כיפה אדומה
-
כיפה אדומה
היום פגשתי כיפה אדומה.
לא הייתה לה כיפה. רק סומק על הלחיים, צמות קשורות בסרט, עיניים נבונות ותיק גן וורדרד.
היא דיברה עם זרים. קלטתי את זה ברגע מול הפנים של בחור מגודל, שנראה שלא ידע איפה לקבור את עצמו.
עזרתי לו. ולה. התערבתי כי לא יכולתי שלא.
הוא משך כתף, אמר שאין לו מושג מה היא רוצה והמשיך בדרכו.
“איפה אמא?” שאלתי את ילדת האודם.
“בבית”, היא צייצה. “אני מחפשת רחובים”.
אהה.
“איזה רחוב?” שאלתי אני.
“הרחוב של סבתא”.
אהה.
“איפה את גרה?”
היא הצביעה לכל מקום אפשרי. כיפה אדומה שכמותה.
התמקדתי בתיק שלה. “אני יכולה לבדוק?” שאלתי. היא – הנהנה.
תיק ריק. תיק גן ריק, אלא אם מחשיבים שקית מלפפונים רמוסים.
“בסדר”, נאנחתי. לא מסוגלת להשאיר אדמדמה אחת בשמש שוזפת. “בואי תראי לי את הדרך לסבתא, או לבית”.
“אני צריכה ללכת לסבתא”, הזכירה לי. “ככה אמא אמרה”.
כעסתי על האמא הזו, אבל זה לא היה המקום והזמן. “ואת יודעת את הדרך?” שאלתי בכל האיפוק שבי. כאילו רק היא ואני קיימות בעולם הקטן הזה, המסוכן כל כך.
“היא גרה ליד חנויות”.
חנויות. חנויות. אנחנו בבני ברק, מותק!
“איזה סוג חנות?”
“מאפיה”, לפחות את זה ידעה. “ובגדים”.
“החיטה?” ביררתי בעייפות נגועה בזעם. זו דרך ארוכה-ארוכה לרגליים קטנות שכאלה.
“לא”, היא פסקה. אבל גם לא ידעה להסביר איזו כן.
רציתי להתקשר למשטרה. רציתי כל כך. לסיים את הסיפור בשיחת פלאפון אחת וזהו. אבל חשבתי על הורים תמימים, שכמה מילים נועזות שלי אולי יצליחו להרעיד, במקום שייקחו להן ילדים לשום מקום.
“יש גם אנג’ל”, נזכרתי. “ליד ניו יורק. אולי שם?”
היא לא ידעה על מה אני מדברת, הפספוסה.
“נלך לשם”, נתתי לה יד. התחלתי לצעוד.
היא דברנית, הכיפה. מספרת על הא ודא. משתפת אותי במבוכה, אחרי ששאלתי בכל הטבעיות שבי, את שמה.
הדרך ארוכה. וחמה. ואני מיהרתי מאד. צריכה להגיע למעבדה אחרי צום של שתים עשרה שעות. מבחינה מסוימת – ההרפתקה הזו לא נראית לי.
החיטה קרבה אלינו, הצבעתי על המאפיה ממול. הילדה הנידה ראש.
“נחזור הביתה”, פסקתי. מחליטה שאם לשם הילדה לא תדע איך להגיע, ההורים יקבלו הודעה בדרך לא נעימה.
ושוב הלכנו. והלכנו. את כל הדרך חזרה. ממשיכות עוד את כל הדרך חזרה לבית שלי, כמעט.
היא עוצרת בנין אחד לפני וממול. מודה לי נרגשות.
הרגש הזה, במחילה, לא מצא חן בעיניי. “אני באה איתך”, עדכנתי אותה.
“לא צריך”, היא התנגדה. “הבית שלי פה”.
לא התחלתי לחשוד מעכשיו, אלא הרבה לפני כן. מכל מיני גיבובים שזרקה פה ושם.
“אני עולה”, בישרתי לה, מצוידת בשם משפחה ומוכנה לדפוק על כל דלת עד למציאת המאבדים.
קומה אחת היא צעדה לפניי. קומה שנייה התחילה ללכסן לי מבטים. קומה שלישית אמרה לי ללכת.
סירבתי בעדינות, מתקדמת לפניה. מצאתי דלת ודפקתי.
היא התחילה לבכות. ורחמיי נכמרו עליה. אבל לא התכוונתי לסגת, גם אם אגלה אמא לא מתפקדת, אבא שברח ואת כל שאר התרחישים שעלו לי בדרך.
פותחת אחות. קוקס, תלבושת, פלאפון בין כתף לאוזן. הילדה חמקה פנימה בבכיות והאחות הרימה גבות.
“איפה אמא שלך?” שאללתי.
“לא פה”, היא תמהה בוודאות. “מה קרה?”
“בת כמה את?”
“שש עשרה”.
שש עשרה זה גיל מספק, לדעתי. וגם אם האמא לא חינכה את הילדים שלה מי-יודע-מה, עדיף שאני אעשה את זה ולא המשטרה.
הסברתי לה איפה מצאתי את אחותה, גללתי בפניה את הדרכים שהלכנו. רעדתי על הסכנות שיכלה להיכנס אליהם בעל כורחה. או עם, בבלי דעת.
היא הבהירה לי שהילדה הלכה לגן בליווי אחותה.
וזהו. התחלתי לבכות.
מיהרתי למעבדה כשאני מנגבת עיניים. ומיד אחר כך קניתי לי שוקולד.*
זה אמנם שיתוף שהוא די רגשי, אבל מלא מסר.
ואם נניח את ה’לדון לכף זכות’ בצד רגע – שימו לב, אמהות. הילדה ידעה מה זה זר, ושאסור לדבר איתו. הבהרתי לה שאני זרה, והיא לא נבהלה.
ילדים זה עם. ולמרות שאין לי הפתרונות (וגם לא ילדים באותו הגיל), חשוב לחדד נהלים כל העת. ולפקוח עיניים. אלפיים עיניים
Log in to reply.