יש בי המון גוונים ***שיתוף***

[פצצת אנרגיות (כבי)]

אני כל כך מתחברת למה שכתבת!

גם אני חווה את כל הגוונים האלה,

את כל המערבולת הזאת של רגשות.

יש ימים שאני מרגישה כמו פיצוץ צבעוני,

ויש ימים שאני רק רוצה להתכרבל בפינת החושך ולהיות אפורה.

זה מרגיע לדעת שאני לא לבד, ושכולנו חוות את זה.

את יודעת,

לפעמים אני חושבת שאנחנו כמו ים סוער,

עם גלים שמכים זה בזה.

אבל בסוף,

תמיד מגיע השקט.

ואז הכל מתחיל מחדש.

אהבתי איך תיארת את עצמך כקשת רגשות.

זה כל כך מדויק!

איך את מצליחים להתמודד עם כל השינויים האלה?

יש לך אולי כלים או טכניקות שמסייעות לך לנווט את כל הגוונים האלה בתוכך?

אני תמיד מחפשת דרכים חדשות להתמודד עם המורכבות של להיות בן אדם.

את כותבת בצורה כל כך יפה וכנה. יש משהו מיוחד בדרך שבה את מתארת את עצמך.

את נותנת לי הרגשה שאני יכולה להיות יותר אותנטית, יותר אני. תודה על השיתוף!!!!

[אפרת קופמן]

וואו, איזה תגובה כנה אותנטית ומרגשת! כיף לי גם לדעת שעוד בנות מרגישות כמוני. כמו שאומרים: “צרת רבים חצי נחמה”

מה עוזר לי? עוזר לי כמובן לכתוב באופן ישיר ואותנטי ולא מתייפייף ומסתתר (איך לא?! 😉) שירים, לא אלו ופוסטים כמו אלו.
לשמוע שירים של זמרים, זמרות שאני יכולה להזדהות עם הטקסטים שלהם, כי אני אומרת אם הם מרגישים או הרגישו ככה בעבר והיום הם איפה שהם היום, אז אולי יש משהו טוב ברגשות כואבים ועצובים (בעיקר לאמנים)
ופשוט לשחרר ולהיות ברגע, לתת לי להיות עצובה וכאובה.

מה עוזר לך?

[batiak]

שלום אפרת היקרה.

הפנים שלנו, אמנם “בחוץ”

אבל מכונים “פנים”

המקום שאנו מראים בחוץ

מה קורה בפנים

הם הפנים

מכלול הרגשות

ואוסף התחושות

שתיארת

הם האנושיות

בעצמה !

יש מי שמשתדל לא להביע רגשות

ויש מי שמביע, ומתבייש בזה

אלה ואלה מסתירים [מעצמם ומהסביבה] את האנושיות

אבל מי שמביע את רגשותיו

באופן הטבעי ביותר

משדר לסביבה

מקסימום אנושיות, וזה שובה את הלב !

לסיום, טיפלתי פעם באשה אחת מרצה מפורסמת שהייתה מרוגשת לפני כל הרצאה חשובה מאוד. יותר היה חושב לה מהכל שהיא לא תראה כאחת שמתרגשת, זה כל כך היה חשוב לה, אפילו יותר מההצלחה של ההרצאה שלה.. זה הוביל אותה לסיוט לפני כל הרצאה, דבר שהוביל לכשלון ההרצאה, היא לא העבירה את החומר כנדרש, והשומעות איבדו את הקשר די מהר.

וכשעבדתי איתה על זה, הגענו להסכמה, שהיא תעשה נסיון, ותגיע להרצאה ותפתח תחילה במשפט “אני מוכרחת לומר שאני נורא מתרגשת להרצות כאן”, וזה עבד פלאים !

מנסיון, הפתיח הזה, שובה את לב השומעות, כי כשהאדם משתף באנושיות הפשוטה והבסיסית שלו, הנפש מיד מתחברת לזה, וכשיש חיבור יש אמפטיה, וזה יוצר אהבה והערכה.

תמשיכי בדרך הזו, במלא הטבעיות, ורק תצליחי בעז”ה.

בתיה.