זהות משולשת – סיפור בהמשכים

[א טב-אל]

פרק 11

טעיתי

דניאל הגיבור, זמן אמת!

יזו נפילה… הכביש בטח מלא אבק, שמכתים את הבלייזר כהוגן. קצהו של הזקן המטופח נמצא עכשיו בתוך פי, דוקר כמה בלוטות ורודות, וכנראה לא נותר זכר לליטוש שעבר היום במספרה.

חשבתי על מקק הפוך? כאשר יגורתי בא לי… רק אחרי שאני מקונן על הבלייזר ועל הזקן אני מבין שהמכה כואבת מאוד. העצם שבמותן – איך שלא קוראים לה – מאותתת שהיא רוצה לראות רופא. הברך והיד גם הן חטפו, אבל אפשר להתמודד עם הכאב.

מבויש עד העצם־של־המותן־שאני־לא־יודע־את־שמה, מנסה לחשוב על הדרך הכי פחות משפילה להתרומם על רגליי, כשאני מרגיש פתאום זוג ידיים מצד ימין וזוג נוסף משמאל מרימות אותי כמו עכבר ומעבירות אותי למצב עמידה על הרגליים.

עכשיו אני אמור לרעוד, כמו בסיפורים, וליפול שוב. אבל אני לא. והעולם כולו יֵדע שדניאל שוהם עומד.

זה לא אמור להתנהל ככה, אוף! הכול בגלל רזיאל.

אם לא המשחק השתלטני שלו, נדב לא היה חוזר וכל הטירוף הזה לעולם לא היה קורה. אולי עוד הייתי נשאר בכולל… למה הוא עשה את זה? מה היה לי אם לא התורה? כלום!

אבל הוא היה צריך לקחת גם את זה. האח המוצלח והטוב…

רזיאל שוהם, לפני המון זמן

טעיתי… המחשבה צפה ומטשטשת את מראה הרחובות החולפים מבעד לזגוגית.

באופן רשמי הייתי בסדר. בכל הקשור לחברה אני יודע להיות גיבור על, בשפתם של הצעירים. אבל באופן הבלתי־רשמי – טעיתי.

אני אדם פחדן שאינו מסוגל להילחם מול מציאות. והנה, בגילי המזדקן אני מתחיל לקבל קצת אומץ. כמעט בן חמישים ומתעורר למציאות. אולי לעולם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת. אם לא ההודעה החד־משמעית של הרופא, כנראה עד היום הייתי נשאר בתרדמת…

“אדוני, הפגישה בבניין המרכזי בעוד רבע שעה”, ברוך, המזכיר הצעיר, מעיר את תשומת ליבי ומניד בראשו אל השומר. השער נפתח והרכבים נכנסים בזה אחר זה.

ברוך יוצא ומקיף את הרכב כדי לפתוח את הדלת, בעוד שומרי הראש נוטשים את רכביהם ומתמקמים סמוך אלינו.

יוצא מכלי הרכב והדלת נסגרת. אני לא חושש לשווא. אפשר להצביע על כמה חברות שיפֵרו את שיתוף הפעולה איתנו על כל צעד פזיז. עיניי עוברות על פני המתחם המחומש. לפחות שבעה אחוזים ממניות החברה נמצאים אצל בעלי עסקים שיזדעזעו מכל מעשה מהיר מדי, והנזק שייגרר מעימות פנימי ישתקף בערך המניות – שיצנח במהירות.

העבודה קוראת לי, מתחננת שאפסיק עם ההלקאה העצמית.

איפה הביטחון לעשות את הדבר הנכון?

דניאל בוודאי מאוכזב ממני.

שנינו יודעים שאת הצלקות העמוקות החקוקות בנפשו לא אני יצרתי, אבל הייתה לי אחריות מסוימת. שנינו ידענו שיום יבוא ואשנה הכול.

ולא. לא שיניתי. ישבתי רגל על רגל, מהרהר על הפסדים בחשבון קר.

אני מפתח סנטימנטים של רגישות לאחרונה, כנראה בגלל הידיעה שאחרי כל השנים – בקרוב אהיה אבא.

הרופא אומנם טוען שלא אֶשאר לחיות עד הלידה, אבל תהיה לנו המשכיות וזה יותר ממה שאני מסוגל לקוות.

“בעוד שמונה דקות תחל הפגישה”, מזכיר ברוך בזהירות.

אנשי צוות הניקיון חולפים על פנינו בדממה מתוחה. לפעמים נראה שהתלבושת התכולה שלהם נצחית על גופם, כעת מעט מוזר לגלות שהם אנושיים כמוני.

“דניאל?” אני קורא לפתע כשמגלה אותו ביניהם.

שנים עשר הגברים נעצרים מהליכתם ולאט לאט מרימים את ראשיהם אליי. אבל הוא לא נמצא ביניהם. דמיינתי.

מחשבה לא צפויה עולה וצפה בתודעתי, ובמהירות יורדת לפסים מעשיים. זה אומנם יהיה ויתור לא פשוט, אבל כנראה זו ההזדמנות האחרונה לתקן.

לא פשוט בכלל, כי תמיד חלמתי שיהיה לנו ילד שנקרא בשם יוסף חיים והוא יעמוד בראש החברה. חמישים שנה האמנתי שיהיה לי בן, וברוך השם הבשורה הגיעה.

לא פשוט. לא יהיה קל לדעת שהילד לא יקבל את הבעלות על שוהם.

במקומו דניאל יהיה זה שירוויח את מה שרציתי מאוד להעניק לבני. אבל אם לא אתקן עכשיו – אז מתי?

ברוך ממתין לצידי בסבלנות. העמידה הזאת… הוא מזכיר לי בכך את האח המרוחק.

הוא בן עשרים ושמונה, לא? האם יצליח לנהל את החברה? ואיך יקבל את העובדה שלא אהיה כאן כדי לעזור לו, לא עם החברה ולא עם יוסף חיים?

נאנח, פוסע בראש הפמליה אל הבניין המרכזי. יוסף חיים עדיין לא נולד וכבר נגזר עליו להתייתם מאב ואם. אין ספק שדניאל יגַדל אותו היטב.

לפני שאעזוב לתמיד, אוכל לקבל שלווה מהידיעה שיוסף חיים יגדל ללא עול החברה על ראשו. יש צדדים טובים לוויתור הזה. הילד לא יצטרך להתמודד בעולם הגדול והקשוח, אלא יחיה בנחת.

ודניאל יקבל את שוהם בשתי ידיים פתוחות, פיצוי על שנים של שתיקה. בעזרת השם אצא בהצהרה לציבור מחר. דניאל יירש את החברה אחריי.

יחיאל

“נו, מה?”

