כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
לאיזו במה לדעתכן סיפור כזה יכול להתאים?
-
לאיזו במה לדעתכן סיפור כזה יכול להתאים?
חומס, סוריה 1991
שני סוכני מוסד צועדים ברחובותיה האפלים של העיר ‘חומס’ שבסוריה.
הטלפון הלוויני מטרטר בכיסו של דוראם, הוא מביט על קאסם חברו ושניהם ללא מילים נדחפים לתוך סמטה קטנה ואפלה. פס דק של עמוד תאורת הלילה חותך את האפלה ומאיר את פניו חמורות הסבר של דוראם לנוכח השיחה המפתיעה.
“אי אפשר לחכות יותר” יצחק שדה המכונה סולימאן, המכהן כראש המוסד מורה לדוראם מדסק המטה בארץ.
“מה הכוונה אדוני?” ליבו מחסיר פעימה, עיניו ננעצות בבהלה בקאסם חברו למבצע.
הם עמלו שבועות ארוכים על מתווה עבודה מסודר. הייתה להם תוכנית ברורה, לשכור חדר לשני לילות באכסנייה, ולסכל את העברתו של הנווט הישראלי שנפל בשבי המליציה הלבנונית ‘אמל’, לטהרן בירת איראן.
מחר בשלוש בלילה שניים מהפעילים השיעים שמחזיקים ברון ארד יצאו אתו מהאכסנייה וייסעו משם לכיוון הגבול עם איראן.
דוראם וקאסם יחכו להם בסמטה, ישתלטו על המחבלים ויחטפו בחזרה ארצה את השבוי הישראלי, דרך חופי טרטוס.
“אתם צריכים לפרוץ לשם הרגע!” יצחק שדה גלגל את הערבית הצחה על לשונו, כאילו הייתה היא שפתו הראשונה.
“מה קרה אדוני?” דוראם שאל כשהצמיד את פיו לפומית וזיעה קרה עטפה את מצחו.
“קיבלנו אינדיקציה שהם הקדימו את העברתו של רון. זה קורה הלילה!”.
ליבו של דוראם הולם בפרעות, הוא מהנהן בהתרצות “כן אדוני, כך נעשה”. המבט שלו נפגש עם מבטו של קאסם.
“השייטת מחכה לכם מול חופי טרטוס” הוא לואט “במידה ולא תספיקו להגיע עד לשם, ינחת מסוק באמצע הדרך. נתתי הוראה להזניק אותו לשמיים, הוא חג כעת מעל הגבול סמוך לחרמון”. יצחק לוקח נשימה עמוקה וכואבת.
קאסם ודוראם מצמידים כתפיים, שולפים נשקים ומתקדמים באיטיות ובעקביות לכיוון היציאה מהסמטה.
הם מביטים זה בזה, מהנהנים, וממשיכים עוד צעד אחד נוסף לעבר היעד.
הגשם מצליף בחלונות הבתים בחוזקה, דוראם מאבד את התחושה בכפות הידיים, הוא לא יודע להבחין אם זה מהכפור המצליף בכול חלקי גופם, או מהפחד שלפתע עוטף אותו.
“צא!” הוא מסמן לקאסם. קאסם לוקח נשימה עמוקה וגדושה באומץ ונצמד לימין.
הוא סורק בעיניו את השטח, ומסמן לדוראם שמחפה אותו מאחור.
“השטח נקי”. קאסם דיבר בערבית רהוטה מבית אביו, שנולד בחאלב. מאז ומתמיד הרגיש בבית על אדמת סוריה, הפחד לא היה ניכר מעיניו, מצידו היה להעיר בזעקה את כול תושבי חומס כשהסכין מונחת בין שיניו ומעיניו בורקת אש נקמה.
דוראם זקף את גבו והתקדם לעברו צעד נוסף.
שניהם נעמדו ליד דלת האכסניה, הביטו אחד בשני, וכשדוראם נתן את האות, הם פרצו פנימה.
“האכסנייה ריקה!” קאסם מדווח לסולימאן בקול מבוהל. הם ממשיכים לסרוק את המרחב ולבצע פעולות קדם ללחימה בשטח בנוי.
