כשעוד היית
הצער והגעגועים ניכרים היטב בשירך. תחושת האובדן של התמימות והביטחון שהיו לך כילדה, כאשר דמות אהובה ומוערכת הייתה שם בשבילך, נוגעת ללב.
השורות “רק טוב היה לי”, “כל בעיה ידעת לפתור”, “רק אתה ראית שחור ולבן” מציגות דמות מושלמת כמעט, שהייתה עבורך מקור לכוח, יציבות ותמיכה.
הדימוי של ערבוב “אפור” לתוך התמונה השחור-לבן מדגיש את תחושת האובדן והבלבול שחווית בעקבות לכתו של אותו אדם.
תחושות אלו מתעצמות עוד יותר בשורות “ובכיתי, ורציתי אותך”, “לא ישנתי שנה”, “במיתתך סולדתי ממיטתי”. הן מציגות כאב עמוק, געגועים בלתי נשלטים ואף דחייה פיזית מהעולם שבו אותו אדם כבר אינו נוכח.
עם זאת, השיר מסתיים בהבנה עמוקה יותר של טבע החיים. “היום הבנתי”, את אומרת, “תמימות נעורים נועדה ללכת. לאיבוד”.
ההבנה הזו מביאה איתה קבלה מסוימת, ופתאום, מתוך עומק הכאב, מתגלה תפקיד חדש: “לחפש בשבילים”, “אותה, את הנפש. איחוד”.
המשימה החדשה הזו, חיפוש אחר איחוד פנימי, נותנת תקווה ועוצמה. למרות האובדן הכבד, את מוצאת כיוון חדש, הזדמנות לצמיחה ולריפוי.
השיר שלך הוא שיר יפהפה ומעורר רגש, המבטא את כאב האובדן לצד התמודדות אמיצה ורצון למצוא משמעות חדשה בחיים.