איך אתם מרגישים כשלא מבינים אתכם? “זו המסקנה שלי, אין לי כוח אליך”.

שאר הבחורים יצאו כבר לשבת אחרי חודש רצוף בישיבה, וברוב מזל פספסתי את האוטובוס האחרון. ועכשיו, לראות את שִיקו רוכן על הגמרא בלי למהר לשום מקום היה דבר מפתיע.

מפתיע אבל לא מאוד. ושִיקו החכם הגדול פשוט לא מצליח להבין. “על מה אתה חושב בגיל שלך? צא מזה, אתה מה’זה מגזים”, הוא מנפנף את המילים ומתמקד בקפה.

“גיל שמונה עשרה הוא גיל גדול דיו כדי להסיק מסקנות על החיים”, אני עונה לו ושולף שתי כוסות קרטון מהערמה. לעצמי לוקח את העליונה, והוא מקבל את השנייה. המפונק לא מסוגל לשתות מכוס שנחשפה לאצבעותיהם של הבחורים האחרונים שהיו פה. לי זה לא מפריע. “ואם אני חושב שאני לא אדם טוב – אני יודע על מה אני מדבר”.

גיחוך. “לא יודע לגבי טוב או רע, אבל למה אתה אומר ‘אדם’? תגיד ‘בחור'”. שיקו לוקח את הכוס בהינד ראש אופייני, מרוקן לתוכה שקית קטנה של נס קפה ומוסיף מים חמים. “יחיאל, עזוב אותך. עוד לא התחיל היום. איך תיראה ערבית אם כבר בשחרית אתה כזה פסימי?” הוא מנסה כיוון חדש, פיוטי. מדיבור רחובי עובר לשפה טהורה, עוד אחד מהמאפיינים שלו, קיצוני דו”צ.

“תקשיב, קשה לי לחשוב על זה”, אני מוסיף כפית סוכר ועוקב בריכוז אחרי הגרגירים הלבנים הנשפכים בדממה. מוזג מים חמים, בוחן את הסוכר הנמס לאיטו עד שנעלם. מכניס תמצית תה ויסוצקי קלאסי ובוהה במים הנצבעים בצורה שאני לא יודע לתאר.

זהו, סיימתי להכין את התה, אין סיבה להתעכב יותר, ואני אומר באי חשק: “שמעתי את היועץ מתנסח לאבא שלי: ‘ליחיאל יש נטייה לרוץ לעבר המטרה ובדרך לפגוע בסובבים אותו'”, אני מחייך באירוניה. “‘בלי להתכוון!'” מערבב בלי צורך את תכולת המשקה החם, יוצר מערבולת קטנה. “אתה מבין מה זה אומר?” שולח אליו את עיניי בשאלה.

שיקו מגחך שוב, ואני לא יכול שלא לפלוט נחרת צחוק בעצמי. ואז הוא מוסיף, בלי גינונים: “בטח שאני יודע מה זה אומר. מכיר אותך, לא? גם אני חושב שיש לך נטייה לדרוס את הסביבה. נו ו…? זה רק מספר שאתה לא מחושב מספיק. מה הקשר עכשיו בן אדם רע?”

הוא בוגר ממני, אבל קצת תמים. אני לא חושב שאני בן אדם רע. אבל בן אדם טוב צריך לשים לב לאנשים אחרים, לא רק לרחם עליהם בלב. זה לא עוזר לאף אחד. “לא אמרתי בן אדם רע, אמרתי ‘לא בן אדם טוב'”, מתקן לפני שקולט שהתמקדתי בחלק הטפל שבשיחה.

הוא מגלגל עיניים חומות ועמוקות ברוב רושם. “שמענו, שמענו… אתה בחור מעצבן, ואם יש לך מטרה מול העיניים, אתה מסוגל לשכוח גם את אברהם ואת דודי. גם אותי אתה שוכח לפעמים, אל תדמיין שאני לא יודע. אבל תחשוב רגע, למי מארבעתנו יש את היוזמות הכי מתחשבות?”

“לאברהם”, עונה אוטומטית.

“אופס, דוגמה לא טובה”. מחייכים יחד. “לאברהם – צודק. התכוונתי לשאול, מי מאיתנו חושב כל הזמן על אחרים, ורוצה שיהיה לכולם טוב?”

שאלה טובה. אני. אין לי די כוח כדי לענות על זה, ואני פורץ בצחוק לא רצוני. יש משהו משחרר בגישה המכילה של שיקו, שלא מתרגש למשמע הצחוק. “אז אתה גרוע בהוצאת הרצונות שלך לפועל, נו ו…? זה רק עניין טכני. תתגבר על זה. זה לא שבלב שלך יש מידות רעות. אחי, החיים עוד לפניך”.

יש צדק בדברים, אבל אין בהם נחמה. שיקו לא יבין. הוא בחור טוב, והדבר הכי לא טוב אצלו זה השפה. אצלי זה משהו הרבה יותר שורשי. אני לא רואה בעיניים. כשאני ממוקד – אני שועט אל המטרה כמו נץ. אבל הוא כבר בן עשרים ושלוש וחושב שכל מה שאני משמיע זה חלק מגחמות של גיל הטיפש־עשרה, שזה יעבור לי.

“זהו, הגיע הזמן ללמוד”, הוא מעיר ויוצא מהמטבח. ברגע הבא אנחנו יושבים מול הגמרות. עוד משהו על שיקו: אצלו לימוד זה לימוד, ואם הוא החליט להישאר בישיבה יום נוסף בשביל זה, הוא לא מתכוון להתבזבז על הגיגים.

אנחנו פותחים בלימוד של ‘אילן’, חברותא של בחור בוגר ובחור צעיר.

אני הצעיר.

הפזיז.

המגושם.

“אומרת הגמרא…” 

[א טב-אל]

12

נותנים לך – תברח!

דניאל

או, שלום.

מזמן לא הייתי פה.

הפסקתי לספר לכם ברגע שהבחנתי שהאש שהייתה בי כבתה… כמעט. זה היה עוד בתקופה שבה נדב ודניאל הגיבור היו מופיעים, זוכרים? אם אינני טועה הם עזרו לי לכבות אותה והלכו. הזיכרונות האלה…

וזהו. היום אני בסדר, ויחד עם אשתי ומשה היקר שכבר לומד במכינה, ובעזרת השם בשנה הבאה יעלה לכיתה א’ – הגשמנו את החלום להקים בית של תורה. ויש לי זקן, חלק שהולך טוב עם החלום.

אבל אלו דברים שלא מסתדרים עם ההצהרה של רזיאל, שלפיה אם לא יזכו לילדים אני אירש את החברה אחריו.

הוא לא מבין. אנחנו חיים היום בשני עולמות שונים.

לרגע אחד נראה שהכול ברור, וברגע הבא אני חוזר לגשש באפלה.

