כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
לאיזו במה לדעתכן סיפור כזה יכול להתאים?
-
לאיזו במה לדעתכן סיפור כזה יכול להתאים?
חומס, סוריה 1991
שני סוכני מוסד צועדים ברחובותיה האפלים של העיר ‘חומס’ שבסוריה.
הטלפון הלוויני מטרטר בכיסו של דוראם, הוא מביט על קאסם חברו ושניהם ללא מילים נדחפים לתוך סמטה קטנה ואפלה. פס דק של עמוד תאורת הלילה חותך את האפלה ומאיר את פניו חמורות הסבר של דוראם לנוכח השיחה המפתיעה.
“אי אפשר לחכות יותר” יצחק שדה המכונה סולימאן, המכהן כראש המוסד מורה לדוראם מדסק המטה בארץ.
“מה הכוונה אדוני?” ליבו מחסיר פעימה, עיניו ננעצות בבהלה בקאסם חברו למבצע.
הם עמלו שבועות ארוכים על מתווה עבודה מסודר. הייתה להם תוכנית ברורה, לשכור חדר לשני לילות באכסנייה, ולסכל את העברתו של הנווט הישראלי שנפל בשבי המליציה הלבנונית ‘אמל’, לטהרן בירת איראן.
מחר בשלוש בלילה שניים מהפעילים השיעים שמחזיקים ברון ארד יצאו אתו מהאכסנייה וייסעו משם לכיוון הגבול עם איראן.
דוראם וקאסם יחכו להם בסמטה, ישתלטו על המחבלים ויחטפו בחזרה ארצה את השבוי הישראלי, דרך חופי טרטוס.
“אתם צריכים לפרוץ לשם הרגע!” יצחק שדה גלגל את הערבית הצחה על לשונו, כאילו הייתה היא שפתו הראשונה.
“מה קרה אדוני?” דוראם שאל כשהצמיד את פיו לפומית וזיעה קרה עטפה את מצחו.
“קיבלנו אינדיקציה שהם הקדימו את העברתו של רון. זה קורה הלילה!”.
ליבו של דוראם הולם בפרעות, הוא מהנהן בהתרצות “כן אדוני, כך נעשה”. המבט שלו נפגש עם מבטו של קאסם.
“השייטת מחכה לכם מול חופי טרטוס” הוא לואט “במידה ולא תספיקו להגיע עד לשם, ינחת מסוק באמצע הדרך. נתתי הוראה להזניק אותו לשמיים, הוא חג כעת מעל הגבול סמוך לחרמון”. יצחק לוקח נשימה עמוקה וכואבת.
קאסם ודוראם מצמידים כתפיים, שולפים נשקים ומתקדמים באיטיות ובעקביות לכיוון היציאה מהסמטה.
הם מביטים זה בזה, מהנהנים, וממשיכים עוד צעד אחד נוסף לעבר היעד.
הגשם מצליף בחלונות הבתים בחוזקה, דוראם מאבד את התחושה בכפות הידיים, הוא לא יודע להבחין אם זה מהכפור המצליף בכול חלקי גופם, או מהפחד שלפתע עוטף אותו.
“צא!” הוא מסמן לקאסם. קאסם לוקח נשימה עמוקה וגדושה באומץ ונצמד לימין.
הוא סורק בעיניו את השטח, ומסמן לדוראם שמחפה אותו מאחור.
“השטח נקי”. קאסם דיבר בערבית רהוטה מבית אביו, שנולד בחאלב. מאז ומתמיד הרגיש בבית על אדמת סוריה, הפחד לא היה ניכר מעיניו, מצידו היה להעיר בזעקה את כול תושבי חומס כשהסכין מונחת בין שיניו ומעיניו בורקת אש נקמה.
דוראם זקף את גבו והתקדם לעברו צעד נוסף.
שניהם נעמדו ליד דלת האכסניה, הביטו אחד בשני, וכשדוראם נתן את האות, הם פרצו פנימה.
“האכסנייה ריקה!” קאסם מדווח לסולימאן בקול מבוהל. הם ממשיכים לסרוק את המרחב ולבצע פעולות קדם ללחימה בשטח בנוי.
“קיבלנו אינדיקציה שהם במרתף, מחכים לרכב שיסיע אותם לגבול”. יצחק שדה שואג לתוך האוזנייה, עד מהרה כול אנשי הדסק נעמדים אחר גבו ועיניהם מרצדות על גבי מסכי הלווין, כשהלב מחסיר פעימה.
“אתה בטוח?” דוראם שואל מתנשף, תוך סריקה קפדנית בכול פינות המבנה.
קאסם יורד במדרגות למרתף, הנשק שלוף. הפס הירוק הבוקע מכסדתו, שופך אור על המדרגות המובילות למרתף התת קרקעי. דוראם ממשיך לסרוק את הקומה הראשונה תוך הצמדות לימין.
צחנה חריפה עולה באפו. פחיות ריקות מעוכות על הרצפה, שקיות מרשרשות, קליעי רובים, ניכר שהיו פה חיים עד לפני רגע.
