כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
כי את אמא / סיפור לביקורת
-
כי את אמא / סיפור לביקורת
בחוץ נצבעו השמים בארגמן לוהט, מבשרים על שקיעתו של יום. עופות חגו בצווחות מעל האגם המנצנץ תחת קרניה האחרונות של השמש. מן ההרים הסמוכים החלו לשוב רועי הצאן, מנהיגים עדרים צמריריים פועים בעייפות.
עוד יום חלף.
הוא העיף מבט אחרון על הצריף. ניגש אל הוו, קוטף מקטורן.
ידו נשלחה אל המתג. משרה עלטה על החדר הדל. טרק את דלת העץ מאחוריו.
ילדה כבת עשר עמדה בחוץ. גוף כחוש ארוז בשמלה מטונפת. ידיה חובקות כלב קטן.
“סגור”. הוא אמר. הסתובב אל הדלת המקולפת, הופך את הדסקית לצד השני.
“אבל..” שיניה נקשו. צהובות ואכולות. “נשברה לו הרגל, הוא לא יכול לזוז”.
“תבואי מחר”. התקדם אל עבר הג’יפ המרוח בבוץ. גגו הפתוח מכוסה בד ישן.
“אבל…”
“מחר”. כתפיה נשמטו בתבוסה, הידקה חיבוק. הכלב נבח חלושות.
התניע. האגזוז פלט נשיפה רועדת וענן מפויח. המנוע טרטר. כמה ילדים קפצו בבהלה, ניתרו לצדדים. פילסו לו נתיב. הג’יפ זינק קדימה. השמש צללה עוד קצת אל המערב. הוציא סיגריה, תחב בין שפתיים. הצית.
שלוש שעות אורכת הדרך בין הכפר המזוהם אל העיר הגדולה, האריסטוקרטית.
שלוש שעות מפרידות בין חיים עלובים ומרים לחיים זוהרים ובוהקים. בין ייאוש וכאב לחיוך רחב, מרוצה.
הוא לא הרגיש שייך. לא לכפר העצוב ולא לעיר המאושרת.
החנה את הג’יפ מתחת לסככת העץ. בית גדול. פרטי. גינה ענקית ומטופחת. דשא. ספסלי עץ. בקומה השניה היתה המרפסת. מכוסה בעלי צמח מטפס. משווה לבית מראה ירוק, רענן.
גרף מכתבים מתיבה מעוגלת. נכנס אל הבית. שקט שרר בפנים. בסלון היו הספות הלבנות צחות כשלג. הקירות בהקו בלובן. אף טביעת אצבע לא הותירה חותם. אף נשיפה לא שחררה אוויר אנושי אל הבית בהיעדרו.
חלץ נעלי אדמה על יד הדלת. תלה מקטורן על וו.
צנח אל הכורסא. ערימת מכתבים ביד אחת. סיגריה נוספת ביד שניה.
הצית. פלט טבעות מסתלסלות אל האוויר. פתח מעטפה. חשבון ארנונה. העביר הצידה.
חשבון מים. חשבון חשמל. הערימה בצד הלכה וגבהה.
נותרה מעטפה לבנה. פשוטה. פניו הועמו.
“ילד שלי,” קיפל מכתב. קרע לשניים. מעך סיגריה אל מאפרת הכסף. התרומם להתארגן לשינה.
מחר גם יום.
*
הילד חיכה לו על יד הצריף, נשען על הקיר בידיים שלובות. פנים מרוחות בבוץ ושיער פרוע.
“אתה צריך משהו?” הוא הרים גבה בתמיהה. בדרך כלל הגיעו אליו שש רגליים ביחד.
“כן”, חייך הילד חיוך נטול שיניים קדמיות. “אולי יש לך פרוסת לחם, אדוני?”
הוא קימט מצח. אנשי הכפר עבדו קשה כדי להשיג לחם, אבל הם השיגו. ואנשים לא מתו מרעב ברחובות.
“אין לחם בבית?” שאל. שיחרר בריח. הדף דלת. “בוא”.