“קיבלנו אינדיקציה שהם במרתף, מחכים לרכב שיסיע אותם לגבול”. יצחק שדה שואג לתוך האוזנייה, עד מהרה כול אנשי הדסק נעמדים אחר גבו ועיניהם מרצדות על גבי מסכי הלווין, כשהלב מחסיר פעימה.
“אתה בטוח?” דוראם שואל מתנשף, תוך סריקה קפדנית בכול פינות המבנה.
קאסם יורד במדרגות למרתף, הנשק שלוף. הפס הירוק הבוקע מכסדתו, שופך אור על המדרגות המובילות למרתף התת קרקעי. דוראם ממשיך לסרוק את הקומה הראשונה תוך הצמדות לימין.
צחנה חריפה עולה באפו. פחיות ריקות מעוכות על הרצפה, שקיות מרשרשות, קליעי רובים, ניכר שהיו פה חיים עד לפני רגע.
“דוראם!!!!” קולו של קאסם לפתע נשמע מחלל המרתף. דוראם מחפה אותו מאחור ושומר על מרחק סביר.
“דוראם אל תרד למטה! תברח! תברח דוראם!” קולו עולה שוב מתוך העננה השחורה השוכנת בתת ההכרה של דוראם.
“סולימאן מקאסם האם שומע?” קאסם לא מחכה ל’שומע עבור’ של ראש המוסד, הוא ממשיך לזעוק לתוך האוזנייה “נקלעתי למארב. אני צריך אל”ף להפעיל נוהל חניבעל” המילים שלו עולות שוב וחותכות את ליבו של דוראם בסכין חדה. הזיכרון צורב, חורך כול חלקה טובה בנפשו.
דוראם נותר לעמוד קפוא על מקומו, ושומע את המאבק של קאסם מקומת המרתף.
יצחק מדלג מעל הדיווח של קאסם ופונה לדולב “דוראם מה קורה שם?, תן לי הרגע דוח מצב!”
דוראם עומד משותק. לא מצליח להוציא הגה מפיו, עיניו נקרעות לרווחה.
“דוראם תיתן לי דוח מצב הרגע לפני שאני מעלה את כול המבנה באש. סולימאן שואג לתוך אוזניו מדסק מטה המוסד.
“סולימאן, תן לי אור ירוק לרדת למרתף” דוראם מתנשף בפרעות, מתעלם מהפצרותיו של ראש המוסד “אני יכול לחלץ אותו ולרוץ למסוק!”. בליבו גומלת החלטה. אף אחד, גם לא ראש המוסד ישכנע אותו להפקיר חבר בזירת לחימה, שסביבו חיות אדם תאווים לדם יהודי טהור.
הוא לא מפקיר לוחמים בשטח, בטח לא את קאסם.
“בשום פנים ואופן לא!” קולו של יצחק רם וחותך “תצא עכשיו מהמבנה!”.
דוראם נותר לעמוד על מקומו, קולו של סולימאן מהדהד באוזניו.
“דוראם אתה בדרך החוצה?!” סולימאן זועק, ורק הד קלוש חודר לתודעתו של דוראם בזמן שהוא פוסע לעבר המדרגות המובילות למרתף. השניות נמתחות כמו נצח.
הוא נעמד על המדרגה הראשונה ושומע את שאגותיו של יצחק “דוראם שלא תעז לרדת לשם, קאסם נקלע ללינץ’, תצא משם עכשיו, כוחות חילוץ מיוחדים בדרך אלייך”.
דוראם עוצם את עיניו בחוזקה. ברור לו שהוא יסרב פקודה, יש להם כבר רון ארד אחד, הוא לא ייתן להם עוד אחד במתנה. איך יוכל להמשיך לחיות עם הידיעה שהפקיר חבר לצוות בעת מבצע.
לפתע נשמע קול פיצוץ. הדף רב מרעיד את כתלי האכסנייה, דוראם עף מעוצמתו לאחור, והחושך לא מרחם, עוטף את כולו בשמיכה עבה וכבדה.