לאורך הסדר מצאתי את עצמי נאבק להתרכז בלימוד, וכעת, כשאני מגיע סוף סוף לבית, אני פורק את המטען המכביד.

“מה בער לו לצאת לציבור עם ההצהרה הזאת?” מנסה לקבל תשובה ממוריה שעומדת לפני הסיר ומתלבטת בין תבלין כמון לכורכום.

אישה רגילה בבית רגיל. כן, אחרי החתונה היינו משפחה רגילה, ושנינו קיבלנו באהבה את הניסיונות שהשם ניסה אותנו.

אם לא השמועות שהסתובבו על אודותיה, בת העשירים מפונקת וה… – כך השמועות המגוחכות דיווחו… מטורללת – אבי מעולם לא היה מעלה על דעתו התאמה טובה יותר.

ובכן, ‘טרלול’ זו הגדרה המשתנה, ומאחורי השמועות נמצאה כוונה לרגישות גבוהה וחוסר עמידה בקצב החיים.

אבל החיים מהירים מאוד, מי עומד בקצב? בני האדם תמיד יזיעו במרוץ הזמן.

שיקראו לזה הפרעה וייתנו שמות מקצועיים לבעיה כאוות נפשם. בעולם כזה ‘חוסר עמידה בקצב החיים’ זו ברכת שמיים, ורגישות גבוהה זו מידה נעלה.

והשמועות על המוניטין הלוקה של שנינו היו הנס שהביא אותנו יחד אל החופה.

מניח את שקית הספרים, זו ההולמת בני תורה רגילים ולא בני עשירים בעלי ירושה מאיימת.

אינני חפץ בחברה ולא בכסף. זה ברור לכולם.

לכולם, מלבד רזיאל, האח הבכור למשפחת שוהם, המאמין שהעולם כולו סובב סביבו ובטוח שהוא מבין אותי מצוין. שהדבר היחיד שחסר לי זה החברה.

הוא לא רע חלילה, רק מעט ממוקד בעצמו. כתוצאה מכך כמעט אין לנו קשר, אגב. לרזיאל לא ברור שאני רוצה לשבת בכולל. הוא אינו מאמין כנראה שיש דבר גדול יותר מעושר גשמי. אך בהחלט לא ציפיתי שיצהיר בציבור שהוא מעוניין להעניק לי את החברה.

גם אם ציפיתי שמשהו ישתנה אחרי שאבא זיכרונו לברכה נפטר, זה לא קרה. מה גרם לרזיאל להשתנות לקראת גיל חמישים?

אולי קרה משהו כשהתנתקתי?

לפעמים היו לי ניתוקים קצרים. הרגשתי שעברו רק כמה שניות, אבל כשהתעוררתי גיליתי שזמן ממושך פשוט נעלם. כשהייתי חוזר, בעיות שהיו לי נפתרו מעצמן, כאילו מישהו לקח את הרגעים הקשים שהיו לי והתמודד במקומי.

יכול להיות שכשהייתי מנותק אמרתי משהו שגרם לרזיאל להאמין שאני רוצה בעלות על החברה?

לא. התשובה אינה נמצאת בניתוקים, האינטואיציה שלי אומרת שהתשובה פה אחרת. וברור כשמש שלא אעזוב את הכולל, אז למה…

“מה בער לו לצאת לציבור עם ההצהרה הזאת?” חוזר בקול על השאלה שלא זכתה למענה. “לתת לי את מגדלי שוהם…”

“מי אם לא אתה…” היא מפנה אליי מבט וחוזרת אל התבלינים. “אין מישהו אחר שישמור לו על החברה”.

כדרכה היא מציגה את הדברים באור בהיר. לרזיאל כנראה כבר לא יהיו ילדים ושוהם תעבור אליי בכל מקרה. האם רק המחשבה על עתיד החברה היא שהובילה אותו להעניק לי אותה? אין אהבת אחים בין השורות, כלום?

ובלי כל קשר לסיבה – לקחת את שוהם? לא מתאים לי.

“תמיד ידענו שאם וחלילה לא יהיו לו ילדים, לא אעזוב את הכולל. הרצון שלי להתרחק משוהם לא היה ברור לו?”

היא אינה משיבה. אינה רואה צורך להזכיר שרזיאל אינו פנוי דיו כדי להבחין בי או ברגשותיי. כנראה רק הצורך במישהו בעל קרבת דם שיירש את החברה המשפחתית גרם לו להצהיר זאת אתמול במסיבת עיתונאים.

“ובכן, את החברה – עם כל הכבוד שהוא מייחס לה – מישהו אחר ישמח לקבל. לי יש חיי תורה, ברוך השם, ואינני מחפש חומריות”.

אשתי מעלה חיוך מאושר ומאשר ונותנת ערבוב נוסף למרק שהחליטה להמציא.

“בעזרת השם אלך מחר לשוהם”, אני מכריז ומקבל בברכה את מבטה המרחם, המשתתף בצער. “תודה על העידוד. בשביל שיחה כזאת צריך להיות שם פיזית”.

“מאה אחוז. עדכן אותי אם צריך לארגן דורון, תפילה ומלחמה”.

יחיאל, יום ראשון

חדר האוכל מתמלא בחורים צעירים ומבוגרים. שיקו, דודי, אברהם ואני מתיישבים סביב השולחן הממוקם מאחורי העמוד. שיקו טוען שהשולחן הזה הוא הנקי ובדרך כלל לאף אחד מאיתנו אין העדפה בעניין.

אתם תחשבו שזה מוזר… ביום שישי כשיצאתי לבית הוא עדיין היה בישיבה, התעכב עוד כדי ללמוד. אבל אף על פי שהוא היה הבחור האחרון שעזב, כשחזרתי לכאן אתמול הוא כבר היה בבניין.

“…המוציא לחם מן הארץ”.

“אמן”.

כזית ראשון בדממה.

“טוב, אז יש את בית האבות שאבא שלי סיפר לי עליו, הולכים בשבת. מי רוצה לשמח מבוגרים?” אברהם מניח על השולחן את הפרוסה המרוחה בקוטג’ לבן וגרגירי.

“אני”, דודי ואני עונים יחד, ושלושת הפרצופים פונים לשיקו בשאלה שקטה.

שיקו, הבוגר מבינינו, נע באי נוחות על הכיסא. “אני לא יודע”, הוא תולש בעדינות את ה’קשה’ ומגלגל לרולדה שברכתה המוציא. “זה לפי מה שיהיה בבית אצלנו. עד שבת הרבה יכול להשתנות”.

אברהם מרים את פרוסתו ולוקח ביס נוסף לפני שמצהיר: “לא נורא, זה בסדר. אני בטוח שתהיינה עוד הזדמנויות”.