הילד נכנס. העיף מבט במיטה הגדולה, בשולחן הברזל, בארון התרופות.
“אין”. הכריז ותלה בו מבט מעריץ. “אתה באמת רופא של חיות?”
הוא הנהן. פתח מגירה חורקת. הוציא לחמנייה.
“זה לא מהיום”. אמר בקול מתנצל. פנסים נדלקו בעיניו של הילד. ידו הושטה בערגה.
“תודה, אדוני”. לחש בהתרגשות. “אעשה חצי חצי עם אמא”.
“עם אמא?” ליבו התכווץ. רכן שנית אל המגירה. “תחביא אותן. שלא ייקחו לך”.
היד הקטנה חטפה את הלחמנייה בלהט. ביתר לשניים, דחף חצי לכל כיס. “תודה, אדוני”.
רגליים יחפות רצו בשביל. הוא בהה בשיער הפרוע, מתבדר ברוח. נאנח. נטש את החלון. דפיקה נשמעה מעם הדלת. פתח, הזמין חתול ונער להיכנס.
רופא של חיות. באמת.
*
בכל יום היה הילד מגיע. מקבל בתודה אדוני לחמנייה ותפוח ומבקש לעזור.
לקח לו זמן להבין שאף אחד אינו מוטרד מחסרונו של הילד. משוטטותו העקרה בשבילי העפר.
החלטה התבשלה בו. אישוניו של הילד התלקחו בערגה.
הוא הופתע כשהתעופפו הרגליים הקטנות הביתה. “להגיד לאמא שאני הולך ושלא תדאג מחר אני יחזור”.
*
הילד ישב לצידו, מזמר בקול צווחני שיר כפרי מטופש. הג’יפ דהר בכביש הארוך, המתפתל. הרוח בידרה את שערותיהם. הוא העיף מבט אל הילד. רגליו הקטנות התנדנדו באוויר, עיניו בלעו את המראות בשקיקה של ילד שמעולם לא חצה את גבולות הכפר.
“מה אמא שלך עושה כל היום?” הוא העז לשאול כשנכנס הרכב בשערי העיר. דוהר.
“אמא שלי?” צעק הילד, מנסה לגבור בקולו על הרוח. “היא לא עושה כלום”.
הוא לפת את ההגה בידיים לחות. משהו התיישב לו בגרון.
“היא לא יוצאת לעבוד? לא מכבסת בגדים? לא מנקה את הבית?” ידע שאסור לו לשאול. השאלות פרצו דרך בלי רשות.
הילד נופף לשלום לאיש זקן שישב על ספסל. “לא”.
“למה?” הוא שאל בכאב.
“לא יודע”. אמר הילד והשמש לא משה מפניו. “היא לא רוצה”.
גלש אל החניה. דומם מנוע.
“ואתה”, הוא שאף אוויר. קולו הצטרד. “אתה אוהב אותה?”
היד המלוכלכת פתחה את דלת הג’יפ, צחוק פעמונים התגלגל מבין השפתיים החיוורות. “מאד”.
“למה?” הוא לחש. זעם התלקח בו. וכאב.
“למה??” העיף בו הילד מבט תמה. “כי היא אמא שלי”.
*
השקט ירד על הבית. כבד וסמיך. מהחדר נשמעו נשימותיו הרכות של הילד. הביט בו; פניו רחוצות. שערו הלח מפוזר על הכר הנקי. חיוך מרצד על שפתיו.
הוא עצם עיניים. פקח. ירד אל הסלון.
על הרצפה, צמוד לווילון הכבד, נח לו מטוס נייר. אחד מעשרות המטוסים שבנה הילד בשעות האחרונות. הוא חייך. התכופף אל הנייר המקופל, שולח יד.
היא קפאה. החיוך נמחק ממנו.
אותיות ריצדו למולו. שחור על גבי לבן.
“וכמה אני מתגעגעת..” ליבו נלפת. רצה לבתר מכתב לשניים. להעלות באש. כמו ליבו.
