טעויות אהובות / אשמח לביקורת

[אפרת ארבל]

אטל,
כמו שכתבתי אז..

ממש בהתחלה,
השיר מדהים!!

וכל התגובות רק מעידות עד כמה הצלחת ליגוע לאנשים – עמוק בלב.

אני מדפדפת וזה לא נגמר- התגובות,

חשבתי כבר- אולי המשכת את השיר עוד…

אבל לא…(!!!!!)

הכל תגובות על השיר……..

ומה שנוגע בלב , ופותח שם מקומות אפלים, מוסתרים..

רגשות מודחקים…

כמובן שהמגנון הגנה הראשון יהיה – התגוננות/ הכחשה/ התנגדות..

כי הרסת להם את המנגנון שהיה להם עד כה..

שהוא מנגנון ההדחקה….. ( למי שיודעת על מנגנוני הגנה בשעת חירום….)

כמובן , לא סותר את זה שלכל בנ”א יש בחירה….

ולפעמים האשמה היא התנערות, ולו מזערית- מאחריות,

וכיבוד הורים זה גם אם הם לא…..

אבל השיר לא נכתב למעשה,

הוא נכתב כמו שכתוב על כל מיני עלונים למינהם…:

“נכתב לעורר לב הקורא ולא למעשה כלל……”

וצריך תמיד לזכור את המשפט שהוא מתמצת את כל הנ”ל:

רגשות אחרי שהיו = תמיד נכונים ❤️

הם היו ,

<i class=””>הם קיימים!!!💔

הם כאן!,

<i class=””> בין אם זה מתאים ובין אם לא…….😢

[הדסה בלוי סטודיו הדסים]

התגובה שלי לא מדברת ספיציפית על השיר המהמם שאטל כתבה

אלא סתם נקודה שחשוב להבין ולדעת

אני חושבת שלכל אחת שעובדת מעט אם נוער בסיכון

יוצא לעיתים לשמוע מנערות על כאב וכעס עצום כלפי ההורים

שאין איך ואין צורך להכחיש אותו,

לכל אחת יש את השלב שהיא בטוחה שלנערה הזו יש זוג הורים נקסיססטיים /הפרעת אישיות או כל דבר אחר,

איך הם הצליחו להשאיר אותה הם כאלו צלקות לכל החיים?

ולכל אחת יש את השלב שבו היא מגלה,

שהרוב של ההורים האלו לנערות הכאובות האלו ,

הם הורים מקסימים, רגישים, מכילים, נהדרים מסורים ונותנים,

אמנם לא מושלמים

לעיתים כמו כולנו הם טעו, אבל מנסים ככל יכולתם…

ועשו ועושים עבודה מטורפת ומפרכת מול הנערות האלו שמאתגרות מאוד!

ועדיין לנערות יש מהם עליהם כאב עצום,

למה?

אני לא יודעת

אבל מה שברור שזה חלק גדול מהגלות שלנו…

וחייב להיות ברור שכל כאב בעולם שמישהו עובר נגזר מלמעלה

וגם ההורה הכי בעייתי בעולם לא יכול להצליח להכאיב לילד שלא נגזר עליו

וכן הפוך… הורה הכי טוב שיש לא יצליח לא להכאיב אם נגזר שיכאב…

(יצא לי לשמוע מזוג אחיות תאומות סיפורים לחלוטין שונים על אותם הורים בדיוק באותו זמן)

ככה שאין שום צורך ויכולת להכחיש רגש

אך גם אין צורך להאשים . . .

כי האשם הוא אלוקים

נ.ב. והנקודה אם הכאב נכונה גם לכיוון ההפוך

אף ילד לא יכול לגרום להוריו כאב אם זה לא נגזר!…

[מרים סולובייציק]

שלום לך אטל

הצטערתי מאוד לקרוא את מה שכתבת

זה באמת כואב מאוד!

אני לא מסכימה עם זה שפתחו פה בית משפט!

את כתבת את מה שאת מרגישה,

ומה שאת מרגישה זו אמת מוחלטת, כי כך את מרגישה

במיוחד שאני לא יודעת את הסיפור שלך שמאחורי השורות

אני מרגישה של נעליך מעל רגליך, קודם שאת באה לשפוט משהו.