*****
דולב מתפתל במיטתו, מתנשף בחוזקה, מרגיש איך סחרחורת חזקה משתלטת עליו ללא רחמים.
הוא פוקח את עיניו, אוחז בשולי המיטה, מתנשף בכבדות ואימה ניבטת מעישוניו הכהים והמורחבים.
מירה שיושבת לצידו מביטה עליו ללא אומר, מבטה רך וחומל כמו בכול אותן יקיצות האימה.
הוא מנסה לייצב את הרעד שאוחז בו, גל קור שמקפיא כול תא מגופו משתק אותו, את מיתרי קולו. רק נשיפות קצביות, לא מדודות, עומדות ביניהם ומפלחות את השקט של אשמורת הלילה.
עיניה הרחומות של מירה משייטות על פניי בעלה. היא נוטלת טישו מהקופסה שעל שידת הלילה ומנגבת את הזיעה הקרה שמכסה את מצחו.
“מירה..” דולב לוקח נשימה עמוקה בין התנשפות אחת לאחרת.
“הכול בסדר” היא לוחשת “תירגע, תנשום עמוק, אתה פה זה היה רק חלום”.
דולב מעביר את לשונו על שפתיו הסדוקות ומנסה להתיישב על המיטה, משפיל את עיניו, אוחז בראשו “אני לא יודע למה הסיוטים חזרו “. נימה מתנצלת עולה מקולו כשהוא משתעל, מנסה לסלק את הליחה העומדת בגרונו.
“זה עוד מעט יעבור” היא מנחמת “עברת מאות סיוטים מאז, על כולם התגברת.. גם הפעם תתגבר”. מירה מהדקת את שפתיה, ולא מראה סימן לים הרחמים אשר גואים בה כשהיא מביטה על בעלה, שביום הוא ראש המוסד הנכבד והנערץ, ובלילה אדם מיוסר ונרדף.
ואם רק סודו היה נחשף..
-
21 תגובות
-
לא מכירה במות, אבל תגדירי קודם מי קהל היעד של הסיפור.
מעוניינת בביקורת?
-
🤔 נהינו פראנוידיות? לגבי הביקורת אני מתכוונת…😉
-
כשיש שאלה ספציפית על קטע, אני תמיד שואלת אם מעוניינים בביקורת. לא בגלל כל מה שהלך פה…
-
מה הלך פה?
נשים נפגעו מביקורת?
-
-
-
-
ביקורת זה הכרחי למי שרוצה להתמקצע
-
בע”ה בהמשך היום/מחר.
אני רוצה לסמן כמה קטעים, אבל אינלי זמן עכשיו…
-
טוב, מצאתי לי זמן, סוף סוף.
1. טלפון לוויני – החשיד אותי שהוא נכנס לכיס, אז עשיתי בדיקה קצרה באמצעות GPT (קחי בערבון מוגבל, כמובן). לטענתו, בשנת 1991 הטלפון הלוויני היה רק בשלבי פיתוח מתקדמים, כמובן אם כן שהוא לא יכול היה להיות בשימוש מבצעי, ובהתאם – להיכנס לכיס… חשוב לוודא פרט כזה מול השנה בה מסופר הסיפור.
2. תחילת הסיפור העמיסה עליי מידע שיכולתי ללמוד לאט יותר בכוחות עצמי.
חומס, סוריה 1991
שני סוכני מוסד צועדים ברחובותיה האפלים של העיר ‘חומס’ שבסוריה.
די ברור שאם שמת מעין כותרת מיקום – אין צורך לחזור עליה. בנוסף ההסבר המיידי שהם סוכני מוסד – יכולת לוותר על זה ולהעניק לנו עוד רגעי מתח מכובדים.
“אי אפשר לחכות יותר” יצחק שדה המכונה סולימאן, המכהן כראש המוסד מורה לדוראם מדסק המטה בארץ.
עמוס. מספיק סולימאן. או ראש המוסד. המיקום שלו על המפה כעת גם מיותר, לטעמי
יצחק שדה גלגל את הערבית הצחה על לשונו, כאילו הייתה היא שפתו הראשונה.