משהו עצר אותו. מילים זמזמו באוזניו בקול ילדותי.
“למה?? כי היא אמא שלי..” היא אמא שלי. היא אמא שלי. היא אמא שלי. הקול איים להטריף את דעתו. הזדקף בקושי. דידה אל ספה מוכתמת.
אמא שלו.
כמה שנים לא ראה אותה. לא דיבר. כמה מכתבים כתבה היא בדם ליבה, רק בשביל שיקרע ולא יקרא. הוא עצם עיניים. נשאב אל זיכרונות אסורים, ארוזים בתיבת פנדורה פרוצה לרוח.
הוא היה אז בחור לא צעיר, כשמצא אותה. והיה לו ברור, והיה גם לה, שהוא פלוס היא שווה בית.
השמחה היתה גדולה, מתפרצת. גלים של אושר וחלום וורוד. העתיד נראה מבטיח כל כך.
כולם חייכו. כולם עלצו. ועלזו. ושמחו ואיחלו ובירכו וקנו מתנות.
כולם, חוץ מאמא שלו.
הביטה בהם בעיניים כלות. שותקות. וככל שחלפו הימים ומועד החתונה התקרב, הלכו פניה והועמו.
כמה ביקש. התחנן. הפציר באמא להעניק לו חיוך אחד, קטן. ברכת הצלחה.
וסורב.
מעולם לא ידע מה היה לה, לאמא שלו. מה פסול מצאה בבחורה טובת העיניים שרצתה להקים איתו בית. מדוע אסרה עליו להינשא לה.
לא ניסה להבין. ניסה לשרוד. להסתיר מכלתו את העובדה המצערת. גמר אומר בליבו ששום דבר, ואף אחד, לא ייקח ממנו חלום שטווה בלילות ארוכים.
נכשל.
ביום מעונן אחד קיבל מכתב. בשורות קצרות סיפרה על השמועות שהגיעו לאוזניה; אמא שלך לא רוצה בי. כתבה. ואני, איני מסוגלת להכנס למשפחה שמואסת בעצם היותי.
חושך התנפל על העולם. השמים זרזפו דמעות. חלום התנפץ בקול דממה צווחת.
ארז חפצים אל מזוודה בלויה. בורח מהכל; מחלום ושברו. מלב שרוט, מצולק. מאושר קטן שהעז להרים ראש.
ומאמא.
לא סיפר לאן, ובכל זאת הצליחה לאתר אותו. ילד. לשגר מכתבים נוטפי דם ודמעות.
הוא התעלם. אטם אוזניים ולב וברח אל הצריף הקטן. אל השקט. אל הבית הגדול והריק שקנה בכסף שהוריש לו אבא.
הזיכרונות צרבו את נשמתו. התרומם בכבידות. פתח חלון. רוח קרירה נשבה פנימה, מייבשת דמעות זקנות מצער.
מילים ילדותיות התנגנו באוזניו. מתעלמות מכעס בן שנים ארוכות, מצליחות לגעת.
כי היא אמא שלי.
*
הילד ישב על הספה, לוגם מרק בקולות יניקה עליזים. איומים.
התיישב למולו. עיניו בהו בכתם רטוב שהתפשט על הבד הלבן.
פתח פה. כחכך בגרון. הילד הרים עיניים תמות מהספל המהביל. “זה טעים, אדוני!”
הוא חייך חיוך קטן. “תודה”. נאנח קלות. הסיט מבט אל החלון הקרוע אל הנוף. “בעוד יומיים נצא לטיול”.
“טיול??” עיני התכלת גדלו. הספל רעד בכפותיו, כמעט ונשמט אל השטיח הכבד.
“תזהר”. הוא אמר. “טיול, כן. באוניה”.
עכשיו זנח הילד את הצלחת על שולחן הזכוכית הנמוך. “יששש”. זינק, כופה עליו חיבוק שמנוני. “אתה הכי טוב”.
הוא אסר על הדמעות להופיע. מצמץ פעמיים. גבר גדול וחזק.