אני גם לא מטיפה לך על כיבוד הורים, את זה עשו כאן מספיק.

אני רק רוצה להשתתף איתך בצערך.

[מיכל]

ואוו

ואוו

ואוו

שיר ככ עצוב ונוגע,

כמה כאב,

ועצוב כמה זה קורה בדרגות שונות בחיי היומיום,

קחי חיבוק על כך 🫂

יש זמנים שרק עצמך ואבא יכולים לחבק אותך…..

[אָטֶל]

תודה…

איזה משפט מדויק:)

❤

[יונה גלבר]

גם אני הרגשתי במקום של ‘של נעליך’ מול הכאב שנכתב בצורה חשופה ומחברת. והערכה גדולההה

רוצה רק לבקש בעקבות צביטות שגם אני הרגשתי עם קריאת התגובות

רק לא להעביר עכשיו את בית המשפט על המגיבות מלפני כן:)

ולא לכתוב להן רקע על סמך התגובה שלהן (אבחוני הדחקה וכ”ו😔) מלבד העמדה ממוקדת של דברים במקומם… פליז

וגם אני שמחה שכתבת תגובה על הדברים, אטל. העמדת דברים על מקומם:)

[דינה ש]

רק עכשיו קראתי האמת.

ויש לי נזילה רצינית בצנרת:) בזכותך(זה לא כזה פשוט אצלי….!) אטל.

קשה לי עם זה שאנשים פשוט עיוורים לפעמים.

או שזה בכוונה.

אני מסכימה עם כל מילה שלך אטל.

ומה שאת מרגישה זה מה שחשוב.

וסליחה באמת,

אבל כל אלה שאומרות שהן דיברו עם הרבה נערות וכו’…

אם זה היה היחס גם כלפיהם.

בבקשה תזהרו.

כל הכאב העצום הזה שיש לבנות- לפעמים אמיתי.

כן.

עצוב אבל יש דבר כזה.

הפרעות אישיות הן לא המצאה.(אגב, קראו את הספר “פגע וברח” של לאה סמילנסקי…)

אל תסתרו שום רגש לשום נערה כזאת.

היא חוותה את ה’יויו’ הזה חיים שלמים,

חלון ראווה נוצץ

ועד שהיא מעיזה לספר.

רגשות שמגיל אפס סתרו לה כולם.

והחמיאו ש:”וואוו איזה הורים פששש…”

והיא חשבה שהיא המשוגעת פה…

העולם מתעקש לעצום עיניים.

להתכחש לכאב שלא הוא חווה.

רק היא.

לבד.

זה שורט,

תנסן להאמין, או לפחות לשחק אותה,

גם אם היא מהאחוזים הגדולים יותר,

של המתבגרות ה”טיפוסיות”

שהטיפש עשרה עלה להן לראש…

היא ראויה להכרה ולאמון.

הלוואי ונהיה אנשים שמכילים.

רגשות ומחשבות של אחרים.

וזה לא סותר שום תורה.

להיפך.

התורה שלנו הכי מבינה לנפש.

היא רוצה אותנו אוטנטיים לעצמנו ולרגשות שלנו.

ויש שאלות רב ששואלים.

על מה מותר לדבר ואיך,

ואם ה’ שם מישהו בכאב הזה.

הוא שם בדורו אנשים שידעו לעזור.

יחד עם התורה שלנו.

התורה שלנו היא תורת חיים,

היא רוצה שנחיה טוב עם עצמנו.

לא עם שום אדם או רגשות אידיאלים שאימצנו לעצמנו כדמות.

בקשה.

אני מנסה ליישם את ההכלה הזו שאני מבקשת מכן,

ומבינה.

מבינה שקשה לכן לחיות את זה שיש אנשים שסובלים,

כן.

דווקא מהדמות שהכי אמורה להייטיב להם.

הלוואי ונצליח לתת אמון…

[אָטֶל]

תודה דינה.

חיבוק ❤

ותודה שהעלת את הרעיון הזה…

מצטרפת להמלצה החמה לקרוא את הספר הזה,

הוא מתאר מציאות מורכבת בצורה מדהימה.