אהמממ. חשוב להדגיש את זה בקטע שאמור להיות מותח? כשהוא יכול לדבר איתם בכל שפה שהיא?
“השטח נקי”. קאסם דיבר בערבית רהוטה מבית אביו, שנולד בחאלב. מאז ומתמיד הרגיש בבית על אדמת סוריה, הפחד לא היה ניכר מעיניו, מצידו היה להעיר בזעקה את כול תושבי חומס כשהסכין מונחת בין שיניו ומעיניו בורקת אש נקמה.
גם עמוס. והמשפט מהפחד והלאה – לא קשור לידיעת השפה וגם לא אמין. כלומר יש הבדל בין להרגיש בבית לבין לתת ל’אנשי הבית’ לעשות בו לינץ’, נכון?
3. זגזוג בעבר-הווה. יש פעמים בהם הפעלים בעבר ויש בהווה. צריך להתאים…4.
הוא פוקח את עיניו, אוחז בשולי המיטה, מתנשף בכבדות ואימה ניבטת מעישוניו הכהים והמורחבים.
משהו במשפט לא הסתדר לי תחבירית. לקח לי זמן רב להבין את הנקודה (אולי) – 3 פעלים שייכים לדולב, האחרון משתייך לאימה. אם היית כותבת כך: הוא פוקח את עיניו… ומתנשף בכבדות, אימה ניבטת מאישוניו… היה זורם יותר, לדעתי.
5. החרוז בסוף – מכוון? הוא ממש גירד לי…
-
-
ת. עקבי אני מאד אוהבת את הניסוח שלך והביקורת!
מקצועי ועניני.
אם אפרסם קטע פעם… זה יהיה בשביל לקבל ביקורת ממך
-
תודה…..
מותח מאוד ומושך לקרוא עוד….!!!
-
בהנחה שבקטע הועלה למטרת ביקורת, מציינת כמה נקודות שצפו לי:
- לסוריה אין גבול עם אירן. (ייסעו משם לכיוון הגבול עם איראן)
- לטעמי, יש יותר מיד תאורים אודות רגשותיהם של הסוכנים:
– קאסם לוקח נשימה עמוקה וגדושה באומץ ונצמד לימין
– ליבו מחסיר פעימה, עיניו ננעצות בבהלה בקאסם חברו למבצע
– הוא נעמד על המדרגה הראשונה ושומע את שאגותיו של יצחק
– דוראם שאל כשהצמיד את פיו לפומית וזיעה קרה עטפה את מצחו.
בד”כ דמויות מסוג זה אמורות להיות קרות מזג, עניניות, שולטות במצב. אני לא אומרת שא”א לייחס להן רגשות, אבל במידה, בצורה מאופקת יותר, ולא לכולן במקביל (אולי דמות אחת כזו יכולה לחורג מהנורמה, אבל לא שני סוכנים וראש המוסד גם יחד) - חיות אדם תאווים לדם יהודי טהור – צ”ל תאבים בב’, (או מתאווים בבניין התפעל)
- יש חוסר בהירות (או חוסר עקביות) בדמותו של דולב:
– יצחק מדלג מעל הדיווח של קאסם ופונה לדולב “דוראם מה קורה שם?
– צחק שדה המכונה סולימאן, המכהן כראש המוסד
– מביטה על בעלה, שביום הוא ראש המוסד הנכבד
האם דולב הוא הוא דוראם? יצחק שדה הוא ראש המוסד? או דולב הוא ראש המוסד? ואם מדובר על זמנים שונים כדאי לציין את זה. - הדף רב מרעיד את כתלי האכסנייה, דוראם עף מעוצמתו לאחור – האזכור “עוצמתו” אמור לאזכר את הנושא האחרון במשפט (דוראם). אני לא בטוחה אם נכון לכתוב כך.
בהצלחה רבה!
-
לגבי 5 – לדעתי היה ברור שעוצמתו נוטה על ההדף.
-
תודה על התגובות. לוקחת אותן בחיבוק ומעריכה את הזמן שאתן משקיעות.
כמה דברים: לפני שכתבתי את הספר, עשיתי מחקר מקיף ומעמיק על המוסד ועל סוכני מוסד (עד כמה שהיה ניתן).