“תספר לאמא קודם?”
הילד שמט זרועות. “בטח”. לטש בו אישונים בוהקים. “היא תשמח”.
רכן אליו. מיקם עיניים כהות בפניני התכלת. “למה אתה חושב שהיא תשמח?”
“הו”, הילד נשף בעונג. “היא תמיד שמחה שאני שמח”.
נשימתו קצרה. נאנק. היא תמיד שמחה שאני שמח.
*
בניין מגורים רגיל למראה. ארבע קומות. גדר סביב.
בבית חמים יושבים אמא ובן. פנים מקומטות מצער מביטות באהבה גדולה בילד מגודל.
“הגעת, בסוף”. קולה נשבר. עייף מהמתנה בת שנים נמרחות. עצובות. “למה?” הרימה אליו מבט שואל. תמה.
הוא הניד בראשו אל הילד שעסק בבחינת העציץ הגדול. “בגללו”. אמר בשקט. “הוא הזכיר לי”, קולו נשנק. “שאני אוהב אותך”.
“ולמה”, לחשה. “למה אתה אוהב אותי, באמת? אחרי הכל..” סדקים מילאו את קולה. חריצים שנמנע מלהשקות.
עיניו מלאו לפתע. בלע רוק. חיוך קטן טיפס לו על שפתיים.
“כי את אמא שלי”.
-
11 תגובות
-
כתיבה מהממת, סיפור מרטיט ומרגש
-
כתיבה נוגעת ואותנטית
העלילה יפה מאד!
אני אוהבת שהסיפור מתרחש רחוק מאיתנו במקום (וזמן)
אבל המסר חזק וקרוב מאד לכל אחד…
משהו רעד לי בלב כל פעם שקראתי את המשפט “כי את אמא שלי”
היטבת להעביר רגשות ותחושות,
אהבתי מאד! מכל הבחינות.
-
וואוו!
ריגשת אותי!!
כתיבה מרתקת ומושכת, סיפור מדהים ומסר עוד יותר מדהים!
-
זה מדהים!!
כתיבה מושכת ורהוטה,
מתארת רגשות במוכשרות
המסר מועבר בצורה כ”כ טובה שגורמת לקורא לקחת את זה הלאה.
-
וואוו סיפור חזק!
נוגע
מרתק
העברת את המסר בצורה כל כך נוגעת וחזקה בלי להטיף.
רוצה לקרוא שוב
-
יפה נוגע ונוגה כל כך!!!
מסר חזק!
בצורה יפה כל כך!
איזה סיפור ציורי ומתואר!
מדהים!!!
-
וואו!
נוגע ומיוחד כ”כ
כתיבה יפה ומעניינת!
תודה ששיתפת:)
-
מהמהם
אך נשארתי עם שאלה
למה אמא ?
למה היא הרסה לו -בטח ראתה משהו רצתה משהו
מה הוא ?
-
תודה על התגובות והפרגון:)
מלכה,
זה מה שביקשתי לומר;
יכול להיות שאמא שלו ידעה משהו, ויכול להיות שלא.
יכול להיות שהיא צדקה, ויכול להיות שלא.
אבל מה שבטוח-
לפני ואחרי הכל היא אמא.
–
נ.ב. אני אוהבת מחמאות אבל רוצה להשתפר, ובשביל צריך גם ביקורת.. אשמח!! -
מרגש!!
אין ביקורת כי אין על מה:)
רק חבל שזה כ”כ קצר ולא ברור מה קרה לילד החמוד ולמה לקח אותו הוטרינר נשארתי מסוקרנת לגבי זה
והיה מעניין אותי מה יעשו בעתיד גם הרופא גם הילד. חמודים. התחברתי אליהם.
אבל לצערי זה רק סיפור קצר (ומסר ענק)…
בהצלחה בהמשך!
-
ואו איזה כתיבה מיוחדת!!!
לא הצלחתי לעצורהמסר מדהים
והכתיבה גאונית
ואואוו!
Log in to reply.
