כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
כי ביא בחרה – המלא 🙂
-
כי ביא בחרה – המלא 🙂
טוב, תודה על התגובות המחזקות 🙂
סיימתי איתו, מעניין לדעת מה תגידו…
הוא די בוסרי לדעתי עדיין, יש לציין…
אבל זה הכיוון 🙂
קריאה נעימה!
חולדה לא חשבה שהוא ישאר בחיים
הוא יצא מהמערה, והיא ידעה- הוא הולך לבלי שוב
היא הביטה אחריו
והעיניים שלה, העיניים היבשות תמיד, מחול המדבר, מחול החיים
הזילו דמעה
דמעה בודדה
על איש, שהיה שלה, והלך.
והיא לא הצטערה, היא לא, אפילו כשנתן לה גט על תנאי
שלא ישוב.
אפילו כשכל כך רצתה להגיד לו
שלא ילך
שלא ישאיר אותה, ככה לבד.
יהוידע מושך לה בשמלה
והיא, חוזרת לקרקע המציאות,
קרקע המערה,
"אמא" , הוא אומר, "אמא, איפה אבא הלך?"
והיא מרימה אותו, מחבקת, הדמעות מסמאות סוף סוף את עייניה, והיא, לא מכירה אותן, לא מכירה בהן, מחביאה אותן בבגדיו של הפעוט.
"הלך." היא לואטת, מוציאה בקושי את המילים, "הלך, הוא עוד מעט יחזור",
הוא מאמין לאמא שלו, והולך בצעדי פעוט, אל תוככי המערה, לא יודע שאולי הוא כבר , אולי הוא עוד מעט.
יתום קטן.
והיא גם רוצה כמוהו, לדדות בצעדי עולל, יד ביד בידיו של אבא, שבניגוד אליה – לעולם, לעולם לא ישקר.
ובלילה, בלילה כשהיא לבדה, עם מערה חסרת דלת לחיות רעות, ושודדים, והיא לבדה, עם שמונה ילדים.
והיא לא נרדמת. לא נרדמת על מצע הקש והאבן שהיא כבר למדה לישון עליו, ולבד לה, ומפחיד לה, מפחיד לה כל כך.
ולא בכדי, לפתע, החלה להתנועע יריעת העור הדקה ששימשה להם כדלת, חולדה, נרעדה, היא התנועעה בדממה אל עבר ילדיה הישנים, מנסה בדממה להגן עליהם
להגן מפניהם על כל רעה שלא תבוא, יודעת שלא תוכל, כמו שלא יכלה עד עכשיו.
דמות חומקת אל תוך המערה, חולדה עוטפת את עצמה ברדיד הדק, מבקשת להעלם, להעלים, ילדים, בית, עולם שנהיה למערה.
"חולדה?" לחישה נשמעת מהדהדת בקירות המערה, "את פה?".
חולדה נרעדת, מי יכול להגיע בשעה כזו בלילה?
היא מטפסת על מדפי הסלעים, ויורדת למטה, אל רצפת המערה, ומדליקה את הנר שכיבתה בחופזה.
רבקה.
"מה קרה?", הנר מאיר את פניה של חולדה באור בהיר, מדגיש את חוורונה נוכח הפחד, והזמן בו לא ראתה אור שמש.
ורק שלא תגיד שצריך להתפנות, כי אין לה לאן.
יום אחד, הודיעו לקבוצה של מערות בסביבה שהיוונים מגיעים, וצריך להתפנות.
ולא היה להם, לא היה להם זמן, ולא היה להם לאן.
היוונים הגיעו, ולא נשארו ניצולים לספר, חוץ ממספר ילדים שהוברחו לכאן. חלק הגיעו ולקחו בדממה קרובי משפחה, וחלק – חלק נשארו כאן.
רגליה רועדות רק מ…
רק מלחשוב על יהיודע הקטן. לבדו.
ללא אב. וגם ללא אם.
"חולדה!" , רבקה נוגעת קלות בכתפה, "שמעת מה אמרתי?", לא, היא לא שמעה, והיא לא בטוחה שהיא רוצה לשמוע.
"חולדה, חנה", רבקה לואטת, חנה? איזו חנה? חנה בת דודתם האלמנה? חנה ושבעת ילדיה? היא ידעה שהם לא ברחו, הם לא יכלו. לבדה עם שבעה ילדים – איך תוכל להגיע למערה בכלל?
אבל מאז שהמשפחה שלהם עברה – הקשר אבד. ומה באמת שלום בת דודתם האלמנה?
ורבקה מספרת, בשקט, בדממה, לא להעיר את הילדים, שרק לא ישמעו, לא ידעו עולם רע כל כך.