כולם דיברו על בדידות ופחד. ובעיקר על התחושות בזמן מבצע ועל איך לנהל חרדות.
אגב, את התחושות הכנסתי לאחר שקיבלתי הערה מהעורכת.
דבר נוסף -סולימאן הוא ראש המוסד של שנת 1991 חשבתי שזה הובן. דוראם זהו שמו המקצועי של דולב (כיום ראש המוסד) המקרה הוא פוסט טראומה.
מעלה את ההמשך..
-
תל- אביב, ישראל 2023 04:00 לפנות בוקר
“אני הולכת להכין לך תה חם”, מירה מתרוממת ממקומה.
דולב נשכב לאחור. עד מתי הוא יסתיר את סוד הפוסט טראומה שלו?
אם רק קאסם היה נותר בחיים באותו הלילה הכול היה נראה אחרת.
הם נקלעו למארב. המוסד קיבל אינדיקציה שגויה לגבי מקום הימצאותו של רון ארד, אך עצם המארב שהכינו להם אנשי המליציה, ואי היכולת שלו כמפקד המבצע להציל את חברו מנוהל חניבעל, הותירו אותו מיותם ומאוכזב עד עמקי נשמתו.
מירה חוזרת, בידיה ספל תה מהביל. היא מניחה אותו בתנועה עדינה על גבי שידת הלילה ומתיישבת לצידו של בעלה.
“איך אתה מרגיש עכשיו?”
דולב נועץ את עיניו על התנועה הסיבובית הממוססת את קוביית הסוכר במשקה החם.
“קצת יותר טוב”. הוא מרים את עיניו, ותהומות של כאב נצפים שם עמוק בפנים.
“זה לא נשמע ככה”. עיניה משייטות על פניו בדאגה, “אבל זה בסדר. ככול שהשעות יעברו, זה ישכח”.
דולב משפיל את מבטו בשנית לספל התה, מלווה בעיניו את ההדים העולים מתוכו בשתיקה, מיתמרים מעלה ונעלמים. וכשעיניו נחות על החלון הגדול המשקיף על גינת ההדרים שלהם, בדיוק אז הטיפה הראשונה של הגשם מתדפקת על החלון וסוחפת אחריה להקת טיפות, ואז ממטר כבד.
מירה מותחת את שפתייה לקו ישר, ליבה נכמר על בעלה.
“זה החורף?”. היא מגששת בחשש.
דולב ממשיך להביט בה מנסה להבין גם כן אחר מקור הטריגר שהפעיל את הפצצה.
“אולי” הוא אומר ומותח רבע חיוך חיוור ומאולץ.
“אנחנו נעבור את זה דולב, גם הפעם”.
אך הפעם זה חזק ממנו. לא מסוגל. הוא משלים עם העובדה שאולי הסיוט הזה יפקוד אותו עד יומו האחרון.
“אולי ננסה שוב את הטיפול שתומאס הציע בפעם האחרונה?”
היא סומכת על תומאס תומפסון, הפסיכיאטר האמריקאי שמלווה אותו עשרות שנים מאז שהפוסט טראומה התפרצה במלוא עוזה.
“אני לא רוצה להיות תלוי בכדורים” הוא משפיל את מבטו וזיק נעורים בעיניו, רחוק מהתדמית הקשוחה שהודבקה לו עם השנים “היו לנו שנים טובות ויפות. אני יודע שאני יכול לחיות טוב גם בלעדיהם”. הוא נאנח.
“אני רק מנסה להבין למה החלומות האלה חוזרים ובעוצמה גדולה יותר. החלום כה מוחשי שאני מרגיש את התחושות של אותו הלילה. את הקור שחדר לעצמות, את הניוון בכפות הידיים, את הקול של סולימאן קורע לי את האוזן, את הפיצוץ שהפך את קאסם לאבק דק דק”. הוא מכווץ את שפתיו ובולע רוק, הלומות ליבו מטפסות עד גובה האוזניים.