“מי אמר שלא אבוא? אולי כן, אני לא יודע”, שיקו מעביר את הרולדה המשוקלדת לפני אברהם. “תשורה קטנה, אל תכעס”.

“רוב תודות. ואני לא כועס. שמעתם על הפיגוע שהיה? תפסו את המחבל”.

“זה לא היה מחבל, איזה ישראלי פגוע”, שיקו שמח לעבור נושא ומתחיל להתפלסף ולהשוויץ בידיעותיו, מספר בעיניים עמוקות ולוהטות: “בחקירות הוא סיפר אלו הורים ומחנכים רעים היו לו, כדי להצדיק את המעשים שלו. בלה־בלה מהסגנון המוכר. מוכר ונדוש, לצערנו”.

אני מהרהר לרגע בעניין לפני שמביע את דעתי. “תמיד זה ככה. יש בכל מקום כוחות ביטחון שאמורים לכאורה להביא את העולם למקום טוב יותר, אבל בעצם כל הבעיות התחילו כשהאיש היה ילד”, אני מהנהן, מסכים עם דברי עצמי. “תחשבו על זה. לילד קטן יש בעיה, למה לא לפתור אותה? למה לחכות שיגדל לחיי פשע?”

רוח הקרב של שיקו שוקטת באחת והוא מניח בעדינות את פרוסתו, הופך בדברים ומגיע למסקנה. “לכן הפשע נמצא בדרך כלל מחוץ לציבור שומרי התורה והמצוות. חינוך טוב, לפי דרך התורה, בונה את האדם”. ביס נוסף לפרוסה נטולת הקשה. “לפי התאוריה שלך אין צורך בשוטרים, אז שיעשו הסבת מקצוע לגננות!”

דודי, החברותא של שיקו לסדר א’, תורם מעט בשקט את חלקו לשיחה. “זה הגיוני מאוד, יחיאל. אם לטענתם הם חוו סבל בילדות, סבל שהם מאשימים בו הורים ומחנכים, אז למה לחכות?” הוא מסביר לאט: “כשהם עוד ילדים, עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. ומי שמתעסק עם ילדים אלו הגננות. סיכוי גבוה שאם ההשקעה המדינית הייתה מופנית יותר כלפי הגננות – היה יורד באופן משמעותי, כדבריך, צורך בשוטרים”, מסיים דודי את נאומו.

אברהם גומר את הפרוסה שלו ומצהיר: “נס שנולדנו להורים שומרי תורה ומצוות. יחיאל, אתה מתעניין בחינוך?”

הקנה מקדים לוושט ואני משתנק בצלילים צורמניים. חתיכה קטנה של לחם מרוח בקטשופ נתקעה לה ולא רוצה לצאת. אברהם נחלץ לעזרתי, טופח לי על הגב כאילו הייתי אויב שלו. כואב.

שיקו מתחיל לדובב אותי. זה לא ממש מתאים למצב ואני צוחק מלוא גרוני, מה שמשחרר את החתיכונת ומחזיר אותי לעצמי. “תודה”, מנסה להגיד, אבל הלחישה השקטה כמעט אינה נשמעת. דודי מניח לפניי כוס מים קרים ואני מהנהן נמרצות, כמו פודל.

שותה, נרגע, מגלה שתי דמעות מאמץ שכנראה הופיעו בשעת ההתקפה, מנגב בטישו, שני שיעולים להדרן, והנה חזרתי. השם, תודה. אני אוהב להיות חי.

וחוץ מזה, אני צריך לחיות כדי ללמוד עוד, לערוך לאמא קניות לשבת, לשמור על כל האחיינים, לבקר את סבתא יונה… מי יתקן את הדלת כשהיא תעשה בעיות? מי יסדר את חידושי התורה של אבא?

קשה לחשוב על כל האנשים שימצאו את עצמם אבודים בלעדיי. השם, תן לי לחיות כדי לעזור לכל אלו, נושא תחינה שקטה.

מלא אנרגיות חיוביות אני מוריד את עיניי לשותפיי לשולחן ומגלה את מבטיהם השואלים, רוצים תשובה, והם אינם מתכוונים לוותר. אוי, לא!

תודה לכן! אשמח לקבל את תגובותיכן כאן

[א טב-אל]

פרק 13

אינטרס

דניאל

משה אינו מתרגש כשרגלינו דורכות על מפתן הכניסה. עיניו העמוקות עסוקות בעדש הצהוב, הוא מכניס ומוציא אותו עד שהממתק הזעיר מעניק גוון חדש לאצבעותיו הקטנות.

אני לעומת זאת איני מצליח להסתיר את הטירוף שאופף אותי. עוטף בידי את הזקן, כביכול בריכוז. שולח מבטים חוששים לכל עבר, מקווה להספיק להגיע למשרדו של רזיאל לפני שיבחינו בי עובדים ותיקים שמכירים אותי עוד מלפני שאבא נפטר.

מקווה שזה לא היה רעיון גרוע להגיע לכאן. עוד לא חשבתי איך להנחית על רזיאל את המהלומה: אין ממשיך בעל קרבת דם לחברה.

איך אגיד לו את זה?

רזיאל בא לקראתנו, דבר שלא קרה קודם. הוא מוקף בשלושה עובדים ובשני שומרי ראש, ונוסף להם גם מזכיר צמוד. אני נפרד מהמחשבות. כשנגיע לגשר, נחצה אותו.

“ברוכים הבאים!” רזיאל פותח את ידיו במחווה שבמשפחתנו מקובלת מאוד, מחווה שאינה מסתיימת בחיבוק אלא נעצרת, כאילו מחכה למצלמה שתופיע ותנציח את התנועה. משהו קפוא בה, מלוטש וענייני. “הודיעו לי לפני רגע בקשר שאתם פה. למה לא אמרת קודם? הייתי מתכונן”, חיוך עולה על שפתיו.

כשאני מושיט יד ללחיצה רזיאל בדיוק מתכופף למשה שלי, והיד נשארת באוויר. “שלום, נסיך קטן”, הוא מברך ונושא אותו בידיו. משה העסוק בעדש אינו מחונן את רזיאל במבט או בתגובה כלשהי. המבטים העמוקים שלו שמורים רק לי. רזיאל מוריד את ילדי. “ניכנס למשרד”. כשידו של משה בידו הוא מתחיל לפסוע. “זה… נחמד, לא? עכשיו נוכל להתראות יותר”.

אני לא מצליח למצוא בעצמי רגשות חמים לאור הצהרתו זו. אם היה רוצה, היה יכול. מילים לחוד ומעשים לחוד.

הפמליה הקטנה מתקדמת בעקבות רזיאל, ורק כאשר הם מתרחקים אני פולט נשימה מאומצת. אולי זו כן הייתה טעות להגיע לכאן.

