוקדם, לפני שזה פורץ, בגיל הילדות. אני רוצה להיות גננת'”.

בדיחה טובה. שומע אותה בערך פעמיים ביום, ואף פעם לא נמאס…

אבל הניסוח הכללי דווקא מצוין. ביטחון חדש זורם בעורקיי ואני מרגיש הרבה יותר טוב. “וואו, אבא תודה! אפשר להתאמן איתך?”

“להתאמן? מה אמרת?”

“נו, שאני אגיד את מה שאמרת, ואתה תגיד אם אמרתי נכון. כדי שלא אגמגם לרב”.

“אני לא מבין בדברים האלה, יחיאל. אבל אתה יכול בהחלט לנסות”. אבא נשמע כמו סבא טוב שמנסה לעזור בתחומים רחוקים ממנו כמזרח ממערב.

“אהמ…” מתחיל לדבר בטבעיות, בחשש מוסתר היטב: “שלום כבוד הרב, קוראים לי-“

“יחיאל שמחי?” קול שקט ויציב קורא בשמי. המשב”ק, המשמש בקודש של הרב, מזמין אותי להיכנס.

בולע רוק. רעד בלתי נראה עובר בי, מהתרגשות ומורא. “להית’ אבא”.

“תחזיק מעמד. יש לך ברכה מיוחדת שיש רק לאנשים מהסוג שלך”.

רוצה לשאול בקול, אבל לוחש, תוך כדי שמתרומם ופוסע לצד המשמש בקודש לכיוון חדרו של הרב: “מה?”

“יש לך ברכה של גננות”, מזמר אבא ומנתק.

תודה שקראת! אשמח לקבל את חוות הדעת שלכן כאן

תודה

[א טב-אל]

19

גיבור נולדתי וגיבור אהיה

יחיאל

“היכנסו, היכנסו”, במאור פנים ובקול נעים מזמין אותי הרב אל חדרו הקטן, השופע ספרי קודש העומדים צפוף על שלושה מתוך ארבעה קירות. גם על השולחן פתוחים כמה ספרי הלכה.

רטט חולף בי ואני מתיישב בדממה. עכשיו אני אמור להתחיל לדבר, אבל למראה הדרו של הרב פי נאלם דום. זקן היורד על פי מידותיו, כטל חרמון שיורד על הררי ציון.

כשהרב רואה שבלעתי את הלשון, הוא מעודד: “מה בפיך, נערי?”

‘שלום כבוד הרב’, מנסה להגיד, אבל קול אינו יוצא ממני. מנסה שוב. מכחכח בגרוני כדי למחות את הצרידות שהופיעה הרגע. “שלום, כבוד הרב”, הלמות ליבי מתופפות חזק. “קוראים לי יחיאל”. זהו, שכחתי את הטקסט. אולי אתקשר לאבא לבקש עזרה, שיזכיר לי את הנוסח?

הרב מרים מעט את קולו. “ניסים”, קורא למשב”ק. הוא נכנס, נכון לבצע את רצון הרב. “תגיש לילד הצדיק מעט מים קרים”.

המים פועלים את פעולתם, או אולי זו המחווה עצמה… וכשליבי רגוע יותר אני מוכן לדבר.

“אני בטוח שיש לך שאלה חשובה לשאול”, הרב רגיש ואכפתי, כאילו יש לו כל הזמן שבעולם בשבילי, ועיניו הקדושות משדרות שלווה.

“א…” חלקי המשפטים שנעלמו מקודם מתחילים להיבנות מחדש, ואני מסביר לרב את כיוון המחשבה שלי. מוסיף את החלק שאבא באצילותו לא הזכיר קודם: “קשה לי להאמין שאני אדם טוב. כשאני מהרהר בטעויות שלי, אני מבין שאני רק רוצה להיות כזה. שאני לא באמת טוב”. מרים מבט אל הרב, והוא מחזיר עיניים חמימות. ולגמרי בלי תכנון מראש, מוצא את עצמי מספר לו את הכמוס שבסודותיי: “אני בוכה בלילות על הטעויות, ומבקש מהשם שייתן לי כוח וסבלנות, שאפסיק לרוץ בפזיזות, ש… שאתחיל להתחשב בסובבים אותי, גם כשאני מאוד… ממהר אחר אחד מהחלומות שלי”.

