כתיבה – חששות ופחדים

[פנינה ריימונד]

יש לי פתרון פשוט מאוד: לכתוב בשם בדוי.

להבין אותה אינני יכולה כי אני תמיד הרגשתי ש-די, אני רוצה להתפרסם כבר, מתי זה יקרה?

ואף פעם לא פחדתי.

בסופו של דבר את יושבת מאחורי המחשב ומקלידה. אינך עומדת מול מנהל קשוח בראיון עבודה, שזה באמת קצת מלחיץ….

[Chani Miller]

בעד אנונימיות.

הסיבה:

יש לאנשים נטיה לחשוב שסופר כותב על עצמו. גם אם הוא זקן והגיבור צעיר, או הוא נשוי והגיבור רווק, או הוא אמיץ והגיבור פחדן, ועוד ועוד.

נכון שבנ”א מערב תחושות, רגשות, וחוויות בכתיבה. נכון שסיפור מעיד על כותבו, ועדיין:

לא משנה עם הדילמות/ הזירות / הנתונים החיצוניים/ המאפיינים הפנימיים זהים, זה לא אומר שזה מה שאני חושב / מרגיש / חווה במוחש!!! [
זה נכון שהכל משליך, ושעלילה אפשר להעביר גם בנתונים חיצוניים הפוכים, אבל עדיין! זה לא ביוגרפיה!]

אני חשבת שזה הדבר המרגיז ביותר שקורה לסופר.

ולי, אישית, זה שם מעצורים מידי פעם. כי אני לא באמת רוצה שיחליטו על הדמויות שהם אני!!! ולא באמת מעונינת לשמוע משפטים כמו: אז מה מוכר ענה לך? או איזו חנות זו הייתה?

לא יודעת.

ז – ה ל – א ק – ר – ה ב – א – מ – ת….

אם יש לכן תשובה איך מחדירים את הנקודה הזאת לכל הזקוקים לה אשמח לשמוע!!!

לבינתיים, הפתרון הוא, כמו שכתבתן – אנונימיות.

[רותי כהן]

אבל אף אחד לא רואה אותך…

את יושבת בחדר וכותבת וזה מתפרסם.

מה הבעיה?

[רעות אנסבכר]

בטח מפחיד. בטח.

אמנם אף אחד לא רואה אותי,

אבל אני מרגישה שהאישיות שלי, האופי שלי, המחשבות, האמונות, הערכים, החלומות שלי – עומדים במבחן.

כל אחד יכול לקטול.

כשזה קורה בלי שיודעים מי אני – אז זה בסדר לי.

אבל כשאני-אני, עומדת למבחן הזה,

זה מפחיד מידי.

[רותי כהן]

נכון.

אז דבר ראשון באמת כמו שאומרים פה תכתבי כאנונימית.

ודבר שני, שאם זה אמונות או מחשבות שאנשים מחפשים

מישהו שיגיד אותם בקול, אז אנשים יתלהבו.

ותמיד יהיה את הקבוצה שלא תאהב.

אבל באמת נגיד אפשר להתחיל כאנונימית

לראות אם אוהבים את הסגנון, מי אוהב.

ואם את קולטת שמרוצים ואוהבים.

אפשר כבר להתפרסם.

לעניות דעתי…😉

[רעות אנסבכר]

מסכימה איתך.

האנונימיות היא מצוינת אפילו רק בשביל התחושה של – פרסמתי ולא מתתי מזה:)

[רותי כהן]

אבל תאמת שככה זה בדר”כ

שאת כותבת שיר אז את בעצם גם קצת משתפת ברגשות שלך

במשבות שלך…

אבל נגיד סיפור, ברור שזה “כיד הדמיון הטובה…”

ולא נראה לי כשאת כותבת סיפור חושבים שזה עלייך.

אלא אם כן כתבת שזה סיפור אישי.

וגם נגיד לפעמים כותבים שירים על תקופות מסוימות

שקוראים בעולם, או בעולם היהודי.

בעצם כותב נראה לי הוא פשוט מעביר במילים מה הוא מרגיש

ובמלא זה עובר גם לשני. וככה נוצר חיבור.