מדחיק את המחשבה האחרונה פנימה. הרי היא נובעת מתחושת הפחד האישית שלי. אין כאן איום ממשי. מתייצב ומושך את כתפיי לאחור במטרה לשדר ביטחון לתודעתי, ופוסע.

הרבה זמן לא הייתי במשרד של אחי, והוא לא השתנה כלל מכפי שאני זוכר אותו. ספריות בצבע קרם מקיפות את פנים החדר ובין ספריהן הרבים אין אף לא גמרא אחת, גם לא כרך בודד. הוא חרדי ירא שמיים… ועסוק.

הנברשת המחוברת לתקרה מצוחצחת ובוהקת ואת הנרות הדליק אדם שלבטח צחק על העובדה שהוא מקבל כסף על פעולה חסרת תכלית. מרצפות השיש בעלות הדיגום המוזהב זהות לאלו שבבית ילדותינו, זה שהפך לביתם של רזיאל ואשתו לאחר פטירתם של הורינו.

אנחנו מדלגים על החדר האמצעי ונכנסים אל הפנימי, שבקצהו ניצב השולחן המשמש את רזיאל.

או אולי… השולחן שרזיאל משמש.

“תרגיש בבית”, הוא מתיישב על כיסא המנהלים ומחפש דבר מה לתת למשה. כשלא מוצא הוא כאילו נזכר במשהו ושולח מבט קצר למזכיר העומד לצידו. המזכיר שולף, כמו קוסם, סוכרייה על מקל בעטיפה אדומה.

סוכרייה?

למה המזכיר של רזיאל מחזיק אצלו דבר כזה?

ההבנה מבזיקה לפתע ונותנת אור חדש לעניין, יחד עם בעיה חדשה: עדיין לא הבהרתי לרזיאל שאיני מעוניין לקחת את החברה, והוא כבר התכונן היטב להכין אותי לתפקיד.

נאנח בליבי. רזיאל עומד להתאכזב. השיחה לא תהיה קלה.

גורר, בצורה קצת לא מכובדת, כיסא אחד מעט הצידה, כדי שאוכל לשבת בדיוק מולו. “רזיאל”, אני הוגה בעדינות, מכין אותו לקראת המכה. “עדיין לא הסברתי שום דבר. חכה קצת, נדבר על הכול”.

ידיו הלא־אמונות שמתאמצות לפתוח את עטיפת הסוכרייה נעצרות מפעולתן, ובהיסח הדעת הוא מושיט את הסוכרייה העטופה לבן החמש. “לדבר על מה?” הוא משחרר מעט את עניבתו באי נוחות מופגנת. “הסברתי הכול במסיבת העיתונאים”.

כן. כמובן.

הוא הסביר הכול במסיבת העיתונאים. אי לכך ובהתאם לזאת, אין כל צורך בחוות דעתי או בהתחשבות ברצונותיי.

צר לי לאכזב.

אני מדבר לאט ובשקט. מניח את הפצצה ושם את מבטחי במנהל העולם. “רזיאל. אני לא אקח את שוהם”.

ברגע הראשון הוא כאילו אינו קולט את הדברים, ושולח לעברי חיוך מקצועי. ברגע הבא הוא מרכין את ראשו, אולי מחבר פיסות מידע ומסיק בשעה טובה את המסקנה המתבקשת: אינני מחפש קשר עם החברה.

“אז למה הגעת?”

כך, בצורה עניינית, שאין בה כל מטרה לפגוע, הוא שואל את שאלתו.

אני אוחז את שני מרפקיי במעין שילוב ידיים. למה לא תכננתי מראש באיזו דרך להעלות את הדברים?

יושב על הכיסא, פניי דרוכות, מסדר בראשי חלקי משפטים שמאיימים להתפזר לארבע כנפות הארץ. לוקחים לי כמה רגעים ארוכים למצוא שבריר קטן ממה שתכננתי לומר.

“זה לא בשבילי”.

רזיאל

למה?

למה הוא לא רוצה?

הוא לא הגיע לכאן כדי ללמוד על מקום העבודה שיאמץ אותו בקרוב?

משה מנסה לפתוח את עטיפת הסוכרייה בשיניו ואני מתקשה להכיל את העובדה שיוסף חיים כן יזכה בחברה. למה קשה לי לשמוח בזה עכשיו?

אם זה מה שדניאל רוצה, אכבד זאת.

דניאל

רזיאל אינו מתנגד.

זה מוזר, לא הגיוני. ציפיתי שינסה לשכנע.

מה האינטרס שלו? מה הוא מסתיר?

רזיאל

מניח בעדינות יד ימין על שמאל ויוצר לחץ כדי למנוע את הרעד. לא ברור מה עושים בכזאת סיטואציה.

לכאורה הרווחתי, יוסף חיים יירש את החברה.

אבל הפסדתי את ההזדמנות האחרונה לתקן.

ראשו של דניאל מורכן. אולי הוא פשוט אינו יודע את המשמעות. אולי אם יבין מה יש לו ביד, הוא דווקא ישמח על המציאה שנפלה בחלקו. הגיוני.

לא?

ברגע שירגיש את הכסף זורם בדמו ויתחיל לחוש את המנהיגות, הוא ישנה את דעתו הנחרצת.

כל מה שצריך זה לגרום לו להיכנס לחברה, גם אם הוא חושש, ולתת לו את מה שמגיע לו.

דניאל

השקט מעמיק ועורפי מעקצץ.

רזיאל מדבר סוף סוף. “אני מבין ומכבד את החלטתך”, קלילות זרה בקולו. “נסדיר את העניין עם עורך הדין בכמה פגישות ונגמור את הסיפור”.

הוא מוותר בקלות, וזה תמוה מאוד. מה הוא מסתיר?

“בתקופה הקרובה תצטרך להגיע כמה פעמים בשביל לזרז תהליכים, ואז אשחרר אותך מעול החברה”.

[א טב-אל]

פרק 14

החומר לא ינצח את הרוח!

דניאל הגיבור, זמן אמת!

סיפור, אתם מבקשים? קצת קשה לבצע את זה כששני ג’בארים בלתי נראים לופתים לי את הכתפיים. הם לא באמת בלתי נראים, כן? מטפחת על העיניים, זוכרים?

לא היה קל להגיע אל החברה. רזיאל טען ששתיים־שלוש פגישות ועניין ירושת בעלות החברה מאחורינו. היום אני יודע לזהות שלא היה מדובר ביותר ממשחק. הוא סובב אותי בלי צורך בין בעלי מקצוע שונים כדי להטעים אותי בכסף ובכוח.

הלך לו? לא הלך לו? מה אתם חושבים?