זהו, אמרתי הכול. בלב הולם מניח את השאלה: “האם נכון בעבורי להיות מחנך לילדים, כשאני בעצמי כנראה לא הדמות החינוכית ביותר?”

הרב נראה מהורהר, אינו ממהר לענות. זה גורם לי להרגיש שדבריי משמעותיים בעבורו.

לבסוף הוא פותח בניגון למדני. “בדרך שאדם רוצה לילך…”

הוא נעצר, ממתין לי. אבל אני לא מצליח לרדת לסוף דעתו, רק ממשיך בלחש: “מוליכין אותו”.

הוא מהנהן באיטיות, נותן למילים זמן לחדור ללב פנימה.

“הרב”, אני קורא, נפעם. “זו הדרך שאני רוצה בה. אבל האם לא אפגע בחינוך של הילדים, אם אני בעצמי אינני… אדם טוב?”

שוב מהנהן הרב לאט. “יצר לב האדם רע מנעוריו”, הוא מביט בי ברוך. “רק התפילה, ניסיון החיים והרצון לבחור בטוב אלו הדברים התלויים בנו בעניין הזה”, הרב מדבר בצורה מחושבת. “רצון טוב יש לך בשפע, ניסיון חיים זה דבר שבדרך הטבע לוקח יותר משמונה עשרה שנה לצבור. דע לך, כשאדם רוצה להיות טוב ואינו מצליח, ורוצה להיות מחנך לילדים – יש מקום להתיר לו, אבל זה בתנאי שהוא בוכה על כך, ומתחנן לאדון העולם שיעזור לו בעניין הזה. או אז השם נותן לו את היכולת ללמד את הילדים ולחנך אותם לעשות גם את מה שהוא אינו מצליח לבצע בעצמו”.

נדב

“אני יוצאת”, מודיעה מוריה לחלל הבית. משה ואני מזדרזים להופיע מולה.

“לא שכחתְּ כלום?” מזדרז לוודא ומשלים בפעם האחרונה עם העובדה שבחודשיים הקרובים זה רק משה ואני. ומי יודע מה יהיה המצב של דניאל־נדב עד שהיא תחזור ממרילנד אחרי שתלווה את אחייניתה אל החופה? מאז עלתה אמה למעלה כולם ידעו שמוריה תהיה זו שתעמוד לצידה ברגע הזה.

בתגובה היא מחייכת. “הגיוני שפרח מזיכרוני לפחות דבר אחד”, היא מודה בלי שהדבר מפריע לה.

משה מסתכל עליה בעיניים גדולות.

“תתגעגע?”

הוא מהנהן, אך לפתע פניו מתרצנות ובמקום ילדון בן חמש נראה כאילו עומד לו בחור בעל עיניים בוגרות. “אבל אבא ישמור עליי, אל תדאגי”.

היא רוכנת אליו. “מי לימד אותך לדבר ככה?” מלטפת בחיבה את לחיו. “אבא ישמור עליך ואתה תקשיב למה שהוא אומר, טוב?” היא מזדקפת ופונה אליי. “אל תבגר לי אותו מהר מדי, תן לו להיות ילד”.

“אמא, אל תחששי”, משה משתמש במילה החדשה שלימדתי אותו אתמול ואני מבליע חיוך.

ראשה נוטה לאחור ופניה אומרות הלם. “אל תחששי? מזה בדיוק אני חוששת”.

“אבל אני אוהב ללמוד מילים חדשות עם אבא, זה כיף!” משה מתעקש.

“אם אתה אוהב את זה אז אין בעיה”. היא בכיוון פשרה? “אבל אם לא – תפסיק מייד, זה התנאי”. ולצורך המחשה היא משלבת את ידיה ברשמיות. “מה תעשו חודש בלעדיי? איך תסתדרו? ו… איזה דניאל יקבל אותי כשאחזור?”

שיעול ארוך נפלט מפי. לא התרגלתי עדיין לדבר על זה פתוח. לא מפריע לה שהילד שומע? “אהמ… אם הכול יהיה בסדר אני מניח שתראי אותו. זה הכי טוב”.