(למרות שהוא מצונזר מאד ולא נוגע בקצה הקרחון…)

מומלץ בחום לכל מי שעוסקת עם “נערות בסיכון שלא מסתדרות עם ההורים”. 😉

[שפרה כרמל]

מגיבה אך ורק על הקטע הזה:

תנסן להאמין, או לפחות לשחק אותה,

גם אם היא מהאחוזים הגדולים יותר,

של המתבגרות ה”טיפוסיות”

שהטיפש עשרה עלה להן לראש…

היא ראויה להכרה ולאמון.

נערה שהטיפש עשרה עלה לה לראש בהקשר לנושא השרשור, צריך להעמיד אותה על המקום בעדינות, בכבוד אך בנחישות.

[מירי ו]

אני חושבת שהייתה פה אי הבנה בפרשנות

אני הבנתי שמדובר בכאב של בחורה ובתחושות שלה שמבוטאות בשיר

לא רואה פה סתירה לכיבוד הורים

אלא כאב ענק שעולה וכן הרבה פעמים גם קשור בקשר מול ההורים, לא בהכרח חלילה בא להאשים

וודאי שלא אומר שלא לכבד אותם חלילה זה לא העניין פה

חבל שתופסים את זה ככה

בעיניי כתוב מהמם ומבטא את הכאב בצורה ממש חזקה!

[מירי ו]

מוסיפה עוד משהו

כתבו פה הרבה על כיבוד הורים ושאין לזה כוכביות וכו

יש מקרים לצערינו שבהוראת רב מתנתקים מההורים ההלכה אומרת שחייך קודמים

לא לכולן יש הורים שרק פה ושם צעקו עליהן קצת יותר מידי….

ב”ה שיש הרבה שלא מכירות מקרוב….

[תמי]

אטל יקרה!

שיקפת אמת

כ”כ אמת

כואבת..

חלקן תפסו אותך על המילה

על הזאבים

ומי שלא הבינה

לא הבינה

מי כמוני יודעת…

לא הבינה

שכאב צריך מקום לכאוב

לא הבינה שזה לא הזמן לומר:

“תעשי מה שצריך”

תשמיטי מילים בוערות על לשון

ואיך תשמיטי?

אם את רוצה לבטא

רגש מתפרץ, כאב איום

והמילה שמבטאת את זה הכי מדויק

זה מה שרשמת?!

וכל מילה שלך

מתארת מציאות מטורללת

שמי שלא הרגיש- לא הרגיש.

ואני הבנתי.

ילדה של טעות בדפוס.

שנשארת.

מחזיקה חזק.

נושמת אויר רעיל.

שאני דפקט משוחזר.

ודווקא בגלל

שידעתי שלא יבינו…

הבנתי-

אחרי שנים

שהמציאות שמתוארת בשיר שלך

היתה החיים שלי,

(יותר נכון המוות)

הבנתי

שיש אחד

והוא מאמין בי

שאני לא טעות

אני בדיוק מה שאני צריכה להיות.

ואם אנשים שכביכול מייצגים את אלוקים

משדרים לי

בכל דרך אפשרית

שאין לי מקום בעולם הזה

אני ממשיכה לומר לאלוקים כל בוקר

רבה אמונתך.

כי הוא מאמין בי.

אף מציאות לא תשנה את זה.

נשארתי איתו.

הבנתי שאף אחד לא יכול להוריד אותי יותר

אם מי שיצר אותי

מאמין בי.

ואני עדיין

הכי מבינה אותן בעולם.

הכי מחבקת אותן בעולם.

וזה לא משנה באיזה דרך הן יבחרו ללכת.

כי אין לי דרך לבטא כמה זה היה בלתי אפשרי,

להמשיך להיות אני.

הולכת ברחוב.

רואה אותן.

קוראת אותן בעיניים.

אני והן

עולמות שלמים מפרידים בינינו…

חיצוניות בניגודיות תהומית.

ולפני הכל.

בדיוק אותו דבר.

תודה אטל.

נגעת במציאות.

ותודה שהיית אמיתית איתה עד הסוף:)

[אָטֶל]

וואו תמי כמה הזדהות…

חיבוק, ענק! 🫂

ו- וואו כמה שאני מעריכה אותך❤

[דינה ש]

יווו אמאלה,

אני ממש מרוגשת פה!!!

תמי את אלופה!

נגעת בנקודות כלכך אמיתיות בצורה כזו אמונית ומרגשת,

תמשיכי להעלות דברים יפיםם…