מבחינתי, בכל אופן, זה היה סיוט מתמשך. חייתי בשקט כדניאל הגיבור במשך שנים, ובלי התחכומים של רזיאל הייתי ממשיך כך עד היום. נדב ואני לא היינו אמורים להיות חלק מהתמונה של דניאל המקורי.

אז זהו, דניאל נכנס לחברה כמה פעמים, הוא רק רצה לסגור עניין ולחזור לחיי השלווה שהיו לו.

אבל הוא לא עמד באלימות המילולית. הוא התנתק שוב ושוב והותיר את נדב להתמודד. ומה אתם חושבים שזה עשה לנדב? אתם יודעים מה זה לחיות בתרדמת למשך כמעט עשרים שנה ולהגיח אל העולם רק כדי לספוג השפלות?

זה כמו לחיות עם פצצה מתקתקת בתוך הלב.

נדב

בזמן האחרון זה הופך להיות רציני. מרגע שדניאל המקורי התחיל להופיע במגדלי שוהם, אני מוצא את עצמי יוצא כמעט בכל יום לעזרתו. האיש מתמודד מול הרבה צרי עין.

בכנות, לא הוא מתמודד, אלא אני. כשהוא מתנתק אני מופיע: מוריד את הראש, שותק, בולע והולך. דניאל מוגן.

מוגן במקום העצום הזה, שבו המטבח לבד גדול יותר מהקליניקה של אבא, וכוס הזכוכית שאחוזה בידי ואמורה להכיל בעוד רגע את התה – מבריקה כמו בשמחת חג. מלטף את זקני ומשתדל לא לפרוע אותו.

בחברה, כרגיל, דניאל ואני איננו מתקבלים באהדה. אבל אבא, הפסיכיאטר, לימד אותי להתמודד בסיטואציות קשות מאלו.

ואם שוב להיות כנים, חשבתי שרזיאל, אחיו של דניאל, יעשה משהו בנידון.

אבל הוא לא. לא נורא.

לא נורא ששמעתי: “יורש את אחיו בעודו חי”, ולא נורא ששמעתי ש:”גם ה’תלמיד חכם’ מסתנוור בסוף”, ו”גם הוא כמונו, מזדנב אחרי החור בשק המטבעות ומלקט מן ההפקר”.

זהו רק ניסיון, הזכרתי לעצמי שוב ושוב. אבל מביקור לביקור בחברה אני מבחין בכך שרגשותיי משתנים. אני לא שקוף עוד. לפתע מתעצמת אצלי התחושה שמתייחסים אליי באופן לא הוגן. האם זו גאווה?

והאם הגיוני להגיד שזו גאווה, לבטל אותה, ולתת למצב להמשיך?

כפית סוכר אחת, כרגיל, נותנת לתה שלי מתיקות מעודנת. שופך את תכולתה לכוס. בעוד רגע תסיים התמצית לצבוע את המים במידה החביבה עליי.

אם חושבים על זה לעומק, עד לרגע זה הצלחתי להתגבר יפה, אבל עכשיו אינני מסוגל יותר.

אילו רק נתן היה פה…

נתן? מי זה? נראה לי שהוא החבר של דניאל. שברירי זיכרונות צפים לתודעתי. אני מכיר ולא מכיר אותו. הוא מסוגל לעזור לי, נתן ההוא, כי אחד הגורמים להפרעה של דניאל הוא ההתמודדות עם הטראומה לבד. אם נתן היה כאן, אולי דניאל היה מצליח להתמודד.

אבל הוא לא, ואני צריך לעזור לעצמי! רק אני! מחשבותיי מהדהדות בראשי במהירות ואני מתנשף כאילו סיימתי כעת מסלול ריצה סביב כדור הארץ, כשקצה ההבנה מבליח פתאום…

הגיוני? יכול להיות שאני מקווה להיות בעצמי הבעלים של החברה, על אף שלא המקצוע ולא העושר הם אלו שמושכים אותי, אלא הרצון להיות נחשב?

מוריק כפית סוכר נוספת בהיסח הדעת. פיסות רגש מכל אורך חיי הנסתרים יוצרות אצלי את הרצון להשתחרר, ולשחרר גם את דניאל מכלוב הפחד. אבל מי כמוני יודע שכסף וכוח לא ייתנו לי או לו כלום, חוץ מאשליה של ביטחון. ביטחון שרק אבא שבשמיים יכול להעניק. בסוף הכול חומר, ולמה להתאמץ אם בסופו של דבר התולעים תאכלנה את הגוף?

המילים לוקחות שליטה ויוצרות לעצמן משמעות שלא ביקשתי להקנות להן: ‘למה להתאמץ אם בסופו של דבר התולעים תאכלנה את הגוף?’

פתאום קשה לי העובדה שאעזוב את העולם במצב הזה, בלי לעשות מעשה לטובתי. בלי להילחם. רק לתת לכולם לפגוע בי, לוותר ולקום. האמת היא שהגב שלי כואב, כאילו באמת היה לי הצורך לקום מהרצפה כל כך הרבה פעמים.

לא עוד!

כפית סוכר נוספת עושה את דרכה אל כוס התה המסכנה.

בעדינות מטיח אגרוף על השיש. ובכן, יפה. אני מודה שאני רוצה להיות הבעלים. נעים מאוד: נדב, בנו של הפסיכיאטר, לומד שלושה סדרים, לא מכיר או מחבב את תחומי הכלכלה והעסקים – ומתאווה לקחת את החברה. אולי אפילו אלמד את העסק? אולי ואולי ואולי.

אבל בעצם… למה לא?

אני אוהב את לימוד התורה. אלמד חצי יום, אני חושב שגם נתן התחיל כך ועכשיו הוא מנכ”ל בעצמו.

תמצית התה נשכחת בתוך הכוס והמים מתחילים להשחיר. חיוך מסוג לא אופייני עולה על פניי, חיוך גאה, ריקני. נתן ודניאל חברים עוד מגיל ילדות, ועכשיו שנינו ננהל עסקים? הרעיון נשמע קסום. אולי אוכל גם להביא אותו אל החברה, או אפילו להשתלט על רשת הצעצועים שבה הוא עובד, שלטובתה נטש את דניאל ועבר לנתניה. ‘הצעצועים של בלאק’, אם אני לא טועה.

נתן יעמוד לצידי, והשאר תחתיי. אוכיח לכולם שאני הרבה יותר מסתם מישהו שהם יכולים לשפוך את דמו!

אני אקח את החברה.

זה לא יהיה קשה כי בפועל נתן ינהל אותה. נמצא פתרון בעזרת השם. לא, תיקון טעות: בעזרת השם נמצא פתרון.