הבעה לא ברורה עולה על פניה ומשתנה לחיוך גדול, קשה לפענח אם הוא אמיתי או לא. “אל תגלה לי. כשאחזור, תראה שאני מצליחה לזהות לבד”.

היא בחרה לזקוף ראש מול ההפרעה. היא מסוגלת להחזיר את דניאל. תקווה חדשה פועמת בי. זה יכול לקרות.

היא הולכת, מותירה את משה, אותי, ואת התקווה.

לא התגעגעתי לחשכה, אבל זה לא מונע ממני לייחל לחזרה של דניאל. גופו מארח אותנו ללא שליטה. אם היה מסוגל, היה מתעורר ומתמודד.

אני לא יודע לכמה זמן דניאל ייעדר, ובתקופה הזאת אני מלמד את משה את כל מה שהקטן מסוגל להבין.

משה – אני לא מופתע בכלל – מדקלם את המושגים בצורה מצחיקה ומהוקצעת. עכשיו הוא יודע להפוך משפט רחובי למכובס ונוצץ. בעיניים עמוקות וחכמות מתפלסף: “במקום להגיד: ‘אני לא אוהב את הקציצה’ צריך להגיד ‘המאכל אינו ערב לחיכי’. במקום ‘אני לא מבין’ להגיד ‘אינני יורד לסוף דעתך'”. הוא מאושר, ואני מוצא את עצמי נהנה מהברקותיו ונדבק באושרו.

*

במיטה אני עוד מהרהר. מוזר לחשוב על זה, אבל מעניין מה רזיאל חושב כשהוא רואה את השינוי שחל בי. האם אכפת לו?

הוא רואה אותי הולך ומתהפך, האם התחרט? או שמא הוא מעדיף להתעלם, לעצום עיניים כמו תמיד ולתת לי לשקוע?

הכוחות הולכים ואוזלים. אני מבוגר מדי בשביל העומס הרגשי הזה.

טראח…

דניאל הגיבור

פותח את העיניים בפעם הראשונה.

קורי השינה עדיין מסמאים את עיניי מחיים שלמים במעמקי התודעה. עד היום מעולם לא יצאתי לאוויר העולם.

הכול מלא צבע, טעם וריח, ואני חי כדי לחוש בכולם.

שואף פנימה נשימה מלאת חיים… אךךך, העולם גדול.

נדב? דניאל? הם…

קרסו.

רק אני מסוגל להתמודד.

רזיאל ישלם את המחיר על מעשיו. לא אתן לאיש לפגוע בהם. אני צעיר, חזק, ולנצח אהיה בן שמונה עשרה.

נכנס פנימה לערוץ התקשורת המשותף ומבטיח: “אני אדאג לכם”.

הלו? מישהו?

דניאל המקורי מסתתר באפלה. בטח כבר שכח אותי מאז נפרדנו בגיל עשר. על אף שהוא שותק אני מסוגל להרגיש את הקדושה שלו, את טוהר המידות. “בחור טוב, המארח שלנו. מה אתה חושב, נדב?”

אין תגובה.

“אל תדאגו”, ממהר להרגיע. בקרוב הכול יהיה בסדר. אני אטפל בעניינים”.

בואו נראה מה קרה כשלא הייתי כאן… נראה…

הבזקים נראים ונעלמים, פלאשבקים של זיכרונות מחייהם של דניאל ונדב מתגלים לי.

אז ככה. נדב, שהוא כאמור הבן של הפסיכיאטר, פיטר את מוריסוב מתוך רצון להגיע להכרה.

לא הייתה לו הסמכות לעשות זאת. אבל, וכאן מגיע ה’אבל’ הגדול, אני הופעתי.

מרגע שאני כאן, העניינים מתנהלים בצורה שונה.

