כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
כבר לא קטנה=== סיפור קצר=== אשמח ממש לתגובות. מכל הסוגים:)
-
כבר לא קטנה=== סיפור קצר=== אשמח ממש לתגובות. מכל הסוגים:)
שריקה חדה,
ריצה מהירה,
בום ונפילה, בום ונפילה, בום ונפילה.
שיינא הביטה במחזה בעיניי הבדולח שלה, מעיפה קבוצת תלתלים זהובים שהפריעו לה לראות.
מה זה? לא הבינה בת התשע הצעירה שבגרה בחודשים האחרונים יותר מאמא לשתיים.
ראיתי הרבה בחיי הקצרים, אבל כזה מחזה… המהמה לעצמה והביטה על האופק, ממשיכה לספור את הנופלים המתבוססים בדמם.
שלוש עשרה… שש עשרה…
רגע, כולם נופלים כשהם מגיעים לקו האדום שבמרכז הכיכר, אז למה הם ממשיכים לרוץ לשם? שיינא ניסתה לפענח את התופעה על כל צדדיה, ללא הצלחה יתירה.
אולי, חשבה לעצמה והחלה לרוץ על המדרכה המצוחצחת, אולי אם אני אטפס על הגדר החומה אני אראה טוב יותר, נכון שאמא קוראת לגדר הזו, גדר המוות, לחשה תוך כדי טיפוס מאומץ, אבל אני כבר גדולה. אני יודעת להיזהר מהאבנים המשוננות.
שריטה קלה בברך, ושיינא התמקמה בעמדת התצפית החדשה והחלה משלימה את מספר הגופות שהתפספסו לה בדרך.
עשרים וחמש… עשרים ושמונה…
שיינא התיישבה על הגדר, כבר כאבו לה הרגליים, כמה זמן אפשר לעמוד ולספור מתים?
טוב שהגרמנים הורגים אותם, זה בטח אויבי מדינה. אמרה וחייכה בפה עקום. נו, אבא לימד אותה שאומרים משהו, נו… שיינא גירדה את הגדר בציפורניה, אה, בטח, “כן יאבדו כל אוייבך ד'” צעקה שיינא בהתרגשות, ותפסה בגדר, מיטיבה את ישיבתה.
“שיינאל’ה, הנה את! כמה חיפשנו אותך, מאות פעמים אמא שלך הזהירה אותך לא להסתובב ברחובות המסוכנים ולא לטפס על גדרות”
“סבא”
זינקה שיינא מהגדר ישר לתוך ידיו הפרושות,
“אל תכעס, ראית, החיילים הורגים אוייבי מדינה.”
“אויבי מדינה”, נאנח סבא.” אדון רייך היה היום בין הנופלים. אויביי מדינה…”
“בואי שיינאל’ה. את עוד קטנה”
יד קטנה ויד גדולה צועדות. שתקתי, הבנתי, ארבעים ושתיים אויבים מתבוססים בדמם בכיכר ואדון רייך ביניהם. הוא גם אוייב, מעניין.
גמאנו את הדרך בפסיעות רחבות, שיינא רצה אחרי סבא, מנסה להדביק את קצב הצעדה.
סבא תימרן בינות לרחובות מושך אחריו את הילדונ.
“בואי שיינאל’ה” לחש סבא, אסור לנו לפגוש אף אחד בדרך, עוד שתיים וחצי רחובות, וניהיה בבית. מוגנים”
שיינא הנהנה בתלתלי הזהב שלה והמשיכה לרוץ בנעליה הקטנות.
“עוד דקה וחצי, שיינאל’ה, יש לך עוד כח?” שאל סבא בלי להביט בילדה.
אה אה. הנהנה שיינא, מצמצה בעיניה והמשיכה לרוץ.
שריקה חדה נשמעה.
סבא נעצר מריצתו, מביט באימה בחייל, מסתיר את שיינאל’ה מאחורי גבו.
מגפיו המסומרות של החייל נקשו וקול דריכת הנשק הזכיר את מנגינת קול נדרי.
שיינא הביטה במחזה, ממאנת להאמין.
שריקה חדה נשמעה,
סבא החל לרוץ.
הנאצי ירה.
בום ונפילה.
גופה ארבעים ושלוש מדממת להיום. שיינא הביטה בסבא. שותקת.
ורק החייל אמר לה “פעם אחרת אל תתני יד ליהודים אוייבי המדינה”.
-
5 תגובות
-
😰
-
וואו. מזעזע, כפי שאמור להיות.
לא יכולה לכתוב יפה – כי אין שום דבר יפה בסיטואציה, אבל הסיפור כתוב טוב…
נקודה שתהיתי לגביה, בתור חובבת היסטוריה.
האם יש לך נקודת זמן ומקום מדוייקים לגבי הסיפור?
כי בדרך כלל הגרמנים לא הרגו יהודים ברחובות הערים. הם לא רצו ליצור מהומות, וגם ניסו להסתיר את הברוטאליות שלהם מהאזרחים, עד כמה שהצליחו. ברוב המקומות הם גם רצו לשמור על האפשרות להשלות את היהודים שהם לא פועלים לקראת השמדה. פה ושם היו מקרים של רצח ברחובות, אבל לא באופן המוני, בדרך כלל.
מה שכן קרה הרבה היה מעצרים המוניים, שהסתיימו בהוצאות להורג, אבל לא באופן פומבי.
לכן, אם יש לך מקרה ספציפי שבו זה כן קרה – יכול להיות שכדאי לציין זמן ומקום בקצרה, כדי למנוע תהיות כאלה (אולי באופן מושתל בסיפור עצמו).
-
די זה לא יכול להיות,
מה זה התמימות הזו????
נשמע מטורף
הכתיבה עצמה יפיפיה
-
וואוו😮
מצמרר ממש:) -
ואוו מזעזע😨
הסיפור כתוב ממש טוב, חי כל כך. (אם אפשר להגיד על סיפור כזה חי..😰)
שמעתי את דריכת הנשק והצעדים של הנאצי, ימ”ש.
Log in to reply.