“בוא ננסה לחשוב ביחד. אז מה יש? מה קרה לאחרונה? אתה עומד לפני מבצע חדש?” מירה מנסה לשפוך אור בתקווה למצוא קצה חוט. מה הסיבה שיכולה להפעיל את הטריגר הישן, ובעוצמות כאלה שמייצרות תזוזה טקטונית תחת האדמה עליה הוא עומד?.
“את חושבת ש…? – ” הוא נועץ את עיניו בנקודה נעלמה על אפודת המשי שלה “את חושבת שזה קשור לעובדה שאנחנו קרובים להשלים את המשימה שלנו באיראן?”.
מירה עוצמת את עיניה, רגע של כנות מציף אותה.
“מה יש מירה, על מה את חושבת?” הוא מלכסן אליה מבט מוצר ומיוסר, כמעט מתחנן.
“אתה יודע מה אני חושבת “. היא נוטלת את הספל מהשידה ומניחה בידיו. “אני חושבת שאתה צריך לפרוש” האנחה שלה משברת חצי מגופה, “רק כאשר נהיה רחוקים מהעולם הזה נוכל להשתקם ולחיות את החיים שביקשנו לעצמנו, בלי חרדות בלי התקפים, בלי סיוטים”.
דולב משפיל מבטו. נושק לספל. מהרהר, ורק לאחר מכן לוגם.
“מה אתה רוצה להוכיח?” עיניה לא משות מעיניו.
“אני רוצה לפרק את האיום האיראני” הוא פוסק בהחלטיות, אחת כזאת שטרם נשמעה מתחילת השיחה שמתנהלת ביניהם באישון ליל.
“רק כך אוכל לחיות עם עצמי בשלום”. הוא מסיט מבטו לעבר החלון המנוקד בטיפות הקטנות.
“דולב”, מירה מישירה מבט. “מאז אותו לילה, הוכחת את עצמך עשרות ומאות פעמים. לא בכדי הפכת להיות ראש המוסד. מה עוד אתה רוצה להוכיח לעצמך, למדינה?”
דולב לוגם בשתיקה, מעפעף ונלחם בדמעה זעירה וחצופה.
“אתה לא חושב שהגיע הזמן להוציא את טוליפ מטהרן?” היא שואלת בחשש, נוגעת בנקודת הטורפה של המוסד. מלטפת בקולה את קודש הקודשים.
איך היא מעיזה להעלות על שפתיה את שמו של טוליפ? דולב נושך את שפתיו בחוזקה וכובש את הזעם פנימה. לא מגיע לה לראות קצה קצהו של כעס על כך שהעזה להזכיר את שמו של הסוכן שלהם באיראן.
לחייה מאדימות כשהיא מבחינה שעיניו מחפשות מקום מפלט, רק לא את עיניה הבוחנות.
אמיר אראקצ’י הוא גולת הכותרת של המוסד. עליו נבנו בניינים של תקווה, הררים של אמונה, ומשאלת לב אחת: פירוק הגרעין.
דולב חופן את פניו בשני כפות ידיו הגדולות, בתוך תוכו יודע שהצדק עם מירה.
היא מבינה ומכבדת את רצונו, את עקשנותו, את הרגישות שנרקמה סביב הפרח המוגן של מדינת איראן – טוליפ, מי שנולד בטהרן להורים שבעצמם גויסו למוסד.
היא מתרוממת ממקומה מבלי לומר מילה, ומגיפה את הוילון.
“תחזור לישון”. היא מכבה את האור הצהוב העמום ויוצאת מחדר השינה.
“אם תרצה משהו אני במטבח”.
“תודה מירה. זאת לא רק הנוכחות שלך” הוא תופס את זנב השיחה, אולי לכפר על הטעם המר בסיפא של שיחתם “זה המקום שאת נותנת לי, המרחב. תודה מירה, תודה על הכול”. הוא מניח את הספל ונשכב לאחור.
הלומות ליבו מתייצבות, גם נשימותיו. השינה ממנו והלאה, אך הוא עוצם את עיניו ומבעד לדמדומים, חוזרות אליו תמונות ישנות, ומכאיבות.