שיחה קצרה עם בלש פרטי והעברת סכום נכבד לחשבון הבנק שלו הופכות את הכול לפשוט. ברגע שהוא פותח בחקירה במטרה למצוא ‘לכלוך’, המידע נשפך החוצה במהירות. מה לא היה שם? חברות קש, חשבונות סודיים, סחיטות באיומים…

מוריסוב היה צעד אחד לפני שליטה על שוהם. הוא רכש בהתמדה מניות שנכנסו לחשבונות בעלי שמות שונים. בכל חשבון הוא דאג שתהיינה מעט מניות, אבל מספר החשבונות היה רב. מוריסוב היה במרחק נגיעה מכמות המניות שרזיאל החזיק בעצמו, והתקרב לשליטה מוחצת.

אבל…

אז אני הגעתי.

גיבור נולדתי וגיבור אהיה.

אשמח לקבל את חוות הדעת שלכן כאן

תודה

[א טב-אל]

20

קוּ קוּ ריקוּ

דניאל הגיבור

“מי אתה?”

“אני?”

“כן, אתה”.

“אתה באמת לא יודע?”

“לא”.

“אתה לא זוכר אותי? יצרת אותי פעם. הגעתי כדי לעזור לך, כמו נדב”.

“נדב הוא אדם אמיתי. אתה… מה אתה? מי אתה?”

“קוראים לי דניאל הגיבור. באתי כדי להגן עליך ועל נדב”.

“הגיבור? מהספר? היינו מדברים פעם. אתה…”

“אה-הה”.

“באת כי אני לא מסוגל להגן על עצמי?”

“אאאת… את זה לא אמרתי”.

“הבנתי”.

“רגע!”

הוא ניתק, זאת אומרת התנתק. גם את השיחות הבאות בינינו הוא לא שרד, ובכל פעם שבר שיא חדש במהירות שבה נעלם. עוד אחזיר אותו.

דניאל

קוראים לי דניאל, אתם מכירים אותי. אבל יש לי תחושה שאני צריך להציג את עצמי פעם נוספת. בזמן האחרון שניים הצמידו לי את הכינוי ‘דניאל המקורי’. האחד הוא הבן של הפסיכיאטר, נדב, והשני הוא דניאל הגיבור.

מקווה שאתם זוכרים את דניאל הגיבור. קראתי עליו בספר שרזיאל קנה לי פעם. דניאל הגיבור היה החבר הדמיוני שלי עד גיל עשר.

דניאל הגיבור שאני מדבר עליו עכשיו הוא אדם שונה לגמרי. הוא אמיתי, אני מסוגל לראות אותו, הוא מדבר איתי והוא בהחלט לא חבר דמיוני: לא חבר ולא דמיוני.

תשתדלו להתרחק ממנו, אל תאמינו למילים שלו. יש לו תאוריות, מממ… מעניינות. לטענתו הוא חלק ממני, אישיות שאני יצרתי. הוא סובר שגם נדב אינו בן אדם אמיתי.

מה שכן, הוא הגיבור שחלמתי להיות בילדותי. הוא אינו חזק, אבל יש לו אומץ לשמור על הסובבים אותו. מאז הלך נדב, לא היה לי אף פעם מישהו כזה, שישמור עליי. מישהו אמיתי. ויש לציין שדניאל הגיבור הוא אדם מוזר מאוד. לדבריו החלום שלי מגיל שש, על החטיפה, היה מציאות. באמת נחטפתי. איך הוא יודע על החלום בכלל?

חוץ מזה, הוא משתמש בג’ל לשיער. זה מעט מבחיל, הכול שם דביק. ומה הסיפור עם הבלורית? היא לא מסתדרת באופן הגיוני עם הזקן. אם הוא רוצה ג’ל, הוא יכול לשים לעצמו. מה אני קשור לכל הסיפור הזה?

והבחור מתגנדר; פפיון, נעלי שפיץ לקה, ולמה הוא מכניס אותי לתוך חליפת בלייזר? המראה הכללי לא הולם בן תורה בן שלושים, מתאים יותר לבחור מבולבל. בכל בוקר כשאני מתעורר, יש לי תחושה כאילו עברו כמה ימים, ובכל פעם הלבוש שלי נראה רהבתני יותר מהפעם האחרונה.

כאילו מישהו גוזל לי חלק מהזמן. לאן הימים שלי נעלמים?