תחושת חמימות מתפשטת עכשיו באוויר. אני שולח אצבע לעקוב אחר מקור החום ומכניס אותה בלי להבחין לכוס התה. נרתע ומושך לאחור בבהלה.

נכוויתי. נכנסתי למקום הלא־נכון וזו התוצאה…

להתראות חלומות, לעולם לא אקח את החברה משחיתת המידות הזאת. מוותר על תענוג החומר. בוחר בחיי רוח!

מצנן את השתייה במעט מים קרים, מברך ולוגם. לגימה מרירה. כשתמצית החומר אינה יודעת מעצורים, לסוכר אין כל יכולת להמתיק.

קשה לי לזהות את הקול החושב בתוך ראשי. המילים שבהן הוא משתמש לתוכניותיו מרחיקות הלכת אינן מוכרות לי, ומעוררות בי תחושת תיעוב.

השם, אל תעמיד אותי בניסיון הזה. כמעט נפלתי.

מגדלי שוהם, להתראות. לא משנה כמה פגישות עם עורכי דין נדרשות כדי לסיים את נושא ירושת הבעלות, אני יוצא מכאן היום.

לא ציפיתי שרזיאל יופתע מכך. “חשבתי שהזמן יעשה את שלו, שביום מן הימים אולי אתה בעצמך תרצה לרשת את החברה”, הוא מודה, אינו מהסס לדבר על התקופה לאחר שיעלה לישיבה של מעלה.

“אני…” מה אגיד לאח המניח יד אחת כדי להסתיר את הרעד העובר ברעותה? לא ינחם אותו לדעת שבאמת חשבתי לרשת את החברה.

ובטח שלא יחמיא לו לשמוע שהסיבה שגורמת לי לברוח היא כי החברה היא סכנה לנפש ולכל הקניינים הרוחניים שאפשר לזכות בהם בעולם הזה.

“אני מצטער, זה לא מתאים”, התירוץ נפלט. “אני פוחד על העתיד של משה במקום הגדול הזה”. מילים מהסוג הזה תפגענה בדיוק במטרה, אין צורך להגיד יותר. רזיאל יודע היטב מה פירוש הדבר לחסות בחברה עם התואר הלא־נכון.

מן הסתם הוא כואב את העבר יותר ממני. ככה זה כשאתה מאמין שאתה חי את העולם הזה ואינך מתמקד בזכויות המצטברות לעולם הבא.

מה המניע של רזיאל? לא נראה שמדובר במתנה מאח לאח. האם הוא רוצה לתת לי את החברה, או לתת לחברה אותי?

“דניאל…” הוא פותח ומכריח אותי להתנתק מסדרת המחשבות. “אני לא יודע איך להגיד לך את זה. אני יודע שאבא היה… ממוקד במטרה. אבל הוא אהב אותך”, הוא מצהיר בכמעט תחינה. “אהב אותך ולא נתן לעצמו אישור להגיע אליך. אבא הרגיש שכבר אין לאן לחזור. אם יש דבר אחד בעולם שאוכל לתת לאבא, זה לרשום את הבעלות על שמך”.

האם הוא מאמין במילים שהוא משמיע?

נראה שכן.

ואם ננטוש לרגע את עניין האמינות שבדברים – לשמח את אבא? ובכן, אין בעיה. דניאל כבר אינו נוטר טינה – לא הוא ולא אני, על אף שהוא אינו אבא שלי. אני אומר עליו קדיש – משהו שרזיאל בטח כבר הפסיק מזמן, מדליק נר לזכרו, מכוון בלב שלם בלילה בשמע ישראל כשאומר “הריני מוחל וסולח”… אבל להחריב לעצמי את העתיד הרוחני? לא בא בחשבון.

“רזיאל, אני…”

למה כל כך קשה להגיד ‘אשמח לעזור בכל דבר אחר חוץ מזה’?

האם אני מקווה לא לאכזב אותו? האם אני שוב משתדל להיות בסדר? למה? למה בסופו של דבר תמיד אני אהיה בסדר? למה רזיאל אינו עושה מאמץ לשם שינוי, פעם אחת? למה הוא אינו מנסה לתקן?

אני משתדל לשכוח את הרגעים שבהם רזיאל לא עמד לצידי או לצד דניאל, ולא לחם בעובדים. מתאמץ לא לצבור לו חובות בליבי. אבל הלב שלי, מה איתו? למה לפגוע בו? מה נשאר לי אם לא התורה הקדושה? מה נשאר ממני?

כל נימי הלב צועקים עכשיו, רק אלוקים שומע. החומר לא ינצח את הרוח! 

[א טב-אל]

פרק 15

צעקה דוממת

יחיאל

נולדתי למשפחה ברוכה וחייכנית, וכבר מגיל אפס למדתי לתת. אבא ואמא משננים תמיד בבית:

שק האושר שלנו מתמלא בשלוש דרכים:

אחת, השם ממלא את השק באושר דרך אירועים או אנשים שונים, ותפקידנו הוא להכיל את האושר הזה. דרך נוספת היא לשמח את עצמנו, והדרך האחרונה והחביבה היא למלא את השק של מישהו אחר. על ידי זה שאנחנו ממלאים שקים של אחרים באושר, השק שלנו מתמלא!

“יש לך עיניים גדולות”, הייתי שומע לא פעם. העיניים רצו להעניק, וככל שגדלתי כך רציתי לתת יותר.

בהתחלה הייתי שוטף כלים בלי רשות. אחרי שנשברו תשע צלחות, אמא החליטה לעשות לזה סוף.

תקופה קצרה אחר כך ניקיתי את המדרגות: רוקנתי עליהן מְכל נוזל לשטיפת רצפות והוספתי דלי מים. לקח לאמא יותר משעה לנסות להיפטר מהחומר, עד שהתייאשה ואבא המשיך במקומה.

אה, והיה העניין ההוא עם הכסף – אבא אמר שצריך לאסוף מצוות לפני ראש השנה, אז לקחתי את הכסף שהיה לו בארנק ותרמתי לצדקה, לזכותו של אבא. כשהגיעה השבת אכלנו דג מקופסת שימורים.

עזבו, בעצם מעדיף לא לספר.

דניאל

מה קורה לי? איפה אני? לאן רזיאל מלווה אותי עכשיו?

“דניאל?” הוא מסתובב, קולו מהוסס. “אתה בטוח שלא תיקח את החברה… למרות הכול? ולמרות מה שאמרת מקודם?”

מה אמרתי לפני רגע?

כמה הרחקתי לכת בלשוני כשהתנתקתי? איך הגענו למצב שבו רזיאל מנסה לשכנע אותי לקחת את חרדת חיי לעצמי?

ראש ועד העובדים, כהנא, מופיע לפתע, ועל אף שמבחין ברזיאל, הוא זורק לעברי מילים לא ראויות.