הוא פקח את עיניו במסוק החילוץ שעשה את דרכו מסוריה לישראל. ליבו היה מכווץ, שריריו תפוסים קמוצים עד כאב.
“מה קורה דוראם?” קול המום עומד מעליו, ראייתו מטושטשת.
“ק..א..ס…ם” דולב גמגם, גנח מכאב חד שפלח את בשרו.
שני הדמויות המטושטשות הביטו זה בזה.
“איפה קאסם?” דולב המשיך לשאול. אחז בראשו הדואב.
מה קרה? איפה קאסם? קשה לחשוב בהיגיון שגרונו מוצף בטעמו המר של הדם, ובראש הולמים פטישים כבדים.
הם צעדו בסמטה, ופרצו לתוך האכסנייה. היא הייתה ריקה, הם החלו לסרוק את השטח.
קאסם ירד לכיוון המרתף. סולימאן קיבל אינדיקציה שרון ארד מוחזק שם על ידי אנשי המליציה הלבנונית ‘אמל’.
הם תכננו להקדים את ההעברה של השבוי הישראלי לאיראן, מה קרה לאחר מכן? הוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לדלות פרטים נוספים מהשטח. שוב תחושת הנימול משתלטת על ידיו, על החזה, הוא רואה שחור, ראשו נשמט הצידה.
“דוראם!!!!” אחד מחביו לצוות עמד מעליו וצבט את המקום בו הכתף נושקת לצוואר בחוזקה, “תתעורר”.
הוא פתח את עיניו, גוש גדול ומחניק עמד בגרונו.
“תמדדו לו לחץ דם ותכניסו לו עוד נוזלים. אנחנו כבר מגיעים לבית חולים”. ראש צוות החילוץ פקד על חיילי ההצלה.
“אנחנו נכנסים לשטח האווירי של ישראל” קולו של הטייס מהדהד, חודר את ענני הכאב.
-
זה פשוט כתוב יפה ומעניין ממש נהניתי לקרוא. כתיבה טובה וזורמת (יש כמה משפטים מסורבלים מבחנה תחבירית אבל בכללי זה פשוט יפה)
יש משהוא שצריך לקחת בחשבון כשכתבים מתחן בין זמנינו. מבצע עם כלביא הרס את הגרעין של איראן(אם כי לא לגמרי) ולהוציא על זה עכשיו ספר לאור זה… אני אישית, הייתי באמצע לכתוב על כך שקבוצה די גדולה של אנשים נחטפים לעזה, והפסקתי בגלל שמחת תורה תשפד. לכתוב סיפור שהוא דומה למה שקרא במציאות זה משהוא קצת…
אם את מתכנת לקחת את העלילה לכיוון אחר לגמרי התאלמי מהערה זו.
-
הספר הזה נכתב לפני למעלה משנה.. כול מה שקרה אחר כך די הרס.
-
לא חשבתי שכתבת את זה עכשיו. צינתי שמבצע עם כלביא יכול להרוס את הספר. אני אישית גנזתי את הסיפור שלי. אולי בעוד כמה שנים אחרי שהנושא ירד מהפרק אני אנסה להמשיך אותו.
בכול מקרא עם את יכולה לשנות את הסיפור (נגיד במקום לכתוב על הגריעין לכתוב על איזה נשק ביולוגי סודי) מומלץ בחום.
-
רעיון טוב
-
שמחה אם עזרתי לך😁
מכווה בשבילך שאם תעשי שינוי שזה לא יוריד מהאיכות של הספר שלך.
-
נראה לי הבאת אפילו הברקה.
הסוכן נשלח לבדוק האם עדיין ישנו חשש לאיום הגרעין ואולי אפילו נשק חדיש שטרם נגלה לעולם.
אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. גם כך הספר עבר כמה תהפוכות.. אבל זה נשמע לי טוב
-
-
-
-
אולי אנחנו גולשות לחדשות, אבל הבנתי שאין כל כך הרס. כלומר, האורניום המועשר נותר וכעת איראן תסתיר היטב את מעשיה…
-
בהקשר הזה, פחות משנה מה המציאות, ויותר משנה מה הקהל חושב שהמציאות הינה…
-
-
Log in to reply.