קיבלתי תדהמה כפולה כשדניאל הגיבור הצהיר שהוא זה שלקח לי את הזמן, לטובתי. איזה אבסורד.

הוא מתנהג כמו נער בן שמונה עשרה, אבל ברור שהוא בגילנו, אף על פי שאני לא יודע למה זה כל כך ברור… צמרמורת.

אבל הוא מיוחד. הוא שמר על משפחתו מגנבים. בחודש האחרון הוא הופיע, עם הבלורית הקטנה שלו, וסידר את עצמו בקפידה יותר משנינו. הוא הבטיח לעזור, לא לפני שפנה אל המראה.

דניאל הגיבור

אני מקווה מאוד שאתם לא מאמינים לדברים שבפסקה למעלה. כבר הסברתי לכם שאני אישיות שדניאל יצר בתוכו, נכון? ולעולם אישאר בגיל שמונה עשרה. זו עובדה. כשיש בגוף אחד שני רצונות נוגדים כל כך, קשה לעשות סדר. והאחד שכביכול יצר אותי לא מאמין… אוף, אני לא אוהב להישמע רכרוכי. אני גיבור, הפלתי את מוריסוב חזק והמקום שלי בחברה גבוה ובטוח.

מוריה חוזרת היום, אני מקדים לצאת מהעבודה כדי לקבל אותה. קיוויתי להגיע לפניה, אבל היא הקדימה. אני לא יודע למה ציפיתי, אבל בהחלט לא לזה-

“אהה!” היא צורחת ברגע שעיניה פוגשות בי, היסטרית. “אמא’לה! התחשמלת?! כל השיער שלך עומד! אני מזמינה אמבולנס!” וכבר ידיה מוצאות את הנייד על השולחן, ואצבעותיה מזדרזות על המקשים.

ברגע הראשון הלם. ברגע הבא אני פורץ בצחוק, גורם לה לעצור מחיוג למגן דוד אדום. “זו התספורת החדשה שלי”, לא מצליח לעצור בעד הצחוק.

“ו… אף אחד לא חִשמל אותך?” היא מקרבת יד לשולחן, כמעט מניחה עליו את הטלפון, לא מאמינה למראה עיניה. “אתה… בטוח שהכול בסדר?”

“מאה אחוז!” למה היא חושבת שמשהו לא בסדר? מכת חשמל? בסך הכול תספורת חדשה.

“תרנגולת!” מוריה קוראת פתאום.

“מה?”

“זאת אומרת הכנתי תרנגולת, אני מתכוונת עוף! הכנתי עוף, כן, עם כרבולת- כאילו, סליחה, התכוונתי אפונה ואורז, זה במטבח, מגישה עכשיו”, ובמילים אלו היא ממהרת להימלט אל המטבח.

הבנתי… חודש אחד היא נעלמה ובמקום דניאל היא מגלה תרנגולת… עם כרבולת!

“דניאל?” היא חוזרת פתאום.

מרים עיניים שואלות, משתדל להסתיר את העלבון.

“איזה דניאל אתה?”

“מה?” מתערבב בין הכינויים הפוגעים לשאלה הצולבת. “אני…”

“אני יודעת שאתה לא דניאל”, היא חותמת. “מי אתה?”

לפתע פניה מתרככות והיא שוב נראית מי שתמיד הייתה. “סליחה. לא התכוונתי להלחיץ, אבל…” שואפת אוויר ומדברת בהיסוס. “אני… חוזרת אחרי חודש ומגלה מישהו לגמרי אחר בבית. אני מבקשת לדעת מי אתה”.

אני רוצה להתנגד לחקירה, אבל היא לא אשמה. אפילו דואגת, בטוחה שהתחשמלתי… “אני לא יודע מה בדיוק את יודעת. מאיזו נקודה את רוצה שאתחיל?” תחושת גירוד מופיעה במעלה גבי. יש לי הרגשה שנדב סיפר לה שאנחנו מפוצלים.

“דלג על ההסברים וההיסטוריה, תתחיל מהרגע שהגעת. אופס…” היא נעצרת לרגע, חוזרת לעצמה. “אני שוב מתחקרת”.