קולה הולך ונחלש ממילה למילה, כאילו היא בעצמה לא רוצה לשמוע, לא רוצה להוציא כאלו מילים מהפה.
אם אמא שלהם, עליה השלום, הייתה בחיים עכשיו, היא הייתה שולחת את רבקה לשטוף במהירות את פיה במי המעיין הצוננים. לא מוציאים כאלו מילים מהפה. לא אמורים להוציא.
וחולדה בוכה, בשקט, בחושך, רק דמעותיה זולגות , רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע.
על חנה אחת, על שבע מזבחות, על אם של בנים, שעכשיו כבר שמחה.
והן בוכות, חולדה ורבקה, אחת על כתף אחותה, כי לא תמיד יש סוף טוב לסיפור, לא תמיד ינצח הטוב.
ובלילה, לאחר שהלכה רבקה וחולדה מנסה שוב להירדם, היא פתאום חושבת, שאולי לסיפור היה סוף טוב.
כי מי קובע מה טוב? היא מגחכת, על זה יכולים להתפלסף הפילוסופים היוונים.
ואולי היא יכולה להחכים אותם בינה, לספר להם שמי שיכול לקבוע טוב – הוא רק מקור הטוב.
והוא? – הוא חפץ להיטיב.
תמיד, לעולם.
ולכן – לכן יצווה עמו, לבחור בטוב.
היא מביטה בנר הקטן שליד מיטתה, מביטה על האש הקטנה, השברירית שבוערת בו, וחושבת, חושבת על עצמה, על ביתה, על עמה.
גם אנחנו לפעמים כאלה.
עם חלש, דור חלש, נראה כאילו כל רוח קטנה יכולה להעיף אותנו, לגמור, לסיים עם הסיפור שנקרא העם היהודי.
עד ש.
עד שקמה רוח, עד שקמה מולה אש.
שהייתה קטנה, ונהייתה חזקה, גדולה, עוצמתית, אימתנית, מראה לכל רוח שתקום מולה שהיא רק תלבה אותה.
ללהבה גדולה, יוקדת, נוראה.
של טוב, של אמת, של אמונה.
וסוף סוף.
סוף סוף היא מבינה, שלא משנה מה. לא משנה מה יהיה איתה, עם ילדיה, משפחתה.
לא משנה מה יהיה על אישה.
יהיה לו, וכבר יש לו.
יש לו סוף טוב, לסיפור הזה שלהם.
יש לו סוף טוב של אין סוף.
היא מביטה בילדיה, מחייכים מתוך שנתם, בוטחים בה שתגן, שתשמור, שתכסה בכנפיה.
היא מתכסה בשמיכה, מנסה כמוהם גם.
מחייכת, עוצמת עיניה, בוטחת באבא שהוא מקור הטוב.
שיגן. שישמור. שיכסה בכנפיו.
כנפיים מלאות טוב. רק טוב.
ופעם ראשונה, מזה שנתיים, היא נרדמת וחיוך על פניה.
אם מישהו היה מציץ למערה אז, הוא היה רואה אם וילדים, ישנים, וחיוך על פניהם.
כי סוף סוף. מקץ שנתיים ימים, הייתה אם הבנים – שמחה.
ויום אחד, כשהיא יוצאת לשאוב מים מהמעיין הסמוך, היא רואה אותם.
שיירה של גברים, המוני גברים, עייפים, תשושים, מותשים.
אבל זה נראה לה, כך נראה, שבוערת בתוכם אש.
ולפני שהיא מצליחה להבין מה קרה, היא שומעת, קריאות, צעקות, צווחות – שמחה? לכל פתח מערה שהם נכנסים אליו. והיא מביטה, מביטה בהם, ולא מבינה, לא יכולה להבין, לא יכולה שלא להבין.
היא מחזיקה חזק, בשארית כוחותיה בשפת המעיין, שלא תצנח לתוכו, רק לא זה, והלב שלה , הלב שלה מבקש לרוץ, לכשול אל פתח המערה , אבל הרגליים שלה, הרגליים שלה כמו הפכו אבן.
ואז, פתאום, משום מקום, מגיע אל המעיין גבר, גבר שאף פעם לא הגיע למקום הזה, שנמצאות בו בחצי השנה האחרונה רק נשים.
והוא מחזיק בידו , את ידו של יהוידע שלה.
"אמא, אמא" , צוהל הילדון, "אמא, אמא, זוכרת שאמרת? שהוא עוד מעט יחזור".
אני זוכרת, אני אמרתי
הוא זוכר. הוא אמר.
-
2 תגובות
-
מיוחד. השתדרג פלאים
-
מהמם!!
מתואר מפורט ומסקרן
Log in to reply.