רגע של דממה עמוקה. רזיאל כמו תמיד אינו מגיע לעזרתי. ברגע הראשון נראה שאיש אינו מתרגש. ההרגל הקהה את רגשותיי והעלבון מדלג על התודעה ומתיישב על הלב.

אבל מאחוריי נשמע פתאום קולו של רזיאל, כמעט לוחש לכהנא: “ארוז את חפציך”.

וזהו. לא הייתי צריך יותר מזה.

עכשיו הוא מסוגל לבוא לקראתי? כשלא יהיה עתיד לחברה?! איפה הוא היה עד היום? עכשיו הוא מתעורר? נאבד לי לרגע הקול יחד עם היכולת לנשום. כאן הלב שלו מונח?

אתם מבינים?

כבר לפני שנים ידעתי שהוא בוחר בחברה ולא בי, אבל הדקירה שחודרת ללב בדמיוני היא כמעט מוחשית. כאב מפלח אותי, רווי שנים של תקוות ליום שבו יעזוב רזיאל את הכול ויתקן את המעוות, יקום ויעמיד את כל העובדים בשורה ארוכה כחשודים בפשע, יזמין אותי להצביע על ה’פושעים’ ויגזור את דינם אחת לפיטורין.

טראח…

רזיאל

עשיתי את זה.

נלחמתי. בשביל דניאל. בקרוב אצטרך להתמודד מול התקשורת שתשאל שאלות, אֵאלץ להוכיח לשותפים שונים של שוהם שלא השתגעתי, אבל רעד קל של התרגשות עובר בי לפני ש-

“דניאל!!!” לנגד עיניי נופל אחי הצעיר ארצה. נשימתי נעתקת, אבל בטרם אני מספיק לרכון לעברו הוא פוקח את עיניו.

נדב

ראיתי הכול.

רזיאל החליט לתמוך באחיו בתזמון האנוכי ביותר, כשמצא את עצמו ללא יורש. כעס מכה בי, מרתיח ומתסיס את הדם בעורקים. אני אעזור לו.

האמת, קיבלתי מכה כואבת בשתי רגליי כשדניאל נפל על הרצפה. הוא לא הצליח לעמוד מול המציאות. הסכין שראה בעיני רוחו ננעצת בליבו כמעט הרגה אותו. הוא נכנע לה.

ברוך השם אני כבר יודע היטב כיצד התמודד במצבים נפשיים מעין אלו. אני אעזור לדניאל.

אני נעמד על שתי רגליי וממלמל: “אני בסדר, זו נפילת סוכר”. מסתובב ומתרחק ללא יעד מוגדר.

רזיאל, אחיו הבכור של דניאל, אינו מודע לעובדה שדניאל נכנס לתרדמת.

באשמתו.

הוא משיג אותי, קולו נעים. “דניאל”, האח מניח יד על כתפי. “זה לא יקרה שוב”, הוא מבטיח.

באמירת מילים אלו הוא מאמין שתביא ישועה.

קור הרוח שהחזיק אותי עד לרגע זה הופך לכפור. אני מרגיש כאילו מתוך גופי מתפרץ קרחון ענק וחד שירמוס את כל הבא עימו במגע.

זה לא יקרה שוב? ברור. כי ברגע שאקח את החברה, לא יישאר ממנה כלום! אף לא אחד שמסוגל להתנפח בגלל קשרים ותארים, ולרמוס נפשות, לא יישאר כאן. אף אחד!

דניאל התייאש, אבל אני כאן. ואעשה סדר בעניינים.

אבא לא ישמח בי. הוא תמיד היה אומר שברגעי משבר יש לנו הזדמנות וחובה להתעלות מעל הניסיון. טעם חמוץ עולה בי כשהזיכרונות על אבא עולים בסיטואציה שלילית כמו זו.

הוא היה מדבר לפעמים על משברים. בזמנים כאלה, כמו בעת שרפה, צריך לשמור על הבניין יותר מתמיד. אופטימיות, מידות טובות והרגלים טובים הם אבני הבניין של עבודת החיים. התכונות שהצלחנו לבסס והעקרונות שעליהם נלחמנו בידיים חשופות, הם כל מה שיש לנו באמת. מלבדם הכול אשליה.

אבא לא ישמח, ואני לא רוצה להעציב אותו בשמי מרומים.

מה דניאל היה עושה במצב הזה? שאלה חסרת טעם. הוא לא כאן ואני צריך להתמודד בכוחות עצמי.

לציית לדבריו של אבא ולנטוש את דניאל? מה יקרה אז? האם גם אני אֵעלם?

לעזור לדניאל? להמרות את פיו של אבא?

זיעה מתחילה להצטבר באגלים על המצח וחום מתפשט בכל גופי.

רזיאל, אחיו של דניאל, עומד מולי בעיניים מתחננות. הייתי מאמין להצגה הזאת אם היא לא הייתה ממוטטת את דניאל. הוא רוצה לתת לו את החברה, למה לא? בוא תראה מה יקרה אז…

מעסה את גרוני בשתי אצבעות, מחייך בהערצה מזויפת, חיוך רחב של אדם מדושן עונג. “תודה”.

מעולם לא התחנפתי. זה חדש ולא מחמיא. האש שהייתה בתוך דניאל, שכמעט כבתה, הוצתה מחדש.

יצאה הרוח מהמפרשים ונותר רק הגוף. ריק מאוויר, מלא בחומר.

אנונימי

תמונה.

פיסת נייר.

זו הייתה להבה קטנה, לא מזיקה. אבל היה צריך לכבות אותה. כי היא, הלהבה הקטנה, לא ידעה מעצורים.

בלי שאיש חש בכך, היא אכלה את המסמך שהיה על השולחן. לא שבעה, גם לא אחרי שהזינה את עצמה והגדילה את ממדיה. היעד הבא שלה היה הווילון. הוא נתן לה דחיפה משמעותית והיא הצליחה לטרוף את כל השולחן המשרדי.

החמצן הלך ואזל, ובלעדיו האש כמעט דעכה.

זהו. הסיפור היה כמעט מאחורינו. ואם לא היו מפריעים לתהליך, היא הייתה מתנדפת.

אבל אני הגעתי…

פתחתי את הדלת והיא כאילו שאבה את כל החמצן שהיה בפרוזדור. הדלת נעקרה ממקומה ואם לא הייתי נהדף למרחק, היא הייתה מוטחת בעוצמה על גופי ורק השם יודע איך זה היה מסתיים.

אבל זה לא משנה בשלב הזה, כי התוצאה זהה. גופי חלש מכדי להילחם באדים הרעילים המרקדים בחדר ומאיימים לחדור לריאות.

תודה שקראת! אם את רוצה לכתוב משהו… הדף כאן