מול הכלה כמו זו אני לא מרגיש כל צורך להתחמק, ומוצא את עצמי שוטח בפניה את כל הפרטים, החל מהרגע שנדב קרס, ו- אוי, למראה הבהלה על פניה אני מתחיל להשתמש במילים בוטות פחות. מתוך תשובותיה מגלה שצדקתי ונדב באמת סיפר לה על ההתפצלות.

“במשך החודש, כשדיברנו בטלפון – זה הייתָּ אתה?” היא מתקשה לעכל. לא קל לקשר את בעל הכרבולת לאיש הנורמלי שמעבר לקו.

“אני”, מודה באשמה. “לא התכוונתי לשטות, פשוט… לא ידעתי שמותר לי לספר”. וכשחוסר הבנה מצטייר על פניה אני ממהר להוסיף: “פחדתי להסגיר את הסוד של דניאל המקורי”.

“דניאל המקורי?”

“ככה נדב מכנה אותו, כי הוא הגוף המארח. דניאל המקורי הוא הראשון, לפני ההתפצלות”.

“מי זה נדב?”

“הבן של הפסיכיאטר”.

“הבן של הפסיכיאטר”, היא חוזרת כהוזה.

“נדב, מי שסיפר לך על ההפרעה”, מסביר בפשטות.

היא שומטת את הטלפון שהיה אחוז בידה עד לפני רגע, אבל אני לא מצליח להבין מה מחריד כל כך במידע.

*

בסוף היא מקבלת את הדברים.

אחרי יומיים.

וברגע שזה קורה היא מצהירה שהפכתי להיות נדיב יותר, מקשיב, אמפתי. מוזר, הייתי בטוח שבתור גיבור אין בי התכונות האלה.

היא חכמה, מבינה גם את מה שלא ראתה מול העיניים, מרגישה שמחוץ לבית זה שונה. היא מכירה גם בעובדה שלא תועיל אם תנסה לשנות את המצב בכוח וקיבלה את המציאות כמו שהיא, מתנהגת כאילו לא הבחינה בהבדל.

נדב סובר שזה רק בזכות הבעיה שלה: רגישות יתר.

בסופו של יום זה מה שמחזיק את המשפחה במצב הלא־הגיוני הזה.

“נכנסה בך רוח צעירה”, היא מחווה מפעם לפעם. “אתה כל היום על הרגליים”. במקום לחקור היא מרננת על השינוי המבורך.

היא טוענת שאני טוב. וזה נכון, על אף שרוב העולם סובר שלא, כי אני לא נוהג תמיד בהגינות ו… משקיע בבגדים ובתספורת.

הנשמה שלי טובה.

ככל שאני מעמיק יותר בהשוואה ביני ובין שני הדניאלים בתוכי, כך מתחזקת אצלי ההבנה שאני החלש יותר מבין שלושתנו. אבל אני אגן עליהם. אלחם בכולם, שלא יעזו להתקרב ולפגוע בנו.

ובכן, פרק חדש נפתח בחיי, הפרק שבו אני אהיה הדמות הפועלת.

אין לי מושג לאן הסיפור הזה עומד להוביל, אבל התפצלות לשלושה בהחלט לא הייתה חלק מהתכנון. מה אתם אומרים?

אשמח לקבל את חוות הדעת שלכן כאן

תודה

[א טב-אל]

פרק 21

תיקון. טעות.

יחיאל

בין הזמנים, תלמוד תורה ומכינה ‘תורה מסיני’.

מגניב מבטים חוששים לכל עבר לפני שנכנס בשערי תלמוד התורה המוכר. הכול נראה כמעט אותו הדבר כמו בימים שבהם למדתי כאן בעצמי, פרט לכך שהצבע הלבן שעל הקירות הוחלף לשמנת, וכמה תמונות נוספות שלא היו כאן כשהייתי תלמיד תלויות עליהם.

השם, בבקשה תעזור לי. אם זה התפקיד שלי בעולם, אז שהריאיון יעבור בהצלחה, ושאקבל משרת מלמד בבין הזמנים לפני פסח.

הגעתי בשעת ההפסקה וכמה פרצופים מוכרים מהשכונה נראו פה ושם. הלוואי שאקבל את המשרה.

