ימים של אור / סיפור קצר בהמשכים

[תהילה ב]

נשמע מעניין. היה קשה קצת בהתחלה עם הגופים. היא – הוא קצת הסתבך לי…

יש המשך?

[א ק]

מסקרן בהחלט, כתיבה טובה.

[ה ה]

כתוב מאוד יפה

התיאורים מקסימים,

ההתחלה לא ברורה, הסוף מצוין.

[אילה – קלף]

תודה על התגובות:)

מצרפת פרק ב’:

בוקר עשוי להיות יפה, אם רק זורחת בו שמש. ומכיוון שאת שמי אנטוקהי מכסים עננים תדיר, בוקר יפה הוא חלום שעלול להיגנז מהר מידי.

הוא יושב בחדר, עוצם עיניים מול אד מהביל שעולה בגאווה מכוס החרסינה. מסתלסל.

בוהפי נכנס, ברגל גסה גונז יופי. בוקר. חלום. צועד לעברו בצעד אדיש, מניח אגרת. הוא מרים ראש, זורק מבט.

“מהנהר?”

בוהפי מהנהן. “מהכפריים, כבודו, תושבי עיירות הנהר”.

אנחה. “מה הפעם?” אד נישא עם הרוח, מותיר כוס מקאוצ’ חשופה לצינה. קרה.

“כמו פעם שעברה. התחלואה גוברת. הם טוענים שתנאי השטח מאיצים את ההדבקה, מבקשים לייבש את הנחל המזוהם שעובר בין הרחובות, לסדר זרימת מים נקיים אל הבתים”.

אגרוף עייף חופן נייר מחוספס. אגרת. היה. נשלח כעת בדממה אל חבריו. היו, גם הם, איגרות.

“אין תקציב”. רגש סוטה מהמסלול, פוסח על בוהפי במיומנות עתיקה.

ניע ראש מאשר. “אבותיהם ואבות אבות אבות אבותיהם ישבו בעיירות הנהר דורות. חיים בנחת”, הוא מפהק. “ואותו נחל שזרם אז, זורם ועוד יזרום דורות קדימה באושר”.

בוהפי קד, יוצא.

הוא משפשף עיניים, פוקח. נבעת מול זוג אישונים מרצדים, טובעים באגם של תכלת. משפיל מבט, בושה מלטפת לו לחי, צובעת באדמומיות עדינה, נעלמת. היא שמעה?

“אבא”, הקול שלה מתנגן, מפזם מנגינה חרישית, עצב משייט בה. “אני יוצאת, מקווה לחזור עד הלילה”.

הוא מתרומם, יוצא אל המרפסת, היא אחריו. “שיטוט תמים בשדות?”

היא מחייכת. שתיקה נושבת ביניהם. נושא מבט אל אופק, גלים רוחשים בו.

“אנטוקהי שייכת לו, לים”.

הוא מרים גבה.

“נושקת לו, אובדת בתוכו”, מצמצמת עיניים. “היא קטנה והוא גדול, מקיף אותה, חונק פיסת יבשה קרועה, מנתק מעולם”. רוח משחקת בקולה, מרעידה. רועד. “אין מאבק בגורל? מי שנולד על הר, פסגה, נשם ריח, אוויר, ינשום אותו גם הלאה? ואותן דמויות יתרוצצו על שפת נהר מלוכלך? אין מלחמה בים מציאות אכזרית, בקריעה מיבשת, יציבה?”

מילים מכתיבות לו תשובות, בונות משפטים במהירות מרשימה, מדלגות על מכשולות ומסרים חשופים, גלויים. “מלחמה בגלים?”, הוא מנמיך קול, ממתיק סוד. “דרך לחבור אל יבשת, לפרוץ נתיב אל עולם שמעבר למים?”

היא בוהה בו.

“שלטון אנטוקהי מעטר אותנו כבר דורות, מתגלגל מאב לבנו מאז פגשו אדמות האי ברגלי אבינו, אביה הראשון של ממלכה. עיר”.

“מסלול המים”. שפתיה מציירות סוד, מפזרות אותו בין קצף לענן. מעלות הבנה בעיניים. “סוד הגלים – בידנו?”

“מושלי אנטוקהי נוצרים אותו בליבם, מסתירים, שומרים לעת גזירה, אם תבוא, להציל.

מסלול המים – פריצת דרך אל העולם הגדול. סוד שנישא על שפתי אב. לבן. לנכד. ינשא גם הלאה, ילאט חרישית. ישמר – תשמרי?”

היא מרימה ראש, מורידה. הבטחה.

**********************

איך יוכל בן נהר

אל פסגה להעפיל

ותהום

אין בה נתיב?!

מי יתנני מְרוּם

עיני להשפיל

לשלוח ידי-

להיטיב

[תהילה ב]

כתיבה מעניינת ומסתורית.

המסתוריות קצת גרמה לי לחוסר בהירות ולעבור שוב ושוב על השורות. רק אני?

[פסי פישר]

בולמוס!

אומנותי בטירוף,
מקצועי ברמות לא מוכרות, והכי חשוב- נדיר..
כי לכתוב הרבה יודעות אבל את מעניקה למילים גוון מיוחד
מחכה כבר להמשך- –

אהבתי ממש!!💙