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

דיון חשוב מאוד,

ומה שאתן כותבות כאן מדייק באמת את השאלה אם לפרסם אנונימי או בשם

אני מסכימה חלקית עם מי שכתבה שכשאתה כותב זה לא הסיפור שלך

יחד עם זאת המחשבות שלך, האמונות שלך, השקפות העולם שלך,

העניינים שמעסיקים אותך, יצוצו מכל קטע שתכתבי

ולא תמיד מתחשק להיות כל כך חשופה,

יש דברים שאנחנו כותבות ולעיתים לא מודעות כלל למה שעולה שם

התת מודע שלנו מדבר, וגם אם נכתוב בדיוק הפוך מדעתנו כדי לטשטש פרטים מזהים

וגם אם נרחיק את הסיפור כמה שיותר מאיתנו ע”י כתיבה על אי אחר, או סיפור דמיוני עם יצורי חלל

אני בטוחה שמי שקוראת הרבה ספרים תדע לזהות את טביעת האצבע של הסופר/ת התורן,

ובתור כותבת – לפעמים ממש נעים לי שידעו שזו אני, אבל הרבה פעמים,

אני לא אופיע בשמי האמיתי…

תודה על הדיון, יישר כוח לכל המגיבות!

[פנינה ליכט]

לא מסכימה אתכן לגמרי.

בסיפור אני לא כותבת על עצמי, גם אם מאוד הייתי רוצה (דווקא רוצה:)

אבל אני כותבת את עצמי, את ההשקפות שלי, התפיסות, צורת ההסתכלות על המציאות,

סולם הערכים שלי, מה נחשב בעיני, מה לא –

תסכימו איתי שהדברים האלו לפעמים אישיים הרבה יותר מסתם סצינות אחרות בחיים שלי…

מצד שני – סיפורים אני כותבת לא בשם בדוי מכל מיני סיבות, אבל אני כותבת הרבה לסמינרים, ששם גם בשם בדוי לא מציגים אותי, ואני לא מרגישה יותר משוחררת לכתוב שם הכל כי ממילא לא מכירים אותי,

אולי אפילו להיפך, אני נותנת לכם להכיר פיסות ממני, לפחות תדעו שהן שלי…

[פנינה ריימונד]

מזדהה עם כל מילה ותחושה! (:

[רבקי וקנין]

אני חושבת שלגיטימי לפחד מחשיפת החומר שלך. זה חשיפה שלך, של הבפנוכו 😉

כשאת כותבת חומר, את ניצבת חשופה מול כל סוגי התגובות האפשריות, כאלו שמחממות את

הלב ונותנות כוח להמשיך וכאלו שלא. זה בהחלט קצת מפחיד (ומחייב).

אבל אני גם בעד לעמוד מאחורי החומר שלך (קרי: לפרסם בשמך)

את תשקיעי בחומר הרבה יותר, כשאת חתומה עליו.

ואחרי שהתאמצת במקסימום שהוא יהיה חומר טוב, אין סיבה שלא תעמדי מאחוריו.

אני חושבת שאם תשלחי כל חומר לביקורת טובה לפני הפרסום,

תקבלי דעות שונות בנוגע אליו ותהיי פתוחה לשנות ולשפר,

את תרגישה בטוחה יותר לשחרר אותו לאוויר העולם.

[רבקי וקנין]

ופנינה מסכימה איתך, גמני לא כותבת על עצמי, אלא את עצמי.

ויש מקום להרבה ביקורת בכתיבה מהסוג הזה.

כי כשאדם כותב על עצמו, זה סיפור החיים שלו, מציאות. ואין כ”כ הרבה איך לחלוק על זה…

אבל כשאת כותבת על התפיסות והערכים שלך, זה בהחלט פתוח יותר לביקורת.

כי לכל אחד יש את סולם הערכים שלו ותפיסות החיים שלו ואנחנו שונים מאוד…

לא לכל אחד יהיה קל לקבל כל מסר ולא כולם יסכימו עם מה שכתבתי.

אבל אני חושבת שזה בסדר, ככה זה אמור להיות בעצם, לא?

גם אם מישהו לא הסכים איתי, לפחות הוא שמע על עוד צד, הכיר את סוג האנשים שהערך שלהם

שונה משלו וכו’

[רבקי וקנין]

ועוד הערה חשובה,

אני חושבת שהאומנות בכתיבה, היא גם לדעת לכתוב על דברים שלא קרו לנו.

בשביל זה יש דמיון, ולכן אני חושבת שלומר שכל מה שסופרת כותבת זה על עצמה- לא נכון בכלל!

אנחנו מקבלים השראה בכתיבה ממה שקורה לנו ביומיום- זה כן.

הכתיבה גם מושפעת מהיום יום שלנו (אני יכולה להעיד שלפעמי לפעמים יכולתי לזהות שהקטע הזה

נכתב שהסופרת הייתה קצרת רוח;)

אבל לא בהכרח אם הסופרת כתבה על יחסים לא טובים בין אישה לבעלה, יש לה בעיות בשלום בית…