כמה אחים קטנים של חבריי מגניבים לעברי חיוכים אוהדים. אבא אמר שקל להתקבל לעבודה בבין הזמנים כי הרבה רבנים אינם מעוניינים לעבוד בזמן הזה.

פותח מעט את דלת העץ המוכרת של חדר המנהל ונעצר. רגע, זה אומר שהמנהל יראיין אותי? תחושה לא מוכרת ממלאת אותי. להתראיין עכשיו אצל המנהל זה כמו להיות מוצג במעבדה, לבדוק אם החינוך שהושקע בי כאן שנים הוכיח את עצמו. איזה פחד… אבל דווקא נחמד, זו הזדמנות.

נושם עמוקות והודף את הדלת לרווחה. “שלום המנהל, וואי, איך אני שמח להיות פה!” מתחרט באותה השנייה שהמילים נפלטות מהפה.

עוד לא התחלנו וכבר אני עושה בושות.

הוא שולח יד איתנה, וגם אני, ברעד קל, מושיט את ימיני ואנחנו לוחצים ידיים. מזכיר לי את פעם. הקירות מלאים תמונות מחזור ולוחות זמנים שכמעט כל יום בהם מוזרח במרקר בצבע שונה.

המראה של החדר מפתיע בכל פעם מחדש, ממלא אותי חמימות מוכרת.

“אבא שלך מעריך אותך מאוד, יחיאל”, הוא פותח ומתיישב. “הוא חושב שאתה מתאים למקצוע”. אני נותר לעמוד משום מה. “הריאיון נועד רק כדי לדבר על הדברים. אני מכיר אותך היטב וזוכר אותך לטובה, והזמן שעובר רק הופך את היין למשובח יותר…” הוא נעצר, מביט בי כאילו יש משהו שאני אמור להבין לבד, אבל אני לא. “שב, יחיאל”.

“אה, כן, כמובן”, נחפז לומר ומתיישב בצייתנות.

“בדרך כלל אישה לוקחת את התפקיד לילדים בגיל הזה, אבל בבין הזמנים הלימודים מטעמנו בלבד, כך שאנחנו פה בהנהלה יכולים לבחור במי שמתאים”, המנהל מדבר ברציפות. “מאז ומעולם היית נער כארז, והתסיסה שבך היא ברכה שצריך לדעת להעריך. ויותר מכך, צריך לדעת כיצד לנתב אותה”.

אינני מצליח להתרכז, בוהה באוויר ומנסה לאפשר למוח לקבל את המידע.

“אני שמח שבחרת לחנך את ילדי הגיל הרך, זו צורה למצות את כישוריך בדרך של הכרת הטוב לאבא שבשמיים”.

קורי החלומות ניתקים לאט והמחמאות חודרות אל התודעה. מגרד באוזן, נבוך. המנהל באמת חושב עליי את כל זה? לא ידעתי שהוא שם לב אליי עד כדי כך. אולי רק לחלק התוסס…

רזיאל

מה עשיתי?

איך. יכולתי. להיות. כזה. עיוור??? קורס מתוסכל לתוך הכורסה המשרדית וקובר את ראשי בשתי ידיי. הדבר היחיד שהיה לדניאל, גדול יותר מכל מה שהשגתי אי פעם, היה התורה שהוא למד. היא זו שהרימה אותו מאז ומעולם וחיזקה אותו מול אינספור ניסיונות. ואני. בטיפשותי. לקחתי לו את זה.

הדלת נפתחת, דניאל נכנס ופונה בתנועה של אדם היודע את מטרתו אל הכספת החדשנית שבארון, מקיש את הספרות הנכונות על מקשי התיבה הכסופה. צליל המאשר שהקוד שהוזן נכון נשמע, והכספת נפתחת.

כשאני רואה אותו כך איני מסוגל להימנע מלחשוב על יוסף חיים, כך אקרא לילד שייוולד לנו בעזרת השם בעוד חודשיים, על שם סבא. בקרוב אהיה אבא. אבל מחשבותיי כמובן בוחרות להרהר דווקא בשאלה: האם דניאל יהיה דוֹד טוב בעבורו?