“דוראם!!!!” קולו של קאסם לפתע נשמע מחלל המרתף. דוראם מחפה אותו מאחור ושומר על מרחק סביר.
“דוראם אל תרד למטה! תברח! תברח דוראם!” קולו עולה שוב מתוך העננה השחורה השוכנת בתת ההכרה של דוראם.
“סולימאן מקאסם האם שומע?” קאסם לא מחכה ל’שומע עבור’ של ראש המוסד, הוא ממשיך לזעוק לתוך האוזנייה “נקלעתי למארב. אני צריך אל”ף להפעיל נוהל חניבעל” המילים שלו עולות שוב וחותכות את ליבו של דוראם בסכין חדה. הזיכרון צורב, חורך כול חלקה טובה בנפשו.
דוראם נותר לעמוד קפוא על מקומו, ושומע את המאבק של קאסם מקומת המרתף.
יצחק מדלג מעל הדיווח של קאסם ופונה לדולב “דוראם מה קורה שם?, תן לי הרגע דוח מצב!”
דוראם עומד משותק. לא מצליח להוציא הגה מפיו, עיניו נקרעות לרווחה.
“דוראם תיתן לי דוח מצב הרגע לפני שאני מעלה את כול המבנה באש. סולימאן שואג לתוך אוזניו מדסק מטה המוסד.
“סולימאן, תן לי אור ירוק לרדת למרתף” דוראם מתנשף בפרעות, מתעלם מהפצרותיו של ראש המוסד “אני יכול לחלץ אותו ולרוץ למסוק!”. בליבו גומלת החלטה. אף אחד, גם לא ראש המוסד ישכנע אותו להפקיר חבר בזירת לחימה, שסביבו חיות אדם תאווים לדם יהודי טהור.
הוא לא מפקיר לוחמים בשטח, בטח לא את קאסם.
“בשום פנים ואופן לא!” קולו של יצחק רם וחותך “תצא עכשיו מהמבנה!”.
דוראם נותר לעמוד על מקומו, קולו של סולימאן מהדהד באוזניו.
“דוראם אתה בדרך החוצה?!” סולימאן זועק, ורק הד קלוש חודר לתודעתו של דוראם בזמן שהוא פוסע לעבר המדרגות המובילות למרתף. השניות נמתחות כמו נצח.
הוא נעמד על המדרגה הראשונה ושומע את שאגותיו של יצחק “דוראם שלא תעז לרדת לשם, קאסם נקלע ללינץ’, תצא משם עכשיו, כוחות חילוץ מיוחדים בדרך אלייך”.
דוראם עוצם את עיניו בחוזקה. ברור לו שהוא יסרב פקודה, יש להם כבר רון ארד אחד, הוא לא ייתן להם עוד אחד במתנה. איך יוכל להמשיך לחיות עם הידיעה שהפקיר חבר לצוות בעת מבצע.
לפתע נשמע קול פיצוץ. הדף רב מרעיד את כתלי האכסנייה, דוראם עף מעוצמתו לאחור, והחושך לא מרחם, עוטף את כולו בשמיכה עבה וכבדה.
*****
דולב מתפתל במיטתו, מתנשף בחוזקה, מרגיש איך סחרחורת חזקה משתלטת עליו ללא רחמים.
הוא פוקח את עיניו, אוחז בשולי המיטה, מתנשף בכבדות ואימה ניבטת מעישוניו הכהים והמורחבים.
מירה שיושבת לצידו מביטה עליו ללא אומר, מבטה רך וחומל כמו בכול אותן יקיצות האימה.
הוא מנסה לייצב את הרעד שאוחז בו, גל קור שמקפיא כול תא מגופו משתק אותו, את מיתרי קולו. רק נשיפות קצביות, לא מדודות, עומדות ביניהם ומפלחות את השקט של אשמורת הלילה.
עיניה הרחומות של מירה משייטות על פניי בעלה. היא נוטלת טישו מהקופסה שעל שידת הלילה ומנגבת את הזיעה הקרה שמכסה את מצחו.
“מירה..” דולב לוקח נשימה עמוקה בין התנשפות אחת לאחרת.
“הכול בסדר” היא לוחשת “תירגע, תנשום עמוק, אתה פה זה היה רק חלום”.
דולב מעביר את לשונו על שפתיו הסדוקות ומנסה להתיישב על המיטה, משפיל את עיניו, אוחז בראשו “אני לא יודע למה הסיוטים חזרו “. נימה מתנצלת עולה מקולו כשהוא משתעל, מנסה לסלק את הליחה העומדת בגרונו.
“זה עוד מעט יעבור” היא מנחמת “עברת מאות סיוטים מאז, על כולם התגברת.. גם הפעם תתגבר”. מירה מהדקת את שפתיה, ולא מראה סימן לים הרחמים אשר גואים בה כשהיא מביטה על בעלה, שביום הוא ראש המוסד הנכבד והנערץ, ובלילה אדם מיוסר ונרדף.
ואם רק סודו היה נחשף..
-
0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