התשובה תלויה כנראה בי, בדרך שבה התנהגתי אל אחי לאורך כל חיי, ולא צריך להיות יועץ מומחה כדי להבין שלא, דניאל לא יהיה דוד טוב. מעמיד פנים שהוא לא זוכר או יודע, וברגע שאעזוב את העולם הוא גם לא ידאג לאחיין החדש שלו. האחיין שעומד להתייתם בגיל צעיר מאוד. ידיי חוסמות את שדה הראייה, פותחות ביניהן חריץ הצצה קטן וממשיכות אל הפאות שמאחורי האוזניים. מה עושים?

אולי לא אני האדם שיביא את הפתרון. בפעם האחרונה שניסיתי לעזור, התוצאה דיברה בעד עצמה…

ניסיתי לכבות את השרפה, רק רציתי לעזור. אבל דניאל כבר היה רווי. במקום מים הוספתי שמן למדורה, ונוצר פיצוץ!

הפעם צריך לפעול לאט ובצורה מחושבת. המצב הופך רגיש מרגע לרגע. בלי נדר אני לא הולך לשום מקום עד שלא אמצא פתרון. הפעם יש צורך בעורך דין. או בעצם… יהודה!

יהודה

רק רגע, בעוד רגע אחד אתפנה אליכם, מייד אחרי שאקרא את הכתוב על הדואר מהבנק. לכבוד… יהודה שמחי… כן… כמו שחשבתי… המילים מטעם הבנק מדווחות שכלו כל הקיצים, אין כסף. אבל קץ זה עניין שרק השם יחליט מתי יגיע, כן? ואם אנחנו עוד חיים – זה לא הסוף!

כמה רגעים… נכנס לבית הכנסת… פותח סידור ונותן ללב לדבר, לספר לאדון הכול כמה טוב לנו שקיבלנו ממנו את מתנת החיים. אנחנו מאושרים על כל ילד שמחייך בעיניים בורקות. יש לנו כל כך הרבה שפע, אוצרות שאינם מגיעים לנו וקיבלנו אותם במתנת חינם גמורה. השם משפיע עלינו חסדים עצומים, מה נשאר חוץ מלהגיד תודה?

כוחות מחודשים מתנחשלים לגופי. יש בורא לעולם, אין זה מתפקידי לדאוג. המשפחה שלנו מעריכה את האהבה שהשם מרעיף עליה: שנים עשר ילדים בריאים ומאושרים, בית כנסת וכולל קרובים לבית, מוסדות לימוד טובים. אני יכול ללמוד תורה ואשתי הצדיקה עקרת בית.

אבל בתקופה האחרונה האמונה הזאת עומדת מול מה שאמור לשבור אותה: מיטת הקומתיים נשברה, נס שאף ילד לא נפגע; הארונות שהחזיקו מתקופת ראשית הנישואים, עוד כשגרנו בדירת חדר, נפחו את נשמתם; צבי מתקשה לממן את לימודי הניהול שלו; הנשואים אינם מבקשים, אבל בהחלט צריכים, מעט תוספת הכנסה; והמקרר מכיל חצי בקבוק מים ומלפפון שהצהיב.

החוכמה של המשפחה שלנו היא בעובדה שאנחנו תמיד יודעים להעריך את הטוב שהשם שולח. לא מתרגלים, ומודים בכל יום מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שבה זכינו לחסדיו.

והחוכמה השנייה שלנו היא ברגעי המשבר. לבלוע, לספוג, לנשום ולהיזכר: מי שהביא אותנו עד לכאן, שנתן לנו כזאת אמונה תמימה ולא מתפשרת, שנתן לנו משפחה חמה ואוהבת – הוא אותו אחד שסלל את הדרך על כל חלקיה. זו אינה טעות. והוא רוצה, שכמו שהצלחנו להתגבר כשהיה לנו נעים ונחמד – נדע להתגבר גם כשהקש האחרון מאיים להפיל בכל רגע.

צלצול טלפון מחזיר אותי אל המציאות. מי מתקשר?

רזיאל שוהם?

אשמח לקבל את חוות הדעת שלכן כאן

תודה